א. התובעת, פלונית, ילידת שנת 1952 (להלן: "התובעת"), עו"ד במקצועה, הגישה כנגד הנתבעת תובענה לפיצויי נזיקין עקב נזקים שנגרמו לה לפי טענתה מחמת ניתוח כריתת רחם שבוצע בה בבית חולים העמק בעפולה בתאריך 22.2.1990. התובעת עברה באותו מועד כריתה מלאה של הרחם. בדיעבד התחוור לתובעת, לטענתה, כי בהתאם לבדיקות שנעשו לא היתה כל הצדקה לביצוע כריתה זו. מאז הניתוח סובלת התובעת מעקרות מוחלטת, הפרעות שלאחר פתיחת בטן, כאבים, וכן הפרעות בתחום הפסיכיאטרי. לטענת התובעת נגרמו לה הנזקים מחמת התרשלות רופאיה של הנתבעת שהתבטאה בכך שהם ביצעו את כריתת הרחם ללא הצדקה רפואית ולא ערכו את הבדיקות הדרושות בטרם יבוצע ניתוח כזה, שבוצע ללא הפעלת שיקול דעת נאות, ומבלי להשתמש בציוד המתאים לאבחון הסיבה שבעטיה סבלה התובעת מכאבי בטן, דבר שהביא לכריתת איבר תקין ובריא. בנוסף נטען שהניתוח בוצע מבלי לקבל הסכמתה כדין של התובעת, ומבלי שהוסברו לה הצורך והסיבות לניתוח זה, ומבלי שהובהרו לה הסיכונים הכרוכים בכך. ב. לביסוס עמדתה צירפה התובעת את חוות דעתו של הגניקולוג ד"ר מ. גרנט מיום 15.12.96, שקבע בחוות דעתו כי התובעת עברה את הניתוח נשוא התובענה בהיותה אז כבת 38, ללא ילדים, כשמטרת הניתוח היתה לשים קץ לכאבי בטן מהם סבלה מזה 9 שנים, זאת בעקבות ניתוח קודם שעברה לתיקון החצוצרות. נאמר בחוות הדעת של ד"ר גרנט כי בבדיקות שלפני הניתוח לא נמצאה פתולוגיה ברחם שעשויה להסביר כאבי בטן, ובניתוח עצמו נמצאו הידבקויות רבות. לדעת ד"ר גרנט לא היתה כל הצדקה רפואית לביצוע כריתת רחם אצל התובעת. אמנם התובעת סבלה מכאב כרוני באגן, אך היה מקום לערוך בירור מקיף של ההיבטים הקשורים לגרימת כאב זה בטרם תתקבל החלטה לביצועו של ניתוח כריתת רחם, כולל גם בירור פסיכולוגי מקיף. עוד סבור ד"ר גרנט שהניתוח גם לא שיפר את מצבה של התובעת, והיא נותרה עם 40% נכות בגין כריתת רחם ו10%- נכות בשל הופעת שלשול ועצירות שלאחר הניתוח. ג. בנוסף צירפה התובעת גם את חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר ג. פורטנוי שבדק את התובעת ביום 6.11.96, וציין שמאז הניתוח סובלת התובעת ממצב דכאוני שהתפתח לאחר הניתוח, והידיעה שעברה ניתוח כה משמעותי ללא צורך, גרמה לה לחוש שנעשה לה עוול קשה, שהרי מבחינתה מדובר בחוסר כל אפשרות להרות וללדת ילדים. כן נאמר בחוות הדעת של ד"ר פורטנוי, שלאחר הניתוח עשתה התובעת ארבעה נסיונות אובדניים שלאחריהם הופנתה לטיפול פסיכולוגי, לשיחות, ואף קיבלה טיפול תרופתי אנטי דכאוני. לדעת ד"ר פורטנוי המצב הדכאוני המתמשך קשור לניתוח נשוא הדיון והוא העריך את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור של 30% בתחום הנפשי. ד. הנתבעת מצידה כפרה בכל טענותיה של התובעת וטענה כי התובעת ידעה היטב שהניתוח שמבוצע בה הוא ניתוח של כריתת רחם והיא הסכימה לניתוח זה, כריתת הרחם היתה מוצדקת בנסיבות המקרה והטיפול בתובעת בוצע ברמה מקצועית סבירה. עוד נטען בהגנה שלאור גילה של התובעת, כל הריון בשלב זה היה, כך נטען, בסיכון גבוה, וסביר להניח, כך נטען, שהתובעת ממילא לא היתה נכנסת להריון. הנתבעת התבססה על חוות דעתו של הגניקולוג פרופ' מ. שרף, מיום 21.12.97, שהגיע למסקנה כי התובעת סבלה משך 9 שנים מכאבים כרוניים קשים באגן, שגם הצריכו אשפוזים במהלך התקופה. התובעת עברה בירור מלא לענין תופעת הכאבים, ולדעת פרופ' מ. שרף התובעת קיבלה את הטיפול המקובל והמודרני להפרעותיה. הכאבים הכרוניים היו ללא סיבה ברורה, והטיפולים הרפואיים כשלו. לאחר שנכשלו כל הטיפולים הרפואיים כנגד כאבים אלה, ובשים לב לעובדה שהכאבים היו רציניים, הגיע הצוות הרפואי למסקנה שהפתרון יהא ע"י כריתת האיבר הכואב, דהיינו, הרחם, ולמעשה קבע צוות רפואי בכיר את הצורך לכך כבר כשנתיים לפני שהניתוח בוצע, וזאת כשהצוות קבע שיהא צורך לבצע את הניתוח אם לא תהא הטבה משמעותית בכאבים. ה. בתחום הפסיכיאטריה הוגשה מטעם הנתבעת חוות דעתו של הד"ר פ. וייל, מיום 1.2.98, שהעריך את נכותה הנפשית הכוללת של התובעת בשיעור של 10% והוסיף שאם יקבעו מומחים שהפרעותיה הקודמות של התובעת בתחום הגניקולוגי כבר הגבילו במידה ניכרת את סיכוייה להרות, כי אז יש להתייחס לנכותה הנפשית כקשורה באופן חלקי בלבד לכריתת הרחם, ולפיכך, ולמקרה כזה, העריך הד"ר פ. וייל את נכותה של התובעת בשיעור של 5% בלבד. ד"ר פ. וייל הסביר שהתובעת ראתה עצמה כמי שלקחה על עצמה התחיבות להביא לעולם בן שישא את שמו של אביה, שנפטר בשנת 1977, הואיל ומבין שלוש בנותיו, היא היתה הרווקה היחידה שהתגוררה בקרבתו, והיתה קשורה אליו מאד. ד"ר פ. וייל מציין שלידת בן יכולה היתה לעזור לתובעת להשלים עם תגובת האבל הקשה על מות אביה, והיא רצתה להמשיך להאמין שיקרה נס והיא תוכל להרות, למרות השנים שחלפו שבהן נכשלה בכך. ו. לאור המחלוקת שבין הצדדים, מיניתי את הגניקולוג פרופ' י. שנקר כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, שבחוות דעתו ציין שהתובעת אושפזה בעבר לניתוח כריתת תוספתן, וב1981- עברה ניתוח של שיקום החצוצרות בגלל עקרות. בשנת 1988 אושפזה התובעת בבי"ח העמק, בגלל כאבי בטן חוזרים, אך הרופאים לא הגיעו למסקנה מדוייקת בדבר מקור הכאבים. בתחילת 1990 אובחן אצל התובעת ממצא פתולוגי בצוואר הרחם, אך הביופסיה שנלקחה הראתה קונדילומה ללא ממאירות. נקבע תור לביצוע ניתוח כריתת הרחם כשהאינדיקציה לניתוח היתה כאבים באגן. הניתוח בוצע בשיטה המקובלת ולא נמצאה פתולוגיה בתוך הרחם שנכרת בשלמותו. בבדיקה הפתולוגית לא היו ממצאים ראויים לציון. ביום החמישי לאחר הניתוח היה חשד לתסחיף ריאתי שטופל בטיפול נמרץ נשימתי. עוד ציין פרופ' י. שנקר שלמעשה לא שיפר הניתוח את מצבה של התובעת שהמשיכה להתלונן על כאבים שנמשכו לסירוגין. פרופ' י. שנקר מציין כי לפי נתונים קליניים ותוצאות בדיקת אולטרא סאונד לא היו סימנים המעידים על פתולוגיה בתוך הרחם, וכן אין ספק שהניתוח לא בוצע בגין ממצא ממאיר בצוואר הרחם שכן בגליון הקבלה לבית החולים, לפני הניתוח, צויין מפורשות שלפי התשובה הפתולוגית אין כל ממאירות ברחם, והאינדיקציה לניתוח היתה בגלל כאבים חוזרים באגן. לגבי השאלה האם קיימת הוראה רפואית לכריתת רחם במצב של כאב כרוני באגן, כשאין ממצא פתולוגי טרם הניתוח, משיב פרופ' י. שנקר שבהעדר פתולוגיה המחייבת כריתת רחם, נמנעים מלבצע זאת, בעיקר אצל נשים הסובלות מעקרות ראשונית ומשנית, וכי לפי הספרות המקצועית: "אשה הסובלת מכאבים חוזרים ואפילו קשים באגן יש לטפל בה באופן שמרני. ביצוע כריתת הרחם מוגבלת אך ורק לאותן נשים אשר עברו הערכה פסיכיאטרית ואפילו טיפול פסיכיאטרי לפני ביצוע ההתערבות". במקרה הנוכחי, כך מסביר פרופ' י. שנקר, התובעת קיבלה הסברים מן הרופאים הגניקולוגים המטפלים, אך היא לא עברה הערכה פסיכיאטרית. מוסיף פרופ' י. שנקר שהיה מקום לצפות במקרה זה הפרעות נפשיות מחמת כריתת הרחם הואיל והתובעת היתה בזמן הניתוח בגיל הפוריות, סבלה מעקרות ראשונית, ובטכניקות כפי שהיו ידועות ב1990- ניתן היה להשיג הריון ע"י הפרייה חוץ גופית. בסיימו את פרק הסיכום כותב פרופ' י. שנקר: "מתוך תולדות מהלך המחלה במקרה הנדון, יש לראות סטיה בעובדה שהנ"ל לא עברה ייעוץ פסיכיאטרי לפני ביצוע הניתוח (אם כי קיימים נתונים בספרות שכריתת רחם בוצעה במקרים של כאבים כרוניים ללא פתולוגיה ברחם).....". ז. בתשובותיו לשאלות הבהרה שהוצגו לו ע"י ב"כ התובעים כתב הפרופ' י. שנקר, במכתבו מיום 12.2.99, שאין להבין מחוות דעתו כאילו לא היתה כל הצדקה רפואית לכריתת הרחם. לעתים רחוקות ביותר מבצעים ניתוח כריתת רחם אצל אשה בגיל הפוריות כשאין פתולוגיה מוגדרת ברחם והאשה סובלת מתופעות של כאבי בטן תחתונה שיש לייחסם לפתולוגיה של האגן. לדעת הפרופ' י. שנקר הסטייה הרפואית הבולטת בענייננו היא העדר התייעצות וקבלת חוות דעת של פסיכיאטר ביחס לתלונותיה של התובעת וההשלכות הצפויות מניתוח זה. עוד כתב פרופ' י. שנקר במכתב התשובה : "....... ברגע שהרופא אינו מוצא פתולוגיה חד משמעית אורגנית באיברים, אין לבצע התערבות כירורגית לפני בירור פסיכיאטרי. אולם, במקרה הנ"ל לא היתה פתולוגיה בתוך הרחם, כפי שציינתי, אך הייתה פתולוגיה באגן, ולפיכך אין זה מקרה שאפשר לייחס בו את התלונות למצב נפשי בלבד שכן היו ממצאים אורגניים בתוך האגן". ח. ב"כ הנתבעת פנה אף הוא בשאלות הבהרה לפרופ' י. שנקר, שהשיב במכתבו מיום 2.2.99, בין יתר הדברים : "....... אני מסכים שאין ביכולתי לקבוע איך היתה הנ"ל מגיבה מבחינה נפשית לאחר הכריתה (הכוונה, אילו היתה מקבלת טיפול נפשי לקראת הכריתה - י.ג.). זו הסיבה שמומלץ לשלוח אשה בגיל הפוריות לפני ניתוח כריתת רחם כאשר אין סיבה אורגנית ברורה לייעוץ פסיכיאטרי. מטרת ייעוץ זה לעמוד על מבנה הנפשי של האשה, גישתה לפעולה הכירורגית והשלכותיה". ובהמשך בתשובה לשאלה נוספת: "..... כאשר מדובר מאשה בגיל הפוריות, ואפילו קיימת פתולוגיה ברחם המהווה הוראה לכריתתו (זה אינו המקרה הנדון) לרוב מתייעצים עם פסיכיאטר או פתולוג". ט. בתחום הנפשי מיניתי כמומחית רפואית מטעם ביהמ"ש את הרופאה ד"ר רמונה דורסט שבחוות דעתה מיום 10.7.98 קבעה כי נכותה הנפשית של התובעת בגין הפרעת ההסתגלות הקשורה בניתוח מוערכת ב10%- לכל היותר. ד"ר דורסט מסבירה שהתובעת פיתחה לאחר הניתוח תגובה נפשית המתבטאת בהפרעת הסתגלות. מבחינה נפשית אין זה משנה אם כריתת הרחם היתה מוצדקת רפואית אם לאו, שכן כל עוד לא עברה התובעת ניתוח כריתת רחם היתה יכולה לחיות עם התקוה שחלומה לאמהות יתגשם אי-פעם, למרות שהטיפולים שעברה עד אז לא הועילו , והניתוח העמידה בפני מציאות מוחשית שאין מקום לא לתקוה ולא לאשליה. התובעת מתעלמת מן הקשיים שקדמו לניתוח: עקרות ראשונית, ללא תגובה לטיפולי פוריות, כאבים בבטן התחתונה, כאבים במגע מיני, וקשיים הנלווים לכך במישור הנפשי שלדעת הפסיכיאטרית ד"ר ר. דורסט קשה להניח שלא היו קיימים קודם לניתוח (עמ' 6 בחווה"ד, הפיסקה הלפני אחרונה), ופיתחה חוסר אמון כלפי הרופאים והמימסד הרפואי. עם זאת הוסיפה ד"ר דורסט וציינה שהתובעת ממשיכה כיום לנהל אורח חיים כבעבר, עובדת ומשתכרת, כך גם בניהול חייה האישיים. בהמשך בעמ' 6 של חווה"ד, כותבת הד"ר ר. דורסט: "בבסיס אישיותה קיים שימוש מופרז במנגנון השלכה הגורם לה לתלות את מכלול קשייה בגורמים רפואיים, והמניע אותה לתבוע גורמים רפואיים האחראים להערכתה למצבה הנפשי, ואשר הכמיהה לפיצויים שבצידם אינה מבוטלת". את מסקנתה לכך שהניתוח בו עסקינן הביא לנכות נפשית (בגין הפרעת הסתגלות) בשיעור של 10%, לכל היותר, מנמקת ד"ר ר. דורסט בעמ' 7 של חוות דעתה, בציינה : "על יסוד כל האמור לעיל, ובהתחשב בבעיית העקרות שקדמה לניתוח, בשימוש המופרז במנגנון הגנה של השלכה והאשמה, בנטייה למקד את כל הבעיות בניתוח, בכמיהה לפיצויים, ובהנחה שלא תיתכן בעיית עקרות ממושכת ללא תגובה נפשית אני בדיעה כי כריתת הרחם במקרה זה היוותה גורם טראומטי בהביאה לסוף פסוק את התקוה להרות וללדת". י. בישיבת ביהמ"ש מיום 28.3.99 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה דיונית, כמפורט להלן, עמ' 8 לפרוט': "לאחר שקלא וטריא, הגענו להבנה דיונית לפיה פסק הדין בתיק זה יינתן כפסק דין מקוצר, על יסוד מסמכים וחוות דעת רפואיות וטיעונים בכתב שנגיש לבית המשפט, ובית המשפט ינמק את פסק דינו בנימוקים תמציתיים" (ההדגשה שלי - י.ג.). יא. תמצית טיעוני ב"כ התובעת : 1. התובעת חתמה על טופס ההסכמה לניתוח בהסתמך על דברים שאמר לה מנהל המחלקה, דהיינו, שהיא סובלת מכאבים הנובעים מגידול סרטני והדרך היחידה לטפל במחלה ובכאבים הינה כריתת הרחם. ביום 10.1.90 בוצעה קולפוסקופיה (הסתכלות ישירה על צוואר הרחם) נמצא ממצא חשוד ונלקחה ביופסיה, דבר שתרם לחרדתה של התובעת וחיזק בה את ההבנה שמדובר במחלה ממארת. 2. בטופס ההסכמה לניתוח עליו חתמה התובעת ב 21.2.90- נרשמה הסכמתה לניתוח מסוג H.A.T. התובעת, חרף היותה אישה משכילה, לא ידעה משמעות ראשי תיבות אלה. בטופס לא מולאו פרטי הרופא המסביר, אלא רק שם בלתי קריא, גם חתימת רופא אין . בנסיבות המקרה סבור ב"כ התובעת שחתימת התובעת על הטופס חסרת משמעות ויש לקבל עמדתה כי הסכימה רק על יסוד סברתה שהרופאים בדעה שנדרשת כריתת רחם על רקע גילוי גידול ממאיר, מבלי שעומדת בפניה אופציה אחרת, וכי המדובר בענין של חיים או מוות. מכאן, שההסכמה בעניננו איננה מדעת, כי אם על יסוד מקח טעות, ואילו טרחו רופאי הנתבעת להקדיש את תשומת הלב הדרושה, היו מסבירים לה את העובדות כנדרש, היתה התובעת מבינה במה מדובר, והתובעת היתה מתנגדת נמרצות לכריתת הרחם. 3. לדעת ב"כ התובעת, ועל יסוד דברים שכתב פרופ' י. שנקר, לא היה במקרה שבפנינו כל ממצא המצדיק את כריתת הרחם, מסקנה זו אושרה ע"י הבדיקה הפתולוגית שנערכה לאחר הניתוח. כמו כן: הניתוח בוצע בניגוד לפרקטיקה לפיה אין לבצע כריתת רחם בלא ממצא פתולוגי. אין לכרות איבר בריא מגופו של אדם, ואין לכך הצדקה, לא אתית ולא מקצועית רפואית, בודאי נכון הדבר כשמדובר באשה בגיל הפוריות שטרם הרתה ואשר שואפת להיות אם. מוסיף ב"כ התובעת וטוען, שהעובדה שפה ושם, לעתים רחוקות, מבצעים כריתת רחם בהעדר ממצאים פתולוגיים שעשויים להצדיק זאת, אינה מייצגת את הגישה הרפואית המקובלת. מטעם זה תלונות על כאבים באגן זוכות לטיפול שמרני, ואילו טיפול ע"י כריתת רחם נדיר ואיננו מבוצע אצל נשים שטרם ילדו . 4. לדעת ב"כ התובעת תפקיד הפסיכיאטר המעורב בהערכתה של המועמדת לכריתת רחם לעצור את הגלגל ולמנוע את הניתוח אם הוא סבור שהדבר יגרום לנזק נפשי. בעניננו, הזדרזו הרופאים בביצוע כריתת הרחם ונמנעו מלפנות לייעוץ והערכה פסיכיאטרית. בהעדר ייעוץ פסיכיאטרי אסור היה לבצע את הניתוח. ביצוע הניתוח בנסיבות אלה היה מעשה רשלני שתוצאתו אבדן רחם. יש להניח שהפסיכיאטר היה מתנגד לניתוח כזה אילו הופנתה אליו התובעת לייעוץ והערכה, ואזי גם היו נבדקות אפשרויות טיפול אחרות. התובעת גם היתה מקבלת ע"י כך מידע מלא אודות הניתוח הצפוי דבר שהיה מבהיר לה את כוונת הצוות הרפואי. 5. נזק: לתובעת 40% נכות מחמת כריתת הרחם, ובנוסף גם נכות נפשית בשיעור של 10% כקביעת הד"ר ר. דורסט. ב"כ התובעת מבקש לחייב את הנתבעת לפצות את מרשתו בסכום של מיליון ש"ח בגין נזק שאיננו ממוני, כשלדעתו נסיבות המקרה חמורות ומצדיקות פיצויים ענשיים. לענין הפסד השתכרות נעדרה התובעת מעבודה כחדשיים - שלושה לאחר הניתוח, ו- 5-6 חדשים ראשונים לאחר שובה לעבודה עבדה חלקית (תשובה מס' 7 לשאלון). בשנת המס 1990 השתכרה התובעת נומינלית 65,849 ש"ח ומכיוון שעבדה רק 6 חדשים מלאים באותה שנת מס, זכאית היא לפיצוי בגובה הכנסתה המוצהרת לאותה שנת מס, דהיינו, 65,849 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית. לגבי יתרת התקופה מציע ב"כ התובעת להתבסס על שנת המס 1989 כשהכנסת התובעת הסתכמה ב- 86,487 ש"ח, כשהשווי המשוערך, ללא רבית, נכון למועד הגשת סיכומי ב"כ התובעת (6.9.99) הוא : 253,217 ש"ח, ולחשב את הפיצוי המגיע לתובעת לפי 30% נכות, דהיינו, 75,965 ש"ח לשנה, וזאת לכל אחת ואחת מן השנים הרלבנטיות מאז 1991 עד היום, בתוספת ריבית, ולעתיד, לפי אותו חישוב, דהיינו, הפסד שנתי של 75,965 ש"ח עד הגיע התובעת לגיל 72 (בשים לב להיותה עו"ד עצמאית). כמו כן מציע ב"כ התובעת לפצות את מרשתו בגין עזרה בעבודות הבית בהיקף של 600 ש"ח לחודש (כ6- שעות לשבוע לפי 25 ש"ח לשעת עבודה), וזאת מאז הניתוח ועד היום, וכן לעתיד, עד הגיע התובעת לגיל 78. ב"כ התובעת מציע בסיכום לפצות את מרשתו בסכום של כ- 3,405,000 ש"ח. עד כאן תמצית טיעוני ב"כ התובעת. יב. עמדת ב"כ הנתבעת שונה לחלוטין. תמצית נימוקיו בסיכומיו מיום 29.9.99 : 1. התובעת סבלה משך תשע שנים מכאבים קשים וממושכים באגן, ובתקופה שבין 1981 ל1990- אושפזה מספר פעמים, ונותחה פעמיים בבטן. 2. לפי חוות דעתו של הגניקולוג פרופ' מ. שרף כריתת רחם במקרים של כאבי אגן כרוניים שאינם מגיבים לטיפול רפואי מקובלת ונותנת תוצאות טובות. ההחלטה לכרות את רחמה של התובעת היתה נכונה ותקינה. 3. המומחה הרפואי פרופ' י. שנקר מאשר את האבחנה של כאבי אגן כרוניים שלא הגיבו על טיפול תרופתי, ולא נמצאו להם סימנים פתולוגיים. 4. אין לקבל את הסתיגויותיו של פרופ' י. שנקר מביצוע הכריתה ללא ייעוץ והערכה פסיכיאטריים הואיל והתובעת לא סבלה בעבר מבעיה נפשית, התובעת עורכת דין ויש לה הכלים להבין את המשמעות של כריתת רחם. 5. פרופ' י. שנקר איננו מומחה בפסיכיאטריה ואין הוא יודע במקרה הספציפי את ההשלכות של אי מתן ייעוץ פסיכיאטרי לפני הכריתה. 6. מתשובות הבהרה של פרופ' י. שנקר עולה כי המומחה מאשר שברחם לא היתה פתולוגיה, אך כן היתה פתולוגיה באגן. אין לייחס את התלונות למצב נפשי בלבד שכן היו ממצאים אורגניים באגן, והמקרה שבפנינו איננו חד משמעי. 7. לדעת ב"כ הנתבעת עולה מחוות דעתו של פרופ' י. שנקר ותשובות ההבהרה שלו שגם אם לא היה ממצא פתולוגי ברחם הכריתה היתה מוצדקת, מה עוד שהיו ממצאים אורגניים באגן. 8. פרופ' י. שנקר אינו יודע למעשה האם העדר הייעוץ הפסיכולוגי גרם לנזק, ואין הוא יכול (כך טוען ב"כ הנתבעת) להצביע על קשר סיבתי. ב"כ הנתבעת מדגיש שהתובעת אשה בעלת השכלה אקדמאית, שעברה משך 9 שנים (עד לכריתה) טיפולים באגן וברחם, ואף נאמר לה בעבר שיהיה צורך בניתוח, ומכאן שאין היא זקוקה להסברים והכנה לגבי משמעות כריתת הרחם. 9. מציין ב"כ הנתבעת שד"ר גרנט, הרופא מטעם התובעת, לא התייחס כלל בחוות דעתו להיבט הפסיכולוגי, אלא סבר שמסיבות גניקולוגיות לא היה מקום לכריתת הרחם. אכן, פרופ' י. שנקר סבר אחרת מבחינה גניקולוגית, וציין שאין להבין את חוות דעתו כאילו אמר שלא היתה הצדקה רפואית לכריתת הרחם, ומכאן שפרופ' י. שנקר (לדעת ב"כ הנתבעת) חרג מגדר המחלוקת שנוצרה בין עמדת ד"ר גרנט לעמדת פרופ' מ. שרף, דהיינו, ההכנה הנפשית לא היתה בגדר חילוקי הדעות בין פרופ' שרף לד"ר גרנט 10. נטל ההוכחה מוטל על התובעת ואם מסיים פרופ' י. שנקר את הדיון בכך שהמקרה איננו חד משמעי משמע שלא עלה בידי התובעת להוכיח שארע מחדל, משמע, הנכות היתה נגרמת גם אילו היתה הכריתה מוצדקת. 11. המומחית בתחום הנפשי ד"ר ר. דורסט קבעה לתובעת 10% נכות לכל היותר בגין הפרעת ההסתגלות הקשורה בניתוח, ואין בחוות דעתה התייחסות כלשהיא לכך שאילו הוכנה נפשית, כהצעת פרופ' שנקר , היתה התוצאה שונה . לדעת ב"כ הנתבעת עולה מן האמור בחוות דעתה של ד"ר ר. דורסט שבין אם היו הכנה וייעוץ בתחום הנפשי קודם לכריתה, ובין אם לאו, מה שגרם לנכות היא הכריתה שהביאה לסוף התקוה בדבר הריון ולידה . אין לראות בחוות דעתה של ד"ר ר. דורסט כל קשר סיבתי בין הנכות שנקבעה לתובעת לבין העדר הכנה פסיכולוגית כנדרש עפ"י חוות דעתו של פרופ' י. שנקר. מה שגרם לנכות זו הכריתה, ולא העדר ההכנה הפסיכולוגית. 12. יש לדחות את טענת התובעת כאילו הסכימה לכריתה על יסוד דבריו של מנהל המחלקה שכאביה הינם על רקע גידול ממאיר. באנמנזה של הקבלה מיום 21.2.90 נאמר, לפני הניתוח, שלא נמצא ממצא פתולוגי, ובסיכום המחלה המודפס נכתב שהוחלט על כריתת הרחם עקב כאבי בטן חזקים ללא עדות לפתולוגיה. הבסיס לעמדת ד"ר גרנט היא שלא היתה פתולוגיה, לכן אין להאמין לגירסה שמנהל המחלקה שיכנע את התובעת להסכים לניתוח בנימוק כאילו יש לה גידול סרטני. גירסה זו (שמנהל המחלקה אמר לתובעת שהכאבים נובעים מגידול ממאיר) אינה מוזכרת כלל בחוות דעת הרופא מטעם התובעת ד"ר גרנט. 13. עורכת דין ואשה משכילה אינה זקוקה להסברים באשר למשמעות ניתוח כריתת רחם. התובעת ידעה בפועל שעומדים לבצע ניתוח זה והרי היא עצמה טוענת שדובר איתה על כך ב1990-, ולפי חוות דעת פרופ' מ. שרף הנושא אף הוזכר שנתיים קודם לכן ב1988-. ממשיך ב"כ הנתבעת וטוען שיש לדחות את השערת ב"כ התובעת כאילו היה פסיכיאטר - אילו טיפל בתובעת טרם הכריתה - מתנגד לביצוע הכריתה. מדגיש ב"כ הנתבעת שאפילו הרופא הפסיכיאטר מטעם התובעת, ד"ר פורטנוי, איננו גורס כך, ואף לא קבע שיש צורך בייעוץ פסיכיאטרי לפני הכריתה. כל אשה, ובודאי אשה משכילה ובעלת מקצוע אקדמאי, מודעת למשמעות כריתת רחם. 14. לענין הנזק: ל40%- הנכות בגין כריתת רחם אין כל משמעות תפקודית. התובעת לא היתה אמורה להפסיד בהכנסותיה ולא היתה זקוקה לעזרת הזולת בשל כריתת הרחם, מה עוד שהתובעת סבלה במשך תשע שנים לפני כריתת הרחם מכאבים קשים וממושכים, ועברה טיפולים רבים כולל אשפוזים, ובאלה דווקא יש כדי לגרום לפגיעה בתפקוד. 15. הנכות הנפשית שקבעה הד"ר ר. דורסט היתה מתקבלת בין אם הכריתה היתה דרושה, ובין אם לאו, ונובעת מן העובדה שהיא בוצעה והביאה לקץ יכולתה של התובעת ללדת. פרופ' י. שנקר איננו פוסל את עצם כריתת הרחם, אלא סובר שצריך היה להקדים לה הכנה פסיכיאטרית, ומכאן שמהלך כזה לא היה משנה את מהלך הדברים, דהיינו, הרגשת התובעת שכריתת הרחם הביאה לקץ יכולתה ללדת, לכן, אין קשר סיבתי, לדעת ב"כ הנתבעת, בין נכות זו לבין המחדל שאולי ניתן לייחס לנתבעת לפי חוות דעתו של פרופ' י. שנקר. 16. את הפיצוי בגין כאב וסבל מעריך ב"כ הנתבעת ב15,000- ש"ח בגין אי הכנתה הפסיכולוגית של התובעת לכריתת הרחם, כפי שהסכום שנפסק ב-ע.א. 2781/93 דעקה נגד קופת חולים {טרם פורסם}. עד כאן תמצית טיעוני ב"כ הנתבעת. יג. בהמשך להסכמה הדיונית שפורטה בעמ' 8 לפרוט' {ישיבת ביהמ"ש מיום 28.3.99} אציין עתה את מסקנותי : מקובלת עלי חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש פרופ' י. שנקר, ולרבות תשובותיו לשאלות ההבהרה שהוצגו לו מטעם שני הצדדים. פרופ' י. שנקר הבהיר מפורשות במכתבו מיום 12.2.99: "מחוות דעתי אין להבין כי לא היתה הצדקה רפואית לכריתת הרחם" . (ההדגשה שלי - י.ג) . הגישה הרפואית המקובלת היא שיש להימנע מלבצע כריתת רחם בעיקר אצל נשים הסובלות מעקרות ראשונית ומשנית, כל עוד אין פתולוגיה המחייבת ביצוע כריתה. גם כשאשה סובלת כאבים חוזרים, ואף קשים, באגן ראוי לטפל בכך באופן שמרני. כריתת רחם מוגבלת לנשים שעברו הערכה פסיכיאטרית ואפילו טיפול פסיכיאטרי לפני הכריתה {עמ' 3 סיפא בחוות דעת פרופ' י. שנקר}. כריתת רחם מתבצעת כאשר כל הטיפולים השמרניים נכשלו והאשה עברה בירור בתחום הנפשי, ואף טיפול לפני הניתוח, ומודעת היטב לתוצאות הניתוח. יחד עם זאת, קיימים נתונים בספרות הרפואית שכריתת רחם בוצעה במקרים של כאבים כרוניים וללא פתולוגיה ברחם {עמ' 4 סיפא בחוות דעתו של פרופ' י. שנקר}. יד. בענייננו, סבלה התובעת מהתקפים של כאבים בבטן התחתונה משך שנים אחדות. נראה לכאורה כי הרקע לכך הוא בניתוח כריתת תוספתן שעברה התובעת בהיותה כבת 18, אשר פקע בבטן וגרם לדלקת צפק הבטן {עיינו גם בחוות הדעת של ד"ר גרנט ופרופ' מ. שרף}. בשנת 1981, דהיינו, כ9- שנים לפני הניתוח הנדון כאן, עברה התובעת ניתוח שיקום החצוצרות עקב העקרות ממנה סבלה. כעולה מעמ' 2 בחוות דעתו של פרופ' מ. שרף, אושפזה התובעת בבי"ח העמק ביום 13.6.88 למשך שבועיים בגלל כאבים בבטן התחתונה והיה צורך בתרופות חזקות לשיכוך הכאבים. באותו אשפוז, מיוני 1988, נרשם גם שאם התובעת לא תגיב לטיפול, יוחלט על לפרוסקופיה, וב26.6.88- צויין שהתובעת החליטה להשתחרר, וכי אם הכאב יתגבר, תחזור לניתוח חוזר. מכאן, שבעניננו סבלה התובעת מכאבים בבטן התחתונה, שאף חייבו אשפוז, מאז שנת 1981, ושנתיים לפני הניתוח הנדון כאן, דהיינו, ב1988-, נשקלה אפשרות ניתוח אם הכאב יתגבר. נראה איפוא שעניינה של התובעת נכלל במסגרת המקרים בהם מדובר בכאבים כרוניים בבטן התחתונה, שנמשכו על פני תקופה, ולא הגיבו לטיפול שמרני. אכן, לא נמצאה כל פתולוגיה ברחם, אך היתה פתולוגיה, והיו ממצאים אורגניים, בתוך האגן {מכתב פרופ' י. שנקר מיום 12.2.99}. לכן יש לקבל את דברי פרופ' י. שנקר, במכתבו מיום 12.2.99, כי אין להבין מחוות דעתו כאילו לא היתה הצדקה רפואית לכריתת הרחם. כמוסבר בסיפא של חוות דעת פרופ' שנקר, עמ' 4, יש נתונים בספרות שבוצעה כריתת רחם במקרים של כאבים כרוניים ללא פתולוגיה ברחם. נסיבות המקרה שבפנינו מוליכות למסקנה, כמצויין לעיל, שהתובעת אכן סבלה משך שנים מכאבים כרוניים בבטן התחתונה, וטופלה בגינם טיפול שמרני ללא הצלחה. נסיבות עובדתיות אלה הן שעמדו ברקע ניתוח כריתת הרחם שעברה התובעת ביום 22.2.90. טו. טענת ב"כ התובעת לפיה ניתנה הסכמת מרשתו לביצוע ניתוח הכריתה על רקע מידע לא נכון שנמסר לה ע"י מנהל המחלקה כאילו הכאבים בגינם אושפזה נובעים מגידול ממאיר, וכי הדרך היחידה לטפל במחלה ובכאבים, היא ע"י כריתת הרחם - איננה מקובלת עלי. אכן, טופס ההסכמה לניתוח מיום 21.2.90 {שצורף לסיכומי ב"כ הנתבעת}, בו נרשם בשורה של סוג הניתוח T.A.H, אין בו כשלעצמו משום הסבר לחולה בדבר מהות הניתוח, בודאי לא למי שאיננו בקיא ברפואה, אך גם התובעת איננה חולקת {לפי תשובה 22 בתצהיר תשובותיה שצורף לסיכומי ב"כ התובעת} שהיא נתנה הסכמתה לכריתת הרחם, אלא טענתה היא שההסכמה ניתנה על יסוד מידע שאיננו נכון, שנתן לה, כאמור, מנהל המחלקה. כפי שמציין ב"כ הנתבעת, גם הגניקולוג מטעם התובעת ד"ר מ. גרנט - איננו מאזכר גירסה זו בחוות דעתו. אינני סבור שיש מקום לייחס למנהל המחלקה מעשה של קבלת הסכמת התובעת לניתוח הכריתה בטענת שווא שהכאבים נובעים מגידול ממאיר, כשאין מחלוקת על כך שבקולפוסקופיה מיום 10.1.90 בוצעה ביופסיה באיזור הממצא הפתולוגי שבצוואר הרחם, החומר נשלח לבדיקה, ונמצא שמדובר בקונדילומה ללא ממאירות. בטופס תולדות ומהלך המחלה שבכתב יד, מיום 21.2.90 {צורף לסיכומי ב"כ התובעת}, כלומר, יום לפני הניתוח, נרשם במפורש, בין יתר הדברים: "ולא נמצא ממצא פתולוגי". וכן :"נמצאה קונדילומה, אין ממאירות" גם בסיכום המחלקה מן המחלקה לטיפול נמרץ נשימתי צויין, בין היתר, שהוחלט על כריתת רחם עקב כאבי בטן חזקים ללא עדות לפתולוגיה. משרואים אנו שהפרטים הרלבנטיים נכתבו במהלך העניינים הרגיל והטבעי ברשומות בית החולים, בבהירות רבה, אינני סבור שיש מקום לייחס למנהל המחלקה מתן מידע מטעה לתובעת, דהיינו, כאילו מדובר בגידול ממאיר הגורם לכאבים. ניתן להבין שהתובעת ככל הנראה חשה באותה עת דאגה וחרדה טבעית על רקע העובדה שסבלה מכאבים חוזרים בבטן התחתונה, ועל רקע העובדה שבבדיקת צוואר הרחם מיום 10.1.90 אובחן נגע, ובוצעה ביופסיה שנשלחה לבדיקה, דהיינו, הכאבים, הבדיקה, הביופסיה וכו' גרמו לתובעת לחששות טבעיים, מפני אפשרות לממאירות, (מבחינתה הסוביקטיבית), אך אין לדעתי תשתית לטענה שהסכמתה ניתנה על יסוד דברי מנהל המחלקה שהכאבים נובעים מגידול ממאיר, וזאת כשקיימת תרשומת מפורשת מלפני הניתוח שהממאירות נשללה. טז. מקובלת עליי עמדת פרופ' י. שנקר בעמ' 4 של חוות דעתו כי היתה סטיה מן הנורמה הרפואית המקובלת בכך שניתוח כריתת הרחם בוצע אצל התובעת ללא ייעוץ בתחום הנפשי בטרם ביצועו של הניתוח. מקובל עליי הסברו של י. פרופ' שנקר בעמ' 4 של חוות דעתו כי היה מקום לצפות להפרעות נפשיות בגלל ביצוע כריתת הרחם, היות ומדובר באשה שבזמן הניתוח היתה בגיל הפוריות ואשר סבלה מעקרות ראשונית, והיתה לה יכולת (לפי האפשרויות שבשנת 1990) להשיג הריון ע"י הפריה חוץ גופית. אני גם מפנה לדברי הפרופ' י. שנקר, בעמ' 3 סיפא של חוות דעתו: "ביצוע כריתת הרחם מוגבלת אך ורק לאותן נשים אשר עברו הערכה פסיכיאטרית ואפילו טיפול פסיכיאטרי לפני ביצוע ההתערבות". טענת ב"כ הנתבעת לפיה פרופ' י. שנקר איננו מומחה בפסיכיאטריה אין בה ולא כלום. הרי איש אינו מצפה שפרופ' י. שנקר יבצע את הייעוץ וההערכה בתחום הפסיכיאטרי. חוות דעתו של המומחה מתייחסת לפרקטיקה הנהוגה ולפיה אין לבצע ניתוח כריתת רחם אצל אשה בגיל הפוריות ללא הערכה, ואף טיפול, בתחום הנפשי, ומובן שההערכה והטיפול אמורים להתבצע ע"י המומחים לכך בתחום הנפשי. דבר זה לא נעשה לגבי התובעת, הגם שהיה מקום לצפות להפרעות נפשיות אצל התובעת כתוצאה מניתוח כזה. יז. אין לקבל את טענת ב"כ הנתבעת בעמ' 3 סעיף 5{ג} לסיכומיו ולפיה אין התובעת זקוקה להסברים והכנה לגבי משמעות כריתת הרחם, הואיל ומדובר בבעלת השכלה אקדמאית שעברה טיפולים באגן וברחם מזה תשע שנים. יש בהחלט הבדל בין הסבר מקצועי של רופא מנתח, בין אם בגניקולוגיה ובין אם בתחום רפואי אחר, לבין הערכה , ייעוץ, הכנה, ולא כל שכן טיפול, בתחום הנפשי. ההכנה והייעוץ בתחום הנפשי נועדו לאפשר למטופלת להפנים את התוצאות הנובעות מן הניתוח, להשלים עם התוצאות המתחייבות מכך ו"ללמוד לחיות עם המציאות החדשה". יש הבדל בין הסבר על עצם ביצועו של ניתוח {במקרה זה כריתת הרחם} לבין הליווי הניתן ע"י פסיכולוג לגבי מה שצפוי לחולה יום לאחר הניתוח. מה פשוט מלעיין בחוות הדעת הפסיכיאטרית מטעם הנתבעת שניתנה ע"י הרופא ד"ר פ. וייל המסביר עד כמה היתה לידת בן חשובה ומשמעותית לתובעת, על מנת להמשיך את שם אביה שעל מותו התאבלה, וכדבריו : "רצתה להמשיך ולהאמין שיקרה נס לפיכך ניתן להבין שהגיבה קשה כאשר כריתת הרחם העמידה אותה מול העובדה שלא תוכל ללדת". וכך גם דברי המומחית הרופאה ד"ר ר. דורסט, בעמ' 5 של חוות דעתה : "הניתוח העמיד את הנבדקת מול מציאות חדשה, ברורה ומוחשית, אשר אין בה מקום לתקוה ואף לא לאשליה". האמנם באמת ניתן כאן לטעון שלא היתה חשיבות להכנה, הערכה, ייעוץ ואף טיפול נפשי בטרם יבוצע הניתוח ? יח. טוען ב"כ הנתבעת בעמ' 3 סיפא, ובעמ' 4, של סיכומיו שפרופ' י. שנקר חרג מן המחלוקת שנוצרה בין ד"ר גרנט מטעם התובעת, לבין פרופ' מ. שרף מטעם הנתבעת, הואיל ונושא ההכנה הפסיכולוגית לא היה חלק מחילוקי הדיעות, בין פרופ' שרף לד"ר גרנט, וכן טוען ב"כ הנתבעת שהרופא מטעם התובעת ד"ר גרנט לא התייחס כלל להיבט הפסיכולוגי אלא לצד הגניקולוגי בלבד. אני דוחה טענה זו. מעיון בחוות דעת ד"ר גרנט, עמ' 2, עולה שיש איזכור לצד הפסיכולוגי: "....בחירת הגישה הניתוחית כגון סילוק ההידבקויות או כריתת אברי הרבייה חייבת להיעשות בזהירות רבה. השכיחות הידועה של תסמינים פסיכוסומטיים בנשים עם כאב כרוני באגן דורשת בירור מקיף של כל ההיבטים הקשורים לגרימת הכאב לפני ההחלטה של ניתוח כולל בירור פסיכולוגי יסודי". (ההדגשה שלי - י.ג). יתר על כן, וזה העיקר: המומחה הרפואי המתמנה על ידי ביהמ"ש אמור ליתן חוות דעתו לביהמ"ש לגבי כל ההיבטים הנוגעים לענין ללא יוצא מן הכלל, ואין הוא כבול כלל ועיקר לעמדות של רופאי בעלי הדין. על המומחה הרפואי ליתן חוות דעתו המקצועית לבית המשפט כפי שהוא מסיק ומבין את עובדות המקרה, ואת ההשלכות המקצועיות הנובעות מכך, בין אם הדבר בא לידי ביטוי בחוות הדעת הרפואיות שמטעם הצדדים, ובין אם לאו. ב"כ התובעת מעלה בסיכומיו, עמ' 7, אפשרות שאילו היתה התובעת מופנית כנדרש להתייעץ עם רופא בתחום הנפשי היה אותו רופא מתנגד לניתוח כריתת הרחם. נראה לי, כי זו השערה גרידא, ואין היא מקובלת עלי. להבנתי, העדר הפנייתה של התובעת לייעוץ פסיכולוגי טרם ביצועו של הניתוח הביא לכך שנשללו ממנה הערכה, ייעוץ, הכנה וליווי פסיכולוגי, ואולי אף טיפול נפשי לפי הצורך, על מנת להתמודד עם תוצאותיו של הניתוח. יט. המחדל מצד הנתבעת מתבטא בכך, שהחל מן הרגע בו נשקלה ע"י הרופאים הגניקולוגיים המטפלים אפשרות של ממש לבצע ניתוח כריתת רחם היה עליהם לוודא שהתובעת, שהיתה כבת 38 באותה עת, וללא ילדים, תלווה בהערכה וייעוץ בתחום הנפשי על מנת להכין את התובעת לקראת תוצאותיו של ניתוח זה, ואף לטפל בה כנדרש בתחום הנפשי, ולפי הצורך. משלא נעשה הדבר, יש לקבוע כי הטיפול שקיבלה התובעת סטה מן הנורמה הרפואית המקובלת. כ. טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו (עמ' 3) שביקורתו של המומחה הרפואי פרופ' י. שנקר היא עקרונית, אך אין הפרופ' י. שנקר יכול להצביע על קשר סיבתי בין הסטיה מן הנורמה המקובלת לבין הנזק שנגרם. מוסיף וטוען ב"כ הנתבעת, בעמ' 4 לסיכומיו, שגם אין למצוא בחוות דעתה של המומחית הרפואית מטעם ביהמ"ש ד"ר ר. דורסט כל קשר סיבתי בין הנכות שנקבעה לתובעת לבין העדר הכנה פסיכולוגית אליה מתייחס פרופ' י. שנקר. טענת ב"כ הנתבעת בעמ' 4 לסיכומיו, פרק ה' (3), היא: "עצם הכריתה גרמה לנכות ולא העדר ההכנה...". מוסיף וטוען ב"כ הנתבעת, בבואו לדון בשאלת הנזק, שהנכות בשיעור של 10% כפי שקבעה ד"ר ר. דורסט לתובעת היא הנכות המתקבלת בין אם כריתת הרחם דרושה היתה, אם לאו, בין אם קדמה לה הכנה פסיכולוגית, ובין אם לאו, והיא נובעת מעצם העובדה שהכריתה שמה קץ ליכולתה של התובעת ללדת (עמ' 7, פרק ז' (2) לסיכומי ב"כ הנתבעת). כא. המומחית בתחום הנפשי מטעם ביהמ"ש ד"ר ר. דורסט קבעה בחוות דעתה כי: "נכותה הנפשית (של התובעת - י.ג.) בגין הפרעת ההסתגלות הקשורה בניתוח מוערכת על ידי כדי 10% לכל היותר בהתחשב בכל המצויין לעיל...". ואילו ב"כ התובעת ערך בסיכומיו את חישוב הפיצוי המגיע לתובעת מתוך נקודת מוצא שלא היתה הצדקה לניתוח כריתת הרחם, ולכן, לדעתו, אף יש לחייב את הנתבעת בפיצויים ענשיים. בנוסף הציע ב"כ התובעת לחשב את הפיצוי לפי תקופת העדרותה של התובעת מן העבודה עקב הניתוח (2-3 חודשים), ולאחר מכן עבודה חלקית, והפסדי השתכרות חלקיים לפי 30% נכות לצמיתות, לעבר ולעתיד, ועזרת הזולת. דרך חישוב הנזק כפי שנערכה ע"י ב"כ התובעת איננה מקובלת עלי, ולו מן הטעם שנקודת המוצא לעריכת החישוב צריכה להיות שונה לחלוטין. מן האמור בחוות דעתו של המומחה הרפואי בתחום הגניקולוגי פרופ' י. שנקר עולה שבנסיבות המקרה לא היתה סטיה מצד רופאי הנתבעת בעצם ביצועו של הניתוח, ועל כך כבר עמדתי. הסטיה מן הנורמה המקובלת היתה בכך שלתובעת לא ניתנו הכנה , הערכה וייעוץ, ואף טיפול בתחום הנפשי, לכן אין מקום לפסיקת פיצוי בדרך המוצעת ע"י ב"כ התובעת, שהרי יש לקבל כי בנסיבות המקרה היתה אינדיקציה לעצם ביצועו של ניתוח כריתת הרחם. כב. אינני מקבל את טענת ב"כ הנתבעת לפיה לא הוכח קשר סיבתי בין הסטיה מן הנורמה המקובלת לענין ההכנה בתחום הנפשי לבין הנזק שנגרם לתובעת. יחד עם זאת , מקובל עליי שאין מקום שאין מקום לייחס את כל 10% הנכות הנפשית שקבעה הרופאה ד"ר ר. דורסט לכך שלתובעת לא ניתנה ההכנה הפסיכולוגית הדרושה לקראת ביצוע הניתוח ותוצאותיו. משהגעתי למסקנה, על יסוד המוסבר בחוות דעתו של פרופ' י. שנקר, ותשובות ההבהרה שלו, שבנסיבות המקרה היתה לרופאים אינדיקציה לבצע את ניתוח כריתת הרחם בשים לב לשנים הארוכות בהן היתה התובעת בטיפול מחמת כאבים כרוניים קשים בבטן התחתונה, כשביוני 1988 גם נשקלה אפשרות להזמינה לביצוע לפרוסקופיה (אם לא תגיב לטיפול), אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי לתובעת בגין תוצאות טבעיות שהינן פועל יוצא של ניתוח כריתת הרחם, הן מבחינה גניקולוגית, והן מבחינה נפשית. ואולם, יש לחייב את הנתבעת לפצות את התובעת בגין העובדה שהנתבעת לא דאגה לכך שעוד בטרם הניתוח תקבל התובעת ייעוץ, הערכה והכנה בתחום הנפשי, כפי שנדרש, ולרבות גם טיפול בתחום הנפשי לפי הצורך, על מנת שהתובעת תוכל להגיע לניתוח כריתת הרחם אחרי הכנה נפשית על מנת שתוכל להפנים את תוצאותיו של הניתוח, כל זאת במיוחד בשים לב לעובדה שהתובעת היתה באותה עת בגיל הפוריות, וביודענו שהיתה זו כמיהתה להביא לעולם ילד שישא את שם אביה המנוח. אכן, חוסר האפשרות להרות היא, כמובן, תוצאה בלתי נמנעת של ניתוח כריתת הרחם, אך תפקיד ההכנה, הייעוץ, והטיפול בתחום הנפשי הוא לאפשר למטופלת להגיע לניתוח כשהיא מוכנה לכך נפשית, ולהפנים את התוצאה הצפויה, להשלים עמה, ולהתמודד עם המציאות, עגומה ככל שתהיה. משנשללה אפשרות טיפולית זו מן התובעת יש לחייב את הנתבעת לשאת בפיצוי שהתובעת זכאית לו ואותו עליי להעריך לפי שיקול דעתי. כג. אינני סבור שיש הצדקה לפסוק במקרה זה פיצוי בגין עזרת הזולת, אך יש מקום לקבוע ולהעריך את הפיצוי לו זכאית התובעת בגין ראש הנזק שאיננו ממוני, וכן בגין השפעת מצבה הנפשי של התובעת מחמת העדר הכנה וטיפול בתחום הנפשי בטרם הניתוח, על כושר עבודתה והשתכרותה של התובעת, וזאת לפי הערכה גלובלית, ובשים לב לכל נסיבות המקרה, כפי שכבר פורטו ותוארו, ולרבות מקצועה של התובעת והכנסותיה, ובהתחשב גם בגילה של התובעת במועד ביצוע הניתוח. את הפיצוי המגיע לתובעת בגין ראש הנזק שאיננו ממוני, אני מעריך בנסיבות אלה בסכום של 60,000 ש"ח, נכון להיום, ואת הפיצוי הגלובלי המגיע בראש הנזק של הפסד כושר עבודה והשתכרות אני מעריך בסכום של 120,000 ש"ח, נכון להיום. כד. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום של 180,000 ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מן הסכום שנפסק ומע"מ כחוק על שכר הטרחה, שישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תשא הנתבעת בהוצאות חוות הדעת הרפואיות שמטעם התובעת (הרופא ד"ר מ. גרנט והרופא ד"ר ג. פורטנוי), לפי קבלות, בצירוף הפרשי הצמדה למדד (בלי ריבית) ממועד ביצוע התשלום לרופאים ועד היום, ובצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. לענין אגרת המשפט יחול האמור בתקנה 6 של תקנות בית משפט (אגרות), תיקון מס' 3, תשנ"ו. ניתן היום ח' ב אדר א תש"ס, 14 בפברואר 2000 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום. יגאל גריל - שופט ניתוחרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנותכריתת רחם