בפנינו תביעתו של התובע ("התובע"), המבקש מבית הדין להורות על תשלום פיצויים בגין הפרת חוזה העבודה (נספח א לתצהיר התובע) ("החוזה") שנחתם בינו לבין מר אוסמה חלבי ("הנתבע"). א. רקע: 1. התובע, יליד שנת 1933, היה במשך שנים רבות בעליו של עסק בתחום הגננות, אשר כלל, בין היתר, חממה ("החממה") .במסגרתה עסק בעיצוב ומכירת פרחים וצמחי נוי, וכן במתן שירותי גינון באזור חיפה והגליל. 2. ביום 31.03.96 התקשר התובע עם הנתבע בשני חוזים כדלקמן: חוזה מכר: במסגרתו התחייב התובע למכור לנתבע את נכסיו העסקיים, לאמור, החממה, תכולת החממה, ציוד הגינון וכן את רשימת לקוחותיו. חוזה עבודה: במסגרתו התחייב הנתבע להעסיק את התובע כשכיר במשתלה שבבעלותו, לתקופה קצובה של חמש שנים, בתנאים דלהלן: א. בשבעת החודשים הראשונים לעבודתו ישתכר התובע סך 4,500 ₪ נטו לחודש. ב. מתום שבעת החודשים הראשונים ועד לתום חמש השנים ישתכר התובע סך 7,000 ₪ נטו לחודש. ג. הנתבע יעמיד לרשות התובע רכב צמוד וכן טלפון סלולארי, ויישא במכלול ההוצאות שיחויבו בגינם. ד. הנתבע יבטח את התובע בפוליסת "ביטוח מנהלים", בגינה תופרש ע"י הנתבע פרמיה חודשית בסך 700 ₪. 3. אין מחלוקת שהתובע החל לעבוד בשירות הנתבע בחודש 6/96, ואולם הצדדים חלוקים באשר לפרק הזמן בו התקיימו ביניהם, הלכה למעשה, יחסי עובד -מעביד. משכך, לעת עתה, נסתפק בקביעה הכללית, כי לאחר מספר מועט של חודשים בהם עבד התובע בשירות הנתבע, נסתיימו יחסי העובד ומעביד שנקשרו בין הצדדים. אך כפי שיפורט דלהלן, גם באשר לנסיבות בעטיין סיים התובע את עבודתו אין גרסת הנתבע וגרסת התובע זהות. 4. טוען התובע כי במשך כל חודשי עבודתו אצל הנתבע, לא עמד האחרון באף אחת מההתחייבויות שנטל על עצמו, כפי שאלו עולות מחוזה העבודה שנחתם בין הצדדים; לאמור, הנתבע לא שילם לתובע את שכרו עבור חודשי עבודתו בפועל, לא העמיד לרשותו רכב וטלפון סלולארי צמודים, ולא זו אף זו, אלא שהתובע נאלץ להוציא כספים רבים בגין עבודות גינון אשר ביצע בשם הנתבע, ואלו, לטענתו, לא הושבו לו מעולם. לטענת התובע, בהתנהגות זו של הנתבע יש, משום הפרה יסודית של החוזה, היורדת לשורשו של ההסכם. משכך, ברי כי על הנתבע לשלם לו את מלוא שיעור הפיצויים בגין הפרת החוזה. 5. לעומתו טוען הנתבע, כי התובע הציג עצמו כבעל יכולת וודאית לסייע לו בהפקת רווחים חודשיים בסך 36,000 ₪ במסגרת עבודתו במשתלה. משלא עמד התובע בהתחייבות זו, הפר האחרון את ההסכם ומשכך, רשאי היה הנתבע להפסיק את ההתקשרות עמו ולנתק את יחסי עובד ומעביד שנקשרו ביניהם בחוזה העבודה. ב. גדר המחלוקת: 6. א. מה היה משך הזמן בו עבד התובע אצל הנתבע: שבעה חודשים כפי שטוען התובע, או שמא חודשיים בלבד, כפי שטוען הנתבע; ב. האם קיבל התובע שכר עבור עבודתו אצל הנתבע; ג. מהן הנסיבות בעטיין הופסקה עבודתו של התובע אצל הנתבע; ד. הזכאי התובע לפיצוי בגין הפרת חוזה בכלל, ובגין הרכיבים הבאים בפרט: 1. פיצוי בגין יתרת המשכורות אשר היו אמורות להשתלם לתובע עד למועד סיום החוזה; 2. שיפוי בגין הוצאותיו עקב עבודות גינון שביצע ללקוחות הנתבע; 3. שיפוי בגין הוצאות רכב; 4. שיפוי בגין הוצאות טלפון; 5. תשלום בעד ביטוח מנהלים. ג. דיון והכרעה: 7. עיקרה של תובענה זו, בשאלת נפקותו של חוזה העבודה אשר נחתם בין התובע לנתבע, והגורמים להפרתו. בטרם נדון בשאלת ההפרה, לגופה, יש לטעמנו מקום לעמוד על ההבדלים שבבסיס הגדרת המונח "חוזה לתקופה קצובה", וזאת להבדיל מ"חוזה לתקופה בלתי קצובה". לעניין זה, יפים דבריו של כב' השופט אליאסוף בדב"ע מט/123-3 בנימין פנקס - ישקר בע"מ נהריה: "חוזה עבודה אישי יכול ויהיה לתקופה בלתי קצובה, מבלי שנקבע מועד לסיומו, ויכול ויהא לתקופה קצובה, בקביעת מועד לסיומו. משמדובר "בעובד לפרק זמן בלתי קצוב עולה, וזהו הדין בישראל להבדיל מהדין דהיום במדינות אחרות, שהמעביד רשאי לפטרו בכל עת, אף ללא סיבה"... . ...חוזה עבודה לתקופה קצובה כולל מועד לסיומו. יש וחוזה כאמור כולל הוראה המרשה לצד לחוזה לסיימו בכל עת לפני תום תקופתו ומבלי להפר את החוזה, אך יש והחוזה אינו כולל הוראה כאמור, ואזי "בחוזים לתקופה קצובה ניתן פיצוי מלא בגין ההפרה. חישוב הפיצוי מבוסס על ההפסד שנגרם לצד המקיים על ידי הצד המפר, דהיינו שכר ונלווים, בניכוי הסכום (לרבות הנילווים) שהשתכר העובד באותה תקופה, או שיכול היה להשתכר, בשקידה סבירה" (דב"ע מח/22-3, מח/27-3, טלמון אלקטרוניקה בע"מ - יפה, פד"ע כ' 107 112). ...חוזה עבודה אישי לתקופה קצובה, אשר אין בו הוראה המרשה לצד לו לסיימו בכל עת לפני תום תקופתו ומבלי להפר את החוזה, הוא חוזה עבודה אשר יש לו תוצאות משפטיות מיוחדות ובלתי רגילות, הן מבחינת הגבלת החופש המקובל להשתחרר מחוזה העבודה והן מבחינת הנטל המוטל על הצדדים לו במקרה של הפרת החוזה. משום כך יש להקפיד על כך שחוזה עבודה אישי לתקופה קצובה כאמור, יהיה חד-משמעי וישקף בצורה ברורה את ההסכמה המודעת של הצדדים לחוזה בדבר החובות אשר הם נוטלים על עצמם. כל ספק בענין זה יטה איפוא את הכף לכיוון היותו של חוזה העבודה כחוזה לתקופה בלתי קצובה" (דב"ע מט/123-3 בנימין פנקס - ישקר בע"מ נהריה, פד"ע כא 343). 8. החוזה מושא דיוננו הינו חוזה לתקופה קצובה - חמש שנים החל מיום 1.5.96 - ואין הוא כולל הוראה המרשה לצד לחוזה לסיימו בכל עת לפני תום תקופתו, מבלי להפר את החוזה. אין חולק כי הנתבע הפסיק את ההתקשרות עם התובע וניתק את יחסי עובד ומעביד שנקשרו ביניהם. נבחן, איפוא, את נסיבות הפסקת עבודתו של התובע במשתלה: ראשית, נציין כי החוזה דלעיל מעגן פעולה משפטית מתחום המשפט הפרטי (דיני חוזים), ומשכך, יש להכריע בסוגייה המשפטית שלפנינו בהתאם לעקרונות דיני החוזים, כפי שאלו באים לידי ביטוי בספרות ובפסיקה. וכבר נקבע: "חוזה עבודה הוא חוזה ככל חוזה אחר, והוראות חוק החוזים חלות עליו מקום שאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון" (דב"ע נג/ 40-3 חברת יסטרוניקס בע"מ - גרפונקל, פד"ע כה 456, 462). 9. שנית, ואף בטרם נכריע בסוגיה האמורה, לגופה, נציין כי בכל הקשור לנסיבות סיום עבודתו של התובע בשירות הנתבע, בהתבסס על המארג העובדתי והראייתי אשר נפרש בפנינו על ידי הצדדים, ולאור התרשמותנו מהעדויות שלפנינו, הגרסה אשר הוצגה על ידי התובע סדורה, הגיונית ונראית בעינינו אמינה יותר מהגרסה שפרש הנתבע, אשר לא הותיר רישומו בעינינו כעד מהימן. ונפרט: בסעיף 10 לכתב ההגנה, מפרט הנתבע את הסיבות להפסקת עבודת התובע, שנבע, לטענתו, מהפרת התחייבויותיו: "...התובע התחייב לספק לנתבע עבודה בסדר גודל של 40,000-36,000 ₪, ועל בסיס התחייבות זו הסכים הנתבע להעסיקו. דא עקא שבפועל לא סיפק התובע כל עבודה לנתבע והפר באופן גס את התחייבותו. התובע התחייב לעבוד בייעוץ ובהדרכה גם מחוץ לתחומי המשתלה. בפועל למרות הנחיות ובקשות מפורשות מאן התובע לצאת את תחומי המשתלה". חרף טענותיו דלעיל, בחקירתו הנגדית מיום 19.11.01, העיד בפנינו הנתבע כדלקמן: "ש. מי עבד בעסק אחרי שהקמתם את החממה החדשה? ת. דני לא הספיק לעבוד. אחרי שהקמנו את החממה החדשה, כבר לא היינו זקוקים שדני יעבוד" (ע: 19 ש: 26-24). ובהמשך: "ש. מי כן עבד? ת. אני ואחי כל הזמן עבדנו. מסעוד עזר לנו ובתמורה הוא קיבל דברים מהמשתלה, או עזרה ממקומות אחרים. הוא עבד "חפר". מסעוד גם גנן וגם פסל. הוא למד מדני..." (ע: 20 ש: 2-1). ש. אתה טוען שדני לא עבד בכלל בשירות, מעבר להקמת החממה? ת. אחרי שהעברנו את החממה החדשה, כבר לא היה לי מה לעשות לא עם אחי ולא עם דני. גירשתי את שניהם מהמשתלה.." (ע: 20 ש: 9-7). ועוד: "ת. ...אחרי שהקמנו את החממה החדשה, אני לא זוכר באיזה פרק זמן זה היה, גירשתי את דני ואת אחי. זה היה עקב כעס, היו לי הרבה חובות והם לא רצו לצאת לעבוד" (עמוד 20 שורות 31-30). נציין, כי בהמשך עדותו מונה הנתבע שורה ארוכה של מקומות מחוץ לתחומי המשתלה, בהם עבד התובע מטעמו, ועליהם קיבל שכר. 10. הנה כי כן, העולה מהמקובץ, כי הנתבע בעצמו טרם גיבש עמדה סופית באשר לנסיבות בעטיין הופר חוזה העבודה, והתובע סיים את עבודתו במשתלה. דברים אלה של הנתבע, מטילים כמובן דופי באמינות גרסתו לגבי התרחשות הדברים, ואולם, כפי שיתברר בהמשך, די היה לנו בבחינה אובייקטיבית של מסכת העובדות והראיות, על מנת לקבוע כי הנתבע הפר את חוזה העבודה, וכי עליו לשאת בנטל תשלום הפיצויים. נפתח, אם כן, בבחינת טענותיו של הנתבע באשר לנסיבות סיום יחסי העבודה, כפי שאלו עולות מכתב ההגנה ומהסיכומים שהוגשו מטעמו: טוען הנתבע כי הליך כריתת החוזה, אשר התנהל בינו לבין התובע עובר לחתימה, לאמור ניהול המשא ומתן וכן חשיפת פרטים אשר היו מהותיים לשם הכרעה בשאלה אם אכן ייחתמו, בסופו של יום, חוזה המכר וחוזה העבודה בין הצדדים אם לאו, היה נגוע בחוסר תום לב מצדו של התובע, ומשכך, יש לראות את החוזה כבטל, ואין לחייבו במתן פיצויים לתובע בגין הפרתו. הנתבע נשען בטענתו על העובדה כי מנסח החוזה, כמו גם הגורם אשר טיפל בהיבטים המשפטיים טרם מועד החתימה הסופי, היה עו"ד שמעון אייל, בא כוחו של התובע בתיק זה, ומקורבו. נציין, כי טענה זו של הנתבע הועלתה לראשונה במסגרת הסיכומים מטעמו. 11. לטעמנו, אין לטענה זו של הנתבע על מה לסמוך. ונפרט: הלכה פסוקה, כי עקרון תום הלב דורש "שכל צד ידאג לאינטרסים של עצמו מבלי לפגוע באינטרסים של זולתו" (דב"ע נז/68-3 אריק שקד - הסוכנות היהודית, עבודה ארצי, כרך לא (4), 149). לטעמנו, ניתן לקבוע כי כך אכן היו פני הדברים במקרה דנן, ותו לא. הא ראיה שעניין ייצוגו של התובע בעת במו"מ לכריתת ההסכמים שבין הצדדים מוצא ביטוי לראשונה בסיכומים, לא נטען אף לא בורר במסגרת הראיות שהובאו בפנינו. 12. זאת ועוד: חוזה העבודה אשר נחתם בין התובע לנתבע, ואשר הוצג במלואו, כלשונו, לפני בית הדין, איננו חורג מחוזה עבודה סטנדרטי בין עובד למעביד. נקבעה בו התמורה והכלים לביצוע עבודת התובע רכב וטלפון סלולארי צמודים, אשר הינם כלים סטנדרטיים במיוחד בהתחשב בטיב העבודה שצריך היה התובע לבצע; גם ביטוח מנהלים וכדו', אינו חורג מהמקובל בחוזה עבודה. לכן איננו יכולים למצוא במה חוזה העבודה נגוע בחוסר תום לב. או כי נשמרו האינטרסים של צד אחד בלבד, ואילו של הצד שמנגד קופחו ו/או נפגעו. לא זו בלבד שאין תנאי העבודה האמורים חריגים, ואין בהם משום חריגה מנורמות ההעסקה המקובלות שבשוק, אלא שאין הנתבע חולק על טענת התובע, לפיה שמו של האחרון הולך לפניו בכל הקשור לגינון ושזירת פרחים, ולפיכך, משביקש הנתבע להעסיקו במשתלה שבבעלותו, תוך שהדבר מחייב את התובע לסגור את החממה שבבעלותו ולעבור מסטטוס של עצמאי, בו היה במשך מרבית שנות חייו, לסטטוס של שכיר, חזקה על הנתבע כי יידע שעל תנאי עבודתו של התובע להיות משופרים, או לכל הפחות כאלה המצדיקים את המעבר מסטטוס אחד למשנהו, כאמור. 13. בטרם נחתום את הדיון בסוגיית תום ליבם של הצדדים בהליך כריתת החוזה, נדגיש, כי התובע ובא כוחו, בתגובתם לסיכומי הנתבע מיום 03.09.02, אינם מכחישים כי "ההסכם נשוא התביעה והסכם המכר בין הצדדים נערכו שניהם ע"י עו"ד ש.איל בהיותו ב"כ התובע..." וכי "במסגרת המו"מ שקדם להסכמים... ייצג עו"ד איל אך ורק את התובע וגם שכר טרחתו בגין עריכת ההסכמים שולם לו אך ורק ע"י האחרון" אולם אין בעובדה זו, לטענתם, כדי לקבוע כי חוזה העבודה אשר נחתם בין הצדדים נוסח באופן המקפח את אינטרס הנתבע. עינינו הרואות, כי אין התובע ובא כוחו מנסים להציג בפני בית הדין מצג שווא, לפיו עו"ד איל היה אמון על האינטרסים של שני הצדדים לחוזה העבודה בצורה זהה, ואולם, תמימי דעים אנו עם טענת התובע, כי אין בכך כדי להטיל דופי בתום לבם של התובע ובא כוחו בהליך כריתת החוזה. לשיטתנו, בטרם חתם הנתבע על חוזה העבודה עם התובע, שהינו בבחינת עסקה שבצדה השקעה כספית בלתי מבוטלת, רשאי היה לעשות כל שלדעתו דרוש על מנת להגן בצורה הטובה ביותר על זכויותיו, לרבות קבלת ייעוץ משפטי או אחר, אם סבור היה ששירותים אלה דרושים לו. זאת, במיוחד לאור העובדה שהקשר שבין התובע לבין עורך דינו היה ידוע לו. זה וגם זאת. מחקירתו הנגדית של הנתבע הוברר לנו, מעל לכל ספק, כי הוא שותף בניהולם הפעיל של מספר עסקים נוספים. היינו, הנתבע התנסה, זה מכבר, בחתימה על חוזים עסקיים בכלל, וחוזי עבודה בפרט, ומשכך, אילו היה בלבו חשש בדבר היקפה של הדאגה לזכויותיו, נראה כי לא היה מהסס לצרף עורך דין מטעמו, אשר ידאג להגן ביתר שאת על מכלול האינטרסים שלו עצמו. כאמור, בסופו של יום, בחר הנתבע שלא לנהוג בדרך זו, ושם את מבטחו ביושרו של עו"ד איל, הגם שהיה ברור, לשני הצדדים, כי האחרון הנו בא כוחו של התובע בלבד. 14. אשר על כן, אין בידינו לקבל את טענת הנתבע, לפיה חוזה העבודה אשר נחתם בין הצדדים נוטה באופן ברור להגנה על אינטרס התובע, ודין טענתו לניהול משא ומתן בחוסר תום לב - להדחות. 15. עוד טוען הנתבע, כי התובע התחייב בפניו, טרם חתימתו על החוזה, להשיא למשתלה שבבעלות הנתבע רווחים חודשיים בסך 36,000 ₪. למותר לציין כי כל הבטחה כאמור אינה מופיעה בחוזים דלעיל, ואולם, הנתבע תולה את היעדרו של תנאי מהותי זה מלשון החוזה, בעובדה שמנסח החוזה, כאמור, היה עו"ד אייל, מקורבו של התובע, ומשכך, זוהי ראיה נוספת, לדבריו, לכך שהחוזה אשר נחתם הנו פגום מיסודו. 16. גם טענה זו של הנתבע אין בידינו לקבל. ונסביר: מושכלות ראשונים, כי תנאי ראשון ויסודי ליצירת חוזה הוא גמירת דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה המסוים. בתנאי גמירת הדעת באה לידי ביטוי הדרישה למפגש רצונות הצדדים והסכמתם ההדדית להתקשר בחוזה. גמירות דעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות. ואולם, מבחן גמירות הדעת הוא מבחן חיצוני של ההצהרה, ולא מבחן פנימי של הכוונה, ומשכך, אין החוק מסתפק בגמירת דעת בעלמא, אלא תובע השתקפות חיצונית שלה, היינו, בחינת אומד דעתם של הצדדים בהליך כריתת החוזה. 17. מבחן אומד דעת הצדדים הוא מבחן אובייקטיבי, שלפיו, כאמור, נבחנת כוונת הצדדים על פי השתקפותה החיצונית. סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 ("חוק החוזים") קובע כדלקמן: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". 18. אומד הדעת שמדובר בו בסעיף 25(א) הוא אומד דעתם "של הצדדים". מכאן שתהליך הפירוש נעשה באמצעות התחקות אחר כוונותיהם של שני הצדדים כאחד; ואילו אמונתו הסובייקטיבית של צד אחד לחוזה, שלא מצאה ביטוי בחוזה, אינה רלבנטית בתהליך הפירוש (ע"א 539/86 קליר נ' אלעד פ"ד מג(1) 602, 611). וכבר נקבע: "אין די בכך כי אחד הצדדים סבר לתומו ובהכרה עמוקה, כי ההסכמה היא על פי תנאים מסוימים, המתפרשים על פי דרכו" (ע"א 226/80 כאהן נ' מדינת ישראל פ"ד לה(3) 463). 19. בענייננו, נראה כי חוזה העבודה וחוזה המכר אשר נחתמו בין הצדדים, אכן שיקפו את מפגש רצונותיהם של הצדדים, לאשורו, ולא ניכר בהם כי אינם מביאים את אומד דעתם של הצדדים לידי ביטוי. גם לעניין זה, וכפי שכבר קבענו דלעיל, חזקה על הנתבע כי פרטי העסקה ופרטיו של חוזה העבודה אשר נחתם בינו לבין התובע נהירים היו לו במלואם, שכן אלמלא היה זה המצב, היה האחרון מעכב את מועד החתימה, ומדקדק בבחינת הדברים, עד לשביעות רצונו המלאה. איננו סבורים כי הנתבע היה חותם על חוזה עבודה, שנעדר תנאי מהותי המגלם את חלקו המהותי ביותר של התובע בהקשרה של ההתקשרות - הבטחת התובע להשיא לעסקו רווחים חודשיים בסך 36,000 ₪. אדם סביר החותם על חוזה, שעצם מימושו מותנה בקיום הבטחה כאמור, חייב בבדיקה מעמיקה של פרטי החוזה, ומשנתן את חתימתו הסופית, יראו בכך את אישורו ללשון החוזה, ולא תישמע בעתיד טענה מפיו, באשר לקיומו של תנאי מתלה למימושו. אשר על כן, אין בידינו לקבל את טענת הנתבע, לפיה הוסכם בין הצדדים כי קיום החוזה מותנה במילוי הבטחת התובע כאמור, שכן כל תניה שכזו איננה מופיעה בגוף חוזה העבודה. 20. טענה נוספת שהעלה הנתבע, עניינה בסילוף עובדות, לכאורה, שנעשה, שוב, עובר לכריתת החוזה, על ידי התובע ובא כוחו. בין היתר, טוען הנתבע כי התובע הציג בפניו מצג שווא באשר למצבו העסקי ובאשר למצבה של המשתלה שבבעלותו, כפי שהיה בפועל במועד בו ניהלו הצדדים משא ומתן, ובטרם נחתם ביניהם החוזה. בסיכומים שהוגשו מטעמו, טוען ב"כ הנתבע כדלקמן: "עסקו של התובע עד לשנת 1996 כלל חממה אשר בשנים האחרונות לא התקיימה בה פעילות של מכירת פרחים וצמחי נוי, שירותי הגינון שניתנו ע"י התובע היו מועטים מאוד. זה לא היה העסק המשגשג והמצליח שתואר ע"י התובע" (סיכומי הנתבע - סעיף 1). 21. גם טענה זו של הנתבע אין בידינו לקבל, שכן אף אם נצא מנקודת הנחה כי צודק הנתבע, וכי התובע הציג בפניו מצג שווא באשר למצבו העסקי, הרי שעל הנתבע מוטלת הייתה החובה לבדוק את מצבו העסקי של התובע, הלכה למעשה. הנתבע, על פי עדותו, השקיע חלק ניכר מהונו בקניית משתלת התובע, ובשכירת שירותיו, ומשכך, לא סבירה טענתו כאילו הסתפק בדיווחיו של התובע באשר למצבו העסקי, ולא נקט בשום פעולה עצמאית לשם בחינת המצב לאשורו. החובה והאחריות לבחינת הדברים הייתה מוטלת על הנתבע, ומשלא עשה כך, אין לו אלא לשאת בהשלכות פעולותיו. הנה כי כן, העולה מהמקובץ, הוא שהנתבע לא השכיל להוכיח שחוזה העבודה שנכרת בינו לבין התובע היה פגום מיסודו, וכי התובע ובא כוחו נהגו בחוסר תום לב במשא ומתן שהתנהל בין הצדדים עובר לחתימה, ועל כן קובעים אנו כי הנתבע הפר את חוזה העבודה. משקבענו כי הנתבע הפר את חוזה העבודה שנכרת בינו לבין התובע, וכי לא היה זכאי לבטלו על פי הוראות הדין, נפנה לדון בשאלת גובה הפיצויים להם זכאי התובע בגין ההפרה, ובהיקפה של חובת הקטנת הנזק שחלה על האחרון מתוקף הנסיבות. 24. ההלכה לקביעת גובה הפיצויים בגין הפרת חוזה לתקופה קצובה קובעת כדלהלן: "בחוזים לתקופה קצובה ניתן פיצוי מלא בגין ההפרה. חישוב הפיצוי מבוסס על ההפסד שנגרם לצד המקיים על-ידי הצד המפר, דהיינו שכר ונלווים, בניכוי הסכום (לרבות הנילווים) שהשתכר העובד באותה תקופה, או שיכול היה להשתכר, בשקידה סבירה" (דב"ע מח/27, 3-22 טלמיר אלקטרוניקה בע"מ - יפה פד"ע כ' 107, 111, 112). 25. במקרה דנן, כאמור, הנתבע הפר את חוזה העבודה בכך שחדל להעסיק את התובע כחלוף מספר חודשים מועט בלבד מתחילת עבודתו. הפרה זו של הסכם העבודה גרמה לתובע נזק, עליו הוא זכאי לפיצוי. ואולם, מהו אותו פיצוי ראוי, אשר ישווה לתנאים אותם היה התובע אמור לקבל במסגרת העסקתו במשתלת הנתבע? בהתאם להלכה, זכאי התובע לפיצוי בגובה יתרת תקופת החוזה אך עם זאת, נקבע, כי מוטלת עליו החובה להקטין את נזקו. 26. הדרישה להקטנת הנזק מופיעה בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 (להלן -חוק התרופות) בסימן ג' לפרק ב', הוא הסימן הדן בפיצויים. סעיף 14 בסימן זה קובע: "14. הקטנת הנזק אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10,12, ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין". היינו, צד לחוזה אשר ניזוק אינו רשאי לשבת בחיבוק ידיים, כי אם מוטלת עליו החובה להפחית את הנזק אשר הצד שכנגד גרם לו. לא עשה כן, אין פוסקים לו את מלוא הנזק שנגרם, אלא רק אותו שיעור שלא היה בידו למנעו, אילו עשה את כל הדרוש כדי להקטין את הנזק (דוד קציר, תרופות בשל הפרת חוזה (חלק ב') עמ' 933; ע"א 121/86 פלוריאן נ' גלנוט כרמל פ"ד מב(1) 504, 513). מידת ההוכחה הנדרשת מן המפר לא תהא גדולה ממידת ההוכחה הנדרשת כאשר בהוכחת סיכויים המדובר, היינו שניתן יהיה להסתפק בפחות מ-51% (קציר עמ' 944; ע"א 591/80 חיו נ' ונטורה, פ"ד לח(4) 393, 398-399). 27. ומן הכלל אל הפרט: טוען ב"כ הנתבע כי התובע לא עשה ככל שביכולתו על מנת להמשיך ולעבוד באותן עבודות בהן עסק טרם חתימתו על החוזה עם הנתבע, וכי יש בעובדה זו כדי לגרוע משיעור הפיצויים שעל הנתבע לשלם לתובע, אם בכלל. טענת הנתבע מקובלת עלינו. התובע העיד על עצמו כי הוא בעל המקצוע הטוב ביותר בארץ בנושא פרחים וגינות וכי בתחרויות קיבל מקום ראשון בשזירת פרחים וגם בגינון. וכך העיד בפנינו: "אני בנושא פרחים וגינות הכי טוב בארץ. יש לי גם אישור על כך. בתחרויות קיבלתי מקום ראשון וגם בשזירת פרחים וגם בגינון. בזה אף אחד לא יכול ללמד אותי." (עמוד: 14 שורות: 23-24). לשם הוכחת תביעתו הביא בפנינו התובע ראיות למכביר על עבודות הגינון הרבות שעשה בעת שכבר עבד בשירות הנתבע, והתמורה הרבה שהעביר בגין עבודות אלה לנתבע. בנסיבות אלה סבורים אנו כי התובע יכול היה, בשקידה סבירה, להקטין את נזקיו ולהשתכר בתקופת החוזה הקצובה שהופרה כ- 3,500 ש"ח נטו מידי חודש בחודש מביצוע עבודות גינון ושזירת פרחים. משכך יש לנכות מהפיצוי שיפסק לתובע בגין הפרת החוזה סך של 3,500 ₪ נטו לכל חודש. 28. נפנה לבחון את יתר העילות בגינן מבקש הוא פיצויים בשל הפרת חוזה: תשלום בגין עבודה בפועל: שתי שאלות ניצבות לפתחנו בבואנו להכריע בשאלת זכאותו של התובע לתשלום בגין עבודה בפועל: ראשית, מה היה פרק הזמן בו הועסק התובע בשירות הנתבע? שנית, האם קיבל התובע שכר עבור עבודתו, אם לאו. טוען התובע כי פרק הזמן בו הועסק על ידי הנתבע בחממה שבבעלותו, היה כשבעה חודשים, בגינם לא קיבל שכר עבור עבודתו, זאת פרט לתשלום בסך 4,720 ₪, אשר מופיע בכרטיס זכות/חובה אשר היה ברשות התובע בחודשי עבודתו, ושאותו הציג בפני המותב במהלך עדותו (פרוטוקול, עמוד 14 שורות 16-15). לעומתו, טוען הנתבע כי התובע הועסק על ידו משך חודשיים ימים בלבד, בגינם קיבל את מלוא השכר המגיע לו. להלן הכרעתנו בסוגיות דלעיל: לעניין משך הזמן בו הועסק התובע על ידי הנתבע מעיד בפנינו הנתבע כדלקמן: "ש. ממאי דני לא עבד אתכם? ת. מיוני דני כבר לא עבד אתנו. מדובר בשנת 1996" (עמוד 19 ש 28-27). ואולם, למרות עדותו דלעיל, לפיה סיים התובע את עבודתו במשתלה בחודש יוני, טוען הנתבע בהמשך עדותו כי שילם לתובע שכר עבודה עבור חודש יולי באותה שנה (עמוד : 23 שוורת: 11-8). כמו כן, הוסיף הנתבע והעיד כדלהלן: "ש. אתה זוכר מתי גירשת את דני ואחיך מהחממה, באיזה חודש? ת. אחרי שהקמנו את החממה. אני לא זוכר תקופה. אחרי יוני אני בטוח. אני לא יודע אם זה היה יולי, סוף יולי או תחילת אוגוסט...." (עמוד 25 שורות 29-27). עינינו הרואות, כי גרסתו של הנתבע באשר למועד סיום יחסי העבודה שנקשרו בינו לבין התובע איננה מהימנה ולוקה בחוסר עקביות, ומשכך, ועל פי עדותו שלו עצמו ניתן להסיק כי תקופת עבודתו של התובע בחממה הייתה, לכל הפחות, ארבעה חודשים - מתחילת חודש אפריל ועד לסוף חודש יולי. יתרה מזאת: התובע השכיל, לדידנו, להרים את נטל הראיה, ולשכנע את בית הדין כי משך הזמן בו עבד בשירות הנתבע היה שבעה חודשים. ובמה דברים אמורים: מעדות הנתבע שמענו : "ש. אני אומר לך שדני ביצע במשך כחצי שנה עבודות בבנק הפועלים ועבור ועד הבית בעכו, ושהכסף בגין העבודות האלה ניתן לך. ת. נכון..." (ע: 20 ש: 25-23). היינו, הנתבע מודה כי התובע היה זה שביצע עבודות גינון עבור ועד הבית בעכו, וכי את התשלום בעבור העבודות דנן קיבל הנתבע. נספח ד' לתצהירו של התובע, הנו צילום שיק של נציגות הבית המשותף בעכו, שמועד פירעונו ביום 16.09.96, עובדה המאששת, לטעמנו, את טענת התובע באשר לתקופת עבודתו אצל הנתבע. לעניין תשלום שכרו של התובע בגין עבודתו בפועל: בחקירתו הנגדית, העיד בפנינו הנתבע כך: "ש. אתה שלמת לדני משכורות? ת. כן, במשך חודשיים. הבאתי תלושי משכורת. ש. אלה התלושים לחודשים 6 ו- 7. ת. כן. ש. האם שלמת לדני משכורת? ת. כן. בכסף מזומן. ... שילמתי לו את החודשים יוני ויולי, לפי התלוש. כלומר 4500 ועוד 4500 ₪. הבעיה שאני לא ניהלתי רישום. נתתי כסף מזומן. ש. אתה יכול להוכיח את התשלום? ת. לא. ש. היו עדים לתשלום? ת. אולי אחי. אני לא יודע. העברתי למל"ל את ההפרשה. ש. אם העברת למל"ל זה צריך להופיע בכרטסת הנהלת החשבונות שלך. ת. בסדר". ואולם, חרף העובדה שבעדותו מודה הנתבע כי אילו קיבל התובע סכום כסף כנגד תלושי המשכורת שהציג בפני בית הדין, היה הדבר מופיע בדו"ח ההכנסות וההוצאות שהיו למשתלה בחודש יוני, הרי שעיון מדוקדק באותו דו"ח מלמד, כי לעסקו של הנתבע לא נגרמה כל הוצאה בגין תשלום השכר כאמור. לא זו ואף זו: תלושי השכר שהמציא הנתבע, אותם הציג במהלך עדותו בפני בית הדין, ואשר מעידים, לשיטתו, על כך שהתובע קיבל את מלוא שכרו, הוצאו בתאריך 07.02.01, היינו, במועד הסמוך יותר ליום בו מסר הנתבע את עדותו, מאשר למועד בו שילם הנתבע, לכאורה, לתובע, את שכרו. אמנם, בעובדה זו בלבד אין כדי ללמד שהתובע לא קיבל שכר עבור עבודתו, ואולם לטעמנו, העולה מן המקובץ, כי התובע השכיל להרים את נטל ההוכחה, ופרש לפני בית הדין תשתית ראייתית אשר תאשש את טענותיו באשר לאי תשלום שכרו, ומשכך, על הנתבע לשלם לתובע שכר עבודה בגין תקופה של 7 חודשים (4,500 ₪ X 7) סך 31,500 ₪ בניכוי סך 4,720 ₪ (הסכום שהתובע ציין שקיבל), היינו סך 26,780 ₪. את הסכום יש לשלם בתוספת ריבית והצמדה. 29. הפיצוי בגין אי העסקת התובע לכל אורך התקופה הקצובה: כאמור, צד המפר חוזה לתקופה קצובה, אשר אינו כולל הוראה המרשה לצד לחוזה לסיימו בכל עת לפני תום תקופתו, חייב בפיצוי מלא בגין ההפרה, היינו פיצוי הפסד המשכורות שנגרם לצד המקיים. בחוזה ההעסקה נקבע כי החל מיום 1.1.97 ועד לסיום תקופת החוזה הקצובה - 30.4.2001 שכרו של התובע יהיה בסך 7,000 ₪ נטו מידי חודש. מסכום זה, פסקנו, כי יש לנכות סך של 3,500 ₪ נטו בגין חובת הקטנת הנזק, משכך, סכום הפיצוי שהתובע זכאי לו הוא 7,000 - 3,500 X 52 חודשים = היינו סך 182,000 ₪ נטו. 30. פיצויי הלנת שכר: שני רכיבים לתביעתו של התובע בגין פיצויי הלנה: א. פיצויי הלנה בגין שכר עבור עבודתו בפועל; ב. פיצויי הלנה בגין משכורותיו על פי חוזה העבודה אשר לא השתלמו לו עקב הפרת החוזה על ידי הנתבע. נבחן את שני הרכיבים, אחד לאחד: 31. תביעה לפיצויי הלנת שכר עבודה בגין עבודתו בפועל: הוכח בפנינו כי חוזה העבודה אשר נחתם בין הצדדים, הופר על ידי הנתבע, לכל המאוחר, בחודש אוקטובר, 1996. התביעה דנן, בה מבקש התובע, בין היתר, פיצויי הלנה בגין שכר אשר לו שולם לו עבור עבודתו בפועל הוגשה לבית הדין ביום 06.07.98. סעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 קובע כדלקמן: "17א. התיישנות (א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 (להלן בית הדין האזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 יום מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 יום לתקופה של 90 ימים". עינינו הרואות, כי לא עומדת בפנינו כל אפשרות להפעלת שיקול דעת בדבר תקופת ההתיישנות החלה על פיצויי הלנת שכר, ומשכך, על חלקה הראשון של תביעת התובע לפיצויי הלנה בגין אי תשלום שכרו עבור עבודה שביצע בפועל - להדחות. 32. תביעה לפיצויי הלנה בגין משכורותיו של התובע על פי חוזה העבודה אשר לא השתלמו לו עקב הפרת החוזה על ידי הנתבע: אין חולק, כי התובע לא ביצע עבודה בתקופת אליה מתייחסים התשלומים נשוא תביעה זו. עוד מוסכם, כי התשלומים נשוא התביעה אינם בגדר "שכר עבודה" כהגדרתו בחוק הגנת השכר, אלא "פיצוי" בגין הפרת חוזה עבודה. הלכה פסוקה היא, כי תשלום שבא לפצות עובד על אי-עבודה ואי-קבלת שכר איננו "שכר עבודה" לצורך חוק הגנת השכר, אלא פיצוי בשיעור השכר, ומשכך לא ניתן להטיל עליו פיצוי הלנת שכר (דב"ע מז/2-10, סרטי דדש - מורי, פד"ע י"ט 85 (פניה לבג"צ נדחתה, בג"צ 821/77, מורי נ' סרטי דדש, לא פורסם; דב"ע נב/201-3 ירדנה אוחיון (ברדה) - ביוטי סנטר נהריה בע"מ, פד"ע כה 150). במקרה דנן, עת הסכומים שאמורים היו להשתלם לתובע אינם שכר עבודה, הרי שלא נתמלאו התנאים המוקדמים הקבועים בחוק הגנת השכר לחיוב בפיצויי הלנת שכר. אשר על כן, גם דין רכיב זה בתביעת התובע לפיצויי הלנה - להדחות. 33. תשלום בעד ביטוח מנהלים: כאמור דלעיל, חישוב הפיצוי בגין הפרת חוזה מבוסס על ההפסד שנגרם לצד המקיים על ידי הצד המפר, דהיינו שכר ונלווים. במקרה דנן, מופיעה בחוזה העבודה התחייבות מצד הנתבע, לבטח את התובע בביטוח מנהלים באמצעות הפרשה חודשית בסך 700 ₪, אולם חרף לשון הסעיף המפורשת, הפר הנתבע גם התחייבות זו. משכך, ולאור האמור דלעיל, על הנתבע לשלם לתובע פיצוי מלא בגין אי הפרשה לביטוח מנהלים בסך 42,000 ₪ (700 ₪ X 12 חודשים X 5 שנים) בתוספת ריבית והצמדה כחוק. 34. פיצוי בגין עגמת נפש ופגיעה במוניטין: א. עגמת נפש: הסמכות לפסוק פיצויים בגין נזק לא ממוני צומחת מסעיף 13 לחוק התרופות-: "פיצויים בעד נזק שאינו של ממון 13. גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק-ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין". עגמת נפש, כאב וסבל, אי נוחות ופגיעה ברגשות, אשר נגרמו עקב קיומו הלקוי של חוזה ו/או הפרתו, מהווים כולם נזק לא ממוני, המוכרים הן בדיני הנזיקין והן בדיני החוזים כבני פיצוי (ראו ע"א 348/79 חנה גולדמן נ' יצחק מיכאלי, תמר מיכאלי וחברת ביניש בע"מ, פ"ד לה(4), 31; דוד קציר, "תרופות בשל הפרת חוזה", חיפה 1991, חלק ב', עמוד 1087). עמד על כך הנשיא א' ברק (ע"א 348/79 הנ"ל): "... בפסיקת הפיצויים על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את העיקרון, כי מטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמותו ואין מטרתו הענשת המפר. בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת סעיף 13 לחוק התרופות, על בית המשפט לשאוף לפיצוי הנפגע, ולא להענשת המפר. סעיף 13 לחוק התרופות לא נועד להוות מנוף לפסיקת פיצויים עונשים בדיני החוזים. מכאן, שזדונו של המפר עשוי להיות רלבנטי רק במידה שהוא משפיע על חומרת הפגיעה של הנפגע Aggravated Damages " (סעיף 17 לפסק הדין). הלכה פסוקה היא, כי פיצויים בגין עגמת נפש ניתנים במקרים חריגים ביותר ולטעמנו, המקרה דנן איננו בבחינת מקרה כאמור. סעיף 13 מעניק אמנם לבית המשפט רשות ושיקול דעת לפסוק פיצוי עבור נזק שאינו נזק ממון, הן לעניין עצם הזכאות לפיצוי והן לעניין שיעורו (א. ידין, חוק החוזים/תרופות בשל הפרת חוזה, תשל"א - 1970, ירושלים, מהדורה שניה, תשמ"ה ע' 117), ואולם, זכות זו איננה מוקנית, אלא במקרים חריגים ומשלא הוכח בפנינו כי נסיבות המקרה שלפנינו חריגות עד כדי היותן מצדיקות פסיקת פיצויים בגין עגמת נפש, אין בידינו לקבל טענה זו של התובע, ודין תביעתו לפיצויים בגין עגמת נפש - להדחות. ב. פגיעה במוניטין: התובע לא השכיל להוכיח פגיעה במוניטין עקב ביטול החוזה. הלכה היא, כי נפגע התובע פיצויים עקב הפרת חוזה, במסגרת סעיף 10 לחוק, זכאי לפיצוי מלא בגין הנזק שנגרם לו, ואולם תנאי לפיצוי כאמור הוא, כי הנפגע יוכיח הן את עובדת גרימת הנזק, והן את שיעורו (ע"א 601/75 אריאל נ' קירשנבאום, פ"ד לא(3) 102, 106). בענייננו, כאמור דלעיל, לא הרים התובע את נטל ההוכחה, ולא השכיל להוכיח נזק ממשי, ולו על פי אומדנה, בגין פגיעה במוניטין שנגרמה לו, לכאורה, עקב ביטול חוזה העבודה. ומשכך, תביעתו של התובע לפיצויים בגין פגיעה במוניטין - נדחית. 35. רכיב נוסף בתביעתו של התובע לפיצויים בגין הפרת חוזה, נסמך על התחייבות הנתבע להעמיד לרשותו רכב וטלפון סלולארי צמודים, וכן לשלם לתובע כל הוצאה שתגרם לו בגינם. עוד טוען התובע, כי במהלך חודשי עבודתו בשרות הנתבע, נאלץ לבצע רכישות חיוניות לשם ביצוע עבודות הגינון עבור לקוחותיו, אותן התחייב הנתבע להחזיר, אולם חרף הבטחותיו, הדבר מעולם לא נעשה. על אף העובדה כי איננו מטילים דופי ביושרו של התובע, איננו יכולים לקבל את תביעותיו בגין רכיבים אלה כלשונן. ונסביר: בחוזה העבודה שנחתם בין הצדדים, לא מופיע כל סכום העשוי לשמש את בית הדין כבסיס לאומדן הסכומים אותם הוציא התובע במהלך ועקב עבודתו אצל הנתבע. נכון הדבר הן להוצאות רכב, הן להוצאות טלפון והן להוצאות שהוציא התובע לשם עבודות הגינון. יתרה מזאת: מלבד טענה כללית, ותביעת סכומים לא השכיל התובע לפרט לבית הדין על פי מה ערך את החישובים שערך, וכיצד הגיע לסכומים המופיעים בכתב התביעה ובסיכומים. נדגיש, כי הסכומים שנתבעו בגין הרכיבים האמורים בכתב התביעה, שונים מאלו שנתבעו בגין אותם רכיבים בסיכומי התובע, עובדה המחזקת את דעתנו בדבר הקושי להעריך את הסכומים אותם הוציא בפועל התובע במהלך עבודתו אצל הנתבע, בגינם התחייב האחרון לשפותו. 36. עקרון מנחה בדיני חוזים קובע, כי תרופת הפיצויים מיועדת להעמיד את הנפגע מבחינה כספית במצב שהיה עומד בו אילו קוים החוזה ואלמלא אירעה ההפרה (ע"א 195/85 בנק איגוד - סוראקי, פ"ד מב(4) 811, 834). משכך, ובהתאם לאמור דלעיל, זכאי התובע לפיצוי בגין הרכיבים האמורים אך ורק באשר להוצאות אותן הוכיח בפנינו מעל לכל ספק, והמציא אסמכתאות בגינן, כדלהלן: א. שיפוי התובע על הוצאותיו עקב עבודות גינון ללקוחות הנתבע - בסך 5,382 ₪. ב. שיפוי בגין הוצאות רכב - בסך 2,721 ₪. ג. שיפוי בגין הוצאות טלפון - 2,700 ₪. למותר לציין, כי על הנתבע לשלם את הסכומים הנקובים, בתוספת ריבית והצמדה כחוק. ד. סוף דבר: 37. תביעתו של התובע לפיצויים בגין הפרת חוזה התקבלה בחלקה, ועל הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. בגין שכר עבודה בפועל - סך של 26,780 ₪ נטו. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.1997 ועד ליום התשלום בפועל. ב. בגין יתרת המשכורות שהיו אמורות להשתלם לתובע עד למועד סיום החוזה - סך של 182,000 ₪ נטו. לסכום זה יוספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.99 (ממחצית התקופה המופרת) ועד ליום התשלום בפועל. ג. פיצוי בגין אי הפרשה לביטוח מנהלים - בסך 42,000 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.98 (ממחצית התקופה המופרת) ועד ליום התשלום בפועל. ד. שיפוי התובע על הוצאותיו עקב עבודות גינון ללקוחות הנתבע - בסך 5,382 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.1997 ועד ליום התשלום בפועל. ה. שיפוי בגין הוצאות רכב - בסך 2,721 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.1997 ועד ליום התשלום בפועל. ו. שיפוי בגין הוצאות טלפון - 2,700 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.1997 ועד ליום התשלום בפועל. 38. כמו כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. 39. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. חוזה עבודההפרת חוזהחוזהפיצויים