הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק במחלוקות שנפלו בתיק זה על דרך הפשרה, לפי סעיף 4 (ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, ללא נימוקים. אף על פי הסכמתם שפסק דיני לא יהא מנומק, מצאתי כי אנמקו בקצרה, וזאת לאור ריבוי הטענות שמצריכות התייחסות מפורטת, אף כי מתומצתת מטעם בית המשפט. מדובר בשני תובעים, אב ובנו, שנפגעו בתאונת דרכים ביום 1/9/98. לפי טענת הנתבעת ברכב שבו היו שני התובעים נסעו שני נוסעים נוספים, אשר לא נפגעו כלל ואף לא נזקקו לשום טיפול רפואי. מאידך, קיים פער רציני בין שתי הפגיעות של שני התובעים, בעוד שברור על סמך המסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק בית המשפט, כי פגיעתו של התובע מס' 2, הקטין, היא פגיעה קלה ביותר, נטען מפי ב"כ התובע כי פגיעתו של התובע מס' 1 היא פגיעה משמעותית, שלפי טענתו הותירה בו נכות רפואית אורטופדית בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השידרה המותני. בעניין זה, מצאתי כי אומר, שלא ניתן להסיק שום מסקנה מעצם העובדה ששני נוסעים ברכב נפגעים באורחים שונים לחלוטין. עדים אנו, מידי יום ביומו, לתאונות שבהן נוסע אחד נפגע קשות ונוסע אחר שישב לידו יוצא לפעמים אף ללא פגע. טענה נוספת נשמעה מפיו של ב"כ התובע והיא השגה על קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר מיכאל טנצמן, אשר חרף קביעתו שקיימת הגבלה קלה בתנועות עמוד שידרה המותני, מצא לנכון כי נכותו הצמיתה של התובע הינה בשיעור 5%, דבר שלטענתו של ב"כ התובע מנוגד ללשונה של התקנה הרלוונטית ואינו מתיישב עם הפרשנות הראויה של אותה תקנה. מסכים אני עם טענתו של ב"כ התובע. עיון בסעיף 37(7) לתוספת של תקנות הביטוח הלאומי, קביעת דרגת נכות של נפגעי עבודה, 1956, מלמדנו כי המחוקק קבע שעצם קיומה של הגבלה בצורה קלה בתנועות עמוד השידרה המותני, מזכה את הנבדק בנכות צמיתה בשיעור של 10%. אין באותו סעיף אבחנה בין קלה לקלילה או קלה מעט או קלה מאוד, וכל אבחנה כזאת היא אבחנה לא נכונה. המחוקק מצא לנכון לזכות נפגע בנכות צמיתה בשיעור של 10%, כאשר לצד הפגיעה קיימת הגבלה קלה בעמוד שידרה וזה המצב שבפנינו, אף כפי קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט. זה שקיים מרווח או קשת של מעלות ודרגות באשר למידת ההגבלה, זה אכן נכון, אבל כל הגבלה שנמצאת על אותה קשת ומוגדרת כהגבלה קלה בתנועות עמוד שידרה המותני, מזכה באותו סעיף 10%, ולא ב-2% / 7% וכד'. ירצה מומחה לדייק בחוו"ד ולתת תמונה שלמה וברורה באשר למשמעות ההגבלה, יהא עליו לפרט מהי ההגבלה, המינימלית והמקסימלית, על קשת ההגבלות המזכות בנכות של 10%, ויפרט בחוות דעתו עד איזה מעלה הגיעה ההגבלה באותו תובע שהוא בדק. יוצא מכל המקובץ לעיל, שנכותו הרפואית של התובע על פי ממצאי חוות דעתו של ד"ר טנצמן היא נכות צמיתה בשיעור של 10%, ולא 5%, כפי שקבע. באשר לעברו הרפואי של התובע, אמנם קיימות כהנה וכהנה תלונות קלות וקלילות אודות מיחושים בגבו של התובע, אבל לא מצאתי שאותן תלונות הן משמעותיות שחזרו על עצמן. וממה נפשך? ד"ר טנצמן וב"כ הנתבעת בעקבותיו, סומכים את מסקנתם בדבר העדר קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של התובע, מבחינת ההגבלה בגבו, לבין התאונה נשוא תיק זה, בכך שמשך תקופה ממושכת של כשנתיים, לא היו תלונות על כאבי גב. ישאל השואל, ומה המשמעות של העדר קשר סיבתי? התשובה תהיה שבהעדר תלונות משמע שלא היתה פגיעה וכנראה שחלה החמרה או התפתחות טבעית שהביאה בעבור השנתיים לתלונות חדשות או שבין לבין היתה תאונה שהובילה לאותו מצב. אין דעתי כדעתם של ד"ר טנצמן ושל ב"כ הנתבעת. לדעתי, עצם העובדה שבכרטיסו הרפואי של התובע לא נמצאו תלונות משמעותיות על כאבי גב קודם לתאונה ועצם העובדה שבכרטיסיו הרפואיים של התובע לא צויינו תאונות מעברו שבהן נפגע בגבו, כאשר קיים רצף תלונות לאחר התאונה בדבר כאבי גב, כולל תלונה על פגיעה בגב, ביום התאונה, מעידה שקיים קשר סיבתי משמעותי, בין הנכות לבין התאונה. יחד עם זאת, ובהתחשב בכך שקיימות מעט תלונות עפ"י הרישומים הרפואיים שקדמו לתאונה, ובהתחשב בקיומה של תאונה קודמת, אשר במסגרתה נגרם שבר תלישה של זיז בצוואר, ובהתחשב בעבודתו שקדמה לתאונה, בהיותה עבודה פיזית, ובהתחשב ביתר השיקולים שד"ר טנצמן שקל, ובדעתו המקצועית שלא ניתן להתעלם ממנה, ניתן לומר שהקשר הסיבתי שהקשר הסיבתי הוא קשר סיבתי חלקי, דהיינו לא הנכות כולה נגרמה כתוצאה מהתאונה, אלא רק חלק ממנה. באשר להערכת הנזק, נלך מן הקל אל הכבד. פציעתו של התובע מס' 2 - הקטין - היתה פגיעה קלה, ובעניינו הוגשה תעודת חדר המיון - זה ותו לא, ממנה עולה שאותו תובע נחבל במצחו, ואובחנה נפיחות קלה במצח, מצד ימין. מלבד תעודת חדר המיון, לא הוגש מסמך רפואי נוסף, דבר האומר שלא היה טיפול רפואי נוסף. יוצא שהתובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל, בסכום מתון יחסית, וזאת בהתחשב בפגיעתו הקלה. הסכום מוערך על ידי בסך של 2,000 ₪, על הסכום הזה יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 12% ומע"מ כחוק. באשר לתובע מס' 1 והואיל והוסמכתי לפסוק על דרך הפשרה, ללא נימוקים, מצאתי כי לא אפרט את סכום הפיצוי אשר אפסוק להלן, על מרכיביו, אלא אסתפק בסכום הגלובלי. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את המסמכים שהוצגו לעיוני, בהתחשב בעבודתו קודם לתאונה, בעברו הרפואי כפי שנטען ע"י מפי ב"כ הנתבעת ובכפוף למה שפירטתי לעיל, בהתחשב בעובדה שהוא נעדר מעבודתו חודשיים כתוצאה מהתאונה ואח"כ חזר ועבד באותה עבודה תקופה לא מבוטלת, בהתחשב בנכותו בצוואר, אף כי אינה קשורה לתאונה אבל יש לה השפעה על כושרו לעבוד בעבודות בהן עבד קודם לתאונה, נחה דעתי כי פיצוי בסך -.50,000 ₪ הוא פיצוי סביר והולם בנסיבות העניין, כולל הוצאות שכרו של ד"ר טנצמן. לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע מס' 1 סך של -.50,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 12% ומע"מ כחוק, וכן בתוספת -.600 ₪ בגין אגרה שהתובע שילם עם הגשת תביעתו. הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים הנ"ל בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין ולאור ההסכמה הדיונית הנ"ל, אני פוטר את הצדדים מתשלום כל יתרת אגרה בתיק. ניתן היום, ח' באדר, תשס"ד (1 במרץ 2004), במעמד הנוכחים. עאטף עיילבוני, שופט צווארשבר