סכסוך בין שכנים בבית משותף 1. בפני תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו "השטח המתוחם כיום מסביב לדירת התובעים הינו בבעלותם, תוך חיוב הנתבעת 1 לדאוג להצמדת השטח ליחידת מגורי התובעים כפי המסמכים שהוצאו על ידה...". לחילופין התבקש ביהמ"ש לחייב הנתבעת 1 בפיצויי כספי בסך 140,000 ₪, שהנו ההפרש בין דירה צמודת קרקע לבין דירה שאינה צמודת קרקע וליתן צו מניעה האוסר על נתבעים 3 ו-4 להיכנס לחצר דירת התובעים. עניניה של התובענה סכסוך בין שכנים בבית משותף, לגבי שטח קרקע שנרשם כרכוש משותף, לגביו טוענים התובעים לזכות בעלות. (התובעים אמנם טוענים לבעלות אבל הכוונה היא לחכירה, שכן גם הזכויות בדירה הן זכויות חכירה). התביעה הוגשה, מלכתחילה לבית משפט השלום באשדוד, אך הועברה מחוסר סמכות ענינית לבית משפט זה. לעמדת התובעים הם רכשו לא רק את הדירה אלא גם את החצר הסמוכה ועל חצר זו נטושה המחלוקת. טענות התובעים: 2. על פי כתב התביעה, התובעים הם חליפיהם של זליג אברהם אשר רכש את הנכס יחד עם החצר בשנת 1955 ומכרו לפרידמן בשנת 1986. על פי הסכם שנחתם ביום 24.1.89 בין התובעים לבין הנתבע 2, פרידמן יעקב (להלן: "פרידמן") מכר פרידמן את זכויותיו בדירה בת 5 חדרים, מטבח, חדרי שירות ומחסן בקומת קרקע, הידועה כדירה מס' 1 בבית מס' 204 ברחוב הנביאים בגבעת ציון באשקלון חלקה 113 בגוש 1653 (להלן: "הדירה"), הרשומה במשרדי הנתבעת 1, עמיגור - ניהול נכסים בע"מ (להלן: "עמיגור") (ההסכם צורף כנספח ג' לתצהיר התובעים). התובעים סומכים על ת/1 מיום 5.2.58 שזה לשונו: "הריני לאשר בזה שמר זליג אברהם רכש את הדירה מס' א/204 ומגיע לו שטח אדמה מסביב לדירתו בהתאם לתוכנית שבידי המוכ"ז". מסמך זה טוענים התובעים אושר שוב על ידי מנהל סניף עמיגור באשקלון (נספח ב/1 לכתב התביעה) שזה לשונו: "מצ"ב צילום תרשים חלוקת שטח בין 4 הדיירים כפי שהוכן בזמנו ונמסר לכל רוכש...". זליג הרוכש הראשון בנה קיר אבן וגדר מתכת מסביב לחצר. בעלי הדירות האחרות שרכשו אף הם את הדירות מעמידר, באותה עת, נכנסו למצב קיים והסכימו לו, אף שהסכמתם לא נדרשה כלל. חליפיו של זליג נכנסו לנעליו, בהתאם לתוכניות שהוצגו על ידו, נרכשה הדירה על ידי פרידמן וזה מכרה לתובעים. לאור משפטים שהתנהלו בין פרידמן לסעדה בענין אחר, הוסכם בין התובעים לפרידמן, שבהסכם ביניהם יתווסף סעיף 11 לפיו: "המעביר מצהיר כי כל החצר שייכת לו בהתאם לכל תוכניות הבניה ואישור ממ"י ועיריית אשקלון. המעביר מתחייב אם תוגש תביעה כלשהי על ידי השכנים מהקומה השניה, בקשר לזכויות ו/או לחזקה בחצר אזי ישא המעביר בכל נזק ו/או הוצאה שיידרשו בקשר לכך, לרבות מימון שכ"ט והוצאות משפט". במהלך דיון שהתקיים בפני המפקח על רישום המקרקעין התברר לתובעים כי הבית אותו רכשו רשום כבית משותף והחצר הינה רכוש משותף. בעקבות זאת פנו לעמיגור שתטפל בהצמדת השטח ונענו כי על פי נוהל שיצא בשנת 1965 מדובר בחלוקה פנימית לצרכי גינון בלבד ולא לצרכי בניה וחלוקה זו לא תרשם בפנקס המקרקעין. עמדת עמיגור: 3. עמיגור ניהלו את הבית נשוא הסכסוך החל משנת 1972 ועד שנרשם כבית משותף ביום 3.12.95. הבעלים של הקרקע עליו נבנה הבית היא רשות הפיתוח באמצעות מנהל מקרקעי ישראל. מאחר וחלק מהעובדות מקורן בעבר הרחוק, עת נוהל הבית על ידי עמידר וזאת עד לשנת 1972, חלק מהעדויות סומכות על מסמכים המצויים בתיק, שכן לאור הזמן הרב שעבר, חלק מהנוגעים בדבר, מכורח הנסיבות, אינם בנמצא עימנו. עפ"י הרישומים בתיק, הדירה בלבד הוחכרה לזליג אברהם (נ1/1 ו-נ 2/1), כאשר בהסכם זה אין כל התייחסות לגבי הצמדה כלשהי. ביום 5.8.81 הועברו הזכויות בדירה משמעון ויוכבד זייליק ואסתר מרקוביץ לוינטר בטי וזליג ישראל מכח צו ירושה (נ3/1). בהסכם החכירה שנחתם עם זליג אברהם ב-15.10.68, נ2/1, מפורט שהמגרש בבעלות רשות הפיתוח, עליו הקים משרד השיכון בית מגורים, אשר בדעת המחכיר לרשמו בלשכת רישום המקרקעין לפי חוק בתים משותפים התשכ"א - 1961 וכל שזליג אברהם חוכר זה את הדירה לפי נוסח חוזה חכירה. החוכר התחייב בסעיף 5 להסכם לשלם את המיסים והארנונה על הדירה ואת החלק היחסי של אותם המסים המוטלים על המגרש (שחולק לפי מספר הדירות אשר בבית). על פי חוזה החכירה (נ/1/1) שזה ההסכם בין קרן קיימת לישראל לבין זליג אברהם ואסתר ועמידר עולה ברורות שהוחכרה דירה בלבד. פרטי הדירה אמנם לא פורטו באותו הסכם חכירה, אך צויין שלדירה חלקים ברכוש המשותף (נ1/1 במבוא להסכם). ביום 5.8.81 חתמו המעבירים שמעון זייליק, יוכבד זייליק (בארי) ואסתר מרקוביץ שרכשו זכויות בדירה מכח צו ירושה, על העברת זכויותיהם לבטי וינטר וישראל זליג (נ4/1) ולאחר מכן גם וינטר בטי העבירה זכויתיה בדירה לישראל זליג (נ5/1 ו-נ6/1), כאשר בכל המסמכים מוזכרת דירה בלבד ואין כל התייחסות למגרש הצמוד או שטח קרקע נוסף הצמוד לדירה. דירה זו נמכרה לפרידמן על פי הסכם מיום 14.4.86, (נ7/1) וגם בהסכם זה אין כל התייחסות לשטח קרקע או למגרש אלא רק לדירה עצמה כפי שצויין בהסכם "הקונה רוצה לקנות מאת המוכר את החזקה ואת זכויותיו של המוכר לגבי הדירה (ההדגשה שלי - ש.ד) והמוכר מוכן למכור אותה לקונה...". יתרה מזו, בהסכם חכירה בין וינטר וזליג למינהל, כל שהוחכר זו דירה, כמופיע בהסכם בכותרת "הרשימה". שוב קיימת התייחסות "שהמחכיר הסכים להחכיר לו דירה/ בית עסק ביחד עם חלק יחסי ברכוש המשותף כמפורט ברשימה...". על פי נספח ג' לכתב ההגנה של המינהל שטר העברת זכות שכירות, עליו חתמו זליג ופרידמן פורט שוב שעסקינן בדירה בקומה א' ואין זכר למגרש צמוד. טענות הנתבע 2: 4. פרידמן רכש הדירה מזליג ישראל. בעת הקניה, הבית היה עם חצר צמודה, מגודרת על ידי גדר אבן מקיר ועל גבי קיר האבן בנויה גדר מתכת בגובה של כשני מטר, בחצר משטח מרוצף ומחסן הבנוי כחוק. בעת הרכישה זליג מסר לו את תוכנית הבניה יחד עם מכתב עמידר משנת 1958 (ת/1) המסדיר את חלוקת השטח בין דיירי הבית. בשנת 1988 משנודע לסעדה שבדעתו למכור את הבית, פנה אליו וטען כי חלק מהחצר המגודרת שייכת לו, הציג בפניו את המסמכים אך הדבר לא שיכנע את סעדה, אשר טען שהמסמך מזוייף. בזמן שהתובעים הגיעו לביתו על מנת לקנות את הבית יצאה הגב' סעדה ובצעקות הסבירה להם כי החצר מצוייה בבעיות משפטיות. התובעת 2 השיבה לה שלא תתערב. משנכנסו פנימה הציג בפניהם את כל המסמכים המצויים בידו. למחרת, כשישבו במשרד עו"ד ארדן כדי לחתום על הסכם, ביקשה התובעת 2 להוסיף סעיף בהסכם הנוגע לחצר ולכן התווסף סעיף 11. עוד מציין פרידמן כי "לעולם לא הייתי חותם על סעיף כזה בחוזה המכירה, לו היה לי צל של ספק שאכן החצר שייכת לי - כחוק". טרם מכירת הבית הגישו סעדה תביעה כנגדו לביהמ"ש השלום באשקלון, שנמחקה על ידם. זמן קצר לאחר מכן הגיעו סעדה להסכם עם נעמן לגבי שימוש מסויים בחצר וזאת עוד בשנת 91. בשנת 98 או בסמוך לכך הסתכסכו התובעים עם סעדה ושוב עלה נושא החצר המשותפת. אין מקום לשינוי מכיוון שזה מצב שנמשך שנים על שנים ואם ביהמ"ש יחליט אחרת לא תהיה אפשרות לנהל חיים תקינים וסבירים במקום. הדבר עשוי לגרום לתוהו ובוהו בכל השכונה שכן בכל הבתים קיימת חלוקה כזו או אחרת בין הדיירים. עוד מציין פרידמן שהוא לא שינה דבר במצב הקיים כאשר רכש הדירה. טענות הנתבעים 3 ו-4: 5. הנתבעים 3 ו-4 (להלן: "סעדה") הם שכנים של התובעים שעקב סכסוך עימם באה תביעה זו לעולם. סעדה בכתב הגנתם כמו בתצהירם טענו כי מדובר ברכוש משותף, בו התובעים עושים שימוש בלעדי ומונעים מהם את השימוש בשטח זה. לתובעים נמסר טרם חתימת ההסכם, בינם לבין פרידמן, שאין הם מסכימים לכך שהם ימשיכו להחזיק בחצר ולעשות בה שימוש באופן בלעדי, אך למרות התנגדות זו המשיכו להחזיק בחצר ואף הגדילו לעשות בכך שגידרו את החצר השייכת לכלל הדיירים. על רקע התנגדותם זו באה הצהרת פרידמן בסעיף 11 להסכם. ביום 16.12.96 הובא לידיעת התובעים על ידי עמיגור כי החצר משותפת לכלל הדיירים ואם יש חלוקה היא לצרכי גינון בלבד. כמו כן הודע לתובעים על ידי עמיגור כי הבית נרשם כבית משותף בלשכת רישום המקרקעין ביום 3.12.95 . התובעים הגישו תביעה בפני המפקח על רישום המקרקעין בגין הסגת גבול, אך זה הודיעם שמדובר ברכוש משותף. עוד טוענים סעדה כי בחצר המשותפת נמצאים מזה עשרות שנים שעון המים והצינורות המספקים את מי השתיה וכן בלוני גז ואנטנות הטלויזיה. התובעים הקימו מחסנים בחצר הבית למרות התנגדות השכנים ומשנפגע צינור המים של סעדה, סירבו התובעים לאפשר להם להכנס לבצע התיקון. כן מונעים התובעים מסעדה להחליף את בלוני הגז המצויים בחצר המשותפת על ידי כך שנועלים את החצר בדלתות ברזל, מחלקי הגז שביקשו להחליף הבלונים נחסמו על ידי התובעים והם נותרו מספר ימים ללא גז ורק בהתערבות המפקח על רישום המקרקעין התאפשרה החלפת הבלונים. עוד טוענים סעדה לנזקים כספיים שנגרמו להם, אך ענין זה לא רלוונטי לדיון שבפני וכלל לא ברור מדוע מצא מקומו הן בכתב ההגנה והן בתצהיריהם. עמדת נעמן - הנתבעים 5 ו-6: 6. נעמן, הנתבעים 5 ו-6, שכנים גם הם בבית בו מתגוררים התובעים וסעדה. הם מאשרים שהגיעו להסכם פשרה עם סעדה לגבי השימוש בשביל היציאה לרח' הנביאים אך אין בכך כדי לקבוע זכויות בשטח. המבנה הינו בית משותף ומסכימים הם שצו הרישום הוא שיקבע את הזכויות בכל הדירות בהתאם להסכם החכירה. הנתבע 7 - מינהל מקרקעי ישראל: 7. הנתבע 7, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), בכתב ההגנה, כמו גם בסיכומיו, טוען כי החצר נשוא הסכסוך היא בבעלות רשות הפיתוח ואף רשומה על שמו בלשכת רישום המקרקעין ומתן הסעד המבוקש לתובעים יפגע בזכויות הבעלות של רשות הפיתוח. רשות הפיתוח מאז ומתמיד וגם היום הינה הבעלים של המקרקעין עליהם הוקם הבית ובו דירת התובעים, סעדה ונעמן ובו אף מצוייה החצר שבמחלוקת כעולה מנסח הרישום (נספח א' לתצהיר סעדה). הבית נרשם כבית משותף ב-3.12.95 (נ/10/1 - צורף לתצהיר עמיגור). בית התובעים סומן כדירה מספר 1 והחצר נרשמה כחלק מהרכוש המשותף. הזכות היחידה של התובעים היא להרשם כחוכרים לדורות בדירה בהתאם לתנאי החכירה בהסכם מיום 25.4.82 שבין המנהל לבין וינטר וזליג. הסכם זה שימש כבסיס להעברת הזכויות, שכן וינטר וזליג העבירו זכויותיהם הלאה, רק על פי זכות החכירה שהיתה להם בדירה בלבד ולא מעבר לזה. דיון: 8. התובעים סומכים תביעתם על ת/1 בדבר זכאותו של זליג אברהם לחצר צמודה. אין במסמך זה כדי להקנות זכויות כאלה או אחרות במקרקעין, מבלי שהדבר יבוא לידי ביטוי בהסכם עצמו שנחתם בין הצדדים. הבעלים של הקרקע אינה עמידר או עמיגור. בהסכם החכירה, שנחתם עם אברהם זליג ולאחר מכן עם יורשיו, הוגדרו מפורשות זכויותיהם וזכויות אלה אינן כוללות את החצר, גם אם עמידר הבטיחה או התחייבה בצורה כזו או אחרת לגבי החצר בעבר, הרי שהתחייבות זו בטלה לאור הסכם החכירה שנחתם עם הצדדים השונים לאורך השנים ואשר ענינו הדירה בלבד וחלקים ברכוש המשותף. העובדה שהצדדים עשו שימוש וגדרו חצרם אינה מקנה זכות בעלות. גם פרידמן רכש את הדירה בלבד, כך גם צויין מפורשות בהסכם בינו לבין זליג. לטענתו הוצג בפניו תיק ובו התחייבות עמידר, אך בכך אין להקנות זכויות בעלות או חכירה כלפי עמיגור ו/או המינהל. פרידמן מעיד שהוא בדק בעמיגור טרם הרכישה וכדבריו "אם אתה אומר לי שבתיק של הדירה יש חוזה חכירה אני משיב שלא חיטטתי בתיק... אני ניגשתי עם המסמכים שהיו לי וביקשתי לדעת אם הם בסדר, התשובה שניתנה לי שהמסמכים בסדר... הוא בדק בתיק ואמר לי שהכל תקין" (עמ' 21 שורה 26-23). זה שהכל תקין והמסמכים בסדר עדיין אינו מצביע שהחצר צמודה לדירה. מעבר לכך, הגוף הנכון לבדוק בו זכויות הינו מנהל מקרקעי ישראל ולא רק עמיגור. בדיקה במינהל לא נעשתה אבל גם לעדותו של פרידמן לא שאל ולא נאמר לו שמדובר בדירה לה צמודה חצר. הוא גם מאשר שלא בדק את חוזי החכירה של זליג (עמ' 20 שורה 8), כאשר בחוזה זה מצויין מפורשות שהוא רכש רק דירה. טוען ב"כ התובעים כי חברת עמיגור אינה מעבירה אינפורמציה לרוכשים פוטנציאלים בטרם חתימת ההסכם וזה אשר אכן אמר נציג עמיגור, אך עדיין אין בכך כדי לסכל את הבדיקה , שכן אדם לא בא לבדוק בעלמא, אלא לגבי דירה ספציפית שבה הוא מתענין ומכח יפוי כח של המוכר ניתן לבדוק פרטי הרישום. מעבר לכך שעמיגור היא רק חברת ניהול, אינה הבעלים של הקרקע ויש לבדוק הזכויות לא רק בחברת הניהול, אלא אצל הבעלים שלענינינו הינו מינהל מקרקעי ישראל. בנוסף הודע לתובעים מפורשות שיש סכסוך ומחלוקת לגבי הבעלות בחצר, כעולה מעדותם של סעדה ושל פרידמן. מעידה לענין זה התובעת 2, שהיא בדקה הענין עם עוה"ד שאמר לה שהכל בסדר, אלא שעוה"ד לא הוזמן להעיד ולא ברור איזה בדיקה, אם בכלל עשה, לגבי הזכויות של פרידמן, טרם עריכת ההסכם. לא ברור אם בדק ספציפית, השאלה האמיתית השנויה במחלוקת לגבי הצמדת החצר לדירה. חיזוק לכך שלתובעים ולפרידמן, היו ספקות לגבי הזכויות בחצר, עת רכשו הדירה, בעדותה של התובעת 2. "לשאלה אם זה נכון שעו"ד ארדן אמר לי במועד החתימה על ההסכם שבמידה והחזקה בחצר לא תהיה של מר פרידמן הוא יפצה אותי כספית אני משיבה גם פרידמן הציע לי כדי שאני אהיה עוד יותר שקטה ורגועה - זה נכון שלפני חתימת ההסכם עו"ד אמר שכדאי בשביל הבטחון במידה ויתברר שהחצר לא של פרידמן שהוא יפצה אותי כספית" (עמ' 12 שורות 29-25). מדבריה אלה של התובעת 2 למדה אני שכלל לא נעשתה בדיקה ובירור לזכויותיו של פרידמן בחצר עצמה. לא אתייחס למהימנות עדותה של התובעת 2, רק אעיר, שהיא מתאימה את העובדות למציאות הנראית לה נכונה בעת מתן העדות (לענין זה ראה עמ' 13 שורות 22-21 עמ' 10 (שורות 22-14). אם אכן בדק עוה"ד הזכויות כנטען על ידי התובעת 2, וביודעה שיש מחלוקת הנוגעת לכך, מדוע לא צויין בהסכם מפורשות שהדירה כוללת חצר הצמודה אליה. יתרה מזו, מאשר פרידמן שאין התייחסות לחצר בהסכם, מכיוון שלא היה צורך. הכיצד לא היה צורך בהתייחסות ספציפית לחצר, כאשר היה צורך בכך בסעיף 11 להסכם. עצם העובדה שכל הנוגעים היו מודעים לבעיתיות שבדבר ובכל זאת לא טרחו ורשמו זאת בהסכם מצביעה על כך שמדובר למעשה ברכוש משותף. יתרה מזו, בסעיף 11 להסכם צויין מפורושת שפרידמן מתחייב אם תוגש תביעה כלשהי על ידי סעדה "... בקשר לזכויות ו/או לחזקה בחצר". בסעיף 11 אמנם צויין כי החצר שייכת לו בהתאם לאישור של מינהל מקרקעי ישראל, אך מה היה יותר פשוט מלהציג אישור כזה. אישור כזה לא הוצג לא בפני התובעים וגם לא במהלך הדיונים המשפטיים בפני. דווקא כל האישורים של המינהל שהוצגו, סותרים את הכתוב בסעיף זה שבידי פרידמן אישור מטעם המינהל שהחצר שייכת לו. עוד טוענים התובעים שמדובר בשטחים המחולקים פיזית עשרות שנים והמסמכים המצויים בתיק עמיגור הם הבסיס לחלוקה. אציין שלא הוכח בפני שהחלוקה היום היא אכן על פי המפורט בת/1 והתובעים כלל לא העידו על כך, כך שגם לא ברור אם החלוקה הפיזית היום בשטח תואמת את ת/1. לו לא נחתם הסכם חכירה עם זליג ישראל וקודם לכן עם זליג אברהם ואסתר המגדיר את זכויותיהם לדירה בלבד וזאת שנים לאחר מתן ת/1, ניתן היה להסתמך אף על מוצג ת/1, מכתב עמידר. משנחתם הסכם חכירה הן עם הרוכשים המקוריים זליג אברהם ואסתר והן עם חליפיהם ושעל פיו כל שרכשו זה את הדירה, טענת ההסתמכות על ת/1 לא תוכל לעמוד, לאור הסתירה המהותית ביניהם. זליג אברהם ואסתר ואחריהם זליג ישראל ווינטר בטי, גם אם היתה להם זכות כלשהי להצמדת החצר, ויתרו על זכות זו לאור הסכם החכירה עליו חתמו עם המנהל, שענינו הדירה בלבד וחלקים ברכוש המשותף. עוד לציין שעמרם בן יאיר, שעבד שנים רבות בעמיגור מעיד שמנסיונו רב השנים ידוע לו כי התרשים לא נועד למטרות רישום ולא היווה בסיס לרישום אלא היווה תרשים לצרכי גינון בלבד. תימוכין לכך שלפרידמן ולאחריו לתובעים, אין זכות בלעדית בחצר מעצם העובדה שבלוני הגז של סעדה מצויים בתחומה של אותה "חצר" צמודה. חלוקת השטח בין הדיירים כפופה לאישור הבעלים, משמע, המינהל (עדותו של בן יאיר עמ' 37 שורות 27-25) ולכן נושא הצמדה לא יכול היה להקבע על ידי פקיד זה או אחר בעמידר, שלא ברור על מה ביסס מכתבו הסתמי. התובעים לא הוכיחו זכאותם להצמדת המגרש לדירה שרכשו, שכן גם זליג שמכר לפרידמן ופרידמן שמכר לתובעים, כל שרכשו הן זכויות בדירה בלבד, וחלקים ברכוש המשותף אם וכאשר ירשם הבית כבית משותף. ואכן משנרשם הבית כבית משותף, נרשמה כל החצר כרכוש משותף. התובעים לא הוכיחו שעמיגור הציגה מצג כזה או אחר שהנכס הנמכר כולל חצר הצמודה לו. נהפוך הוא, גם בליבם כרסם הספק אם אכן החצר כלולה בממכר, אך לא עשו דבר לוודא זאת סופית, לפיכך אני דוחה התביעה למתן פסק דין הצהרתי. התובעים זנחו בסיכומיהם הסעד הכספי שנתבע על ידם כנגד עמיגור וטוב שכך שכן לא הוכחה עילת תביעה המזכה אותם בסעד כספי זה. צו המניעה: 9. עתירה נוספת של התובעים היא למתן צו מניעה האוסר על סעדה להיכנס לחצר דירת התובעים בהסתמך על זכות השימוש שעשו במשך שנים. לו הוכח בפני שהיתה הסכמה של כל הדיירים לשימוש בלעדי של התובעים, ניחא, אך הסכמה כזו לא היתה קיימת. סעדה אף הזהירה התובעים מפני הבעיות הכרוכות בחצר עוד בטרם רכשו הדירה. ההליכים בפני המפקח על רישום המקרקעין שהגישו התובעים בגין השגת גבול של סעדה וההליכים בין פרידמן וסעדה בבית משפט השלום באשקלון, מעידים על העדר הסכמה לשימוש בלעדי ברכוש המשותף. ברע"א 107/86 ורע"א 110/86 עזבון המנוח אברהם רימר ז"ל ואח' נ. צביה הילמן ואח' נדון מקרה בו המוכרים במסגרת עסקת מכר ביקשו להעביר לקונים גם מרפסת הבנויה על הרכוש המשותף של הבית המשותף אשר לגבי השימוש בו נתנה להם בשעתו רשות דיירי הבית דאז. דיירי הבית בעת ההעברה סירבו לאפשר לרוכש החדש שימוש ברכוש המשותף. בית משפט השלום סבר שמדובר בהרשאה בלתי הדירה הניתנות להעברה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הרשות לא נתנת להעברה, ביטל את פסק הדין של בית משפט השלום והורה על הריסת המרפסת מהרכוש המשותף. הנשיא שמגר דחה הבקשה לרשות ערוער וקבע: "לא ראיתי מקום למתן רשות ערעור. לאור מהותה של הרשות לשימוש חינם במקרקעין בנסיבות העובדתיות... לא יכול הזוג רימר להקנות את הרשות שנתנה - למאן דהוא אחר. מקובלת עלי גם ההשקפה כי בני הזוג רוזן יכלו על נקלה לבדוק מראש לפני הרכישה במרשם המקרקעין וברישומי החלטות של הבית המשותף מה הן הזכויות שהזוג רימר משמש כבעלים שלהם ואשר אותם הלה יכול להעביר לאחר". כך אף בענינינו - התובעים ידעו שיש מחלוקת לגבי חזקה בלעדית בחצר מטעם משפחת סעדה, אשר לא הסכימה בשום שלב לשימוש בלעדי שלהם ויכלו לבדוק הזכויות הן בעמיגור והן במנהל מקרקעי ישראל, אך בחרו שלא לעשות כן ואין להם להלין אלא על עצמם. לפיכך אני דוחה הבקשה לצו המניעה. זיקת הנאה: 11. עוד טוען ב"כ התובעים לזיקת הנאה בהסתמך על סעיף 94 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969, מכח זה שהתובעים הם חליפי קודמיהם שישבו בנכס עוד משנת 1952. טענה בדבר זיקת הנאה, מן הראוי שהיתה מוצאת ביטויה בכתב התביעה כדי שהנתבעים יוכלו להתייחס אליה ולא רק בסיכומי התובעים. סעיף 95 לחוק המקרקעין קובע כי "בזיקת הנאה לטובת אדם או סוגי בני אדם אין בעלי הזיקה רשאים להעביר זכותם, אלא בהסכמת בעל המקרקעין הכפופים, והוא באין הוראה אחרת בתנאי הזיקה". בענינינו לא רק שלא היתה הסכמה טרם רכישת הדירה על ידי התובעים, אלא סעדה השמיעה מחאתה בקולי קולות. זאת ועוד, רוכש אינו נחשב כחליף לצורך עסקת מכר לענין זה ראה ע"א 197/84 מחמוד חסן מגורי נ. רשות הפיתוח פ"ד לט(2) עמ' 85 מאחר והתובעים לא רכשו את זכויותיהם במשך שנים ואינם חליף של הרוכש הקודם לא קמה זיקת הנאה. בדרך אגב, אעיר, שספק בעיני שמדובר בזיקת הנאה בכלל. זיקת הנאה מוגדרת בסעיף 5 לחוק המקרקעין - "שיעבוד מקרקעין להנאה שאין עימה זכות להחזיק בהם" ואילו התובעים טוענים לזכות להחזיק במקרקעין. 12. סוף דבר, אני דוחה התביעה. מחייבת התובעים יחד ולחוד בהוצאות המשפט ושכר טירחת עו"ד בסך של 6,000 ₪ לנתבעת 1 וסך של 6,000 ₪ לנתבעים 3 ו-4 יחדיו. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. איני מחייבת בהוצאות לנתבעים 2, 6-5 ו-7, שכן היו נתבעים פורמליים ולמעשה היו פטורים מהופעה. לא חייבתי בהוצאות לנתבע 2 מכיוון שהקו שנקט תאם את עמדת התובעים. 13. לא אוכל לסיים פסק דין מבלי להעיר הן לתובעים והן לסעדה, שמדובר בסופו של דבר בשכנים הגרים יחדיו וכפי שהתברר במהלך הדיון חלק מהתקופה אכן שררו בין הצדדים יחסי שכנות סבירים וחבל שאלה עלו על שרטון מכיוון שיחסים מעורערים אלה הם הבסיס לכל התביעה . את סעדה לא הרכוש המשותף הוא שמטריד אלא העובדה שנמנעת מהם גישה חופשית לבלוני הגז ולצינורות המים. טוב יעשו הצדדים אם יגיעו ביניהם להסדר לענין חלוקת השימוש ברכוש המשותף או חלוקתו בכלל, וכך יחסכו לעצמם פניות מיותרות לערכאות ויתרמו לשיפור יחסי השכנות שביניהם. מתוך תקווה שיחסי הצדדים אכן יקבלו תפנית חיובית, לא חייבתי התובעים בסכום ריאלי של שכר הטירחה, כפי שמן הראוי היה לעשות, כדי לאפשר לצדדים לפתוח דף חדש ביניהם. בתים משותפיםסכסוך שכניםסכסוך