1. ביום 24.10.99 הגישה התובעת כתב תביעה לתשלום דמי לידה, לאחר שתביעתה נדחתה על ידי המל"ל בנימוק כי לא צברה תקופת תשלום דמי ביטוח מספקת לפני יום הפסקת העבודה, כאמור בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"). טוענת התובעת כי לבד מחופשת לידה, שילמה במשך 20 שנה דמי ביטוח, ומשכך, גם אם יכול להיות ויכוח על גובה זכאותה, אין מקום שלא לשלם לה דמי לידה (להלן: "התביעה לדמי לידה"). בתביעתה מ - 1.11.99 טענה כי בשנת 1997 לא עבדה 12 שעות נוספות בשבוע ברוב החודשים, מעבר לעבודתה בחסות הנוער. משכך, אינה חייבת לשלם על עבודתה הנוספת והכל, בניגוד למכתב הנתבע מ - 3.10.99 הקובע כי לא ניתן לקבל הצהרתה על שינוי בשעות העבודה וכי נוצר לה חוב בגבייה (להלן: "התביעה השניה"). 2. בבקשתה מ - 31.10.99 ביקשה לאחד דיון בין התביעה לדמי לידה לבין התביעה השניה שהגישה. כב' השופטת ע.פוגל החליטה ביום 2.11.99 כי 2 התביעות תשמענה במאוחד. 3. הדיון נדחה לבקשת התובעת. ביום 9.8.00 הגישה התובעת, באמצעות לשכת הסיוע המשפטי, כתב תביעה בו טענה כי ילדה ביום 17.1.99, הפסיקה עבודתה כעצמאית עם הלידה, בשנים עובר ללידה שילמה דמי ביטוח מהכנסתה כעצמאית ומשכך, אין מקום להחלטת הנתבע. עוד טענה כי הפרש השומה שנקבע לה לשנת 1997 נעשה שלא כדין, כי לא נשללו דמי הלידה בשל חוב בדמי ביטוח. נטען עוד כי דין החלטות הנתבע להדחות. במצורף הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית מטעמה. 4. בהודעת הנתבע מ - 14.12.00 הובהר כי חוב דמי ביטוח הוא גם סיבת הדחייה בתביעה לדמי לידה כעצמאית, כמפורט בת.ע.צ. של גב' לוי שולמית מ - 20.9.00 (להלן: "ת.ע.צ."), חוב הנובע מהצהרת התובעת ב - 13.7.97 לפיה עבדה יותר מ - 12 שעות שבועיות כעצמאית. התובעת נדרשה ב - 98 לשלם הפרשי שומה בגין עבודתה כעצמאית. משלא עשתה כן, נוצר חוב, שיש בו כדי שלילת זכאות לדמי לידה. עפ"י סעיף 50 על התובע לשלם ד"ב קודם ליום הקובע. 5. ביום 11.2.01 הגישה התובעת כתב תביעה מפורט ותצהיר עדות ראשית. טוענת התובעת כי גם אם קיים חוב, היה על הנתבע לבחון זכאות התובעת, לפי סעיף 366 לחוק; באשר לתביעה השניה - התובעת הצהירה כי החל מ - 3/97 היא עובדת 12 שעות כעצמאית. ביום 11.3.01 הגיש הנתבע כתב הגנה מפורט, בו טען כי ב - 13.7.97 הצהירה התובעת כי ממרץ 97 עובדת היא כעצמאית 12 שעות שבועיות, ומשכך, אין מדובר באומדנא. התובעת לא פעלה לשינוי הצהרתה זו, אלא רק ב - 6.6.99, לאחר שהובהר לה כי התביעה לדמי לידה לא תאושר לאור חוב בד"ב. משהתובעת כעצמאית, לא פנתה ולא ביררה ומכאן - גם לא שילמה ד"ב - ממילא, גם לא שינתה מעמדה עובר ללידה. 6. בדיון שהתקיים ב - 10.6.01 הוסכם כי יבחן מעמדה של התובעת ב"חסות הנוער" במשרד העבודה. ביום 14.8.01 צירפה התובעת מסמכים, וביום 28.9.01 הודיע הנתבע כי אין בהם כדי לשנות למפרע מעמדה הביטוחי. הדיון נקבע להוכחות. ביום 13.1.02 צירפה התובעת חשבוניות נוספות. ביום 6.1.02 נשמעה עדות התובעת, וביום 24.2.02 נשמעה עדות עובדת הציבור. ביום 1.7.02 הודיע ב"כ הנתבע כי תביעת התובעת למענק מטעמי צדק אושרה. בהתאם לבקשת הצדדים ניתנה ביום 5.11.02 החלטה המורה על הגשת סיכומים. לאחר תזכורת המזכירות ( מ - 5.3.03) הוגשו סיכומי תובעת, עם בקשה להארכת מועד, ב - 11.6.03. סיכומי נתבע (לאחר תזכורת מ - 17.8.03) הוגשו ב - 1.9.03. 7. לאחר עיון בכל החומר שבפנינו, להלן הכרעתנו: א. לאור השתלשלות העניינים בהליך כמפורט לעיל, נדרשת הכרעתנו בפסה"ד אך באשר לתביעה השניה, קרי: האם כדין פעל הנתבע עת סירב לשנות רטרואקטיבית את מעמדה הביטוחי של התובעת לשנת 1997, והחוב הנתבע בהקשר זה. נוסיף ונאמר מייד כי אם וככל שעסקינן בשנת 97 - יכול שהכרעה זו תשפיע על זכאות התובעת לדמי לידה, שנקבעה במסגרת תביעה לממ"צ (תביעה שהוגשה בהתאם להמלצתנו, במהלך הדיונים). אמירתנו, למען הזהירות היא, משבפועל, אין בפנינו נתונים באשר לתקופת האכשרה שנקבעה כמזכה בדמי לידה; כך, יכול שתדרש התובעת, להשיבם או חלקם (סעיף 50 לחוק). ב. כעולה מכתב התביעה המקורי - הנתבע "דבק" בהצהרה הקודמת של התובעת, לפיה עבדה בשנת 1997, 12 שעות בממוצע, מעבר לעבודתה בחסות הנוער (ראה התביעה השניה), אף כי הצהרתה הקודמת - כך לטענתה - ניתנה בהערכה כללית ולא לאחר בדיקה מדוייקת. בתביעתה לדמי לידה מ - 30.3.99 (ת/1) טענה כי עבדה כעצמאית - פרילנסרית בחסות הנוער. בתצהירה הראשון (7.8.00) טענה כי הפסיקה עבודתה כעצמאית עם הלידה ב - 17.1.99. בתצהירה השני (14.1.01; עליו נחקרה בדיון) טענה כי עד 2/97 מעמדה היה כשכירה "פרילנסרית" בחסות הנוער. ב - 7/97 פנתה למל"ל שכן משרד העבודה והרווחה (להלן" "המשרד") שינה הסדר התשלומים, כך שדמי הביטוח שולמו על ידה. עוד טענה כי בשנת 97 גדל נפח העבודה לגורמים פרטיים, "באופן שביקשתי להביא לידיעת המוסד, ככל שיש בזה כדי לחייבני בדמי ביטוח ו/או לשנות מעמדי לעצמאית עפ"י הגדרתם" (ס' 5). פקידת המל"ל הסבירה כי חבה היא בד"כ כעצמאית רק מעבר ל-12 שעות עבודה בממוצע לשבוע. שעותיה לגורמים פרטיים לא היו קבועות, אלא השתנו מחודש לחודש. לכן ב - 13.7.97, לא ידעה ולא יכלה לדעת כי במשך כל שנת 97 תעבוד פחות מ - 12 שעות בממוצע בשבוע. הצהרתה מ-7/97 נעשתה "ללא הכנה מוקדמת וללא שהיו בפניי הנתונים עד 6/97". עוד הוסיפה וטענה כי לו פקידת המל"ל היתה מגדירה בפניה "נכונה מי נחשב כעצמאי ומי לא לצרכי" החוק, לא היתה טועה בהערכתה, ולכל הפחות היתה מבצעת בדיקה מסודרת שכן, אין לה קושי לברר שעות עבודתה בפועל, אותן מפרטת היא בחשבוניותיה (ס' 10). עוד נאמר לה באותו מעמד ע"י פקידת המל"ל כי אם יתברר שמכסת שעותיה שונה מהמוצהר - יבדק מחדש מעמדה. "במהלך שנת 99" קיבלה דרישת חוב מהמל"ל (ס' 12) ולפיכך, ביום 6.6.99 פנתה למל"ל בצירוף חשבוניות ויומן להוכיח כי לא עסקה 12 שעות בממוצע בשבוע, למעט 3 חודשים (2,5,9.97). נציין כי בפנייתה למל"ל מיום 6.99 טוענת היא כי הוטעתה ע"י פקידת המל"ל לחשוב שעבור 12 שעות אינה צריכה לשלם וכך כתבה "באופן אקראי" 12 שעות, בעוד שלא היו בפניה השעות ולכן אפילו הערכה גסה של השעות לא יכלה לתת, וודאי לא אומדן מדוייק. רק בחודשים פברואר ומאי עבדה יותר מ-12 שעות בממוצע. שוב טענה להטעייה. לתצהירה צורף מסמך המשרד מיום 10.7.97 ולפיו תוכל התובעת לקבל תוספת (4.93%) להפרשת בטל"א, אם תציג אישור מל"ל כי היא משלמת דמי ביטוח. בעדותה הבהירה כי כשפנתה לנתבע (7.97) לא באה עם כל הנתונים והאישורים ביחס לנפח עבודתה, כי לא היו בידיה נתונים בדוקים ומסוכמים, ואף לו היו בידיה, זה לא קבוע ולא היה מבהיר את העתיד. התובעת טענה כי מתוך טיפשות לא רשמה "באופן אקראי" 11 שעות, כי העריכה שהמצב גבולי, וזה בהערכה גסה ונאמר לה שיכולה לשנות הערכתה; כששבה לביתה לא בדקה, המצב העובדתי שלפני מועד הצהרתה וגם לא בסוף שנת 97' לא בדקה, כי לא ידעה שתצטרך לשלם אם מדווחת על 12 שעות, אלא רק על יותר מ-12 שעות, וזה ההטעייה. בסוף שנת 98' נודע לה על חוב ל-97 עוד לפני התביעה לדמי לידה, בערך שבועיים - שלושה שבועות קודם ללידה. התובעת אישרה כי בפנייתה לנתבע מחודש 6.99 טעתה ואכן יש 3 חודשים בהם עבדה 12 שעות ולא רק 2 חודשים. ג. לא שוכנעו מעדות התובעת כי הוטעתה ע"י מאן דהוא, ולא הוברר בפנינו מי הוא אותו "מאן דהוא". קל לבוא ולומר - אמר לי פקיד "כך וכך" ולנעוץ בכך הטעייה של פקיד הנתבע, וודאי כזו שגרמה לנזק למבוטח, לקושי. עיון בדברי התובעת, כאמור לעיל, מעלה דווקא נסיון לחישובי כדאיות, אגב מתן הצהרות עובדתיות (מצד התובעת), ומכל מקום יותר מאשר הטעייה כלשהי (מצד גורם עלום בנתבע). לא התרשמנו כי "באופן אקראי" רשמה 12 שעות במקום 11, ואין מדובר באקראיות, שהרי הגורם לפנייתה למל"ל היה, כעולה מנתוני העובדה שבפנינו - מכתב המשרד (מיום 10.7.97). אז "אצה רצה" התובעת בעניין זה, לא מתוך מקריות, אקראיות, הטעייה וכו' של מאן דהוא - אלא פעולותיה הונעו מאותו מכתב; כמדומה, הראייה הנוספת לכך היא הודעה למוטב שקיבלה התובעת ביום 3.8.97 הכוללת תשלום של "הפרשים ב. לאומי 4.93" (צ"ל %), תשלום שלא ניתן בחודשים הקודמים וניתן מאותה עת בו נרשמה במל"ל, עפ"י אישור שככל הנראה הציגה למשרד (ראה הודעה על צירוף מסמכים מיום 14.8.01). [ובמאמר מוסגר - כך, אם וככל שקיבלה תשלום ד"ב מהמשרד מאוגוסט 97' ואילך - תידרש היא בהשבתו, אם תתקבל תביעתה קא]. נזכיר כי ממרץ 97' הגישה התובעת למשרד חשבוניות מס, משמע, מאותו חודש ידעה התובעת מהו היקף העבודה המדוייק שלה, ובמועד המוקדם ליום 13.7.97 (ראה אישור אגף כספים במשרד, נספח לתצהירה). טענת הטעייה נשללת מיניה וביה ממכתב התובעת למל"ל מיום 6.6.99 (עמ' ראשון) עת כותבת היא "אבל בשנת 1997 לא עבדתי 12 שעות בשבוע בממוצע..." - משמע, לא נאמר לה כי רק מעבר ל-12 שעות עליה לשלם. (לא נעלם מעינינו המשך המכתב, אך מהאמור כאן עולה כי הסף שנאמר הוא 12 שעות ולא מעל / מעבר לסף זה). ד. נזכיר עוד - כעולה מת.ע.צ. אין עסקינן במבוטחת הנדרשת לראשונה למעמדה הביטוחי. התובעת רשומה כעצמאית עוד משנת 94' (מדצמבר בתחולה רטרואקטיבית למרץ), אח"כ (8.95) שינתה הצהרתה (בתחולה מ-10.94) והקטינה שעות עבודתה. ב-96 שוב דיווחה רטרואקטיבית לשנת 95' על היקף שעותיה כעצמאית. משמע - התובעת יודעת היטב מהן שעותיה, מהו מעמדה, מה ואיך עליה לדווח, ומתי. לא נדרשה היא "להבהרות" מתן ייעוץ של פקיד המל"ל. מדובר במבוטחת שפעלה מספר פעמים בצילה של הגדרה זו. מדובר בפנייה יזומה של התובעת למל"ל. טענת ההטעייה היא טענה בדיעבד, הבאה לשרת ענייניה. במאמר מוסגר נעיר כי מדובר בהגדרה ("עצמאי") שנהגה שנים רבות. קשה להניח כי פקידת גבייה במל"ל טענה בפני התובעת בניגוד להגדרה - כי רק "מעל" 12 שעות ולא "לפחות" 12 שעות. ה. מדובר בהצהרה אותה יזמה כאמור, התובעת. מדובר בהצהרה עליה חתמה התובעת, במחצית חודש יולי, רטרואקטיבית למרץ 97', לאחר שהצהירה כי הפרטים שמסרה נכונים ושלמים. עוד הצהירה כי הכנסתה היא ממרץ (לחודש) 3,000 ₪. מעניין לציין עוד כי התובעת לא טענה, כמנהגם, לעיתים, של מבוטחים המציינים "כ-" או "בערך" - לא בהתייחס לשעות עבודתה ולא בהתייחס להכנסתה. כך גם, עולה מת.ע.צ כי התובעת ידעה שיכולה היא לשנות הצהרותיה. ובהקשר זה - מי יותר מהתובעת ייטיב לדעת כי מדובר בהיקף עבודה משתנה, לא ברור ולא קבוע - ומנגד, מהם במדוייק פרטי עבודה בחודשים שקדמו להצהרתה?! (מרץ - יוני כולל!). כאן נציין במאמר מוסגר כי הכנסתה מהמשרד עלתה על 3,000 ₪ בממוצע. ו. לא בכדי נשאלה התובעת האם הודיעה למל"ל על שינוי במעמדה, במועד כלשהו שלפני 6.99 - והתובעת השיבה בשלילה. מעניין הדבר במיוחד, שהרי לאחר שתמה שנת 97', "נדרשה" התובעת ליותר משנה שלמה אח"כ (כל שנת 98' עד מחצית שנת 99' - כדי לבקש לשנות מעמדה). אין חולק כי במהלך שנת 97' ידעה התובעת במדוייק כמה שעות עבדה בכל אחד מהחודשים, ממרץ 97'. כך גם בכל חודש במהלך שנת 98'. התובעת "התעוררה" רק משנדרשה לתשלום יתרת החוב וגם זאת, בהנמקה כי אינה נדרשת לשלם יותר ממה שכבר שילמה. לא נדע אנו, מה היה מול עיניה של התובעת עת נתנה ההצהרה - אך עם תום שנת 97' ודאי ידעה כי קיים "הבדל בין הצהרתה אצלכם ובין העובדות בפועל" (מכתבה מיום 6.6.99) - ואעפ"כ, לא ראתה לפנות לנתבע?! - ומדוע? האם, רק משום שסברה כי לא תדרש לתשלום נוסף? עוד נזכיר כי התובעת ידעה בזמן אמת - כמה זמן משקיעה היא בכל אחת מהעבודות שמבצעת היא כ"עצמאית" והאם אבחון דורש 8 שעות, שמא 9 או 7, כמה נדרשת היא לפגישה עם המשפחה (שעה יותר/פחות וכו') ומהן שעות עבודתה בפועל. ואם הצהרתה אכן בטעות ניתנה - ודאי היתה ערה ל"טעות" זו בכל אחד מהחודשים שלאחר ההצהרה, ולא רק שנתיים אח"כ! - לא שמענו מהתובעת מדוע כל תקופה זו לא פעלה לשינויי הצהרתה, להתאימה "לעובדות בפועל". הרי גם התובעת אינה טוענת כי "נכפתה" לדווח על שינויי סווג. נקל היה לומר, כרגע, איני יודעת, לא בדקתי את הנתונים המדוייקים, אגש למשרדי - ביתי, אבדוק יומן הרופא / החשבוניות - ואוכל לומר באופן ברור מהו היקף עבודתי! דא עקא, התובעת היא שביקשה להרשם מיידית כעצמאית (כאמור, לאור מכתב המשרד) ולא מאותה עת ואילך, אלא רטרואקטיבית ממרץ (שוב, לאור מכתב המשרד). בקשת השינוי נובעת הן מדרישת חוב והן מהטענה בדבר פיגור בתשלום, שאינו מזכה בדמי לידה. נזכיר כי טענת התובעת כי בשנת 98' משלמת היא ד"ב לפי תיקון ההגדרה, ובסכומים משמעותיים - אינה מלמדת אם ומתי פנתה למל"ל והצהירה על שינוי בסווגה / היקף עבודתה (שמא, נקבע כך רק עפ"י הכנסתה). אין לשכוח כי התובעת נדרשה לחוב עוד בסוף שנת 98', לפני הלידה (עמ' 5, שורות 10-8) - אעפ"כ, לא ראתה עד כחצי שנה אח"כ, לטעון לאי נכונותו של הבסיס העובדתי לחוב! ואף זאת, כאמור לאחר שהגישה תביעה לדמי לידה. נזכיר עוד כי עולה ממכתבה מחודש 6.99 כי שילמה מקדמות במהלך שנת 97' ונדרשה רק להפרש בגין שומת - הכנסות, גם מכך עולה, מיניה וביה, כי לא העובדות / המציאות הובילו לבקשת השינוי, אלא הצורך לשלם עוד ומנגד קיום חוב השולל זכאות לגמלה. ז. לאור כל האמור - משלא הוכח, להנחת דעתנו, כי הצהרת התובעת מחודש 7.97 לא שיקפה המציאות, משלא הוכח כי הפער העובדתי הוא שגרם לבקשה לשינוי בדיעבד, ומשלא הוכח (וגם לא נטען) מדוע לא נטען לשינוי בזמן אמת, אלא רק זמן רב (כאמור, כשנתיים) בדיעבד - לא מצאנו פגם בשיקול דעת המל"ל בסרבו לקבל הצהרה משַנָה זו. לא בכדי קבע המחוקק את הוראת ס' 5 הקובעת כי התובעת מוחזקת בהצהרתה עד למועד בו הודיעה על שינוי. נוסיף ונבהיר כי לא שוכנענו, גם כי אכן מדובר בעיסוק של פחות מ-12 שעות, אלא, כי עסקינן ב"חישוב", בדיעבד, שיתאים להגדרה זו. משכך נדחית התביעה. אין צו להוצאות. ניתן היום כ"ח בחשון, תשס"ד (23 בנובמבר 2003) בהעדר הצדדים. נ.צ. מר ד. טבח ש. מאירי, שופטת - אב"ד לידהדמי לידה