1. מדובר בתביעה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי מחלה, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון דמי הבראה, פדיון דמי חופשה, דמי חגים, החזר דמי נסיעות, הפרשי שכר, דמי גמולים, הפסד דמי אבטלה, הפסד דמי לידה, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין נזק לא ממוני. כן נתבעים פיצויי הלנה בגין הזכויות ברות הלנה. מדובר בתביעה בסך 91,141 ₪ (קרן בלבד).   העובדות 2. התובעת עבדה כאחראית משמרת בשעות הערב במסעדת "אפרופו" באשדוד. החל מיום 3/97 עד ל-30.10.98 עבדה אצל הנתבעת מס' 1 והחל מיום 11/98 עד לניתוק יחסי עובד ומעביד ב-15.4.99 - הועסקה על ידי הנתבעת מס' 2 (מוסכמה מס' 1). הנתבעים 3 ו-4 היו בעלי מניות ומנהלים בנתבעת מס' 2. במשך כל תקופת עבודתה של התובעת בנתבעת מס' 1 עבדה 25 משמרות בחודש.   3. בגין קשיים כלכליים והיותה של הנתבעת מס' 1 חדלת פרעון, הפסיקה הנתבעת מס' 1 פעילותה והחל מ-11/98 הפעלת המסעדה הועברה לנתבעת מס' 2 שהוקמה לצורך כך.   4. עם חילופי המעבידים, ובשל צמצום היקף הפעילות במסעדה, ביקשה הנתבעת מס' 2, באמצעות מנהלה - הנתבע מס' 4, לערוך שינויים ארגוניים במסעדה והיקף משרתה של התובעת צומצם ל-18-20 משמרות. עקב כך אחראי משמרת נוסף התפטר מעבודתו.   5. בסיום תקופת עבודתה ב-15.4.99, התובעת היתה בחודש החמישי להריונה. התובעת שהתה בתקופת מחלה מיום 18.2.99 עד ליום 28.2.99 אך לא עבדה בפועל עד ליום 5.3.99. עם שובה מחופשת המחלה, ביום 6.3.99, עבדה במשמרת ערב ועם שובה לביתה עברה תאונת דרכים ושהתה באי-כושר עד ליום 9.4.98. ביום 10.4.99 ביקשה לשוב לעבודה, אך הוסכם, כי תשוב לעבודה למחרת, ביום 11.4.99 (מוסכמה מס' 11). במועד זה התגלו חילוקי דעות בין התובעת למנהלי הנתבעת מס' 2, ובעיקר הנתבע מס' 4, אשר הובילו לכתיבת מכתב מאת ב"כ הנתבעת מס' 2 לתובעת מיום 15.4.99, בו נאמר, כי התובעת הפסיקה עבודתה בחודש אפריל 99 ללא כל הודעה מוקדמת והתראה מראש, גרמה נזק לנתבעת מס' 2, סירבה לשוב לעבודה על פי סידור העבודה שנקבע לה והפרה את הסכם העבודה שבין הצדדים, לפיכך נדרשה, בין היתר, לשלם פיצויים בשיעור 2,000$ וכן התראה שאם לא תעשה כן, ינקטו נגדה הליכים משפטיים. עם קבלת המכתב לא שבה התובעת לעבודה ולטענתה פוטרה מעבודתה בניגוד לעמדת הנתבעת מס' 2 ומנהליה, כי התובעת זנחה עבודתה.   יחסי העבודה נותקו ביום 15.4.99. לטענת התובעת, פוטרה מעבודתה בהיותה בהריון ובניגוד לחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954, ובעקבות כך תובעת את זכויותיה שפורטו בכתב טענותיה.   6. התביעה הוגשה מלכתחילה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, והוטל עיקול על נכסי הנתבעים בסך 100,000 ₪ ע"י כב' הרשמת של בית הדין בתל אביב. התיק הועבר לבית דין זה מחמת סמכותו המקומית, ובמסגרת בקשה לביטול צו העיקול שהגישו הנתבעים, סכום העיקול הופחת ל-50,000 ₪ עפ"י החלטה מיום 24.2.00 (תיק בש"א 1478/00).   7. הנתבעת מס' 1 לא הגישה כתב הגנה, והתובעת עותרת למתן פסק דין נגדה בגין אי הגשת כתב הגנה (סעיף 5 לסיכום הטענות).   8. תמצית טענות ותביעות התובעת א. לטענת התובעת, יחסי עובד ומעביד התקיימו בינה לבין כל הנתבעים, לרבות הנתבעים 3 ו-4. כן נטען, כי הנתבעים 3 ו-4 חייבים בתשלום זכויותיה באופן אישי בגין כל תקופת עבודתה הרצופה מחמת הרמת מסך ו/או דיני השליחות, ובגין סעיף 15 לחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954 (פרק ה' לסיכום טענות התובעת).   ב. התובעת פוטרה ביום 15.4.99 מעבודתה כשהיא בהריון ולפיכך מדובר בפיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים, תשי"ד - 1954. לפיכך טוענת, כי זכאית לפיצויי פיטורים בגין כל תקופת עבדתה הרצופה מ-1.3.97 עד לסוף חופשת הלידה, לשכר לעבודה מיום 15.4.99 עד ליום הלידה ב-9/99, לרבות פיצויי הלנת שכר ולתמורת הודעה מוקדמת.   ג. כן תובעת פיצוי בגין הפסד דמי לידה והפסד דמי אבטלה, שכן לא יכולה היתה למצוא עבודה חילופית לאור מצבה.   ד. התובעת תובעת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, שכן מדובר בפיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים.   ה. פיצויים בגין נזקים בלתי ממוניים בסך 15,000 ₪, עפ"י סעיפים 10-12 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.   ו. תשלום דמי מחלה הן לתקופה ששהתה במחלה, לרבות בגין תקופת אי-הכושר בגין תאונת הדרכים, לרבות פיצויי הלנת שכר.   ז. פדיון דמי הבראה.   ח. הפרשי שכר בגין ניכוי שלא כדין על סך 1,151 ₪ משכרה לחודש 2/99, ובגין 4 משמרות (מיום 1.3.99 - 6.3.99) ובסך של 1,235 ₪, לרבות פיצויי הלנה.   ט. פדיון דמי חופשה בגין כל תקות עבודתה הרצופה.   י. דמי חגים בגין כל תקופת עבודתה בנתבעת 1 ו-2.   יא. החזר הוצאות נסיעות בגין כל תקופת עבודתה בנתבעת 1 ו-2.   יב. פיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל בגין כל תקופת עבודתה הרצופה בנתבעות 1-2, שכן לטענתה הנתבע מס' 3 הבטיח לה, כי יבטח אותה בקופת גמל, ותובעת לחייב הנתבעים להפריש הכספים ל"מבטחים" או לכל קרן מוכרת אחרת.   9. תמצית טענות הנתבעים 2-4 א. לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הנתבעים 3 ו-4 שהינם בעלי מניות ומנהלים בנתבעת מס' 2, לבין התובעת. כמו כן אין לחייב הנתבעים 3 ו-4 באופן אישי, שכן לא הוכחה עילת הרמת מסך ו/או רשלנות מצד הנתבעים 3 ו-4.   ב. אין לחייב הנתבעת מס' 2 בחובות הנתבעת מס' 1 בגין התקופה בה שררו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לנתבעת מס' 1 (3/97 - 31.10.98).   ג. התובעת התפטרה מעבודתה ולפיכך אינה זכאית לפיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין, לרבות פיצויים בגין נזק שאינו ממוני. כן דוחים התביעה לתשלום הפסד דמי אבטלה ודמי לידה.   ד. התובעת קיבלה מלוא דמי המחלה שהיתה זכאית עפ"י ימי המחלה (11 ימים) והיקף משרתה (66%).   ה. אין התובעת זכאית לדמי מחלה בגין העדרותה מחמת תאונת הדרכים, שכן מדובר בתאונת עבודה והתובעת זכאית לקבלת דמי פגיעה מאת המוסד לביטוח לאומי והגישה תביעה לתשלום.   ו. הנתבעים מודים בזכאות התובעת לפדיון דמי ההבראה, בשים לב להיקף משרתה ובגין תקופת עבודה בנתבעת מס' 2. כך נטען גם לגבי פדיון חופשה.   ז. אין התובעת זכאית לדמי חגים, שכן עבדה עפ"י משמרות.   ח. הנתבעים מכחישים גירסת התובעת, כי הובטח לה שתבוטח בביטוח מנהלים, אלא אם מצבה הכללי של הנתבעת מס' 2 יאפשר זאת.   ט. מוכחשת זכאותה לקבלת דמי נסיעות, שכן בגין חלק מהתקופה קיבלה החזר הוצאות, ובכל מקרה סוכם, כי השכר בגין משמרת בסך 140 ₪, כולל בחובו גם דמי נסיעה.   10. הצדדים פרטו בהסכמה המוסכמות והפלוגתאות. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה ונחקרה בבית הדין. מטעם הנתבעים 2-4 הוגשו תצהיריהם של הנתבעים 3 ו-4. המצהירים נחקרו על תצהיריהם. הצדדים הגישו סיכום טענות בכתב, לרבות תגובת התובעת לסיכומי הנתבעים 2-4.    11. האם שררו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לנתבעים 3 ו-4 והאם ניתן לחייב הנתבעים 3 ו- 4 באחריות אישית? (פלוגתא מס' 1) א. התובעת טוענת בסיכום טענותיה, כי מכח העובדה שהתובעת עבדה במשך כל תקופת עבודתה הרצופה באותו מקום עבודה וחילופי המעבידים היו פורמליים בלבד, קמה לתובעת הזכות לתבוע תשלום זכויותיה מכל הנתבעים, ביחד ולחוד.   ב. הנתבעים 3 ו-4, ביחד עם אחרים, הינם בעלי מניות ומנהלים בנתבעת מס' 2 עפ"י נסח מרשם החברות שהוצג על ידי התובעת. כמו כן עולה, כי הנתבע מס' 3 היה בעל מניות ומנהל בנתבעת מס' 1 עפ"י האמור בנסח מרשם החברות שהוגש מטעם התובעת.   התובעת מפנה בסיכום טענותיה לאמור בסעיפים 6-8 לתצהירה כדי לתמוך במסקנתה. כל שהצהירה, כי לא ידעה שהועסקה על ידי מעסיק שהינו אישיות משפטית המאוגד כחברה בע"מ. התובעת עזרה לנתבע מס' 3 להקים את המסעדה מהיסוד, נרקמו יחסי ידידות בין השניים. הנתבע מס' 3 לא אמר לתובעת, כי הועסקה על ידי חברה בע"מ והציג עצמו כבעל הבית (סעיף 6 לתצהיר). כן הצהירה, כי הנתבעים 3 ו-4 הציגו עצמם כבעלים ומעסיקים, ניהלו את המסעדה, התקשרו עם ספקים ונתנו הוראות לעובדים, שילמו משכורות, הנפיקו תלושי שכר וכד'.   הנתבע מס' 3 אף סיפר לתובעת על הבעיות הכלכליות שפקדו אותו (באופן אישי) בעסקי המסעדה.   ג. הנתבעים 2-4 מכחישים המסקנה המשפטית בסיכום טענותיהם וסותרים גירסת התובעת, כי לא ידעה שהועסקה על ידי הנתבעות 1 ו-2 וממילא מודבר בפעולות הנתבעים 3 ו-4 בשמה של הנתבעת מס' 2 בתוקף תפקידם כמנהלי ושלוחי הנתבעת, אך לא באופן אישי.   ד. התובעת לא השכילה להוכיח טענתה, כי בינה לבין הנתבעים 3 ו-4 שררו יחסי עובד ומעביד. אין במבחנים לזהות המעביד כדי להואיל לתובעת במקרה הנדון כאשר מדובר בנתבעים 3 ו- 4 שהינם נושאי משרה בנתבעת 2, הרי יש להפריד בין הנתבעת מס' 2 כאישיות משפטית לבין תפקידי הנתבעים 3 ו-4 במעמדם כבעלי מניות בנתבעת מס' 2. לא הוכח, כי הנתבעים יצרו מצג כלפי התובעת, כי הם המעבידים הבלעדיים שלה ושל יתר העובדים כפי שטענה בסיכום טענותיה, וממילא כל שהוכח, כי הנתבעים 3 ו-4 פעלו כאורגנים של הנתבעת מס' 2 בניהול המסעדה, וכך גם לגבי הנתבע מס' 3 במעמדו כבעל מניות ומנהל של הנתבעת מס' 1.   עפ"י הפסיקה, הכלל הוא, כי חברה הינה תאגיד הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו לכל דבר ועניין (דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כז' 345).   אין בעובדה שבתלושי השכר לא פורטה המילה בע"מ, כדי להפוך הנתבעים 3 ו- 4למעבידים. התובעת חתמה על פנקסי חשבונות הנושאים את שם הנתבעת מס' 1, כמו כן השתמשה בחותמת החברות והעובדה שהעידה, כי "לא ייחסה לכך חשיבות", אין בה כדי לקבל גירסתה.    12. האם יש לחייב הנתבעים 3 ו-4 מכח חבות אישית ולהרים המסך? א. הטלת אחריות וחיוב בחוב של תאגיד על נושא משרה בתאגיד או על בעל שליטה למעשה, תתכן רק שעה שהוכחה למעלה מכל ספק תרמית בין בעת הקמת החברה, בין בעת פעילותה ובין בסיום פעילותה (דב"ע נג /205-3 שצוטט לעיל).   בתי המשפט ובית הדין לעבודה בכלל זה, אינם נוהגים להרים את מסך ההתאגדות כדבר שבשגרה. בעיני המשפט, חברה הנה אישיות משפטית נפרדת לחלוטין מבעלי מניותיה, ממנהליה וממפעיליה.   ההכרה באישיות משפטית נפרדת של תאגיד היא אחד מגילויי ההתפתחות והצמיחה של המסחר, של המשק ושל הכלכלה, על כן יש לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת והעצמאית של תאגיד. בנסיבות מיוחדות ירים בית המשפט את מסך ההתאגדות ולא יראה בתאגיד גוף משפטי נפרד, למשל כאשר הוקם במטרה להונות נושים אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג זהירות שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד היתרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כנהוג במסחר של ימינו (דב"ע לח/52-3, פד"ע י' בעמ' 4351; ע"א 471/68, פ"ד כג (1) 56).   בערעור אזרחי 4606/90 חזר בית המשפט העליון על הדברים הנ"ל והוסיף כי: "6. חרף זאת התברר עם השנים, כי המסך אינו כה הרמטי וכי מצויים בסביבתו תחומים עמומים שבהם פועלים התאגיד ובעלי המניות בערבוביה, ונוצר מדי פעם הצורך, למען עשיית הצדק והעמדת דברים על דיוקם, להציץ מבעד לפרגוד ולהרים במידה זו או אחרת את המסך המפריד.... יחד עם זאת, יש למנוע עוולות העלולות לנבוע כתוצאה מניצול לרעה או מהפעלה לא ראויה של האישיות המשפטית הנפרדת. על כן, כאמור, נקבעו והוכרו עם הזמן סייגים חריגים לכלל מקובל ובסיסי זה..." (ע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ ואח', פ"ד מו (5) 353, 361).   העילות להרמת מסך הינן רבות ומגוונות והתפתחו בפסיקה.   ב. התובעת בסיכום טענותיה טוענת, כי הנתבעת מס' 2 הוקמה מתוך מטרה לנהל את אותה מסעדת אפרופו ועל מנת להתחמק מחובותיה של הנתבעת מספר 1 לנושיה תחת כסות של אישיות משפטית נפרדת אשר במהותה האמיתית הינה "אותה גברת בשינוי אדרת", כפי שמגדירה התובעת בסיכום טענותיה. הנתבעת מס' 2 הוקמה לאחר שהנתבעת מס' 1 נכנסה לקשיים כלכליים והפכה לחדלת פרעון. הנתבעת מס' 2 הוקמה על מנת להמשיך ולנהל את אותו עסק של "אפרופו", מטרתה זהה למטרות הנתבעת מס' 1. מדובר בניהול אותו עסק, באותו מקום, כל עובדי הנתבעת מס' 1 עברו לנתבעת מס' 2. כתובת הנתבעת מס' 2 הינה ככתובתו האישית של הנתבע מס' 3, והנתבעת מס' 2 דאגה לרוקן הנתבעת מס' 1 מנכסיה שנמכרו לנתבעת מס' 2 על מנת להתחמק מתשלום חובותיה לנושים, לרבות לתובעת.   הנתבע מס' 3 הודה בעדותו, כי הנתבעת מס' 1 חדלת פרעון ולא טרח לייצגה בדיון הנוכחי בבית הדין. יש בכך משום ניצול לרעה של מסך ההתאגדות. נכסיה של הנתבעת מספר 1 נמכרו לנתבעת מס' 2 על פי עדות הנתבע מס' 3.   הנתבע מס' 3 השקיע בנתבעת מס' 1 כספים אישיים על מנת לשלם חובותיה ואם כך, שואלת התובעת מדוע לא יטיל בית הדין על הנתבע מס' 3 לשלם גם את חובות התובעת. התובעת מפנה תשומת לב בית הדין כי על פי הפסיקה שצוטטה לעיל בתי המשפט לא נרתעו מלהרים המסך על אימת שהתקיימו הסיטואציות הבאות:   א. הוכח שימוש לרעה במסך ההתאגדות ויצירת התאגיד למטרות פסולות או למטרות המנוגדות לתקנת הציבור.   ב. לצורך חשיפת העיסקה הכלכלית האמיתית שהוסוותה ע"י מסך ההתאגדות.   ג. כל אימת שאי הרמת המסך תוביל לתוצאות בלתי מוצדקות, או בלתי סבירות.   התובעת טוענת כי הנתבעים 3 ו- 4 ניהלו את הנתבעות 1 ו- 2 ברשלנות. הנתבע מספר 3 הביא את הנתבעת מספר 1 למצב כספי קשה מכוח רשלנותו שכן לא ניהל את החברה כיאות, וגם מטעם זה יש לחייבו אישית בחובות החברה.   כן נטענה טענת ערבוב נכסים הן על ידי הנתבע מספר 3 בגין תשלום חובות הנתבעת מספר 1 מכספיו האישיים והן כלפי הנתבעים 3 ו- 4 בגין הסכסוך האישי שביניהם, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 18.10.99 ומיום 17.11.99 (ת/12 ו-ת/13) בהם נטען, כי הנתבעים 2 ו-3 נטלו לכיסם הפרטי את כספי הנתבעת מס' 2 וכי עקב כך מונה ע"י בית-המשפט רו"ח לבדיקת פעילות החברה. כמו כן, נאסר על הנתבעים 3 ו-4 להפעיל את בית הקפה ולהכנס לתוכו, על-פי צו מניעה זמני שניתן ע"י בית המשפט בתיק פש"ר 9173/99 (ת/13). לגרסת התובעת מהפרוטוקולים הנ"ל עולה, כי הנתבעים 3 ו-4 חייבים כסף לנתבעת 2 וכי קיימים חובות לנתבעת מס' 2 כלפי הנתבעים 3 ו-4. לגרסתה, יש ערך ראייתי לאמור בפרוטוקולים הנ"ל, על-פי פקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971. מפרוטוקול הדיון מיום 17.11.99 (ת/13) ניתן ללמוד כי מבדיקת רוה"ח ניתן לללמוד, כי חסרים כספים בקופת הנתבעת מס' 2 בשיעור של כ-300,000 ₪ וכי ניתן להסיק מהפרוטוקול הנ"ל כי כספים אלה ניטלו ע"י הנתבעים 3 ו-4 ולפיכך בצו המניעה נאסר עליהם להכנס למתחם המסעדה. כל אלה מובילים למסקנה, כי ניתן ללמוד על תרמית, הונאה והעלמת כספים של הנתבעים 3 ו-4 בניהול הנתבעת מס' 2 וכעילה ל"הרמת מסך" ולחיובם האישי בחובות הנתבעת מס' 2 כלפי התובעת.   ג. הנתבעים חולקים על מסקנת התובעת וטוענים כי התובעת לא השכילה להוכיח טענותיה כפי שעולה מסיכום טענותיהם (סעיפים 31 - 40). הנתבעים מכחישים הטענות כי נטלו כספים מקופת הנתבעת מס' 2 והעידו, כי לאחר בדיקת רוה"ח לא הוכח דבר והסכסוך ביניהם הסתיים בהסדר פשרה.   ד. לאחר עיון בטענות הצדדים ובשים לב לעובדה, כי הנטל מוטל על התובעת להוכיח גרסתה מסקנתנו כי התובעת לא עמדה בנטל הנ"ל ואין להסיק מהעדויות והראיות שבפנינו את אשר טוענת התובעת בסיכום טענותיה.   אין בעובדה שהנתבעת מס' 1 הפסיקה פעילותה מחמת אילוצים כלכליים ובחרה להקים חברה חדשה - הנתבעת מספר 2, כדי להסיק כי מדובר בתרמית של הנתבע 3 ובעלי המניות האחרים בנתבעת מספר 1 או כי מדובר במהלך על מנת לרוקן את הנתבעת מס' 1 מנכסיה ולהתחמק מתשלום חובותיה כלפי נושיה. במועד הפסקת פעילותה הכלכלית של הנתבעת מספר 1 התובעת טרם היתה נושה. גם אם מדובר בהקמת חברה שפעילותה זהה לפעילות הנתבעת מספר 2 אין להסיק מכך כי מדובר "בעיסקה מלאכותית" או בתרמית או בהונאה מצד בעלי המניות בנתבעת מספר 1 ו/או 2. בעלי המניות בנתבעת מספר 2 שונים מבעלי המניות בנתבעת מספר 1, למעט הנתבע מס' 3. לא הוכחה כל רשלנות של הנתבע מס' 3 בניהול הנתבעת מספר 1 שהביאה לקריסתה הכלכלית אם כי יכול ומדובר בקריסה כלכלית מחמת ניהול כושל. אולם אין ראיה בפנינו לטענה זו.   באשר לטענת עירוב הנכסים: הכלל הוא, כי עירוב הנכסים העיסקיים והפרטיים של בעל מניות או המנהל עם נכסיה ועסקיה הפרטיים של החברה מצדיק הרמת מסך. החברה הנה גוף נפרד מבעליה, אפילו כל ניהולה וכל מניותיה מוחזקים ביד אחת אך הפרדה זו אינה יכולה לעמוד לימינו של בעל חברה כאשר בעצמו הוא אינו שומר על הפרדה (ת"א 2117/86 בילו נ' ח.ל. חברה ישראלית לסחר בינלאומי בע"מ לא פורסם).   עירוב נכסים קורה כאשר חברה הוקמה בעיקר מטעמים של יתרונות פסיקליים ופיננסים מסויימים לבעל השליטה בה, ולא מטעמים של משמעות כלכלית וקיום עצמאי לחברה (ראה א. פלמן/ "דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה", בעמוד 147).   במקרה שלפנינו, התובעת לא השכילה להוכיח עובדות המובילות למסקנה כי בעירבוב נכסים מדובר. העובדה שהנתבע מספר 3 הודה כי הוא ובעל מניות נוסף בנתבעת מספר 1 השקיעו מכספם הפרטי בנתבעת מספר 1 לצורך תשלום חובותיה אינה ראיה מספקת בדבר עירבוב נכסים. לא הוכחו תשלומים ישירות לנושי החברה ע"י מי מבעלי המניות ולא הוכח, כי אכן נעשה הדבר בשיגרה. לא הוכח אופן רישום התשלום הנ"ל בספרי החברה. אולם הנטל מוטל על התובעת להוכיח טענתה והתובעת לא עמדה בנטל זה. אין להסיק מהעברת רכב הפיג'ו 205 לשמו של הנתבע מספר 4 על כך כי בעירבוב נכסים מדובר ואין להסיק כך מעדות התובעת בעמוד 8 לפרוטוקול מיום 21.06.01.   אין בפני בית הדין כל ראיה כי הנתבעים 3 ו- 4 נטלו כספים מהנתבעת מספר 2 לשימושם האישי תוך עירבוב נכסים או כדי להסיק כי ביקשו להבריח נכסים על מנת שלא לשלם חובות. אומנם, מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי נטענו טענות קשות כלפיהם. כן גם לגבי צו המניעה שניתן. אולם אין כל ראיה כי הטענות התגלו כנכונות ולא מצאנו כל מקום להעדיף גרסת התובעת מגרסת הנתבעים 3 ו- 4 כי לא הוכח ולא נקבע כי נטלו לכיסם הפרטי את כספי הנתבעת מספר 2, אף אם מדובר בסכסוך שהסתיים בהסדר פשרה.   כפי שפורט לעיל טענה בדבר תרמית או הברחת נכסים הנה טענה שיש להוכיחה מעבר לכל ספק - טענות אלה לא הוכחו בפנינו.   כמו כן, לא הוכחה טענת התובעת, כי יש לחייב הנתבעים 3 ו- 4 באחריות אישית מכוח סעיף 15 לחוק עבודת נשים. מדובר בסעיף אשר עניינו עבירה פלילית ולא בחיוב אישי מכוח "הרמת מסך".   ה. לפיכך, דין טענת התובעת כי יש להרים המסך ולחייב הנתבעים 3 ו- 4 באופן אישי בחובות הנתבעות מס' 1 ו-2 כלפי התובעת - להידחות.   13. האם מדובר בפיטורים או התפטרות? א. גירסת התובעת לפיטוריה פורטה בסעיפים 22 - 29 לתצהירה במקום עדות ראשית. מתצהירה עולה, כי החל ממועד בו החל הנתבע מס' 4 לנהל את המסעדה, התדרדרו היחסים בינה לבין הנתבע מס' 4, כאשר הנתבע מס' 3, שניהל את המסעדה כאשר היתה בבעלות הנתבעת מס' 1, נדחק הצידה. על כך למעשה אין מחלוקת עובדתית.   לגירסת התובעת, עם סיום חופשת המחלה ביקשה לשוב לעבודה והתייצבה במסעדה ביום 11.4.99. הנתבע מס' 4 הודיע לה, כי לא תעבוד ללא סידור עבודה, ולפיכך עזבה מקום העבודה. התובעת יצרה קשר עם הנתבע מס' 3, עימו היתה ביחסי ידידות, ונפגשה עימו באותו יום, והוצג לה על ידי הנתבע מס' 3 סידור עבודה לפיו היתה אמורה לעבוד 20 יום בחודש, כאשר לגירסתה, עפ"י סיכום בין הצדדים, היתה אמורה לשוב למתכונת עבודתה הקודמת הכוללת 25 משמרות בחודש. עקב כך סירבה לסידור העבודה הנ"ל וביקשה לבדוק זכויותיה, ואמנם עשתה כן. לגרסתה נתבקשה באותו יום ע"י הנתבע מס' 3 לעבוד למחרת בשעות הבוקר, אך תחילה סירבה שכן ביקשה לבדוק זכויותיה. אולם, לאחר שעשתה כן הודיע לנתבע מס' 3 כי מוכנה לעבוד למחרת ה-12/4/99 בשעות הבוקר, אך הנתבע מס' 3 סירב ואמר לה, כי כבר סיכם עם הנתבע מס' 4, כי הוא זה שיעבוד ביום 12.4.99 בשעות הבוקר (מדובר ביום הזיכרון), והנתבע מס' 3 הורה לתובעת להתייצב ביום 13.4.99 למשמרת הערב.   במועד זה התייצבה לעבודה וטוענת, כי הנתבע מס' 3 הודיע לה, כי "נדב (הנתבע 4) מסר שאת מפוטרת והוא הלך לעו"ד והמכתב בדרך אלייך". לפיכך, לטענתה פוטרה מעבודתה ביום 13.4.99, בעקבות דברי הנתבע מס' 3.   התובעת ביקשה לקבל המכתב באופן אישי ולפיכך הודיעה כי תבוא למחרת לקבל את מכתב הפיטורים.   ביום 14.4.99 הגיעה התובעת לעבודה על מנת לקבל את מכתב הפיטורים. הנתבע הודיע לתובעת, כי "המכתב לא פה", וכשהתעקשה ושאלה את הנתבע מס' 4, ענה לה, כי לא ילחיץ את עוה"ד שלו, ולפיכך הודיעה, כי תבוא למחרת לקבל את מכתב הפיטורים.   ביום 15.4.99 הנתבע מס' 3 מסר לתובעת את המכתב מיום 15.4.99 (נספח ג' לכתב התביעה). במכתב, הנושא כותרת "הפסקת עבודה", נטען, כי התובעת הפסיקה עבודתה באפריל 99 ללא כל הודעה או התראה מראש והתנתה את שובה לעבודה בשינוי משרתה ל-25 ימים בחודש על מנת להגדיל את שיעור דמי הלידה שהיתה אמורה לקבל לאחר הלידה. הנתבעים הסכימו לשובה לעבודה, אולם באותו היקף משרה, ולמרות האמור לעיל לא התייצבה התובעת לעבודה במשמרת הבוקר שנקבעה לה, ואף זאת ללא כל הודעה והתראה מראש. הנתבעים ראו בכך הפרת הסכם העבודה ודרשו מאת התובעת תשלום סך 2,000$ כפיצוי, ואם לא תעשה כן יפתחו בהליכים משפטיים.   התובעת מחתה על תוכן המכתב ובתגובה למכתב הנ"ל שלחה באת כוחה ביום 6.5.99 מכתב, בו נטען, כי הנתבעים או מי מהם פיטרו את התובעת ביום 13.4.99, כאשר הודיעו לה בצורה חד משמעית על כך, כי הינה מפוטרת, אף כי ידעו כי היא בתקופת הריון, ולפיכך מדובר בפיטורים בניגוד לחוק עבודות נשים, תשי"ד - 1954. עוד צויין במכתב, כי בקשותיה של התובעת לקבל מכתב פיטורים עלו בתוהו, ורק לאחר התעקשות מצידה קיבלה המכתב מיום 15.4.99 השולל כל אחיזה במציאות ושכל מטרתו להכשיר את הקרקע על מנת להימנע מתשלום זכויות התובעת בגין פיטוריה, ובשים לב שמדובר בפיטורים של תובעת שהיתה בהריון.   ב. הנתבעים 3 ו-4 דוחים גירסת התובעת וטוענים, כי התובעת התפטרה מעובדתה, וכי המכתב מיום 15.4.99 אינו מכתב פיטורים כלל וכלל. הנתבע מס' 3 בתצהירו מבהיר את השתלשלות העניינים וטוען, כי במשך כל תקופת עבודתה של התובעת בנתבעת מס' 1 ובנתבעת מס' 2 הועסקה התובעת כאחראית משמרת במשמרת ערב ולא היה צורך בהעסקתה במשמרת בוקר. הדבר הובהר לתובעת והיה על דעתה, וכך נהגו הצדדים עד סמוך לתום תקופת עבודתה.   התובעת נעדרה מעבודתה בעקבות תאונת דרכים שעברה ביום 6.3.99, והודיעה לנתבע מס' 3, כי שבה לעבודתה ביום 11.4.99. הנתבע מס' 3 הנחה את התובעת להגיע לעבודה במשמרת ערב המתחילה ב-17:00. ביום א' - 11.4.99 סוכם, כי התובעת תגיע למסעדה לעבודה ותקבל סידור עבודה לימים הבאים. התובעת שבה לעבודה במסעדה ביום 11.4.99, הנתבע לא היה במקום העבודה אולם הצהיר, כי נאמר לו שהתובעת סירבה לעבוד באותה משמרת ערב באותו יום, ועזבה מקום עבודתה (סעיף 12 לתצהיר).   מאוחר יותר, באותו יום, הגיע הנתבע מס' 3 למסעדה ואף התובעת התייצבה במסעדה כדי לשוחח עימו על סידור העבודה שלה, וניתן לה סידור לכל השבוע, שכלל גם משמרות ערב. התובעת הודיעה, כי סידור העבודה לא מקובל עליה, שכן מדובר רק ב-4 משמרות שבועיות ובכללן משמרות ערב, ודרשה לעבוד יותר משמרות ורק משמרות בוקר.   הנתבע השיב לתובעת, כי עליה לעבוד במשמרות עפ"י צרכי הנתבעת מס' 2, היינו בעיקר במשמרות ערב, אך התובעת סירבה והודיעה, כי רוצה להיוועץ בעו"ד מטעמה. לגירסתו, התובעת הודיעה, כי לא תתיצב למחרת לעבודה, שכן רוצה להיפגש עם עו"ד מטעמה.   בעקבות הודעתה זו פנה הנתבע מס' 3 והודיע לנתבע מס' 4, כי התובעת סירבה להתייצב לעבודה ביום 12.4.99 בשעות הבוקר, ולפיכך עליו יהיה לפתוח את המסעדה בבוקר. בשעות הלילה המאוחרות של יום 11.4.99 צילצלה התובעת והודיעה לנתבע מס' 3, כי היא רוצה לשוב לעבודה ותפתח למחרת בבוקר את המסעדה, אך הנתבע מס' 3 הודיע לתובעת, כי מאוחר מדי, שכן סיכם עם הנתבע מס' 4 שהוא זה שיפתח את המסעדה. ואכן, למחרת התובעת לא התייצבה לעבודה.   ביום 13.4.99 הגיעה התובעת למסעדה בשעות משמרת הערב, והנתבע מס' 3 הצהיר, כי אמר לתובעת שהנתבע מס' 4 נסע לעוה"ד.   הנתבע מס' 3 מכחיש את גירסת התובעת, כי אמר לה שהינה מפוטרת, ולטענתו, התובעת פירשה אינפורמציה זו כהודעת פיטורים וחשבה, כי מדובר במכתב פיטורים וסירבה לעבוד, למרות שעפ"י סידור העבודה היתה צריכה לעבוד באותו יום במשמרת ערב. התובעת ישבה במסעדה בלא עבודה, והודיעה, כי ממתינה למכתב ולנתבע מס' 4.   הנתבע מס' 4 הופיע באותו יום בשלב מאוחר יותר למסעדה, לא הביא עימו את המכתב, ואמר לתובעת, כי יישלח אליה בדואר רשום, ואז החלו להתנהל חילופי דברים בין התובעת לבין הנתבע מס' 4 (בהם הנתבע מס' 3 לא נכח אך הצהיר על כך - י.ה.), והנתבע מס' 4 מסר לנתבע מס' 3, כי עקב התעקשותה של התובעת לקבל לידיה במסעדה את המכתב, התבקשה התובעת לבוא למסעדה ביום שלמחרת לקבל את המכתב, וכך אמנם קרה. כל מטרתו של המכתב היה להעמיד את התובעת על חומרת מעשיה, תוך נסיון לתעד את נטישת משמרתה בכתובים אך לא לפטרה, שכן הנתבעים היו מודעים למשמעות המיוחדת והאיסור על פיטורי עובדת בהריון.   מאז קבלת המכתב התובעת לא התייצבה במסעדה, ולפיכך נטען על ידי הנתבעים, כי יש לראותה כמי שנטשה את העבודה.   לאחר קבלת המכתב, הצהיר הנתבע מס' 3, כי הודיע מפורשות לתובעת בשיחה עימה, שהיא אינה מפוטרת וכי לא פוטרה מעבודתה, והודה בפניה, כי קיים חוסר דיוק בעובדות שבמכתב. לטענת הנתבעים, בשום שלב שהוא התובעת לא הודיעה, כי היא רוצה לשוב לעבודה, עפ"י סידור העבודה שנקבע לה, היינו במשמרות ערב, וכפי שעבדה באותם תנאים עד לאותו מועד, ולפיכך מאחר ולא פוטרה אלא התפטרה, אינה זכאית לפיצויי פיטורים, לתמורת הודעה מוקדמת ולשאר הזכויות שתבעה בגין פיטוריה.   ג. הנתבע מס' 4 בתצהירו תומך בגירסת הנתבע ומוסיף, כי מעולם לא איים על התובעת בפיטורים, אם כי לא היה מרוצה מתיפקודה והעיר לה על כך מספר פעמים. לגירסתו, התובעת הועסקה כאחראית משמרת במשמרת ערב, ולא היה צורך מטעם הנתבעת מס' 2 להעסיקה במשמרות בוקר. התובעת נהגה לשבת על כיסא במסעדה במשך המשמרות במסעדה ולטעון, כי אינה מרגישה בטוב. עקב כך הפנה הנתבע מס' 4 את התובעת לקבל תעודת מחלה, ואמנם עשתה כן בהמשך.   ביום 11.4.99, לאחר למעלה מחודש שבו נעדרה מהעבודה, ביקשה לקבל סידור העבודה שלה לימים הבאים, ומשלא היה מוכן סירבה לעבוד באותו יום במשמרת ערב והודיעה, כי תיצור קשר עם הנתבע 3 ונטשה את המסעדה. מאוחר יותר הודיע הנתבע מס' 3 לנתבע מס' 4, כי התובעת סירבה לקבל את סידור העבודה שהוכן עבורה. בהמשך הודיע הנתבע מס' 3 לנתבע מס' 4, כי התובעת סירבה להתייצב ביום 12.4.99 בשעות הבוקר לפתוח את המסעדה, ולפיכך יהא עליו לעשות כן, והנתבע מס' 4 ראה בכך הפרת משמעת חמורה מצד התובעת, שהרשתה לעצמה לקבוע את כללי וזמני העבודה, ובעקבות כך הוחלט להוציא לתובעת מכתב התראה מעוה"ד על מנת להעמידה במקומה.   ביום 13.4.99 הנתבע מס' 4 ראה את התובעת יושבת וממתינה. קודם לכן סיכם עם בא-כוחו שיוציא לתובעת מכתב התראה.   התובעת פנתה לנתבע מס' 4 לקבלת המכתב ונאמר לה, כי יישלח לה בדואר רשום, אולם זו התעקשה וצעקה וביקשה לקבלו באופן אישי והודיעה, כי תבוא למחרת לקבלו, ואמנם כך נעשה. גם לגירסת הנתבע מס' 4 אין מדובר במכתב פיטורים אלא מכתב התראה בלבד.   ד. מטענות הצדדים, אין מחלוקת, כי התובעת במשך תקופת עבודתה בנתבעת מס' 1 עבדה 25 משמרות מידי חודש, כולל שבת (עמ' 12 לפרוטוקול). אולם החל ממועד תחילת עבודתה בנתבעת מס' 2 קיבלה סידור עבודה ל-20 יום בלבד, ולגירסתה מדובר בסידור זמני שהסכימה לו למשך 3 חודשים בלבד.   באשר להשתלשלות העניינים עובר להפסקת עבודתה, העידה התובעת, כי ביום 11.4.99 ניתן לה סידור עבודה, אך לגירסתה מדובר בסידור עבודה ל-4 ימים והודיעה לנתבע מס' 3, כי היא מבקשת סידור ל-25 משמרות וביקשה לשוב למתכונת עבודתה הקודמת, והנתבע מס' 3 הודיע לה שהנתבע מס' 4 לא ישלם לה שכר מעבר ל-20 משמרות. לגירסתה, עבדה ערבים ולא היה צורך בסידור עבודה, ומעדותה עולה, כי מדובר בדרישה עקרונית מטעמה כתנאי להמשך עבודתה (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 21.6.01).   התובעת העידה, כי עבדה בכל תקופת עבודתה בערבים גם בתקופה של הנתבעת מס' 2, תמיד בערבים (עמ' 10 לפרוטוקול). התובעת מכחישה את גירסת הנתבעים, כי היתה מוכנה לעבוד רק בבקרים.   באשר לסידור העבודה שנקבע לה ליום 12.4.99 לשעות הבוקר, העידה, כי לא התייצבה לעבודה, שכן הנתבע מס' 3 הורה לה ביום 11.4.99 שלא להתייצב אם מבקשת לבדוק זכויותיה אצל עוה"ד. אולם כעבור זמן קצר, אחרי התייעצות עם אחותה, ביקשה לעבוד למחרת, והודיעה לנתבע מס' 3 כי תתייצב בבוקר, אולם הנתבע סירב להצעתה והודיע לה, כי סיכם עם נדב, והודיע לו שהתובעת אינה מגיעה לעבודה (עמ' 10 לפרוטוקול).   כן אישרה בחקירתה, כי ביום 12.4.99 הנתבע מס' 3 התקשר אליה והודיע לה שיש סיכוי שלמחרת, יום ג' - 13.4.99, תפוטר על ידי הנתבע מס' 4, ולטענתה בשל יחסי הידידות ששררו בינה לבין הנתבע מס' 3, ביקש להכין אותה שיתכן ותהיה סיטואציה שהנתבע מס' 4 יפטר אותה (עמ' 11 לפרוטוקול).   התובעת מדגישה בחקירתה את אשר הצהירה, כי ביום 13.4.99 הנתבע מס' 3 הודיע לה שנדב מסר שהינה מפוטרת (עמ' 17 לפרוטוקול), והכחישה את גירסת הנתבעים, כי נאמר לה שנדב הלך לעוה"ד להביא מכתב, והדגישה "הוא במפורש אמר לי שנדב מפטר אותי. רוני אמר לי שמכתב הפיטורים שלי יהיה מוכן וישלח לך בדואר" (עמ' 18 לפרוטוקול). מזה הסיקה, כי פוטרה מעבודתה ולא ממכתב שקיבלה מאת עוה"ד (עמ' 18 ו-21 לפרוטוקול).   כשנשאלה, מדוע לא המשיכה לעבוד אחרי שקיבלה את המכתב, השיבה, כי פנתה לנעמ"ת ונאמר לה שאין צורך שתשוב לעבודה, ואישרה, כי בכל שלב שהוא לא דרשה להמשיך לעבוד (עמ' 19 לפרוטוקול), וכי לא ניסתה לחפש עבודה ולא פנתה ללשכת העבודה, שכן העידה "מי יקבל אותי לעבודה בחודש חמישי להריון", וכי לא קל לחפש עבודה בחודש חמישי להריון.   כשנשאלה מדוע לא הגישה תביעה לדמי אבטלה, השיבה, כי עשתה כן עפ"י יעוץ משפטי שקבלה (עמ' 20 לפרוטוקול).   ה. הנתבעים בחקירתם הנגדית מאשרים האמור בתצהיריהם. הנתבע מס' 3 אישר בחקירתו, כי קיימות טעויות עובדתיות במכתב שנשלח מעוה"ד, היינו, כי אין זה מדוייק שהתובעת נעדרה חודש מהעבודה ללא רשות. עובדה זו הבהיר לתובעת בשיחה טלפונית, אולם הכחיש, כי אמר לתובעת "נדב מפטר אותך". בחקירתו מודה, כי החל מתקופת עבודתה של התובעת בנתבעת מס' 2, התובעת סירבה לקבל מרות, וזאת בניגוד לתקופת עבודתה בנתבעת מס' 1, כאשר הנתבע מס' 3 ניהל את המסעדה. עולה מחקירתו וגם מחקירת התובעת, כי התובעת לא מצאה "שפה משותפת" עם הנתבע מס' 4 שניהל את המסעדה כבעל מניות ומנהל בנתבעת מס' 2.   הנתבע מס' 3 מודה בחקירתו, כי בתקופת עבודתה של הנתבעת מס' 2 נבדקה אפשרות לפטר אותה, שכן לא עבדה כפי שעבדה קודם לכן, אולם העיד, כי "ידע מה זה לפטר אישה בהריון, ניסו לבדוק וכך הגיעו למכתב שהוא תוצאה של הרצון לאסוף הוכחות על התנהגות לא נכונה, כך שביום מן הימים נוכל, אם ההתנהגות הזו תימשך, לממש פיטורים בדרך של התפטרות. לכן נולד המכתב" (עמ' 32 לפרוטוקול). לפיכך נשלח מכתב האזהרה לתובעת.   מחקירתו עולה, כי אפשרות פיטוריה של התובעת עלתה גם בישיבה משותפת בין הנתבעים 3 ו-4 והשותף הנוסף. השותף הנוסף לא הסכים לפיטורי התובעת, והגיעו להחלטה שאי אפשר לפטר אישה בהריון (עמ' 37 לפרוטוקול).   הנתבע מס' 3 הופנה לפרוטוקול שהתנהל בבית הדין לעבודה (טרם עבר התיק לדיון בבית דין זה מחמת סמכותו המקומית - י.ה.) ומיום 30.11.99, שם נכתב בפרוטוקול מפיו של הנתבע 3, כי "כנראה ששותפי פיטר אותה...". בהודאה זו, טעונת התובעת, כי יש משום תמיכה לגירסתה, כי פוטרה מעבודתה.   כמו כן הפנתה התובעת תשומת לב הנתבע מס' 3 במסגרת חקירתו הנגדית, לדבריו המפורטים בתמליל ההקלטה, לפיהם הסביר לתובעת, כי לא יעיד נגד שותפו אם יתנהל דיון משפטי, ולפיכך טוענת התובעת, כי זו הסיבה שמכחיש אמירתו לתובעת, כי נדב ביקש למסור לה, כי הינה מפוטרת (עמ' 36 לפרוטוקול). בכל מקרה העיד, כי "אני לא אמרתי לה ללכת, לא פיטרתי אותה והיא לא פוטרה" (עמ' 36 לפרוטוקול), אם כי אינו מכחיש, כי אמר בבית הדין בתל אביב שיכול להיות ששותפו פיטר אותה (עמ' 37 לפרוטוקול).   ו. הנתבע מס' 4 בחקירתו חוזר על האמור בתצהירו ומדגיש, כי התובעת נהגה לצעוק עליו, לטרוק דלתות, להתחצף לפני לקוחות, ישבה ולא עשתה כלום, כך גם כאשר היה לחץ במוצאי שבת. מדובר בהפרות משמעת חמורות, וזאת בנוסף לעובדה, כי סירבה להתייצב למשמרת ביום הזיכרון בשעות הבוקר (12.4.99) והנתבע מס' 4 נאלץ לוותר על סידורים שקבע ולפתוח המסעדה. לגירסתו, מעולם לא אמר, כי מפטר את התובעת.   לטענתו, הטעות במכתב היתה שנרשם שהתובעת הפסיקה את העבודה ללא הודעה (עמ' 29 לפרוטוקול).   ז. "היסוד הן של הפיטורים והן של התפטרות היא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד-מעביד הקיימים בין השניים לידי גמר" (דב"ע שמ/116-3 שלום סלאמה נ' מדינת ישראל, פד"ע יב 375).   "אותו ביטוי אינו חייב למצוא ביטוי פורמלי דווקא, אלא גם במעשה שיש בו ללמד על כוונה חד משמעית של העובד לזנוח את העבודה ולהביא את היחסים בינו לבין מעבידו לידי סיים" (דב"ע לה/85-3 עיריית כפר סבא נ' יעקב כהן, פד"ע ז 175).   הדיבור המביא את היחסים לידי סיים חייב להיות חד משמעי.   שעה שתוכן הדברים מעיד על פיטורים, ניתן ללמוד מהם על כוונת אומרם, אף אם אמר שאין מדובר בפיטורים (אד"מ 300224/97 מועדון גבעתיים בע"מ נ' יאיר אפטר - לא פורסם).   "אין עובד יכול להעמיד עצמו במצב של מפוטר על ידי כך שיודיע למעבידו, כי אם ינהג כלפיו בדרך מסויימת יראו את המעביד כמי שפיטרו מהעבודה, ואין מעביד יכול להעמיד עובד במצב של מי שהתפטר מעבודה, על ידי כך שיודיע לעובד כי אם לא ינהג בדרך מסויימת יראוהו כמתפטר מעבודה. מעשיו של המפטר קובעים אם הוא פיטר ומעשיו של המתפטר קובעים אם הוא התפטר. כיצד "יראהו" הצד השני או כיצד "יחשב" בעיני של הצד השני, הוא חסר משמעות ונפקות" (למשל דב"ע לב/58-3 רשות השידור נ' מאיר אשל, פד"ע ד, 298 ופסקי דין רבים שצוטטו מפי בית הדין הארצי לעבודה).   לא תמיד אקט פיטורים פורמלי הוא חזות הכל, ויכולה התפטרות למעשה, לעטות איצטלה של פיטורים. כך, למשל, אם מבקש עובד לשנות באורח משמעותי את תנאי עבודתו והשינוי אינו עונה על צרכי העבודה, הרי במקרים או בנסיבות מסויימים, "מתמרן" העובד את "פיטוריו" ומאלץ את המעביד לפטרו. סיטואציה משפטית זו משמעה, כי העובד (ולא המעביד) שם קץ לחוזה העבודה המקורי, והוא מציע מעתה למעביד חוזה עבודה חדש, שתנאיו שונים מתנאי קודמו (דב"ע נד/289-02 המוסד לביטוח לאומי נ' שריף גאנם, פד"ע כח' 117).   ח. עפ"י השתלשלות העניינים שפורטה לעיל, עולה, כי אין כל בסיס עובדתי לאמור במכתב שנשלח לתובעת ע"י עו"ד שורק, כי התובעת הפסיקה עבודתה באפריל 99 ללא כל הודעה מראש. יחד עם זאת, עולה, כי התובעת, לאחר ששבה מתקופת אי הכושר ב-11.4.99 ביקשה לשוב להיקף משרתה הקודמת בנתבעת מס' 1, היינו 25 משמרות בלבד, אם כי לא הוכח, כי היה זה לצורך הגדלת שיעור דמי הלידה. כמו כן הוכח שהתובעת ביום 11.4.99 לא עבדה בשל סיבות הקשורות בסידור העבודה ולאור הוראת הנתבע מס' 4, ולפיכך אין לראות בכך זניחת עבודה ללא התראה. כך גם באשר ל-12.4.99, שכן בסופו של דבר ביקשה לעבוד באותו יום, לאחר התייעצות שערכה. אין מחלוקת, כי התובעת ביקשה בתקופה זו לברר את זכויותיה לעניין היקף משרתה.   מגירסת התובעת, כפי שקיבלה ביטוי בכתב תביעתה ובתצהירה במקום עדות ראשית והן בסיכום טענותיה, עולה, כי התובעת ייחסה את מעשי הפיטורים לדבריו של הנתבע מס' 3 ביום 13.4.99, בשם הנתבע מס' 4 היינו כי "נדב (הנתבע מס' 4) מסר שאת מפוטרת והוא הלך לעו"ד והמכתב בדרך אלייך". בית הדין נותן אמון בגירסתה של התובעת, כי כך נאמר לה, והכחשת תוכן הדברים הנ"ל על ידי הנתבע מס' 3 במהלך עדותו בבית הדין, לא שיכנעה את בית הדין באמיתות הדברים. הוכח בפנינו כי החל ממועד בו הנתבע מס' 4 החל לנהל המסעדה, מערכת היחסים בין התובעת לנתבע מס' 4 התערערה, עובדה שלא היתה קיימת עת ניהול המסעדה נעשה ע"י הנתבע מס' 3 כאשר הנתבעת 1 ניהלה את המסעדה.   אין מחלוקת, גם לגירסת הנתבע מס' 3, כי הנתבעת מס' 2 באמצעות הנתבעים 3 ו-4, ביקשו לפטר את התובעת בשל התנהגותה, אולם היו מודעים לעובדה, כי מדובר בעובדת בהריון, שלא ניתן לפטרה כלאחר יד. הנתבע מס' 3 הודה גם בבית הדין לעבודה, כי כנראה ששותפו פיטר את התובעת. אמנם אין לראות בכך הודעה על פיטורים, אולם יש בכך כדי לתמוך בגירסה, כי ביקשו למעשה לפטר את התובעת.   אולם, כאמור אין די בכוונה לפטר כדי לקבוע, כי בפיטורים מדובר, אלא סמכותו של בית הדין לקבוע, על פי נסיבות כל מקרה ומקרה, האם בפיטורים או בהתפטרות מדובר.   הנתבע מס' 3 ציין בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, כי התנגד לפיטורי התובעת וחשב שמדובר בצעד לא נכון. אמירה זו, טוענת התובעת, לא משאירה כל צל של ספק לגבי פיטוריה, ומדובר בפיטורים שהינם עובדה מוגמרת ושהנתבע מס' 3 אף הוסיף את עמדתו בעניין, כי התנגד וחשב שזה צעד לא נכון.   התובעת אינה מייחסת משקל לאמור במכתב כמכתב פיטורים. מדובר לטענתה בפיטורים בע"פ שנכנסו לתוקפם מיידית עם מתן ההודעה על ידי הנתבע מס' 3 והתובעת חיכתה והמתינה למכתב הפיטורים, אולם במקום מכתב פיטורים הוצא מכתב מלווה בעובדות שקריות. החל ממועד בו פוטרה בע"פ לא היתה צריכה לשוב לעבודתה (סעיף 16 לסיכום הטענות).   הנתבעים כאמור חוזרים בסיכום טענותיהם על גירסתם בתצהירי הנתבעים 3 ו-4 שאין מדובר בפיטורים אלא בהתפטרות, ומכחישים את דברי הנתבע מס' 3 לתובעת. כמו כן מדגישים, כי גם לאחר המכתב שנשלח לתובעת ולאחר שיחות הבהרה עם הנתבע מס' 3 בדבר טעות במכתב, התובעת העידה, כי לא שבה לעבודה עפ"י יעוץ משפטי שקיבלה בנעמ"ת ולא דרשה בכל שלב לשוב לעבודה, ולפיכך יש לראות בכך משום זניחת העבודה, ולמותר לציין, כי אין לראות בתוכנו של המכתב (ת/7) מכתב פיטורים. מוסיפים הנתבעים בסיכום טענותיהם, כי ידעו על הריונה של התובעת והיו מודעים לבעייתיות ולאיסור שיש על פיטורי אישה בהריון (ללא אישור השר) ואף החליטו שלא לפטרה.   ט. לאור הראיות שבפנינו והתרשמותנו ממהימנות העדויות של הצדדים, מסקנתנו היא, כי יש להסיק מהתנהגות הנתבעים 3 ו-4, כי התובעת פוטרה למעשה מעבודתה. הנתבעים מודים בטעות שבמכתב עו"ד שורק, היינו, כי אין כל בסיס לטענה שהתובעת זנחה עבודתה ללא הודעה מוקדמת בחודש אפריל 99, ולמרות האמור לעיל לא הוכח בפנינו כי פנו לתובעת לשוב לעבודתה לאחר שהתגלתה הטעות או שחזרו בהם מהמכתב אלא דרשו מהתובעת פיצוי בגין נזקים שגרמה.    על הנתבעת מס' 2 החובה היתה, לאחר שגילתה, כי מכתבו של עוה"ד אינו מדוייק, לדאוג לדרוש מאת התובעת לשוב לעבודתה, אולם לא עשתה כן, ולפיכך אינה יכולה להסתתר מאחורי תוכנו הבלתי מדוייק של המכתב ולטעון, כי התובעת, לאחר שקיבלה את המכתב, לא שבה לעבודתה ולפיכך לראותה כמי שזנחה את מקום עבודתה. ההיפך הוא הנכון. מחדל הנתבעים 3 ו-4 מוביל למסקנה כי פוטרה למעשה וכי טענתה כי יש לראות בהתנהגותה כאילו זנחה עבודתה הינה טענה חסרת בסיס עובדתי ומשפטי כאחד.   אמנם התובעת העידה, כי מכתבו של עו"ד שורק אינו בבחינת מכתב פיטורים, וכי לא שבה לעבודה עפ"י עצת נעמ"ת, אך אין בכך כדי להסיק, כי התובעת התפטרה מעבודתה לאחר שלא שבה לעבודה עם קבלת מכתבו של עו"ד שורק, ועמדתה, כי אין קשר בין מכתבו של עו"ד שורק לאקט הפיטורים מיום 13.4.99, מקובלת על בית הדין מהסיבות שפורטו באריכות בסיכום טענותיה. מסקנתה, בנסיבות אלה, כי למעשה פוטרה מעבודתה ונדרשה אף לשלם נזק, הינה סבירה והגיונית בנסיבות העניין, ולפיכך מהתנהגות הנתבעת מס' 2 באמצעות מנהליה, ניתן להסיק, כי כוונתם היתה לנתק יחסי עובד ומעביד, וכוונה זו מומשה בפועל.   לא הוכח בפנינו, ולו בראשית ראיה, כי התובעת הביעה דעתה, כי ביקשה להתפטר מעבודתה. כל שהוכח, כי עם שובה של התובעת לאחר חופשת המחלה, נתגלתה מחלוקת באשר להיקף משרתה, מחלוקת שהביאה בסופו של דבר לפיטוריה.   התובעת טענה, כי אין זה סביר, כי ביקשה להתפטר מעבודתה במהלך חודש חמישי להריונה, ולכל היותר נאלצה בגין התנהגות הנתבעים שלא לשוב לעבודתה לאחר קבלת המכתב. גם אם בית הדין היה מסיק, כי בהתפטרות מדובר, הרי היה מדובר ב"התפטרות בדין פיטורים", אולם במקרה הנדון, אין ספק בליבנו, כי הנתבעים, עת שלא עשו באופן ישיר, היינו פיטורים עפ"י מכתב פיטורים מאחר ומדובר בתובעת שהינה בהריון, עשו כן באמצעות התנהגותם ושליחת המכתב המוטעה מיום 15.4.99. כל אלה הביאו את התובעת למסקנה המוכחת, כי פוטרה למעשה מעבודתה.   כאשר מדובר בפיטורים בניגוד לחוק, אין חובה על העובד להמשיך ולהופיע לעבודה אף אם ידוע לו כי הפיטורים בטלים משום שנעשו בניגוד לחוק (דיון מח/8-3 אבנר קופל - סוכנות לביטוח נ' עדי וייס ארלוביץ שפורסם בפד"ע כרך כ' עמ' 57).   דבריו של הנתבע מס' 3, תוכנו של המכתב והעובדה שהתובעת לא נתבקשה לשוב לעבודה לאחר מכן לרבות לאחר קבלת מכתבה של באת-כוחה מיום 6.5.99 ולרבות העובדה כי הנתבעים ל א מצאו לנכון לחזור בהם מהאמור במכתב, כל אלה מובילים למסקנה כי בפיטורים מדובר ולפיכך זכאית התובעת לזכויותיה שיפורטו לעיל.   14. שיעור פיצויי הפיטורים א. הנטל להוכיח שיעור השכר חל על התובעת (דיון נד/23-3 חיים פרינץ נ' נתי גפן ואח', פד"ע כו 547).   ב. משכורתה החודשית של התובעת חושבה עפ"י שיעור שכר יומי ו/או למשמרת, והצדדים אינם חלוקים, כי מדובר בשכר בשיעור 140 ₪ למשמרת רגילה ולמשמרת שבת בשיעור 210 ₪ (מוסכמה מס' 4).   ג. עפ"י סעיף 12 לחוק פיצויי פיטורים, זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בשיעור שכר חודש לכל שנת עבודה באותו מקום עבודה, ובהיקש לאמור בתקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד 1964 (להלן "התקנות"), יש לחשב שכרה החודשי לצורך חישוב פיצויי פיטורים עפ"י שכר ממוצע של 12 חודשים שקדמו לפיטורים (דב"ע נז/57-3 סנונית, הדגמות וקידום מכירות בע"מ נ' שולמית פרץ, פד"ע ל, 364).   ד. אין מחלוקת, וכך עולה מהראיות וסיכום טענות הצדדים, כי התובעת עבדה ברציפות באותו מקום עבודה מיום 3/97 עד ל-15.4.99 (סעיף 2 למוסכמות), ועפ"י סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים "מי שעבד שנה אחת ברציפות... אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים...".   לפיכך זכאית התובעת לקבלת פיצויי פיטורים מאת הנתבעת מס' 2 בגין כל תקופת עבודתה באותו מקום עבודה, היינו במסעדת אפרופו שבאשדוד.   ה. עפ"י תקנה 10 ל"תקנות" שצוטטו לעיל, יש להביא במניין התקופה לצורך חישוב פיצויי פיטורים גם את התקופה בגינה שהתה התובעת במחלה, לרבות בגינה נעדרה מחמת תאונת עבודה, שכן עפ"י תקנה 10(4) לתקנות "העדרות מעבודה לרגל מחלה או תאונה שעבורן מקבל העובד תשלום מכח חוק, הסכם קיבוצי, חוזה עבודה או נוהג, תובא במניין לצורך חישוב הפיצויים עד לתקופה שאורכה מתקבל על ידי הכפלת שנות עבודתו ב-30". במקרה הנדון, התובעת עבדה ברציפות למעלה משנתיים ימים באותו מקום עבודה, לפיכך העדרותה מחמת מחלה ותאונה במשך 45 יום (כטענת התובעת) יילקחו בחשבון לצורך מניין קביעת סכום הפיצויים.   ו. התובעת תובעת פיצויי פיטורים עפ"י שיעור שכר של 3,920 ₪. בסיכום טענותיה מפרטת אופן חישוב השכר (פרק ז' לסיכומים). החישוב מקובל על בית הדין, כפי שיפורט להלן.   הנתבעים בסיכום טענותיהם טוענים, כי שיעור השכר הינו 3,076 ₪ בתקופת עבודתה בנתבעת מס' 2 (ללא תוספת נסיעות וללא גמול נוסף בגין עבודה בשבתות), ואילו שכרה החודשי הממוצע בשיעור ברוטו כולל מרכיב נסיעות הינו 3,181.75 ₪ (סעיף 4 לסיכום טענות הנתבעים 2-4).   ז. הנתבעים לא השכילו להוכיח, כי שיעור השכר המוסכם ששולם לתובעת עבור משמרת, כולל החזר הוצאות נסיעה. מסקנה זו עולה גם מעיון בתמליל ההקלטה (עמ' 36 לפרוטוקול). לא ניתן להסיק כך מעיון בתלושי השכר ועפ"י הפסיקה האמור בתלושי השכר מהווה ראיה לכאורה לאמיתות תוכנם אלא אם הוכח בעדויות אמינות אחרת (דב"ע מז/146-3 יוסף חוג'יראת - יוסף שלום ואח', פד"ע כ, 19).    ח. ממוצע השכר ברוטו בגין תקופת עבודתה של התובעת החל מ-5/90 עד 1/99, כפי שערך בית הדין (מדובר בשכר בגין חודשי עבודה מלאים - י.ה.) הינו בשיעור העולה על השיעור שפורט בתביעתה של התובעת. כאשר יש לחשב השכר עפ"י שיעור השכר הממוצע בגין התקופה שבעדה יש לזכות התובעת בפיצויי פיטורים ושיעור שכר זה עולה על שיעור השכר שתבעה התובעת בתביעתה, הרי יש לחשב הפיצויים לאור שיעור השכר שתבעה התובעת, היינו בסך 3,920 ₪.   ט. התובעת זכאית לפיצויי פיטורים ממועד תחילת עבודתה ב-1.3.97 עד לסוף חופשת הלידה, ולפיכך זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בשיעור של 11,107 ₪, כפי שפורט בסיכום טענותיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 15.4.99 עד לתשלום המלא בפועל.   אמנם בתביעתה תבעה סכום מופחת, כפי שציינו הנתבעים בסיכום טענותיהם, אולם התובעת הבהירה בסיכום טענותיה, כי במועד הגשת תביעתה לבית הדין, לא ידעה את מועד הלידה המדוייק שהיה ב-2.9.99.   י. לא מצאנו כל מקום לחייב הנתבעת מס' 2 בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, שכן התגלתה מחלוקת של ממש, לרבות מחלוקת משפטית באשר לעצם זכאות התובעת לקבלת פיצויי פיטורים בנסיבות ניתוק יחסי עובד ומעביד. גם אם נדחתה גירסת הנתבעת מס' 2, אין בכך כדי לחייבה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים במקרה הנדון.   15. תמורת הודעה מוקדמת א. התובעת תובעת תמורת הודעה מוקדמת, בשים לב לתקופת עבודתה הרצופה באותו מקום עבודה, כאשר יש לקחת בחשבון לצורך חישוב התקופה, את תקופת עבודתה עד לתום 45 יום מתום חופשת הלידה. לפיכך תובעת תמורת הודעה מוקדמת בגין 45 יום ובהתאם לחוק עבודת נשים.   ב. הנתבעים בסיכום טענותיהם טוענים, כי אין התובעת יכולה לתבוע גם שכר עבודה עד לתום 45 הימים וגם הודעה מוקדמת בגין אותם ימים.   ג. עמדת הנתבעים אינה מדוייקת, שכן התובעת תבעה פיצוי בגובה השכר עד למועד הלידה בלבד (פרק ט' (1) לסיכום הטענות).   ד. כאשר נקבע, כי מדובר בפיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים, זכאית התובעת, שפוטרה ללא היתר, לפיצוי מהמעביד בגובה השכר שהיתה מקבלת לו המשיכה בעבודתה בתקופה המוקדמת עד ליום הלידה.   ה. לפיכך ולאור האמור בסיכום טענות התובעת, זכאית לתמורת עבודה מוקדמת בגין 45 ימים, ובשיעור 5,880 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 15.4.99 עד לפרעון המלא בפועל.   16. התביעה לשכר עבודה ממועד הפיטורים עד למועד הלידה א. התובעת טוענת, כי זכאית בגין פיטוריה בניגוד לחוק לפיצוי בשיעור השכר שהיתה מקבלת לו המשיכה לעבוד עד ללידה. מדובר בתקופה בת 4.5 חודשים, שכן בתה נולדה ביום 2.9.99. לפיכך תובעת סך 17,640 ₪ (4.5 חודשים X 3,920 ₪). כמו כן תובעת פיצויי הלנת שכר, שכן מדובר בפיטורים בניגוד לחוק ובזדון.   ב. הנתבעים דוחים תביעת התובעת וטוענים, כי אינה זכאית לקבלת הפיצוי, שכן לגירסתם לא פוטרה מעבודתה. בכל מקרה נטען, כי אין התובעת זכאית לשכר, שכן לא עשתה כל שביכולתה להקטין נזקיה (סעיף 66 לסיכום טענותיהם). כמו כן, נטען, כי הרחיבה עילת תביעתה, שכן בתביעתה תבעה פיצוי בגין 4 חודשים ולא 4.5.   ג. לאחר עיון בטענות הצדדים ולאחר שנקבע, כי התובעת פוטרה בניגוד לחוק עבודת נשים, הרי זכאית לפיצוי בשיעור השכר שהיתה משתכרת לו המשיכה בעבודתה עד ליום הלידה. זכאות התובעת לפיצוי הנ"ל נובעת מהיותם של הפיטורים בטלים מדעיקרא ולפיכך טענות הנתבעים בסעיף 66 לסיכום טענותיהם אינן רלוונטיות לעילת תביעה ספציפית זו. התובעת הבהירה, כי במועד הגשת התביעה, לא ידעה את מועד הלידה המדוייק. לפיכך, בסיכום טענותיה, נתבע הסכום המדוייק, ויש לזכותה במלואו.   ד. לפיכך זכאית התובעת לפיצוי שתבעה בתביעתה ובסך 17,640 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 15.4.99 עד לפרעון המלא בפועל. אין התובעת זכאית לפיצויי הלנת שכר, שכן אין מ דובר ב"שכר עבודה" אלא פיצוי בגובה השכר (דב"ע נב/24-3 דפנה מזרחי נ' קירור ירושלים בע"מ, פד"ע כה', 417).   17. התביעה לפיצוי בגובה דמי לידה א. חוק עבודת נשים מעניק לעובדת זכות לחופשת לידה בת שנים-עשר שבועות. מכוח סימן ג', פרק ד', לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח - 1968, זכאית עובדת שישולמו עבורה דמי ביטוח, פרק זמן שנקבע בחוק, על מנת שיוענקו לה דמי לידה בשיעור של 75% משכרה, בתקופת חופשת הלידה. מכיוון שהעובדת פוטרה בתקופ ההריון, חייב המעביד לשלם לה 75% משכרה, עבור תקופה של 12 שבועות לאחר הלידה, כפיצוי על התשלום שהיתה מקבלת באותה תקופה מהמוסד לביטוח לאומי, לו המשיכה לעבוד עד יום הלידה.   ב. לטענת הנתבעים, התובעת אינה זכאית לפיצוי הנ"ל, שכן אין לטענות אלה זכר בכתב התביעה (סעיף 44 (ב) לסיכום הטענות).   ג. מעיון בכתב התביעה וסיכום טענותיה עולה, כי התובעת כללה פיצוי זה במסגרת פיצויים בגין פיטורים שלא כדין (סעיף 21.3 וסעיף 33), ותבעה סכום כולל בסך 3,920 ₪. מעיון ברשימת הפלוגתאות לא מאוזכרת כל עילת תביעה בנפרד לפיצוי בגין אי תשלום דמי לידה, אלא במסגרת תביעתה לפיצוי בגין נזקים בשל פיטורים שלא כדין.   ד. בנסיבות אלה, אין לזכות התובעת בסכום העולה על 3,920 ₪ שתבעה בתביעתה, שכן עפ"י הפסיקה אין לזכות התובע מעבר לסכומים שתבע בתביעתו.   לפיכך התובעת זכאית לפיצוי בגין אי תשלום דמי לידה בשיעור 3,920 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 15.4.99 עד לפרעון המלא בפועל.   18. התביעה לדמי מחלה א. התובעת תובעת דמי מחלה בגין 45 ימי מחלה, וכוללת בתביעתה הן התקופה בה שהתה בימי מחלה מיום 18.2.99 עד ליום 28.2.99 (11 ימים) והן התקופה בגינה נעדרה מעבודתה בגין תאונת העבודה מיום 6.3.99 עד 9.4.99 ובסה"כ 34 ימים.   ב. הנתבעת 2 טוענת, כי התובעת זוכתה במשכורתה בגין תקופת המחלה בחודש 2/99 - 11 ימים. בשים לב להיקף משרתה (66%) יש לזכותה ב-7.26 ימים כימי העדרות מהעבודה, ובגין ימים אלה זוכתה ב-432 ₪ (נספח ד' לתצהיר הנתבע מס' 3, תלוש משכורת לחודש 2/99).   ג. לעניין היקף המשרה טוענת התובעת בסיכום טענותיה, כי יש לחשב ימי המחלה עבור 2/99 בגין משרה מלאה ולא משרה חלקית, ולפיכך זכאית לפדיון מלוא 11 הימים בקיזוז הסכום ששולם לה ב-2/99. לחילופין, אם תתקבל טענת הנתבעים לעניין חלקיות המשרה, יש לראות המשרה כ-80% ולא 66% (20 ימי עבודה מתוך 25 ימי עבודה חודשיים). בנסיבות אלה טוענת, כי זכאית לדמי מחלה בגין 11 ימי המחלה בסך 1,232 ₪ ובקיזוז הסכום ששולם לה במשכורת 2/99, ותובעת יתרה בסך 800 ₪ (פרק יב' סעיף 8-9 לסיכום הטענות).   ד. התובעת לא השכילה להוכיח, כי זכאית לתשלום מלוא ימי המחלה, גם אם עבדה משרה מלאה, שכן זכאית לתשלום דמי מחלה בהתאם להוראות חוק דמי מחלה. התובעת זכאית לדמי מחלה בשים לב להיקף משרתה, היינו 80%. גירסתה ואופן חישובה עדיפים ומקובלים מחישובי הנתבעים. לפיכך, זכאית לתשלום בגין 8.8 ימים ולצורך החישוב - 9 ימים.   ה. לפיכך ולאור האמור בסעיף 2 ו-5 לחוק דמי מחלה, התובעת זכאית לדמי מחלה בשיעורים הבאים: א. עבור ימים 2 ו-3 - 50% מ-140 ₪ = 140 ₪. ב. עבור ימים 4-9, היינו 6 ימים X 75% = 630 ₪. לפיכך, זכאית התובעת לדמי מחלה בשיעור 770 ₪, בקיזוז 432 ₪ ששולם לה ב-2/99, היינו יתרה בשיעור 338 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 15.4.99 עד לפרעון המלא בפועל.   ו. התובעת לא השכילה להוכיח, כי זכאית לתשלום בגין תקופת העדרותה מחמת תאונת עבודה, וטיעוני הנתבעת 2 בסיכום טענותיה (סעיף 52-54) מקובלים על בית הדין, ולמען הקיצור אין לפרטם פעם נוספת.   הנטל מוטל על התובעת להוכיח זכאותה לקבלת דמי מחלה בגין תקופה זו, ואין כל ראיה מטעמה, כי תאונת הדרכים שארעה, עפ"י גירסתה, בשובה לביתה ממשמרת לילה, לא הוכרה כתאונת עבודה.   19. התביעה לדמי הבראה א. התובעת טוענת, כי זכאית לפדיון דמי הבראה בגין כל תקופת עבודתה הרצופה באותו מקום עבודה, ובסך של 2,860 ₪. התובעת סומכת טיעונה על הוראת סעיף 6 להסכם הקיבוצי הכללי בדבר השתתפות המעסיק בקצובת הבראה. לגירסתה, מדובר על זכות בעלת זיקה ל"אותו מקום עבודה", בכפוף לכך, כי הזכאות קמה לאחר שהעובד השלים את שנת עבודתו הראשונה במקום עבודתו.   לפיכך לגירסת התובעת, זכאית להפרע בגין מלוא דמי ההבראה מהנתבעת 2 כמעבידתה האחרונה, ומפנה לסעיף 30 לחוק הגנת השכר וסעיף 18 לחוק ההסכמים הקיבוציים המסדירים את החובות והזכויות של המעבידים השונים כלפי העובד. ב. הנתבעים טוענים, כי אין חובה על הנתבעת 2 לשלם פדיון דמי הבראה בגין תקופת עבודתה של התובעת בנתבעת 1. סעיף 30 לחוק הגנת השכר חל רק ביחס ל"שכר עבודה" ולא לעניין דמי הבראה, ואין מחלוקת, כי מדובר ב"זכות נלווית". הנתבעת 2 מוכנה, לפנים משורת הדין, לשלם לתובעת פדיון דמי הבראה לתקופת העסקתה בנתבעת 2 בלבד, ובסך 393.25 ₪, בשים לב להיקף משרתה.   ג. שיעור פדיון דמי ההבראה הינם פונקציה של שנות עבודת העובד באותו מקום עבודה, ובשים לב להיקף משרתו. מדובר בהיקף משרה של 80%.   ד. התובעת לא השכילה להוכיח, כי זכאית להפרע מהנתבעת 2 בשיעור פדיון דמי הבראה בגין כל תקופת עבודתה הרצופה. אין להסיק כך מסעיף 30 לחוק הגנת השכר או מסעיף 18 לחוק ההסכמים הקיבוציים, ואין די בהעלאת הטענה. אמנם שיעור דמי ההבראה הינם פונקציה של רצף זכויות באותו מקום עבודה לעניין משך התקופה, אך אין כל ראיה, כי המעביד האחרון הוא זה שחייב בתשלום הפדיון בגין כל תקופת העבודה הרצופה, כפי שפורט בסעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים. לפיכך אין לחייב את הנתבעת 2 בתשלום דמי הבראה בעד תקופה שבה הועסקה התובעת אצל מעביד אחר, היינו הנתבעת 1 (ראה "חוזה עבודה וזכויות העובד"/ י. לובוצקי/פרק 14, עמוד 7-8).   ה. בנסיבות אלה, הננו מחייבים את הנתבעת 2 לשלם לתובעת פדיון דמי הבראה, כפי שהסכימה לפנים משורת הדין, בשים לב להיקף משרתה, בשיעור 477 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 15.4.99 עד לפרעון המלא בפועל.   20. התביעה לפדיון חופשה שנתית א. התובעת תובעת מאת הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לה פדיון חופשה בגין 24 ימי חופשה, ובשים לב לתקופת עבודה הרצופה באותו מקום עבודה (24.5 חודשים) עפ"י חישוב של 14 ימי חופשה לכל שנה ובקיזוז 4 ימים שניצלה. לגירסתה, יתרת ימי הפדיון עולה מתלושי השכר. התובעת תובעת פדיון בשיעור 3,360 ₪. לגירסתה, זכאית לקבל הפדיון גם מאת הנתבעת 2 באופן בלעדי מכח רצף זכויות באותו מקום עבודה.   ב. הנתבעים חולקים על זכאות התובעת, וטוענים, כי יש לקזז מימי החופשה 10 ימים שניצלה התובעת במהלך חופשת הנישואין, ודוחים גירסת התובעת, כי מדובר במתנת חתונה (עמ' 19 לפרוטוקול מיום 21.6.01).   ג. לגירסת הנתבעת, בשים לב לתקופת עבודתה בנתבעת 2 זכאית ל-5.5 ימי פדיון, ואין לחייבה בפדיון חופשה בגין תקופת עבודתה של התובעת בנתבעת מס' 1.   ד. משך החופשה לכל שנת עבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד נקבע בסעיף 3 לחוק חופשה שנתית. עפ"י הסעיף הנ"ל זכאית התובעת ל-12 ימי חופשה בתשלום בגין כל שנת עבודה (14 ימים כוללים יום מנוחה שבועי אחד). לגירסת התובעת, יש לראותה כעובד יומי, שכן קיבלה שכר עפ"י משמרות.   קיימת רציפות זכויות לעניין חישוב משך תקופת החופשה השנתית למי שעבד "במקום עבודה אחד", היינו חילופי בעלים במקום העבודה אינם פוגעים בותק הזכויות, אולם "רצף הזכויות" נשמר לעובד במקרה של חילופי בעלים באותו מקום עבודה לעניין חישוב משך החופשה השנתית, אולם אינו יוצר זכות תביעה נגד המעביד החדש לימי חופשה שלא נוצלו אצל המעביד הראשון. כפי שצויין לעיל, אין הוראה בדבר פדיון חופשה כהוראת סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים (ראה "חוזה עבודה וזכויות העובד"/ י. לובוצקי/ פרק 14, עמ' 7-8).   ה. נטל הראיה מוטל על הנתבעות להוכיח, כי התובעת ניצלה מלוא ימי החופשה בתשלום במהלך תקופת עבודתה ו/או קיבלה פדיון חופשה בסיום התקופה.   התובעת לא השכילה להוכיח גירסתה, כי דמי החופשה ששולמו לה ב-11/99 הינם בבחינת מתנת נישואין, כפי שטוענת בסיכום טענותיה. בחקירתה בבית הדין העידה, כי לקחה ימי חופשה לרגל נישואיה ומדובר ב-10 ימים לערך, וגירסתה, כי במתנה מדובר הוכחשה על ידי הנתבעים. מעיון בתלוש השכר לחודש 11/97, שולמו לתובעת דמי חופשה. ניתן להסיק מהאמור בתלוש השכר, כי המעביד גילה דעתו לקזז הימים הנ"ל מימי החופשה של התובעת, והתובעת מעולם לא מחתה על עובדה זו.   ו. לאחר עיון בטענות הצדדים ולאור הפסיקה שפורטה לעיל, התובעת לא השכילה להוכיח, כי זכאית לתבוע פדיון חופשה בגין כל תקופת עבודתה הרצופה מאת הנתבעת 2.   באשר לימי הפדיון - יש לקזז 10 ימים בגין חופשת נישואין ו-4 ימי עבודה שהתובעת הודתה בניצולם בסיכום טענותיה, היינו 14 יום מכלל זכויות התובעת לפדיון חופשה בגין כל תקופת עבודתה הרצופה.   ז. בנסיבות אלה, כאשר לא הוכח, כי התובעת ניצלה ימי חופשה בתשלום במהלך תקופת עבודתה בנתבעת 2, הננו מחייבים את הנתבעת 2 לשלם לתובעת פדיון בגין 5.5 ימי חופשה בלבד במכפלת שכר יומי בשיעור 140 ₪ (ראה סעיף 28.2 לכתב התביעה) ובסך כולל של 770 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 15.4.99 עד לפרעון המלא בפועל.   21. התביעה לדמי חגים א. התובעת תובעת בכתב תביעתה תשלום דמי חגים בגין 10 ימי חג לשנה ובגין כל תקופת עבודתה הרצופה. התובעת סומכת תביעתה על ההסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת) לתנאי השכר במשק הפרטי ו/או לצו ההרחבה שהוצא מכוחו, וטוענת, כי הצו חל על יחסי העבודה שבין הצדדים (סעיף 7 להסכם והתוספת השניה לצו ההרחבה). כן חל הצו על עובד בשכר יומי.   ב. הנתבעים בסיכום טענותיהם טוענים, כי התובעת אינה זכאית לקבלת דמי חגים, שכן עבדה לפי מספר משמרות שביצעה בפועל, וההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה לא חל על הצדדים, וממילא חל רק מיום 1.7.00, מועד שאינו רלוונטי לתביעה זו.       ג. מתוך עיון בצו ההרחבה עולה, כי הוראות הצו חלות על יחסי העבודה שבין הצדדים, ומדובר בצו מיום 13.11.96. אולם, התובעת לא השכילה להוכיח, כי זכאית לתבוע דמי חגים בגין כל תקופת עבודתה הרצופה מהנתבעת 2, וממילא לא השכילה להוכיח זכאותה לקבלת דמי חגים בגין תקופת עבודתה בנתבעת 2 בלבד, שכן עפ"י הוראות סעיף 7 לצו, התובעת זכאית לקבלת דמי חגים בכפוף לתנאים שפורטו בסעיף ועליה נטל ההוכחה, אולם לא עמדה בנטל זה ולא הפנתה את בית הדין לעובדות המקימות עילת תביעה לפדות הזכות. למותר לציין, כי על התובעת הנטל להוכיח בגין אלו ימי חג תובעת תשלום פדיון דמי חגים.   ד. לפיכך, תביעתה לדמי חגים נדחית.   22. התביעה להחזר הוצאות נסיעה א. התובעת תובעת החזר הוצאות נסיעה בגין כל תקופת עבודתה, ובסך 4,930 ₪, כאשר החישוב נערך עפ"י עלות כרטיס חופשי חודשי בשיעור 170 ₪ X 29 חודשים (נספח יא' בתיק המוצגים).   ב. תביעה להחזר הוצאות נסיעה הינה תביעה אשר על התובעת הנטל להוכיחה, היינו כי אכן הוציאה הוצאות נסיעה במהלך תקופת עבודתה.   ג. באשר לתביעתה נגד הנתבעת 2 ובגין תקופת עבודתה בנתבעת 2 - יש לזכות התובעת בשיעור כרטיס חופשי חודשי בסך 170 ₪ לחודש בניכוי סך 100 ₪ שקיבלה כפי שמופיע בתלושי השכר בגין תקופת עבודתה מ-11/98 עד לפיטוריה. גירסת הנתבעים בסיכום טענותיהם, כי עלות כרטיס חופשי חודשי מוזל לא הוכח על ידי התובעת, שכן חברת "דן" אינה מסיעה בעיר אשדוד - אין לקבלה, שכן הנתבע 3 העיד, כי עלות כרטיס חופשי חודשי שהיה ידוע לו ובשיעור 100 ₪ היה נהוג לפי 3 שנים (ממועד עדותו), ולאחר מכן הוסיף, כי לא בדק ואינו בטוח (עמ' 35 לפרוטוקול).   גירסתו של הנתבע 3, כי בתקופת עבודתה של התובעת בנתבעת 1 לא צויין בתלוש השכר, כי שכרה כולל חלק מהחזר הוצאות נסיעה, וזאת עפ"י שיקול דעתו של רואה החשבון, אינה מהימנה וממילא לא הוכחה (עמ' 34 לפרוטוקול). כמו כן, העובדה שהתובעת לא דרשה החזר הוצאות נסיעה, אין בכך כדי לגרוע מזכאותה לקבלת ההחזר בכפוף להוכחת שיעור ההחזר.   יחד עם זאת צודקים הנתבעים בסיכום טענותיהם, כי הוכח שבגין חלק מתקופת העבודה בנתבעת מס' 1, התובעת הוסעה למקום עבודתה (עדות הנתבע 3 בעמ' 35 לפרוטוקול). התובעת לא השכילה להוכיח שיעור ההחזר בגין תקופת עבודתה בנתבעת מס' 1. ד. לפיכך הננו מחייבים את הנתבעת 2 לשלם לתובעת החזר הוצאות נסיעה בגין תקופת עבודתה בנתבעת 2, היינו 5.5 חודשי עבודתה בניכוי סך 400 ₪ שקיבלה במהלך תקופת עבודתה, היינו סך 535 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ריבית חוקית מיום 15.4.99 עד לפרעון המלא בפועל.   23. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל א. התובעת טוענת, כי זכאית לפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל, שכן הנתבע 3 הבטיח לה במהלך תקופת עבודתה, כי יבטח אותה בדמי גמולים. דין ההבטחה כדין חוזה אישי. לפיכך יש לחייב הנתבעים או מי מהם לקיים ההתחייבות ולפצות התובעת בשיעור 6% בגין אי הפרשות חלק המעביד ובגין כל תקופת עבודתה הרצופה של התובעת.   התובעת מפנה לעדותה ולחקירתו של הנתבע 3 לתמיכה בגירסתה, וכן טוענת, כי לאור סעיף 30 לחוק הגנת השכר, זכאית לתבוע מהנתבעת 2 הפיצוי בגין כל תקופת עבודתה הרצופה.   ב. הנתבעים בסיכום טענותיהם טוענים, כי יש לדחות התביעה, שכן הנתבע 3 העיד, כי אמר לתובעת כי במידה ומצבה הכלכלי של הנתבעת 1 יאפשר זאת, ישקול בחיוב הרעיון לבטח אותה בביטוח מנהלים, אולם אין לראות בכך התחייבות, ואף התובעת הודתה בחקירתה בגירסה זו (עמ' 13 לפרוטוקול).   ג. התובעת לא השכילה להוכיח עילת תביעה בגינה זכאית לתבוע זיכוי בגין אי הפרשות לקופת גמל. לא הוכח, כי קיימת חובה מכח הסכם קיבוצי, צו הרחבה או חוזה עבודה אישי. למותר לציין, כי אם אכן הובטח לתובעת לבטחה בביטוח מנהלים, כי אז היה עליה למלא הטפסים הראויים וליתן הסכמה לנכות אף משכרה. לא הוכח, כי הבטחת הנתבע 3 הינה בבחינת הבטחה חוזית מחייבת, ודי באמור לעיל כדי לדחות התביעה בגין רכיב זה.   24. התביעה לפיצוי בגין הפסד דמי אבטלה א. התובעת תובעת פיצוי בגין הפסד דמי אבטלה, שכן פוטרה בניגוד לחוק, ולאור נוסח מכתב הפסקת עבודתה (ת/7) הפסידה הזכאות לדמי אבטלה, אף כי פוטרה למעשה והיתה זכאית לדמי אבטלה. התובעת הודתה בעדותה וכך גם בסיכום טענותיה, כי לא הגישה תביעה לדמי אבטלה וזאת עפ"י יעוץ משפטי שקיבלה. כך גם באשר לאי התייצבותה בלשכת העבודה.   ב. הנתבעים דוחים הטענה, שכן לגירסתם לא פוטרה מעבודתה (סעיף 30 לסיכום טענותיהם), וממילא לא טענו לגוף הפלוגתא. ג. התובעת לא השכילה להוכיח זכאותה לקבלת פיצוי בשיעור דמי האבטלה. הזכאות לקבלת דמי אבטלה מוקנית למבוטח אשר הגיש תביעה לדמי אבטלה למוסד לביטוח לאומי והוכיח זכאותו. התובעת לא עשתה כן, ודי בכך כדי לשלול זכאותה. אין בסמכות בית הדין לזכות התובעת בדמי אבטלה.   ד. לפיכך דין תביעתה בעילה זו להידחות.   25. התביעה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין נזק שאינו ממוני א. התובעת מפנה לסעיף 21 ו-33 לכתב התביעה, ותובעת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין הכולל בחובו גם פיצוי בגין הפסד אבטלה ודמי לידה, הפסד השתכרות עד לתום ההריון, הזכאויות כתוצאה מההריון, כגון דמי לידה ובגין נזקיה בשל אי מציאת מקום עבודה חילופי בשל הריונה וחוסר סיכוייה להתקבל למקום עבודה אחר בזמן הריוני ופיצוי בגין פיטורים בחוסר תום לב ועוגמת נפש, כאשר עוגמת הנפש נעוצה בעובדה שלגירסתה הובטח לה העלאה בשכר על ידי הנתבע 3, אולם הדבר לא בוצע (סעיף 6 לכתב התביעה).   התובעת תובעת פיצוי בשיעור 3,920 ₪ בגין נזק ממוני, ופיצוי בסך 15,000 ₪ לפי סעיף 10 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.   ב. הנתבעים בסיכום טענותיהם חולקים על גירסת התובעת, שכן לא הוכיחה כל נזק שנגרם לה כתוצאה מהפסקת עבודתה. לא הוכיחה, כי ניסתה להקטין את נזקיה עפ"י סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), לא חיפשה כלל עבודה חילופית לאחר שהפסיקה עבודתה ואף לא פנתה ללשכת התעסוקה ולא הגישה תביעה לדמי אבטלה.   ג. לאחר עיון בטענות הצדדים, דין תביעתה של התובעת להידחות בעילה זו.   באשר לזכאות התובעת לפיצויים בגין נזקים בשל פיטורים שלא כדין (סעיף יט' 1-2 לסיכום הטענות), תובעת התובעת למעשה כפל פיצוי, שכן בפסק דין זה זוכתה בפיצוי בגין פיטוריה שלא כדין במהלך הריון בגין רוב העילות שפורטו בכתב הסיכומים בעילה זו. כמו כן לא הוכח, כי התובעת זכאית לפיצוי נוסף בגין פיטוריה במהלך תקופת ההריון. אמנם התובעת היתה בחודש החמישי להריונה בעת פיטוריה, אולם לא ניסתה למצוא עבודה חילופית, לא התייצבה בלשכת שירות התעסוקה, לא תבעה דמי אבטלה ולפיכך אינה זכאית לתבוע נזק מאת הנתבעים או מי מהם, כפוף להוכחה, כי עשתה כל שביכולתה להקטין את נזקיה. לא הוכח, כי מדובר בפיטורים שבחוסר תום לב. יש ליתן משקל גם להתנהגות התובעת כפי שעולה מהראיות שבפנינו. לא הוכח, כי התובעת זכאית לפיצוי עפ"י חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שכן לא הוכח, כי פוטרה מחמת היותה בהריון, ולא נטען כך, אלא פוטרה בעת היותה בהריון שלא עפ"י היתר ובניגוד להוראת סעיף 9 לחוק עבודת נשים.   לפיכך דין התביעה בעילה זו להידחות.   26. התביעה להפרשי שכר א. התובעת תובעת תשלום סך 1,151 ₪ שנוכה משכרה שלא כדין ממשכרות 2/99. לגירסתה, בתלוש השכר צויין, כי מדובר בניכוי בגין "העדרויות", אולם אין מדובר בהעדרות שלא כדין, אלא בהעדרות בגין תאונת עבודה או מחלה, ולפיכך מדובר בניכוי בניגוד לסעיף 25 לחוק הגנת השכר, ועל הנתבעים להשיב סכום זה בצירוף הלנת שכר, ולחילופין הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בנוסף נטען, כי עפ"י סעיף 34 לתצהיר עדות התובעת, לא שולם לה שכר בגין 4 משמרות מיום 1.3.99 עד 4.3.99 ומשמרת מיום 6.3.99 בה עבדה משמרת שבת.   התובעת טוענת, כי ביקשה לשוב לעבודה לאחר סיום תקופת המחלה מיום 28.2.99 אולם העידה, כי "אמרו לי לא להגיע אחרי זה. הם רצו שהשותף השלישי ידבר איתי, ועד אז הם לא רצו שאחזור לעבודה, ורוני אמר לי שישלמו לי על הימים האלה. השותף השלישי זה רפי" (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 21.6.01). מהמשך עדותה עולה, כי בחג פורים התקיימה שיחה עם השותף השלישי. מדובר בשיחה ב-4 או 5 למרץ. שיחה בענייני עבודה, כאשר היה ויכוח רציני בין המשתתפים. לא הגיעו לעמק השווה, ולמחרת חזרה התובעת לעבודתה, היינו ביום 6.3.99.   לפיכך תובעת שכר בגין 3 משמרות רגילות ומשמרת שבת אחת, ובסך כולל של 630 ₪.   סה"כ תביעתה מסתכמת בסך 1,781 ₪ הן בגין רכיב השכר שנוכה שלא כדין והן בגין שכר עבור 4 משמרות שצוטטו לעיל.   ב. הנתבעים בסיכום טענותיהם חולקים על גירסת התובעת, כי התבקשה להישאר בביתה מיום 1.3.99 עד 5.3.99 וכי הובטח לה שכר עבור ימים אלה. לגירסתם, התובעת לא השכילה להוכיח סיבה סבירה להעדר מהעבודה עד לשובה לעבודה ביום 6.3.99.   ובאשר לניכוי בגין העדרות נטען, כי התובעת נעדרה בחודש 2/99 - 11 ימים מחמת מחלה וזוכתה בדמי מחלה, והנתבעים אף מודים בזכאותה להפרש נוסף בשיעור 120 ₪ בגין דמי מחלה, אולם בגין כל הימים הנוספים שקוזזו ממשכורתה, אינה זכאית לקבלת פיצוי, בשים לב לימי עבודתה בפועל באותו חודש.   ג. באשר לתביעת התובעת להפרשי שכר בגין 4 משמרות (כולל שבת) - אמנם התובעת העידה, כי התבקשה שלא לשוב לעבודה על ידי הנתבע מס' 3, וכי תפוצה בשכר עבור תקופה זו, אולם הנתבע מס' 3 מכחיש גירסתה בסעיף 21 לתצהירו.   ד. גירסת התובעת אמינה ועדיפה מגירסת הנתבעים בנקודה זו. עד לאותו מועד לא הוכח, ולו בראשית ראיה, כי התובעת נעדרה מעבודתה. התובעת העידה, כי אמנם התקיימה פגישה בין השותפים. התובעת היתה מוכנה ומזומנה לעבודה, ולפיכך זכאית לפיצוי שהובטח לה בשיעור השכר שנמנע ממנה. התובעת לא השכילה להוכיח, כי זכאית לניכוי מלוא הסך 1,151 ₪ שנוכה משכרה, בשים לב לימי עבודתה בחודש 2/99, דמי המחלה ששולמו לה והפיצוי שנפסק לזכותה בגין 4 משמרות. ה. לפיכך זכאית התובעת לפיצוי בשיעור 630 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.3.99 עד לפרעון המלא בפועל.   לא מצאנו כל מקום לחייב בפיצויי הלנת שכר, שכן מדובר בפיצוי ששיעורו כגובה השכר שנמנע מאת התובעת, ואין מדובר בשכר עבודה בר פיצוי.   27. לסיכום א. הנתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה ולפיכך יש להעתר לבקשת התובעת ליתן פסק דין כנגד הנתבעת 1 בגין אי הגשת כתב הגנה. ניתן בזה פסק דין נגד הנתבעת 1 לאור תקנה 43 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 ובגין אי הגשת כתב הגנה.   הננו מחייבים את הנתבעת 1 לשלם לתובעת הזכויות שתבעה בתביעה הנוכחית בגין כל תקופת עבודתה בנתבעת 1 (למעט הזכויות שנפסקו לזכות התובעת בפסק דין זה נגד הנתבעת 2).   הנתבעת 1 תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 5,000 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין עד לפרעון המלא בפועל.   ב. תביעת התובעת לחייב הנתבעים 3 ו-4 באופן אישי - נדחית.   ג. תביעת התובעת לדמי חגים, לפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל, הפסד דמי אבטלה ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין - נדחית.   ד. הננו מחייבים את הנתבעת 2 לשלם לתובעת הסכומים הבאים: (1) פיצויי פיטורים בשיעור 11,107 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 15.4.99 עד לתשלום המלא בפועל. לא ישולם הסך הנ"ל תוך 30 יום ממועד פסק דין זה, ישאו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ממועד פסק הדין עד לפרעון המלא בפועל.   (2) תמורת הודעה מוקדמת בשיעור 5,880 ₪.   (3) פיצוי בשיעור שכר, ממועד הפיטורים עד למועד הלידה ובשיעור 17,640 ₪.   (4) פיצוי בגובה דמי לידה בסך 3,920 ₪.   (5) יתרת דמי מחלה בשיעור 338 ₪.   (6) פדיון דמי הבראה בשיעור 477 ₪.   (7) יתרת פדיון חופשה בשיעור 770 ₪.   (8) החזר הוצאות נסיעה בשיעור 400 ₪.   (9) פיצוי בגובה הפרשי שכר ובשיעור 630 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.3.99 עד לפרעון המלא בפועל.   הסכומים שפורטו בסעיף ד'(2) - (8) ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 15.4.99 עד לפרעון המלא בפועל.   ה. הננו מאשרים את העיקול הזמני שניתן ביום 24.2.00 (תיק בש"א 1478/00).   ו. הנתבעת מס' 2 תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 5,000 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין עד לפרעון המלא בפועל.   28. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.   ניתן היום כ"ח באב, תשס"ב (6 באוגוסט 2002) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישורי מסירה.   י. גלטנר-הופמן - שופטת נציג ציבור לידההתפטרות לאחר לידהחופשת לידהערבים (ערבות)התפטרותשעות עבודה ומנוחה