ראשית דבר, רואה אני חובה להתנצל לפני בעל הדין, על כך שמפאת תקלה במזכירות הועבר התיק ללשכתי 8 חודשים לאחר הגשת אחרון הסיכומים, דבר שהוסיף לעיכוב במתן פסק הדין. על כך, סליחה ומחילה, בשמי ובשם המזכירות. 1. התובעים היו הבעלים של שני כלבים מגזע "סמוייד" (להלן: "הכלבים"), ואילו הנתבע ניהל ועודנו מנהל עסק של פנסיון לכלבים בישוב מצפה יריחו. 2. בתאריך 5.8.96, מסרו התובעים לנתבע את הכלבים, משום שנסעו לחו"ל, ועם שובם בתאריך 11.8.96, התברר להם, שהכלבים מתו, בהפרש של כשעה זה מזה. בעקבות כך, הגישו נגד הנתבע תביעה זו, בה הם תובעים ממנו סכום של 100,770 ₪, סכום הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, כשסכום זה כולל גם פיצוי עבור עוגמת נפש, אשר הוערך על ידם בכתב התביעה ב-33,590 ₪. 3. הדיון בתובענה פוצל, ראשית דבר להכרעה בשאלה האחריות. 4. המחלוקת העובדתית: המחלוקת העובדתית בין בעלי הדין מצומצת ביותר, ונוגעת לסיבת מותם של הכלבים. התובעים טוענים בתביעתם, כי הכלבים לא מתו מוות טבעי אלא כתוצאה מהרעלה של חומר זרחני אורגני. הנתבע אינו חולק על כך שהכלבים מתו מוות לא טבעי, אך טוען, כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח את סיבת המוות, ולא את הקשר בין המוות לאותו חומר זרחני אורגני. לטענתו אין כל ראייה מטעם התובעים, המוכיחה את מידת הרעלים שבחומר הזרחני, ואין ראייה שחומר זה נמצא בשטח הפנסיון. בתצהיר עדותו הראשית אומר הנתבע, בסעיף 10, כי תוצאות הנתיחה שלאחר מות הכלבים הגיעו כחודש לאחר מותם, ו"העתק שלה צורף לכתב התביעה". מכאן, שהנתבע אינו חולק על תוצאות אלה, לפיהן המוות אינו כתוצאה מהרעלה של חומר זרחני אורגני. בהסכמת הצדדים, הוגשה תלונת הנתבע במשטרת מעלה אדומים, מתאריך 16.10.96 [ראו ת/2]. אגב, הנתבע המתין חודשיים עד שהגיש התלונה, ועשה כן, ככל הנראה, לאחר שלא עלה בידו להגיע להבנה עם התובע [ראו תאריך המכתב ת/1]. במשטרה אמר הנתבע שיש לו פנסיון כלבים, ואישר, בין השאר, שבבדיקה מעמיקה נוספת של המכון הוטרינרי בבית דגן, נמצא בגופם של הכלבים, רעלים זרחניים אורגנים. לדבריו, המכון ביקש מהפנסיון את חומרי ההדברה שהם משתמשים, ובבדיקה נמצא, שהרעלים שהופיעו אצל הכלבים, לא נמצאו בחומרי ההדברה, שהשתמשו בפנסיון אלא מדובר בחומר הדברה רעיל, שמשתמשים בו חקלאים. הנתבע צירף את סיכום תוצאות הבדיקות של המעבדה לפתולוגיה גם לתלונתו במשטרה, כמו כן, מאשר שמדובר בהרעלה גם במכתב ששלח לתובעים [ת/1]. בחקירתו הנגדית בבית המשפט, אמר הנתבע שהוא אינו חולק על כך שהכלבים מתו מהרעלה [עמ' 7]. מהחומר הראייתי המונח לפני, אשר לא נסתר, לא יכול להיות ספק שהכלבים מתו מהרעלה של חומר זרחני אורגני, וכך אני קובעת. 5. המחלוקת המשפטית: המחלוקת המשפטית בין הצדדים, נסובה על היקף אחריותו של הנתבע, כשומר שכר. התובעים טוענים, כי הנתבע הינו שומר שכר, וככזה, עליו נטל ההוכחה להוכיח, שהנזק נגרם על ידי נסיבות, שלא היה עליו לחזותן מראש, ושלא היה יכול למנוע תוצאותיהן. במילים אחרות, עליו הנטל להוכיח, כי התקיימו נסיבות, הפוטרות אותו מאחריות. לעומתם, טוען הנתבע, כי התובעים כלל לא הוכיחו את סיבת מותם של הכלבים, ובכל מקרה, אף אם הינו "שומר שכר" עומדת לו ההגנה בסעיף 2(ב) בחוק השומרים תשכ"ז-1967, שכן, הוא לא היה יכול לחזות מראש, בעת שהתובעים מסרו לו את הכלבים לפנסיון, כי הם יורעלו, וממילא לא היה יכול למנוע את תוצאות ההרעלה, אם אכן מדובר בהרעלה. אמצעי השמירה בפנסיון, הינם מהטובים בארץ, ועונים על מניעת התוצאות, שהינן בתחום הסיכון הרגיל, ואף מעבר לכך. כמו כן, קיים ניתוק הקשר הסיבתי, בין התנהגות הנתבע למותם של הכלבים. 6. אין ולא יכולה להיות מחלוקת, שהנתבע הינו "שומר שכר", שכן הוא מנהל עסק של פנסיון לכלבים [סע' 3 בכתב ההגנה], וברור מאליו, כי לא קיבל את הכלבים למישמורתו, כשומר חינם. סעיף 2 בחוק השומרים תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק השומרים"), דן באחריות שומרים, וקובע לענין שומר שכר כך: "(ב) שומר שכר אחראי לאובדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב תוצאות, שלא היה עליו לחזותן מראש, ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אובדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו". מגמתו של חוק השומרים, היא להחמיר את אחריותו של השומר, לעומת זו של המעוול הרגיל [ראו סלטון "ההיבט הנזקי של חוק השומרים תשכ"ז-1967" עיוני משפט ה' (1977), 653, 660]. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר ביחסים המוסדרים על פי חוק חוזה קבלנות תשל"ד-1974. חוק זה מגדיר בסעיף 1, כי חוזה קבלנות הוא חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר, כשהקבלן אינו עובדו של המזמין. מכאן שהחוק חל על מסגרת יחסית נרחבת יותר, מאשר יחסי שמירה, כדוגמת המקרה דנן, כשהנכס - הכלבים, נמסרים לקבלן לצורך טיפול ושמירה, במקום בעליהם. לכאורה אם כן, הקבלן הוא שומר שהשמירה היא טפלה למטרה לשמה נמסר לו הנכס. אף על פי כן, ראה המחוקק לקבוע מפורשות בסעיף 6(ב)(1) בחוק הנ"ל, כי כאשר אבד או ניזק הנכס בעודו בידי הקבלן, אחראי הקבלן לענין חוק השומרים, כשומר שכר, ששמירת הנכס, אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו. כך נאמר בסעיף 6(ב)(1): ”6(ב) אבד או ניזק הנכס בעודו בידי הקבלן - (1) אחראי הקבלן לענין חוק השומרים תשכ"ז-1967 כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו” לשון אחר, המחוקק קבע, כי אחריותו של הקבלן תהא, אחריות מוגברת כסיווגה בחוק השומרים, דהיינו, אחריות כשל שומר שכר, שמטרתו העיקרית היא שמירת הנכס והוא פטור מאחריות רק במקרים של כוח עליון. ללמדנו, שמטרת החוק היא, קביעת סטנדרט אחריות גבוה במיוחד למנהג הקבלן בנכס שנמסר לידיו. הסייג לאחריות, קבוע בסעיף 2(ב) בחוק השומרים, לפיו, "זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש, ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן". הוראת סעיף זה קובעת שני תנאים מצטברים להענקת פטור מאחריות לשומר השכר העיקרי. התנאי הראשון הוא, כי אובדן הנכס או נזקו נגרמו עקב "נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש". תנאי זה עניינו צפיות בכוח בלבד. דהיינו, המבחן הוא נורמטיבי ועל בית המשפט להכריע בשאלה, מה היה על השומר לחזות מראש. נראה, כי המחוקק סבר שמוצדק לפטור מאחריות שומר שכר, רק אם אכן לא היה עליו לחזות את הנסיבות הרלוונטיות, וגם לא יכול היה למנען, דהיינו, התמורה אותה מקבל שומר השכר בעד השמירה, משקפת אך סיכונים שהיה עליו לחזותם מראש, כאדם סביר. המועד הרלוונטי לצפיות האמורה, חופף את המועד להתגבשות חלוקת הסיכונים שבין הצדדים, מועד בו נקבעת גם התמורה עבור השמירה, ואף יותר מכך, מועד תחילת השמירה [ראו ש' רנר "חוק השומרים תשכ"ז-1967" המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים האוניברסיטה העברית ירושלים תשנ"ח-1998 עמ' 152-160]. שאלת טיב המאורעות או הנסיבות שאותן צריך היה השומר לצפות, צריכה להיות מוכרעת בהתאם לנסיבות שבגינן ושמפניהן הופקד בידיו הנכס לשמירה. מטרתה המובהקת של שמירת שכר עיקרית, היא שמירה מפני גניבות, פריצות וכדומה. לפיכך, נסיבות אלו הן ככלל בודאי בגדר חובת הצפיות של סעיף 2(ב) בחוק השומרים. התשובה לשאלה האם היה או לא היה על השומר לחזות נסיבות כאמור, עשויה להיות שונה ממקרה למקרה. שאלת חובת הצפיות המוטלת על שומר שכר עיקרי, תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה ואין להניח, כי התשובה תהא זהה אך כתלות של טיב המאורעות [ראו ש' רנר, שם עמ' 157 וכן ע"א 341/80 עלי נ' ששון פ"ד לו(3), 281, 288]. התנאי השני, עניינו היכולת "למנוע תוצאותיהן", משמע, אובדן הנכס או נזקו. דהיינו, האם יכול היה השומר למנוע את אובדן הנכס או נזקו, שנגרמו כתוצאה מהתרחשות הנסיבות. שומר שכר עיקרי אינו אחרי ברשלנות בלבד, ולכן לא ראוי לפרש ביטוי זה, כלא יכול למנוע תוצאותיהן בזהירות סבירה. שומר שכר עיקרי אחראי גם אם לא התרשל בשמירה [ראו ש' רנר, שם עמ' 157 וכן פסק הדין בענין גוטקס ת.א. 2038/81 (ת"א) גוטקס מודל בע"מ נ' ק.א.ן צביעה ואשפרה בע"מ פס"מ תשמ"ד 1984(ג), 172]. יכולת המניעה משמעה, יכולת מניעה בעלות שהיא סבירה ביחס לעלותו הצפויה של הנזק. לפיכך, אם אין מקום למנוע את הנזק, גם אין צידוק להטלת האחריות [ש' רנר שם עמ' 158]. סיכומו של דבר, אחריות שומר שכר עיקרי מסוייגת, על ידי מבחן הציפיות ומבחן היכולת, שהם מבחנים מצטברים. היינו, שומר שכר פטור, כאשר הנזק או האובדן נגרמו עקב נסיבות מצטברות: א. לא היה עליו לחזותן מראש. ב. לא יכול היה למנוע תוצאותיהן, משנתרחשו אותן נסיבות. בפרשה את סעיף 2(ב) בחוק השומרים, קבעה הפסיקה, כי הפטור מאחריות המוענק לשומר שכר (כלומר, בהתקיימן של "נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולמנען") הוא במקרים של כוח עליון בדומה למתואר בסעיף 18 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, כסיכול [ראו ת.א. (ת"א) 288/81 פיליפ גייבל רייס ואח' נ' ממ"ן מסוף מטען וניטול בע"מ פס"מ תשמ"ד(ג) 341, 352; ע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום - חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז(2), 346; ע"א 293/87 קו צינור אילת אשקלון בע"מ נ' SKANDIA VERSICHERUNGS דינים עליון י, 609]. נטל ההוכחה להתקיימותם של שני התנאים הנ"ל, מוטל על השומר הטוען לפטור מאחריות. עליו להוכיח, כי לא יכול היה לחזות את הנסיבות מראש, וכי לא יכול היה למנוע תוצאותיהן בעלות סבירה. אם לא יוכיח תנאים אלו, ישא באחריות בגין הנזק, או האובדן. די בכך שהשומר יביא את הנתונים הרלוונטים להכרעות הנורמטיביות האמורות, על מנת שצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו [ש' רנר שם עמ' 160]. כאשר הנזק נגרם בנסיבות שאינן בבחינת כוח עליון, אחראי שומר שכר עיקרי אחריות מוחלטת, ללא צורך בהוכחת רשלנות. 7. מן הכלל אל הפרט. הנתבע הינו קבלן המספק שירות בשכר, ואינו עובד של התובעים. לפיכך, חל חוק חוזה הקבלנות, אשר לפיו, מוטלת על הנתבע אחריות, כמו אחריותו של שומר שכר, אשר שמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, היינו, כאחריותו של שומר שכר "עיקרי", אשר אחריותו כמעט מוחלטת. על כן, גם אם המטרה העיקרית לשמה הוחזקו הכלבים בפנסיון, הינה טיפול נאות בכלבים, ולאו דווקא שמירה עליהם, דהיינו, השמירה טפלה למטרה העיקרית של טיפול, עדיין רמת אחריותו של הנתבע כשומר שכר, גבוהה כאחריותו של שומר שכר "עיקרי", וזאת לאור הוראות סעיף 6(ב)(1) בחוק חוזה הקבלנות הנ"ל. גם אם אניח לטובת הנתבע, כי הוא לא היה צריך לצפות הרעלת הכלבים, ואיני קובעת כך, מפני שדווקא בתחום זה קיימת תופעה של הרעלת כלבים ובעלי חיים על ידי גורמים כאלה ואחרים, עדיין היה על הנתבע לחזות, לצפות גניבה או פריצה לפנסיון למטרות שונות, כפי שאבאר להלן. מדובר בפנסיון הנמצא בישוב מצפה יריחו (למיקום הגאוגרפי יש השלכה על אמצעי הבטיחות שיש לנקוט בסביבה זו), המטפל בכלבים מן הסתם, מיוחסים יקרי ערך, אשר בעליהם מאחסנים אותם בפנסיון מפעם לפעם. הנתבע עצמו מעלה אפשרות, שהכלבים הורעלו בזדון, ואולי אף בכוונה לפגוע בכלבים אלה, ולא באחרים [סע' 11 בתצהירו]. אם כך, אם ההנחה שיתכן אדם שחדר לפנסיון, כדי להרעיל בזדון, אז בודאי שצריך הנתבע לצפות פריצה וגניבת כלבים או הרעלתם. לא זו בלבד שהנתבע לא הרים את הנטל להוכיח, שהוא לא יכול היה לחזות את הנסיבות מראש, על ידי נתונים רלוונטים אלא שגירסת ההגנה שלו מחזקת את ההנחה שהיה עליו לחזות אפשרות של חדירה לפנסיון, גניבת כלבים, או הרעלתם. על אחת כמה וכמה, כאשר בטווח הסיכונים של שמירה על כלבים, קיימת אפשרות של הרעלתם על ידי גורם חיצוני. אשר על כן אני קובעת, כי על הנתבע היה לחזות אפשרות שתהיה חדירה לפנסיון. משנמצא, כי תנאי ראשון מבין שני התנאים המצטברים, המקימים את הפטור מאחריות, לא מתקיים בענייננו, טענת הפטור דינה להידחות, כבר בשלב זה, מכיוון שמדובר בתנאים מצטברים. למרות זאת, אתייחס גם לתנאי השני, אשר אף הוא לא מתקיים במקרה זה, ואפרט להלן. הנתבע העיד אומנם, כי נקט אמצעי שמירה, הפנסיון מגודר, ואין לאיש גישה לבעלי החיים מלבדו ומלבד עובד אחד, הכלבים נמצאים בתוך מכלאה מגודרת וכיו"ב [סע' 12 בתצהירו], אולם, הוא לא הוכיח, שהיתה שמירה ברמה גבוהה. לא היה שומר מטעמו במקום יום ולילה (השמירה ההיקפית של הישוב אינה מספיקה), ואין ראייה על אמצעי שמירה מתוחכמים, כגון מערכת אזעקה, פעמון, גדר חשמלית או כיו"ב. אפילו נוכחות פיזית של שומר קבוע, לא היתה במקום. מכאן, ספק אם ניתן לקבוע, שהנתבע לא התרשל בשמירה. אך כפי שציינתי לעיל, במקרה זה חל הרישא של סעיף 2(ב) בחוק השומרים, שאינו פוטר את הנתבע, בחובת זהירות רגילה אלא כאן אחריותו היא כמעט אבסולוטית והוא פטור רק אם היו נסיבות של כוח עליון. מטעם זה, גם אין מקום לטענת הנתבע, בדבר ניתוק הקשר הסיבתי. יתכן שמאן דהוא חדר לפנסיון ונתן לכלבים את הרעל בתוך מזון, כשם שיתכן שהעובד מטעם הנתבע, יצא עם הכלבים לטיול מחוץ לפנסיון, והם באו במגע עם חומר זרחני - אורגני, אשר יתכן ונמצא בסביבה, שהרי מדובר בישוב וגם לגירסת הנתבע, מדובר בחומר אורגני, אשר משתמשים בו חקלאים [ראו תלונתו במשטרה ת/2 עמ' 2 שו' 9]. לא סביר בעיני, שאותו חומר זרחני היה בגופם של הכלבים עוד בטרם הגיעו לפנסיון, כאחת ההשערות שהעלה הנתבע. הכלבים הגיעו לפנסיון בתאריך 5.8.96, והיו במצב של גסיסה עד למותם בתאריך 11.8.96, דהיינו, שישה ימים. על הנתבע היה להוכיח, שחומר זרחני כזה פועל בטווח כה ארוך של שישה ימים. הוא לא הרים את הנטל, ולא הביא חוות דעת מומחה, כדי להוכיח השערה זו. סיכומו של דבר, סבורתני, כי טווח הסיכונים הרלוונטים לשמירה על בעלי חיים, כולל גם נסיבות של הרעלתם, ומשלא הוכיח הנתבע, כי נקט באמצעים סבירים, על מנת לסכל חדירה לפנסיון, ולא מנע את ההרעלה, התרשל במילוי תפקידו. מעבר לכך, הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח קיומן של נסיבות, שהן בבחינת כוח עליון, הפוטרות אותו מאחריות המוגברת, הכמעט מוחלטת, לאור הוראות סעיף 6(ב)(1) בחוק חוזה קבלנות, וסעיף 2(ב) רישא בחוק השומרים. 8. לאור כל האמור לעיל, הן לפי הדין והן לפי הנסיבות, על הנתבע לשאת באחריות למותם של הכלבים. 9.בעלי חייםכלבמקרי מוות