נתוני רקע ומהות התביעה 1. במועדים הרלוונטיים לתביעה, כיהן התובע בתפקיד ראש המועצה המקומית ראש פינה. הנתבע 1 שימש בתפקיד העורך של עיתון הנקרא "כל העמק והגליל" (להלן: "העיתון"), הנתבע 2 שימש עורכו הראשי, בעוד הנתבעת 3 היתה כתבת בעיתון. 2. הנתבעים פרסמו במועדים שונים בהם עוד ידובר, שלושה פרסומים המתייחסים לתובע, אשר מוציאים לטענתו דיבתו רעה ומהווים משום פרסום לשון הרע כנגדו, במשמעות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). בגין פרסומים אלה הוגשה התביעה המונחת בפניי. עסקינן בפרסומים המתייחסים לשתי פרשיות שונות שאין ביניהן כל קשר זולת הצדדים המתדיינים. למעשה אין מנוס מפיצול הדיון כך שכל פרשה תידון בפנרד במסגרת פסק הדין דנא, שכן מדובר למעשה בשתי תביעות שקובצו תחת קורת גג אחת. 3. להלן עיקרי הדברים שפורסמו בכל אחד מן הפרסומים: א. הפרסום הראשון ביום 9.6.95 יצא העיתון לאור כשכותרתו הראשית "תושבים בחצור טוענים : ראש מועצת ראש פינה כינה אותנו זבל שחור". כותרת המשנה היתה "אהרון ברנזון: זו נבזות לומר שקראתי להם זבל שחור. התקרית אירעה בעת משחק כדורגל מסורתי וקבוע בין חובבי כדורגל משני היישובים, שלאחריה הורה ראש המועצה לסלק את בני חצור, שאף קיבלו מכתב לא לחזור יותר למגרש". בגוף הכתבה נאמר בין היתר כי "תושבים בחצור הגלילית טוענים כי ראש המועצה המקומית ראש פינה, אהרון ברנזון, הורה לסלקם מן החוג לכדורגל במושבה בגלל מוצאם העדתי. ההוראה ניתנה לפני ימים אחדים, לאחר תקרית שאירעה בין ראש מועצת ראש פינה לבין תושב חצור במהלך משחק כדורגל משותף. על שאירע במהלך התקרית קיימות גרסאות שונות. השחקנים מחצור טוענים כי ראש המועצה השתתף במשחק וקרא לעברם 'זבל שחור' ואילו ראש המועצה אומר 'נכון שהתעצבנתי במשחק, אבל זו נבזות להגיד שאמרתי זבל שחור' ". בהמשך מובאים פרטים לגבי משחקי כדורגל שבועיים המתקיימים בהשתתפות שחקנים משני הישובים, וכן דבריו של התובע בקשר להתדרדרות העניינים והאלימות המילולית הנהוגה לאחרונה באותם משחקים. עוד נכתב "לפני שבועיים אירעה התקרית האחרונה, שגרמה לסילוק תושבי חצור מן המגרש. התקרית החלה בשל ויכוח בין השחקנים על עבירה במשחק. ברנזון טען שאחד השחקנים מחצור עבר עבירה, ואילו השחקן הכחיש. 'הוויכוח גלש לאלימות מילולית ואחר כך להטחת קללות על רקע עדתי' מספר השחקן מחצור 'פתאום שמעתי את ראש המועצה קורא לעברי זבל שחור התעצבנתי והחלטתי שלא לשחק' ". בהמשך הכתבה מובאים פרטים אודות המכתב שנשלח למשתתפי החוג ובו נתבקשו שלא להופיע יותר למגרש, וכן תגובתו של חבר מועצת חצור מר יורם קמיסה לגבי אותו מכתב ודברי מנהל המתנ"ס, מי שחתום עליו. לפרסום הנ"ל, פרי עטה של הנתבעת 3 , ייקרא להלן - "הפרסום הראשון". ב. הפרסום השני ביום 29.9.96 פרסמו הנתבעים כתבה שכותרתה "ביקורת על ראש מועצת ראש פינה שיצא לביקור ציבורי בארה"ב ללא אישור חברי המליאה". בגוף הכתבה נאמר כי "חברי מועצת ראש פינה מותחים ביקורת קשה כלפי יציאת ראש המועצה, אהרון ברנזון, לביקור ציבורי בארה"ב ללא ידיעת חברי המליאה ואישורם". בהמשך מובאים פרטים אודות מטרת הנסיעה כפי שהוצגה בישיבת המועצה וכן דבריו של מר גרונר מי ששימש בתפקיד יו"ר ועדת הביקורת במועצת ראש פינה. עוד דווח על מכתב ששיגר הנ"ל ביחד עם ארבעה חברי מועצה נוספים ובו נדרש התובע לעכב נסיעתו ולקיים בנושא ישיבה שלא מן המניין. "ראש המועצה דחה את הבקשה ויצא שלשום לארה"ב. לפני נסיעתו התבקש להגיב לנאמר בכתבה, אולם הוא סירב להתייחס לנושא". לפרסום הנ"ל, אף הוא מאת הנתבעת 3, ייקרא להלן - "הפרסום השני". ג. הפרסום השלישי ביום 4.10.96 פורסמה ידיעה המתייחסת לתובע במדור "קלאסה" וזו לשונה - "אהרון ברנזון, ראש מועצת ראש פינה התעלם מגל הביקורת שהטיחו חבריו במועצה נגד נסיעתו לארה"ב. ברנזון, לשעבר טייס חיל האוויר, לקח את רעייתו והמריא אל היעד, שכולם יקפצו". לפרסום הנ"ל ייקרא להלן - "הפרסום השלישי". תמצית טענות הצדדים 4. התובע טען כי הביטוי המיוחס לו בפרסום הראשון מעולם לא עלה על דל שפתיו. לדבריו, לו היתה הנתבעת 3 עושה מאמץ קל לברר עמו את פשר האמרה שנטען כי יצאה מפיו, היתה מגלה כי הדברים מיוחסים לאדם הלא נכון. התובע הודה כי הכתבת יצרה עמו אמנם קשר וקבלה תגובתו עובר לפרסום הראשון, אך היא בחרה להתעלם מדבריו והכחשתו, וביכרה לפרסם תחת זאת ידיעה מסולפת וחסרת כל יסוד ואחיזה. הפרסום השני והשלישי התייחס לפרשת נסיעתו של התובע לארה"ב. לדבריו, ההחלטה לגבי אותה נסיעה נתקבלה לאחר שקיבל מכתב ובו פירוט הצעה שהגיעה מארה"ב לתרום יצירותיו של צייר אמריקאי, יצירות השוות כסף רב, למועצה המקומית, תמורת בית וסטודיו שיועמדו לרשות האמן למשך כל ימי חייו. הואיל ובאותה פניה נתבקש ראש המועצה או אדם מוסמך לגיע על מנת לבחון את ההצעה מקרוב, הועלה נושא הנסיעה לארה"ב לדיון במועצה וניתן לגביה אישור עקרוני. עוד הוסיף התובע כי בסופו של דבר לא מומנה נסיעתו לארה"ב מכספי הרשות המקומית כי אם נסע יחד עם רעייתו על חשבונו ומכספו הפרטי. בהיותו בארה"ב טס לפלורידה על מנת לעמוד מקרוב על ההצעה הנוגעת לתרומה האומנותית ורק טיסת פנים זו, שעלותה היתה מזערית, שולמה מכספי הרשות המקומית, לאחר שניתן לגביה אישור. התובע טען כי שלושת הפרסומים הוציאו נגדו לשון הרע. הפרסום הראשון הסית נגדו את תושבי האזור והציג אותו לעיני הציבור כמי שמחזיק בדעות גזעניות, ומי שנוהג הפליה על רקע עדתי. הפרסומים השני והשלישי הציגוהו כאדם המנצל את מעמדו הציבורי לרעה, כזה שאינו בוחל בהשגת טובות הנאה לצרכיו האישיים, לרבות נסיעות פרטיות לחו"ל על חשבון הקופה הציבורית. 5. הנתבעים התגוננו בטענה כי הדברים שפורסמו על ידם היו אמת וכי היה עניין ציבורי בפרסומם, ולכן הם חוסים בצלה של הגנת סעיף 14 לחוק. עוד הוסיפו כי הפרסומים הנם בגדר פרסומים מותרים שלא חרגו מתחום הסביר ומוגנים על פי הסעיפים 15(2), (3), (4), (6), (9) ו- (11) לחוק. בסיכומי טענותיהם צמצמו הנתבעים את טענות ההגנה שבפיהם וייחדו אותם לסעיפים 15 (2), (4) ו- (6). לשיטתם היחסים בינם לבין הציבור אליו פנה הפרסום הטילו עליהם חובה לעשותו. בנוסף, הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו של התובע בתפקיד רשמי וציבורי או בקשר לעניין ציבורי או על אופיו, עברו, מעשיו ודעותיו של התובע ככל שהם מתגלים מאותה התנהגות. כמו כן, היה הפרסום בקורת על פעולה שעשה התובע בפומבי, וכן הבעת דעה על אופיו ומעשיו שהתגלו באותה פעולה. 6. בטרם אדרש לפרסומים הספציפיים נשוא ענייננו ואבחן את טענות הצדדים לגביהם, אני רואה להקדיש מילים אחדות לעקרונות המנחים בתביעת לשון הרע, הזכויות המונחות על כפות המאזניים והמבחנים הקובעים לצורך ההכרעה בהן. לשון הרע - כללי 7. זכותו של אדם לשמו הטוב, הנה זכות מוכרת בשיטתנו המשפטית מימים ימימה. באחד מפסקי הדין הראשונים שניתנו על ידי בית המשפט העליון נקבע כי "כל עוד קיים חוק המכיר בזכותו של אדם ששמו הטוב לא יוכתם, הרי הציבור כולו מעוניין בכך שזכות זו תכובד ולא תפגע" (ע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק, פד"י ה' 593, 597). זכותו של האדם, באשר הוא, להגן על שמו הטוב לבל ייפגע, הנה זכות עתיקת יומין כמעט כאורך ההיסטוריה של המין האנושי. עוד במקורות העבריים נאמר "טוב שם משמן טוב" (קוהלת ז' א' (א)). דברים ברוח דומה תמצא גם בספרי הקודש של האיסלאם והנצרות. גם בתרבות המערבית המודרנית נמצא לערך מוגן זה ביטוי רב. שייקספיר באחד ממחזותיו, מפיו של יגו ( אותלו, מערכה שלישית, קטע שלישי) כתב: "Good name in man and woman, dear my Lord, is the immediate jewel of their souls, who steals my purse steals trash 'tis something, nothing, 'twas mine, 'tis his and has been slave to thousands, but he that fliches me from my good name, robs me of that which not inriches him and makes me poor indeed". 8. יחד עם זאת, בצדה של אותה זכות עומדת הזכות לחופש הביטוי המהווה אף היא אחת מזכויות היסוד החוקתיות של כל חברה מתוקנת. הגבלתה של זכות זו צריך שתעשה בצמצום ובקפידה רבה שכן בלעדיה ייקשה להגן על חירויות אחרות. הזכות לחופש הביטוי אינה נכללת אמנם במישרין בחוקי היסוד שחוקקו עד כה אך מקובל לראות בה אחד ממרכיבי כבוד האדם. ראה: 1. בג"צ 4808/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פד"י נ (5), 661. 2. ע"א 4663/94 גולן נ' שירותי בתי הסוהר, פד"י נ (4), 136. קביעת האיזון בין הזכות לחופש הביטוי לבין זכותו של אדם ששמו הטוב לא ייפגע, כרוכה בתהליך של העמדת ערכים מתחרים על כפות המאזניים ובחירתם. בין שתי זכויות אלה השימוש בחופש הביטוי כמו גם הפגיעה בו חייבים להיעשות באופן זהיר ומדוד. ככל שירבה השימוש לרעה בזכות זו של חופש הביטוי, כך יחול כרסום הדרגתי במעמדה וסופו של דבר שהחברה כולה יוצאת מופסדת. 9. המגמה שנתפתחה בפסיקה בכל הנוגע לתביעות לשון הרע המוגשות על ידי אנשי ציבור הנה כי אלה חייבים להיות ערוכים לביקורת נוקבת ולעתים צולבת מתוקף מעמדם הציבורי. "לגבי תביעות לשון הרע שעניינן אנשי ציבור, מן הנכון שאלו יהיו ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר האדם מן השורה. זהו מחיר היחשפותם האישית לציבור והפרסום ברבים, בכתב או בעל פה, של דבריהם" (מתוך ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פד"י מו' (5), 555, 571). הנשיא ברק עמד על כך בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פד"י מג(3), 840 בקבעו בעמ' 863: "גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם, סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשם הטוב שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי". ראה עוד: On Libel and Slander ( 8th ed. London 1981) p.387 Gatly,. יחד עם זאת, הכיר בית המשפט בכך שמשנגרם נזק לאיש ציבור עקב הפגיעה בשמו הטוב הרי שהפגיעה קשה יותר מנזק הנגרם לאדם פרטי הידוע ומוכר בחוגו המצומצם בלבד. (ת.א. 22815/85 (ת"א) נוף נ' אבנרי, פס"מ תש"ן ג', 9). הנשיא ברק עמד על כך בלשונו הקולעת בע"א 214/89 הנ"ל באומרו "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר". 10. עתה, כשאנו מצוידים בעקרונות הללו הנוגעים לזכויות ולאיזונים הראויים מקום שמדובר בפרסום לשון הרע כלפי מי שממלא תפקיד ציבורי, נפנה לבחון את הפרסומים נשוא התביעה דכאן. הפרסום הראשון 11. סעיף 1 לחוק מורה כי לשון הרע הינה בין היתר דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם וכן לפגוע בו במשרתו, אם משרה ציבורית ואם אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. דומה כי אין חולקין על כך שהפרסום הראשון הכיל עובדות ופרטים העלולים לפגוע בתובע, לבזותו ולהציגו כמי שמחזיק בדיעות ועמדות גזעניות. המבחן הקובע לצורך ההכרעה באם פרסום דבר מה מהווה לשון הרע הינו מבחן אובייקטיבי לפיו יתחקה בית המשפט אחר המשמעות שאנשים סבירים במקובץ היו מייחסים לפרסום. נפסק כי אין נפקא מינא לכוונתו הסובייקטיבית של המפרסם או לרגישותו המיוחדת של הנפגע. ראה: 1. ד"נ 9/77 חברת החשמל בע"מ נ' עיתון הארץ, פד"י לב (3), 337. 2. ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פד"י מג (2), 333. די לעיין בכותרת הפרסום "תושבים בחצור טוענים: ראש מועצת ראש פינה כינה אותנו זבל שחור" על מנת להיווכח כי מדובר בפרסום פוגע ומבזה. הכותרת שפורסמה באותיות בולטות במרכז עמוד השער של העיתון הציגה את התובע כמי שהתייחס לסקטור שלם באוכלוסיה על רקע מוצאו, כינה אותו כינויי גנאי ונהג כלפיו באפליה בזויה. גם בכותרת המשנה לא חסכו הנתבעים שבט לשונם משכתבו כי לאחר תקרית שאירעה במהלך משחק כדורגל הורה התובע "לסלק את בני חצור שאף קיבלו מכתב לא לחזור יותר למגרש". כותרת משנה זו על רקע הכותרת הראשית רק מחזקת את המסקנה כי מדובר במי שמחזיק בדיעות גזעניות וגמר אומר להפלות את בני חצור על רקע מוצאם העדתי ולכן החליט להרחיקם ממגרשה של ראש פינה. הנתבעים מיקדו את טיעוניהם בהגנות המעוגנות בחוק, ובראשן טענת "אמת דיברתי". יש להניח כי השכילו להבין שעל פניו מדובר בפסום מרע ופוגע הנכנס לגדרה של לשון הרע כמשמעה בחוק. 12. סעיף 14 לחוק קובע כי במשפט בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. על מנת לאושש הגנה זו, היה על הנתבעים להוכיח, לבד מן העניין הציבורי, את אמיתות העובדות שלהלן שהעלו בכתבתם, ואשר בכל אחת מהן יש משום לשון הרע: א. תושבים בחצור טוענים: ראש מועצת ראש פינה כינה אותנו זבל שחור. ב. תושבים בחצרו הגלילית טוענים כי ראש המועצה המקומית ראש פינה הורה לסלקם מן החוג לכדורגל במושבה בגלל מוצאם העדתי. ג. השחקנים מחצור טוענים כי ראש המועצה השתתף במשחק וקרא לעברם זבל שחור. ד. השחקן שלעברו הוטחו הדברים טען כי הויכוח גלש לאלימות מילולית ואח"כ להטחת קללות על רקע עדתי כאשר "פתאום שמעתי את ראש המועצה קורא לעברי זבל שחור". 13. הכותרת כפי שפורסמה מלמדת כי אותם תושבים מחצור אשר ייחסו את הדברים לתובע סיפרו על כך ישירות לאוזני הכתבת. הדברים מובאים ישירות מפי אומרם, כאשר הנקודותיים שבכותרת מלמדות על כך. גם בגוף הכתבה מובאים הדברים המיוחסים לתובע מפי תושבים ושחקנים שנטלו חלק באותו משחק. 14. כשאנו באים לבחון את הראיות שהציגו הנתבעים מתברר כי לבד מעד אחד ויחיד, איש מן העדים לא שמע את התובע אומר את הדברים המיוחסים לו, לרבות אותו שחקן שכלפיו כביכול הוטחו הדברים. עד ההגנה, דוד גואטה, כלפיו כיבכול הופנו הדברים סיפר על שאירע באותו יום במגרש הכדורגל: "אני בעטתי את הכדור חזק וזה פגע בבטן של יוסי שהוא חבר שלי מהקבוצה ואנו משחקים ביחד עד היום כדורגל. ברנזון ושותפו אריה… התנפלו עליי וחשבו שעשיתי את זה בכוונה. היה ויכוח וצעקות ונזרקו שם מילים לא יפות ואז התפוצץ המשחק ואנו הלכנו הביתה… כשהשתמשתי בביטוי נזרקו מילים לא יפות - אתה שואל מי זרק את המילים האלה ואני משיב שבעיקר התובע ואריה הם אלו שזרקו מילים לא יפות אך אני מודה שגם אני החזרתי במילים לא יפות. אתה מבקש שאנסה לשחזר את המלים הלא יפות שנזרקו, ואני משיב שברגע שהתחיל הויכוח נגדי אז גם בני וכל תושבי חצור התנפלו גם על אריה וגם על אהרון ברנזון והתחילו שם ויכוחים ומילים לא יפות ונזרקה באויר המילה "שחור" או "זבל" אך איני יודע אם זה נזרק נגדי אישית או בכלליות. אני מבחינתי הבלגתי כי גם אני לא נותרתי חייב". (עמ' 23 שורה 13 ואילך לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית משנדרש העד לזהות בוודאות מי הוציא מפיו את הביטוי המלעיז "זבל שחור" השיב: "אם אתה אומר שהתובע אומר שהמילים זבל שחור לא יצאו מגרונו מעולם אתה שואל אם הוא משקר אני משיב שאני לא יודע. זה או הוא או אריה שאמרו את הדברים. אם אתה אומר שזו נבזות לייחס לו המלים האלה, אני משיב שיכול להיות שהוא אמר את זה או לא, אך לדעתי זה או הוא או ארי אמרו את הדברים". (ההדגשה שלי א.ט.) (עמ' 24 שורה 17 ואילך לפרוטוקול). הנה כי כן עולה כי העד גואטה לא יכול היה לייחס את הדברים לתובע באופן חד משמעי. עדותו עשתה עלי רושם מהימן והתרשמתי כי ניסה ככל יכולתו לשחזר בנאמנות את אירועי אותו יום. בשים לב להמולה שקמה במגרש ולחילופי הדברים הקולניים שפרצו במקום, נראה כי העד לא יכול היה לייחס את הדברים בוודאות לתובע. עד ההגנה קמיסה יורם, מי שהיה במועד הרלוונטי חבר המועצה המקומית חצור, העיד כי שמע על הדברים מפי שחקן שהשתתף במשחק, אחד בני מלכה שמו. עדותו רובה ככולה הינה עדות אסורה מפי השמועה שאין ליתן לה משקל. העד לא נכח בזמן האירוע במגרש וכל שיכל להעיד היה כי שמע את הדברים מפי אחר. כך גם לגבי עדותו של העד אקריש דב, מי שנטל חלק במשחק שבו מדובר. עד זה, הגם שנכח במגרש בשעת התקרית, הודה בהגינותו כי לא שמע את הדברים יוצאים מפיו של התובע. רק לאחר שקמה המולה במקום והוא ניגש לברר מה קרה, נאמר לו שהתובע קילל את גואטה. (ראה עמ' 41 שורה 27 לפרוטוקול). הואיל ומדובר בדברים המובאים מכלי שני, מפי השמועה, הרי שאין ליתן להם כל משקל. 15. עד ההגנה היחיד שיכל לייחס את הדברים לתובע וטען כי שמע אותו במו אזניו אומר את הביטוי "זבל שחור", הינו העד בני מלכה. עד זה שהשתתף במשחק העיד בפניי כי: "כשקרה המקרה התובע התפרץ וצעק 'איזה זבל שחור'… היו עוד כמה ששמעו וחברו יחד וצעקו לו איך הוא מדבר". (עמ' 38 שורה 21 לפרוטוקול). אילו היתה השאלה שעל הפרק האם אמר התובע את הדברים המיוחסים לו אם לאו, אין ספק שהייתי מעדיף את גרסתו של התובע על פני גרסת עד ההגנה מלכה. עדותו של התובע עשתה עלי רושם חיובי וטוב, גרסתו היתה עקבית, קוהרנטית ובהירה והאמנתי לו שעה שהעיד כי לא אמר את הדברים אשר יחוסו לו. דבריו של עד ההגנה מלכה לעומת זאת לא שכנעו אותי באשר התרשמתי כי עדותו מגמתית ולא ניתן לסמוך עליה. מתוך דבריהם של כלל הנוכחים במקום האירוע, מצטיירת תמונה כי בשלב כלשהו של המשחק, לאחר שנבעט כדור חזק לעבר אחד השחקנים, קמה מהומה רבתי ושני הצדדים הטיחו קללות וגידופים זה בזה. איני מאמין כי בנסיבות אלו יכול היה העד מלכה לבודד את דברי התובע ולשחזרם במדוייק. הספקות לגבי יכולתו זו מתחזקים לנוכח העובדה שלא עלה בידי הנתבעים להעיד שחקנים אחרים שנכחו במקום על אף שלדברי העד מלכה "היו עוד כמה ששמעו וחברו יחד וצעקו לו איך הוא מדבר". אם נכונה גרסה זו, היכן הם אותם אנשים ששמעו את התובע אומר את הדברים ? יתר על כן, מחקירתו הנגדית של העד מלכה עולה כי הוא היה מבין אלה שקיבלו מכתב שלא לשוב אל מגרש הכדורגל בראש פינה. "זה נכון שהתובע סילק אותי מהמגרש ולא שיחקתי במקום משך שנה" (עמ' 39 שורה 8 לפרוטוקול). ובהמשך הודה "כעסתי כאשר סילקו אותי מהמגרש" (עמ' 40 שורה 7 לפרוטוקול). כעסו של העד מחייב אף הוא בחינה זהירה וספקנית של עדותו. 16. ואולם לא הדברים שיוחסו לתובע עומדים בפניי להכרעה, ולא את אמיתות הציטוט המובא בפרסום נדרשים הנתבעים להוכיח. כל שעליהם להוכיח על מנת לחסות בצלה של הגנת "אמרת דיברתי" הינו כי הביטוי שיוחס לתובע נאמר להם מפי תושבים ושחקנים מחצור הגלילית. מלים אחרות, כי תושבים ושחקנים שנכחו באירוע סיפרו לנתבעים על כך ששמעו את התובע אומר הדברים המיוחסים לו. דא עקא שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח אפליו עובדה זו, שכן לבד מעדותו היחידה של בני מלכה, לא הובאה כל עדות של מי מתושבי חצור שאישר כי שמע את התובע אומר את הדברים, לא כל שכן שסיפר על כך למי מהנתבעים. 17. הנתבעת מס' 3 בתצהיר עדותה הראשית (נ/7) טענה אמנם כי תושבים אחדים שביקשו לא להיחשף בשמם תיארו בפניה את שהתרחש במגרש, לרבות הטענה לפיה כינה התובע את אחד השחקנים במילים "זבל שחור". עוד הוסיפה כי לאחר האירוע קיבלה פניות ממספר תושבים מחצור אשר נכחו גם הם במשחק ושמעו את הדברים (סעיף 9 ו- 10 לתצהירה). יחד עם זאת, לבד משמו של בני מלכה הנ"ל, לא עלה בידי אותה נתבעת לנקוב בשמותיהם של שחקנים או תושבים נוספים ששמעו את הדברים ודיווחו על כך ישירות לאוזניה. בתצהירה הזכירה אמנם את העד יורם קמיסה, אך ברי כי זה לא נכח במקום ולא יכול היה להעיד מכלי ראשון על ששמע. בחקירתה הנגדית לא ידעה הנתבעת להוסיף פרטים לגבי מקורות המידע שעליהם ביססה את כתבתה. הנתבעת טענה אמנם כי ערכה תרשומת לגבי השיחות שניהלה עם תושבי חצור אולם לדבריה תרשומת זו נשמרה מספר חודשים ומאחר ולא קיבלה כל פניה מראש המועצה, לא מצאה לנכון לשמור אותה (עמ' 29 שורה 30 לפרוטוקול). גרסה זו תמוה בעיני ולו בשל כך שהוכח כי עוד ביום 18.06.95, ימים אחדים לאחר הפרסום, שיגר אליה ב"כ התובע מכתב ( ת/5) המתייחס לכתבה נשוא הדיון ודרש לפרסם כתבת התנצלות. בהעדר פירוט לגבי מקורות המידע, אני דוחה את גרסתה של הנתבעת 3 לפיה שמעה את הדברים שיחסה לתובע ממספר אנשים שנכחו במקום ושמעו את הביטוי יוצא מפיו. 18. הנה כי כן ניתן לסכם את הדברים עד לשלב זה ולקבוע כי לא הובאו ראיות משכנעות לגבי כך שתושבים ושחקנים מחצור טענו באוזני הנתבעים, או מי מהם, כי שמעו את התובע אומר את הדברים שיוחסו לו. גם אם אישר העד מלכה בפני הנתבעת 3 את הדברים ממקור ראשון, אין בכך כדי להפכו לדוברם של התושבים בחצור. עדותו היחידה לא תושיע את הנתבעים לעניין זה. לבד ממנו, איש לא העיד כי שמע את התובע אומר את הדברים וממילא לא יכול היה לדווח על כך לנתבעים. הכתבה התיימרה להביא את הטענות מפי תושבי חצור בשם אומרם ולא פורסמה ככתבת רכילות המביאה סיפורים מתוך השמועה ונותנת ביטוי לדברים שמי מאנשי חצור שמע מפי תושבים אחרים ששמעו מפי התובע. משלא הובאו ראיות משכנעות לגבי כך שתושבים מחצור סיפרו לנתבעים כי שמעו את את התובע אומר "זבל שחור" ממילא לא הוכיחו הנתבעים את הגנת אמת הפסרום ככל שהיא מתייחסת לאמרה שיוחסה לתובע. 19. אף אמיתות העובדה שפורסמו בכותרת המשנה, כאילו הורה התובע לסלק את בני חצור מן המגרש לא הוכחה. גם אם אתעלם מכך שהמכתב אשר הוצג בפניי (נ/4) אינו חתום על-ידי התובע, כי אם בידי יורם פוסקלינסקי, מנהל המתנ"ס, הרי שאין בו באותו מכתב משום ראיה לכך שבני חצור סולקו מן המגרש. במה דברים אמורים ? המכתב מופנה למספר שחקנים נקובים בשמותיהם אשר על פי טענת התובע התנהגו באלימות ובפראות ולכן הוחלט להרחיקם. עד ההגנה, דוד גואטה, שהוא עצמו תושב חצור, הודה בחקירתו כי הוא לא נכלל ברשימה של השחקנים שכניסתם נאסרה. לדבריו "מי שלא הורשה להיכנס זה תושבי חצור שלא שיחקו כחלק אינטגרלי מהקבוצה" (עמ' 24 שורה 14 לפרוטוקול). עדותו של עד זה, אשר עשה עלי כאמור רושם מהימן, ממוטטת כליל את הטענה כאילו לא הורשו בני חצור להיכנס למגרש, לא כל שכן שהדבר נעשה על רקע עדתי. קטע זה של הפרסום, המובא בכותרת המשנה, הינו חמור במיוחד כיוון שמדובר בו בהצגת עובדה לפיה הורה התובע "לסלק את בני חצור" מן המגרש. לא עוד דברים שדווחו מפי תושבים אלא עובדה נחרצת שנועדה לחזק את הרושם שעסקינן במי שמחזיק בדעות גזעניות ואינו בוחל בנקיטת אפליה גלויה ובוטה על רקע עדתי. ברי כי ההחלטה שיוחסה לתובע לא זו בלבד שלא הוכחה, אלא התברר כי אין לה יסוד ואחיזה. גם הטענה שתושבים מחצור טענו כי התובע הורה לסלקם מן המגרש בשל מוצאם העדתי לא הוכחה. לא הובאו ראיות לכך שתושבים טענו את הדברים באזני הנתבעת מס' 3. אפילו העד בני מלכה משנדרש להתייחס למניעים העומדים מאחורי החלטת ההרחקה שנתקבלה על ידי מנהל המתנ"ס, באישורו של התובע, לא יכל לייחס זאת באופן מובהק לטעמים עדתיים. משנשאל על כך ישירות בחקירתו הנגדית התפתל בתשובתו ואמר "לשאלתך האם התובע הפלה אותנו על רקע עדתי אני משיב שיותר על רקע יישובים אך אפשר לומר שגם על רקע עדתי" (עמ' 39 שורה 15 לפרוטוקול). גם עד ההגנה אקריש דב משנשאל על מניעי המכתב השיב "אני לא יודע אם ההפליה של התובע היתה על רקע עדתי אך היא היתה על רקע של חצור-ראש פינה" (עמ' 42 שורה 25 לפרוטוקול). מי הם אם כן אותם תושבים שסיפרו לנתבעת 3 כי התובע אסר עליהם כניסה למגש על רקע מוצאם העדתי, ואשר את דבריהם היא התיימרה להביא בכתבה? לנתבעת פתרונים. 20. לבד מהגנת "אמת דיברתי" העלו הנתבעים בנוסף שלוש טענות הגנה הנסמכות על סעיפים 15 (2), (4) ו- (6). אין בדעתי לבחון את שאלת קיומו של תום הלב, הנדרש כתנאי סף לתחולת ההגנות הללו, שכן דין טענות הנתבעים ממילא להידחות. לא מדובר בענייננו בהבעת דעה או ביקורת אלא בעובדות המועלות כביכול מפי אומרם. הטענה כי היחסים שבין הנתבעים לבין ציבור הקוראים הטילו עליהם חובה חברתית ומוסרית לפרסם את הדברים, אף היא דינה להדחות. כבר נפסק כי מעמדו של עיתון אינו מועדף לעומת הפרט ביחס להגנה שבסעיף 15(2) לחוק. השאלה אם רשאי עיתון לחסות בצלה של אותה הגנה תלויה בתוכנו של הפרסום. (ראה: ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פד"י מא(2), 169). לא מצאתי כי בנסיבות המקרה היתה מוטלת על העיתון חובה מוסרית או חברתית לפרסם את הדברים. נהפוך הוא, בשים לב לרגישות הנושא שומה היה על הנתבעים לנהוג משנה זהירות ולחקור באופן יסודי את הדברים עובר לפרסומם. חובתו המוסרית והחברתית של עיתון מתמצית בדיווח אובייקטיבי והוגן לציבור הקוראים ולא כך נהגו הנתבעים כאן. (ראה: גיא פסח, "הבסיס העיוני של עקרון חופש הביטוי ומעמדה המשפטי של העיתונות", משפטים לא' 4 (אייר תשס"א, מאי 2001), בעמ' 895). 21. על יסוד מקבץ האמור, הנני קובע כי בפרסום הראשון היה משום פרסום לשון הרע כנגד התובע וכי הנתבעים, כולם יחד וכל אחד מהם לחוד, חבים באחריות לגבי כך. 22. אשר לשאלת הנזק - נקבע זה מכבר כי הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: " לעודד את רוחו (consolation) של הניזוק שנפגע בגין לשון הרע , לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב, למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראו גטלי, שם עמ' 201). לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי. אך אין גם להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. . . .בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. . .בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים". (מתוך רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף ואח', פד"י נה (5), 510, 524). 23. בבואי ליישם כללים אלה על המקרה שבפניי, אני רואה להתייחס במלוא החומרה לפרסום הראשון. אפתח בכך שמדובר במי שכיהן כאמור בתפקיד ראש המועצה המקומית ראש פינה, איש ציבור, ידוע ומוכר שאף עד ההגנה יורם קמיסה ראה להעיד על אופיו במלים "אני מוקיר ומעריך את התובע כאדם וכאיש ציבור… כל מה שנאמר לגבי עברו הצבאי ויושרו של התובע אני חותם עליו" (עמ' 36 שורה 13 לפרוטוקול). הדברים שיוחסו לו חמורים מאין כמוהם, שכן עולה מהם כי התובע מחזיק בדיעות גזעניות ונוהג הפליה על רקע עדתי. טענה חמורה זו, ראוי היה לקיים לגביה חקירה יסודית ומקיפה בטרם פרסומה. ככל שהגיעו לאוזני הנתבעת מס' 3 דברים המעידים על כך, גם אם מפי עד אחד בלבד, רשאית היתה ליתן להם את החשיבות הראויה אך חייבת היתה לפני פרסומם לחקור היטב ולוודא כי אכן היו אנשים ששמעו את התובע אומר את הדברים. תחת זאת, העדיפה הנתבעת מס' 3 לשבת במשרדה ובמספר שיחות טלפוניות לסיים את הפרשה ולהוציא תחת ידה כתבה מבזה ופוגעת המייחסת לתובע דברים שלא אמר. העובדה שהדברים שיוחסו לו נשמעו רק מפי אדם אחד שאישר אותם בפנייה, לא הפריעו לה לפרסם את הכותרת כאילו תושבים מחצור שמעו את התובע אומרם. העובדות לא בילבלו אותה, ואף בגוף הכתבה ראתה לחזור על הדברים כאילו שמעה אותם ממקור ראשון מפי תושבי ושחקני חצור, ולא היא. רצתה הנתבעת לפרסם את הדברים, שומה היה עליה לצאת ממשרדה אל השטח, להפגש עם השחקנים והתושבים שנכחו במקום, לגבות מפיהם את הדברים ואפשר אף להחתימם, לערוך תרשומת שמית לגבי גרסתו של כל אחד ואחד מהם ורק לאחר מכן להוציא את הדברים לאור. כך ינהג עיתונאי אחראי ומיומן. הדברים חמורים במיוחד לנוכח הכחשתו של התובע את הדברים שיוחסו לו. אין חולקין כי בשיחה שקיימה עמו הנתבעת 3 עובר לפרסום הכתבה, הכחיש התובע את האימרה המיוחסת לו. משכך, לא ברור על שום מה ראו הנתבעים בכל זאת לפרסם את הכתבה תחת אותה כותרת זועקת באותיות קידוש לבנה "תושבים בחצור טוענים…". הרי כל שהיה בידיהם באותו מועד הינו טיעונו של שחקן אחד אל מול הכחשתו של ראש המועצה. לא ברור מדוע זכה אותו שחקן להיות דוברם של תושבי חצור ומדוע זכתה גרסתו היחידה להתנוסס בכותרת ראשית בעוד הכחשתו של התובע מובאת בכותרת משנית. 24. העלאת הטענה בדבר הפליה על רקע עדתי או גזעני הנה טענה חמורה. פרוסמה בעיתון המופץ באלפי עותקים, כשהיא מתייחסת לנבחר ציבור הממלא תפקיד ציבורי חמורה שבעתיים. ראוי היה לנהוג בזהירות בעניין זה. הבעתי דעתי בעניין זה באחד מפסקי הדין שניתנו על ידי לאחרונה (ת"א (חיפה) 25331/01 - רביב נ' מסעדת מליבו בע"מ . תק-של 2003(2), 66) : "טענה חמורה זו ראוי לעשות בה שימוש זהיר ומדוד. כפי שיש להתייחס בכובד ראש ובחומרה המתחייבת מכל גילוי של הפליה על רק מוצא, לאום, דת או גזע, כך גם יש להתייחס בזהירות רבה לגבי העלאת הטענה ויש לעשות זאת רק מקום שיש תשתית של ממש לכך. הטעם לכך אינו נעוץ רק בעובדה שמדובר בטענה חמורה וקשה אלא גם בכך שאם נתייחס בסלחנות להעלאתה כלאחר יד, נמצא עצמנו מביאים לפיחות מעמדה כטענה קיצונית המחייבת תגובה הולמת. . . . במדינה כשלנו, המורכבת מפסיפס אנושי מגוון, מעדות, דתות ולאומים שונים, אין להשלים עם שימוש ציני בטענת הפליה על רקע עדתי או לאומי הנטענת בהבל פה". 25. בית המשפט עמד על מעמדה המיוחד של כותרת המכילה דברי לעז. בע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ ואח', פד"י נה (5), 865 נקבע כי : "הלכה זו אינה עומדת לדיון לפנינו ולא נביע בה דעה. זאת ביקשנו לומר, שכותרת לרשימה או למאמר מייחדת לעצמה מקום כבוד בפרסומים בעיתונות, ולא תמיד יהיה זה נכון לייחס אותו משקל ומעמד לכותרת ולדברים הבאים בטקסט ובכיתוב הרגיל תחת לכותרת. הכותרת נודע לה משקל יתר בפרסום. הכותרת היא דבר הדפוס הבולט שבפרסום, אותיות הכותרת מודגשות במיוחד, ויש שגודלן הוא כגודלן של אותיות של קידוש לבנה (כבענייננו-שלנו). כך הוא גודלה של הכותרת, כך היא צורת האותיות, כך הוא צבעה של הכותרת וכדומה. הוא הדין במיקומה של הכותרת, דוגמת כותרת המופיעה בשער העיתון ותחתיה באותיות קטנות מופנה הקורא לכתבה גופה המצויה צ כולה או חלקה - באחד מעמודיו הפנימיים של העיתון. כותרת למאמר או לרשימה מפגינה עוצמה וכוח, עוצמה וכוח המצויים בידיו של האדם השולט בעיתון. בשים לב למעמדה זה הייחודי של הכותרת, שאלה היא אם תמיד, ובכל מקרה, יש לקוראה - כדבר ההלכה האמורה - בצוותא-חדא עם הרשימה שתחתיה, או שמא נאמר יש לה לכותרת - למצער, לעתים - מעמד משל עצמה, משל הייתה חי הנושא את עצמו. ואמנם, ההלכה הכירה בייחודיותה של הכותרת, ולא אחת נקבע כי לעתים יש וראוי לבחון את הכותרת בנפרד מגוף הכתבה. אחד הטעמים העיקריים לכך הוא שיש שהקוראים בעיתון לא יקראו אלא את הכותרת וידלגו על הכתבה; כך, למשל, בשל היעדר פנאי לקריאה. ואולם יהיו הטעמים לכך כאשר יהיו, תופעה זו של קריאת כותרות בלבד (תוך בחירת רשימה אחת או שתיים לקריאתן למתחילתן ועד לסופן) מוכרת לכולנו, ומכאן החשיבות היתרה הנוגעת לכותרת רשימה באשר כותרת היא". 26. בשים לב למכלול השיקולים הנ"ל ובהתחשב בחומרתו של הפרסום, במעמדו של התובע, בהיקף הפרסום המרע ובעובדה שהכותרת הזדעקה באותיות גדולות ובולטות ונועדה למעשה למקד את תשומת לבו של הקורא, לעורר את סקרנותו ולהגביר את תפוצת העיתון מתוך מניעים מסחריים, אני סבור כי הפיצוי ההולם לא יפחת מסך של 50,000 ש"ח. הפרסום השני והשלישי 27. שני הפרסומים השני והשלישי מתייחסים לאותה פרשיה ולכן אדון בשניהם בצוותא חדא. בכתבה מיום 29.9.96 (ת/3) דווח על ביקורת כלפי התובע על שיצא לביקור ציבורי בארה"ב ללא אישור חברי המליאה. בגוף הידיעה נאמר כי לפני מספר שבועות הציג ראש המועצה מכתב מנציג הפדרציה היהודית בעיר פאלם ביץ' בפלורידה בו דווח לו על צייר יהודי בן 83 המעונין להעביר אוסף ציוריו ליישוב בישראל ובתמורה לקבל גלריה ובית שישמש אותו עד סוף חייו. ראש הפדרציה הציע לשדך בין האמן לראש פינה. עוד נאמר מפי יו"ר ועדת הביקורת במועצה מר בנבנישתי כי הנושא הועלה באופן כללי והמועצה הביעה הסכמה כללית, אך ראש המועצה לא יידע את החברים בנוגע למהות הנסיעה, מועדה ועלותה לקופת המועצה. בכתבה דווח עוד על מכתב ששיגרו לתובע חמשה מחברי המועצה ובו הם דורשים כי יעכב את נסיעתו עד שיתקיים דיון בנושא בישיבה שלא מן המניין, אך "ראש המועצה דחה את הבקשה ונסע שלשום לארה"ב ". הפרסום השלישי (ת/2) מתייחס אף הוא לאותה נסיעה לארה"ב, ובו נאמר כי התובע התעלם מגל הביקורת שהטיחו חבריו במועצה נגד נסיעתו לארה"ב ולקח את רעייתו והמריא אל היעד. 28. אף כאן, השאלה הראשונה העומדת על הפרק הנה שאלת היותו של הפרסום בבחינת לשון הרע במשמעות סעיף 1 לחוק. לדעתי, התשובה לכך חיובית. גם אם נועד הפרסום לסקר כביכול את הביקורת שנשמעה מפי מי מחברי המועצה כנגד נסיעתו הציבורית של התובע לארה"ב, עולה מן הדברים שהתובע התעלם מן הביקורת ועל אף שלא נתקבל אישור על כך, נסע על חשבון הקופה הציבורית, בניגוד לדעתם של מרבית חברי המועצה. בכך, הוצג כמי ששלח ידו בכספי ציבור לצרכיו האישיים, כמי שהתעלם מסדרי מנהל תקין כדי לבלות ולנפוש בחו"ל על חשבון הציבור בכלל, ותושבי ראש פינה בפרט. אין חולקין כי פרסומם של דברים אלה עלול היה לפגוע בתובע, להשפילו ולעשותו מטרה לשנאה ולבוז מצד תושבי הישוב, ומשכך הרי הם נכנסים בגדרה של לשון הרע. 29. גם כאן בקשו הנתבעים לחסות בצלה של ההגנה המעוגנת בסעיף 14 לחוק, הגנת אמת הפרסום. מתוך הראיות שהוצגו בפניי, נמצאתי למד כי אכן התקיים דיון במועצה בנוגע לנסיעתו של התובע לארה"ב. פרוטוקול הישיבה המתייחס לסוגיה זו תוקן לבקשת אחד מחברי המועצה לאחר שהדברים שנרשמו בפרוטוקול המקורי לא שיקפו לדעתו, את שנאמר בפועל. בכל מקרה, בהתאם לנוסח ההחלטה המתוקן שאושר פה אחד בישיבה מיום 13.11.96 ניתן אישור עקרוני בלבד לנסיעה. וזו לשון ההחלטה (בנוסח המתוקן): "כוונת התרומה מתקבלת בברכה. במידה ויהיה צורך, לאחר בחינה מעמיקה יותר של הנושא, ניתן אישור עקרוני לנסיעתו של ראש המועצה למפגש עם האמן". הנתבעים הציגו בפניי מכתב מחודש ספטמבר 1996 (נ/2) המופנה מאת חמשה חברי מועצה אל התובע ובו הם פונים אליו בדרישה להשהות את נסיעתו עד לקבלת פרטים מלאים יותר מיו"ר הפדרציה היהודית מר קליין שאמור להגיע לארץ בימים הקרובים. כמו כן, נתבקש התובע לקיים דיון בו ישתתפו כלל חברי המועצה כדי להחליט באם יש צורך בנסיעה, מי צריך לנסוע, באילו מועדים, מה העלות הכרוכה בכך ומהם מקורות המימון. התובע נדרש לזמן ישיבה שלא מן המניין בנושא זה. די בראיות שהוצגו על מנת לקבוע כי אכן נמתחה ביקורת על נסיעתו הציבורית של התובע לארה"ב וכי אכן מספר חברי מועצה, ויו"ר ועדת הביקורת בראשם, פנו אליו במכתב בו דרשו לעכב את נסיעתו. אילו הסתפקו הנתבעים בפרסום דיווח וסיקור אודות הביקורת האמורה, יש להניח כי התביעה נגדם היתה נדחית. 30. ואולם הנתבעים לא הסתפקו בדיווח על הביקורת אלא ציינו כי בניגוד לדעתם של חברי המועצה ראה התובע בכל זאת לצאת לארה"ב. למקרא הפרסום מתקבל הרושם אצל הקורא מן השורה, כי נסיעה זו נעשתה על חשבון הקופה הציבורית. דא עקא, שהתברר כי התובע מימן את הנסיעה לארה"ב מכיסו ועל חשבונו האישי. התובע הציג קבלה (נספח יד' לתצהירו) המוכיחה כי שלם מחשבונו הפרטי את כרטיסי הטיסה לארה"ב בעבורו ובעבור רעייתו. עובדה זו לא הובאה לידיעת הקוראים ובכך חטאו הנתבעים לאמת וגרמו לפגיעה בשמו הטוב של התובע. נכון הוא שהדברים לא נאמרו באופן מפורש בכתבה. רוצה לומר, הנתבעים לא ציינו באופן מילולי כי התובע נסע לארה"ב על חשבון הקופה הציבורית. יחד עם זאת, הדברים עולים מן ההקשר שבו הובא הפרסום בכללותו ומשתמעים מהקשר הדברים והדבקם ((innuendo. 31. לא נעלמה מעיניי העובדה כי התובע קיבל החזר בעבור טיסת פנים מבוסטון לפאלם ביץ' בסך של 374$ (ראה נספח כ"ו לתצהירו) ואולם סכום זה הינו מזערי בהשוואה להוצאות הנסיעה לארה"ב, הכוללים כרטיסי הטיסה, אותם שילם כאמור מכיסו הפרטי. אילו בקשו הנתבעים לדייק, חייבים היו להיצמד לאמת ולדווח כי רק חלקם הקטן של הוצאות הנסיעה הוצא על חשבון הקופה הציבורית. 32. הנתבעת מס' 3 טענה בפניי כי עובר לפרסום הכתבה ת/2 בקשה לקבל את תגובתו של התובע ואולם הלה דחה את בקשתה וסירב לשוחח עמה. התובע הודה בעדותו כי התעלם מפניית הנתבעת, על אף שקיבל באמצעות מזכירתו ההודעה שהשאירה בעבורו. בכך, אין כדי לפטור את הנתבעת כליל. חובת הדיווח הנכון מוטלת בראש וראשונה עליה ללא קשר למידת שיתוף הפעולה האישי מצד התובע. יתר על כן, אילו חקרה הנתבעת את הדברים באופן יסודי היתה וודאי מגלה כי מכתבם של חברי המועצה אשר ביקשו לקיים ישיבה שלא מן המניין נענה על ידי התובע עוד ביום 19.9.96, עובר לנסיעתו לחו"ל. בשולי אותו מכתב, ציין התובע כי באם יעמדו חברי המועצה על קיום ישיבה שלא מן המניין, ניתן יהיה לעשות כן לאחר חזרתו מחו"ל "לשם אני נוסע באופן פרטי". (ההדגשה אינה במקור - א.ט.). די היה בהערה זו כדי להאיר נורה אדומה אצל הנתבעים ולחייב אותם לנקוט משנה זהירות בדברים שהם מפרסמים. גם אם אצה להם הדרך לפרסם את הפרשה עוד בטרם שובו של התובע מחו"ל, וספק אם היה צידוק לחיפזון שכזה, חייבים היו לכל הפחות להוסיף את טענתו של התובע כי המדובר בנסיעה פרטית. משלא עשו כן, הצטייר הרושם כי הוא נסע על חשבון משלם המסים בנגידו לרצונם של מרבית חברי המועצה. עובדה זו אשר אינה נכונה פוגעת בתובע ובמעמדו הציבורי בעיני תושבי הישוב. 33. גם בפרסום השני, כמו בפרסום הראשון, לא מלאה הנתבעת 3 את תפקידה כיאות ולא עשתה מלאכתה נאמנה. תחת לחקור את האמת, ולדלות את הפרטים המדויקים על מנת להביא תמונה נכונה ואמיתית בפני ציבור הקוראים, ביכרה לילך בדרך של פרסום סנסציות וסקופים מקום שספק אם אלה היו כלל. יפים לעניין זה דבריו הקולעים של פרופ' יצחק זמיר במאמרו "חרות הביטוי כנגד לשון הרע ואלימות מילולית", ספר זוסמן, ירושלים תשד"ם, עמ' 149 בעמ' 151: "העיתונאים, כידוע עובדים בלחץ של זמן, ויש בהם שאינם מקפידים לברר ולוודא את פרטי הידיעות כנדרש, ומשום כך פרטים רבים המתפרסמים בעיתונים אינם מדויקים. משום מה, לעתים קרובות, הפרטים נוטים לאי דיוק לא בכיוון המוסיף כבוד לאיש הציבור, אלא דווקא להיפך, לכיוון הגורע מכבודו. אין תימה שאנשים מגלים רגישות רבה לפרסומים כאלה, שהרי טוב שם משמן טוב, ובמיוחד אצל איש ציבור שאין לו דבר יקר משמו הטוב". 34. אף כאן טענות ההגנה האחרות שהעלו הנתבעים דינם להדחות מאותם טעמים שנדחו בקשר לפרסום הראשון. 35. בהתחשב בחומרת הדברים ובעובדה שלא היה בהם אמת ובשים לב לפגיעה הציבורית שנגרמה לתובע בקהילתו, ולכך שהנתבעים לא ראו לתקן את הפרסום, להבהירו ולהתנצל גם לאחר שהובאו בפניהם העובדות הנכונות, הנני סבור כי סכום הפיצוי הראוי בגין שני הפרסומים, השני והשלישי יחד, מגיע כדי 30,000 ₪. 36. על יסוד מקבץ האמור, אני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד, לשלם לתובע סך 80,000 ₪ וכן הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 14,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד תשלומם המלא בפועל. עיתונות