להלן פסק דין בנושא ערבות אישית לצ'ק: 1. התובעת רכשה רכב "ינודאי" מחברת השכרה בשם "אמדו השכרת רכב והשקעות (1995) בע"מ", ("אמדו"), אשר היתה נתבעת נוספת בתיק זה, ונמחקה ממנו. בין התובעת לבין אמדו נכרת הסכם מיום 1.11.98 ("ההסכם"). 2. הרכב היה משועבד לחברת "ליסינג", ולכן, בהסכם נקבע כי בתוך 30 יום מתשלום התמורה בפועל, יבוצע שחרור השעבוד. התמורה המוסכמת היתה 52,000 ₪, כולל מע"מ, והיא שולמה במלואה לאמדו, בשיק שנפרע ביום 8.11.98. 3. הרכב הועבר לחזקת התובעת, והיה בשימושה תקופה מסויימת, אלא שהשעבוד האמור מעולם לא הוסר, ובסופו של דבר במרץ 2000 נתפס על ידי הוצל"פ ונלקח, במסגרת מימוש זכויותיה של חברת הליסינג בגין אותו שעבוד. בין לבין, כאשר מכתבי התראה של ב"כ התובעת, לא הועילו, שוגר ביום 14.4.99 מכתב בטול העסקה מטעם התובעת, אל אמדו, ובו נדרשה אמדו לקבל בחזרה את הרכב כנגד החזרת כל התמורה. כמבואר, בפועל לא כך התרחשו הארועים. 4. בסמוך לאחר שהרכב נלקח על ידי הוצל"פ, והוצא מרשות התובעת, וכאשר נותרה זו בפני שוקת שבורה, ללא הרכב, ובלא שאמדו עצמה היתה יכולה, מסוגלת, או נכונה להשיב לה את כספה, הוגשה תביעה זו, כלפי אמדו, שאחר כך נמחקה, וכן, וזה לב התיק כיום, כלפי הנתבע אבי תורג'מן. ("הנתבע" או "אבי"). 5. נטען כלפי הנתבע כי הוא התחייב ביום 5.11.98 באופן אישי לשחרר את השעבוד על הרכב, בתוך 7 יום, ומשלא נעשה הדבר, נטען כי הופרה ההתחייבות, ויש לחייבו בתשלום הנזקים שבאו על התובעת עקב כך. מבין פריטי הנזק שתוארו בס' 11 לכתב התביעה, נזנחו, לעת הסיכומים, הסעיפים ב-ג' שעניינם הוצאות וביטול זמן, והפרש בין מחיר הרכב לעלות רכב חדש, ונותר סעיף אחד - שווי תמורת הרכב ששולמה, בשעתו, 52,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית. 6. מכאן - שהשאלות העומדות להכרעה, כיום, הן אלה: א. האם ניתנה התחייבות אישית של אבי להסרת השעבוד? ב. האם הופרה ההתחייבות? ג. האם ניתנה התחייבות זו כלפי התובעת, או כלפי צד שלישי? ד. אם ימצא שאכן ניתנה, וכלפי התובעת, וכי הופרה על ידי אבי, תשאר השאלה של גובה הנזק, אם בכלל. 7. האם ניתנה התחייבות אישית? 7.1 אין חולק שביום 5.11.98 חתם אבי על מסמך, בכתב יד, המופנה אל "שלמה רימון", (ולעניין זה ניזקק בהמשך), והוא ערוך על "נייר פירמה" של אמדו. נאמר בו כדלקמן: "הנדון: העברת בעלות רכב 20-024-42 הנני מתחייב בחתימתי לשחרר את השעבוד לרכב הנ"ל תוך שבוע ימים מיום התשלום בפועל. ולהבטחת (מילה לא ברורה) פעולות אתן צ'ק בסך 52,000 ₪ בבטחון בברכה תורג'מן אבי". (להלן: "ההתחייבות") 7.2 טענה ראשונה בפי אבי - כי התחייבות זו ניתנה בשם ועבור אמדו ואין היא מחייבת אותו אישית. לטענתו חתם רק כמורשה חתימה באמדו - ותו לא. 7.3 לחיזוק טענתו הוא מצביע על כך כי צ'ק הבטחון על סך 52,000 ₪, הנקוב בהתחייבות הוא צ'ק של אמדו, ולא צ'ק פרטי, והוא נחתם בחותמת אמדו, כדת וכדין. 7.4 אין לקבל טענת אבי, ויש לקבוע כי הכוונה היתה ליצור התחייבות אישית שלו. זאת מן הנימוקים הבאים: א. אין לצד חתימת אבי על המסמך חותמת החברה, ואין בגוף הכתב, נייר הפירמה, כל רמז לכך שמדובר בהתחייבות בשם החברה. ב. המילים "הנני מתחייב בחתימתי", נושאות אופי "חגיגי" והצהרתי, ומכוונות ליצור מחויבות אישית של החותם. ג. אבי הוא רואה חשבון במקצועו, ואין ספק שמודע היטב לאבחנה בין חתימה אישית ובין זו הנועדה לחייב חברה. קשה להאמין שמתוך הסח הדעת נאות לניסוח כזה. ד. לכאורה, ההתחייבות החדשה, מ-5.11.98, לא הוסיפה הרבה על התחייבות מטעם אמדו הכלולה בהסכם המקורי, שגם שם היתה התחייבות לשחרור הרכב המשועבד. אם כל מה שקרה הוא שבמסמך המאוחר קוצרה התקופה לשחרור לשבוע, במקום 30 יום, מדוע לא נאמר במפורש שעסקינן בשנוי ההסכם? אין זאת אלא כי נוסף כאן מימד חדש של ערבות אישית - וזו תכלית כתב ההתחייבות. ה. למותר לציין שעדי התובעת איתנים בדעתם שמתן ההתחייבות נעשה, חד משמעית, על רקע רצונם לקבל התחייבות אישית להסרת השעבוד, בנוסף לצ'ק הבטחון שניתן על ידי החברה עצמה. אם התובעת סמכה יהבה באופן מוחלט על החברה - אמדו - ולא נזקקה להתחייבות אישית של מי מטעמה, מה הוסיפה ההבטחה הכתובה - מעבר לשיק הבטחון על מלוא התמורה? 7.5 כאמור, בהתייחס לשאלה הראשונה - יש להשיב בחיוב ולקבוע כי אבי התחייב אישית להסרת השעבוד מהרכב. 8. האם ההתחייבות ניתנה כלפי התובעת והאם הופרה על ידי אבי: 8.1 שתי שאלות אלה שלובות זו בזו, על רקע טענת ההגנה שמעלה אבי. טענתו היא שכפי האמור בכתב עצמו, הריהו מופנה אל "שלמה רימון", ואליו בלבד, ואין הוא יוצר חובה כלשהי כלפי התובעת. מעבר לכך - הוא טוען כי קיום ההתחייבות הותנה בסילוק חובות של רימון כלפי אמדו, ומשזה לא התרחש, ממילא לא הופרה התחייבות המותנית שניתנה, לשיטתו. 8.2 אין חולק ששלמה רימון היה חלק מהעסקה, וכי היה מעורב בביצועה. רימון הוא מנהל "האגודה למען הזקן", אשר שכרה כלי רכב מאמדו לטווח ארוך, ועל בסיס קבוע. אמדו, כאשר מצבה הכלכלי החמיר, נותרה חייבת לאגודה כ- 45,000 ₪, כאשר מדובר במקדמה על חשבון ההשכרות, בעוד שלא היתה מסוגלת לספק את כלי הרכב בפועל. כדי להציל את כספי האגודה, וכאשר לה עצמה לא היה עניין, או נוחות חשבונאית לרכוש בעצמה את הרכב, הוסכם בין רימון לאמדו, כי הוא ינסה למצוא קונה לרכב, וכספי התמורה יועברו לאגודה, לכסוי החוב, זאת ועוד - חוב אמדו לאגודה אף יפרס ל-8 תשלומים. 8.3 שלמה רימון הוא שמצא את התובעת והביאה כקונה לאמדו. וזאת באמצעות בנו, קובי, שהכיר את יעקב כהן מנהל התובעת. פועל יוצא נכרת ההסכם לרכישת הרכב, ישירות, בין אמדו לבין התובעת, אך כאמור, בתווך ובמעורבות אינטנסיבית של רימון עצמו. 8.4 טענתו של אבי, שההתחייבות ניתנה כלפי רימון, יכול ותהיה סבירה, שכן לרימון היה אינטרס מובהק שהשעבוד יוסר, ושהעסקה תצא אל הפועל, בכך תקבל האגודה שבניהולו את כספה מאמדו. אולם - בין שרימון "נהנה" מההתחייבות להסרת השעבוד, ובין אם לאו - הרי בנסיבות הקיימות יש לראות את כתב ההתחייבות כיוצר מחויבות חוזית ישירה כלפי התובעת, בנוסף להתחייבות כלפי רימון. 8.5 חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 מחיל עצמו גם על התחייבות שאינה חוזה "רגיל" כפשוטו, וס' 61 ב' לחוק זה קובע כי: "הוראות חוק זה יחולו ככל שהדבר מתאים לעניין ובשנויים המחוייבים גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה" בעניין שלפנינו ראוי לקבוע כי ההתחייבות אבי כלפי רימון יצרה קשר חוזי מחייב - והתחייבות עצמאית כלפי התובעת, גם כן, וזאת בשל העובדות ועל רקע הנסיבות הבאות: א. אבי ידע שהתובעת מודעת להתחייבות האמורה. ב. נוצר מצג מחייב מטעמו כלפי התובעת לעניין הסרת השעבוד, והתחייבותו האישית לעשות כן. ג. אבי ידע שהתובעת הסתמכה ופעלה על סמך המצג, או שהיה אמור לדעת זאת בודאות גבוהה, וכי פועל יוצא מכך - ועל סמך זה - שיחררה את תשלום כל התמורה לרכב. 8.6 לעניין זה יש להפנות לדברים הבאים: א. טענעת אבי, (תצהירו מ-13.3.01), כי לא ידע כלל על זהות הקונה, וכי פעל רק כלפי רימון, נסתרה והוא עצמו הודה כי היה ער לזהות הקונה, ועל כי עומד להנתן ישירות לתובעת צ'ק הבטחון. ב. רימון מעיד כי העביר בפועל את מכתב ההתחייבות לידי יעקב כהן מנהל התובעת, בסמוך לקבלתו. (עמ' 6 מ-4.9.01 שורה 9). ג. אבי מאשר ומאשש את הקשר ההדוק בין הבטחונות - כולם - לבין התובעת, אף שקודם טען שאין קשר בין ההתחייבות לבין השיק: "הם רצו התחייבות של החברה לשלמה רימון ושיק של החברה לחב' בר קמא" (עמ' 13 שורה 12). ד. שלמה רימון, שמצאתי ליתן אמון בעדותו, קשר בתצהירו (27.2.01) את כל הקצוות והבהיר כי מתן ההתחייבות היה דרישה מצד התובעת. "בעקבות דרישה שהעלה אחיו של כהן יעקב, מר מתוק כהן להבטחת הסרת השעבוד על ידי החברה, נתן לי אבי תורג'מן התחייבות אישית ללא תנאי בכתב, ובה הוא מתחייב להסדיר את הסרת השעבוד תוך שבוע מיום התשלום בפועל ועליה הוא אף חתם בעצמו. כן סוכם כי ינתן לתובעת שיק בטחון מאת הנתבעת 1 להבטחת העברת הבעלות ברכב ובתמורה לשיק הבטחון והערבות ימסר התשלום מהתובעת". ה. העד יעקב כהן, מנהל התובעת, בעדות שלא נסתרה, תצהירו מ-26.1.01, מצהיר כי שחרור כספי התמורה נעשה על סמך, בין היתר, כתב ההתחיבות, ותוצאה מקבלתו אצל התובעת: "ביום 5.11.98 העביר אלי רימון את כתב ההתחייבות האישית חתום על ידי אבי תורג'מן. רימון העביר אלי את שיק הבטחון על סך 52,000 ₪. אני חתמתי על ההסכם והוריתי לרימון להעביר את השיק על סך 52,000 ₪ עבור הרכב לידי (אמדו). שיק התובעת נפדה ביום 8.11.98". ו. אין לי ספק כי אבי היה מודע לכך שתשלום התמורה על ידי התובעת נעשה בהסתמך על המצג שנוצר על ידו, זה של התחייבות אישית להסרת השעבוד, לצד מתן שיק הבטחון, וכי התובעת שינתה מצבה לרעה, בכך שמסרה לידי אמדו את מלוא התמורה, טרם שהוסר השעבוד, וכי עצם נכונותה לעשות כן ולהחשף לסיכון כספה, בשל כך, נעשה, בין השאר, בהסתמך על ההתחייבות האמורה. די בכך להקים קשר חוזי ישיר, בגין ההתחייבות, בין אבי לבין התובעת עצמה, אף שלא היתה נמען ישיר ומיידי בטקסט עצמו, ואף שרימון בלבד מופיע על פני הכתב. 8.7 טוען אבי, אין לראות את אמדו, או את עצמו, כמפר ההתחייבות, בכל מקרה ,שכן היא היתה מותנית בסילוק חובות של רימון, או האגודה שבניהולו, כלפיו. אין לקבל טענה זו. ראשית - היא סותרת האמור במסמך הכתוב, שם אין זכר להתניה כלשהי. שנית - לו היה חוב כלפי אמדו, הכיצד לא קוזז מחוב אמדו כלפי האגודה, ומדוע נמסרו לאגודה, באמצעות רימון, שיקים לכסוי כל החוב של אמדו כלפיה (בגובה התמורה לרכב). שלישית - אבי לא הוכיח קיום החוב ומקורו, ולא הציג מסמך קביל לתמוך גירסתו. עדותו לעניין קיום החוב הנטען, ושיעורו, מעורפלת, רבת סתירות, ואין לקבלה. 8.8 מצאנו, שעצם הפרת ההתחייבות להסרת השעבוד, אינה במחלוקת, שהרי ידענו שהשעבוד לא הוסר כלל, עד לתפיסת הרכב, על ידי חברת הליסינג. כאשר דחינו, לעיל, את טענת ההגנה של אבי, על כי ההתחייבות היתה מותנית, ברור, שהתוצאה היא שההתחייבות הופרה על ידיו לכל דבר ועניין. 9. סיכום ביניים של הקביעות שלעיל מלמד כי מצאנו ש - א. ניתנה התחייבות אישית של אבי להסרת השעבוד שעל הרכב. ב. ההתחייבות יוצרת קשר חוזי ישיר כלפי התובעת. ג. ההתחייבות הופרה, ואין בפי אבי הצדק מוכח לאי קיומה. מכאן - נותר לפסוק בשאלת הנזק, והפיצוי המגיע לתובעת מהנתבע, בשל הפרת ההתחייבות. 10. הנזק: 10.1 אין עסקינן בהשבה, שכן עילת התביעה הנטענת היא הפרת הסכם מצד הנתבע, ונדרש פיצוי ממנו כדי גובה הנזק. 10.2 אין ספק, ואין חולק, שלו הוסר השעבוד מעל הרכב, לא היה נלקח מידי התובעת, וכספה, או חלקו לא היה יורד לטמיון. אין חולק, שמעת שהרכב נלקח מחזקתה, לא קיבלה התובעת כספים כלשהם מתמורת מכירתו, ככל שנמכר, או ממימושו בדרך אחרת. עוד אין חולק, שהתובעת מצידה, שילמה לאמדו את מלוא התמורה שעליה התחייבה. 10.3 גובה הנזק לתובעת, הוא, לטעמי, שווי הרכב, לעת תפיסתו על ידי הוצל"פ, כאשר שווי זה צריך לשקף את ערכו, לא ליום הרכישה, אלא ליום תפיסתו, במרץ 2000. נתון זה כבר מביא בחשבון את מה שמבקש אבי לקזז בתור "שווי השימוש שעשתה התובעת", שכן, בידוע שווי רכב לזמן נתון, בנוי, בין השאר, על מספר הבעלויות הקודמות, על גיל הרכב, ועל הקילומטרג' שביצע. 10.4 אין בפנינו, בהליך זה, נתון מוכח מה היה שוויו של הרכב לעת תפיסתו, והילכך מהו הסכום שירד לטמיון, מכספי התובעת, בשל הפרת ההתחייבות להסרת השעבוד. סכום זה, לו היה מוכח, היה משקף נאותה את גובה הפצוי שיש לחייב בו את אבי, על מנת להחזיר את התובעת למצבה, כפי שהיה אמור להיות, אלמלא הופרה ההתחייבות, ולו נותר הרכב בידה ובשימושה. 10.5 אימוץ גירסת התובעת, כי הפצוי המגיע הוא בגובה מלוא התמורה ששולמה, בשעתו, תביא לתוצאה לא צודקת כלפי הנתבע, כאשר אין היא משקפת את שחיקת ערך הנכס, שלא באשמתו של הנתבע, בשל חלוף הזמן, השמוש שנעשה ברכב לצרכי התובעת, ואת ירידת ערכו בשל עצם רכישתו על ידי "יד" נוספת. על דרך אמדן הייתי מפחית מן התמורה "ההסטורית" סכום השווה ל-15%, כלומר סך של 7,800 ₪, ומעמיד את היתרה, לפיכך, על 44,200 ₪. 10.6 יש לקבוע, כי לאחר שיתר פריטי ההפסד והנזק שנטענו, נזנחו, ולאחר שבוצעה ההפחתה דלעיל, על דרך אמדן, כי על הנתבע על לפצות את התובעת בסכום של 44,200 ₪, בערכי יום הגשת התביעה. 11. התוצאה היא כי התביעה מתקבלת, בחלקה, כך שהנתבע אבי תורג'מן ישלם לתובעת הסך 44,200 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית למן יום הגשת התביעה, וכן ישא בהוצאות התובעת, לרבות החזר אגרה, על פי החלק היחסי שנפסק, וכן בשכ"ט עו"ד של התובעת בסכום של 5,000 ₪ ומע"מ על סכום זה. שיקיםערבות אישיתערבות