1. התובעת, ילידת 16.3.1971, נפגעה בתאונת דרכים ביום 2.8.95. אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 2. הפגיעה א. התובעת נפגעה מאחור בעת שנהגה ונגרמה לה פגיעה מסוג צליפת שוט. בדיקתה בחדר מיון העלתה רגישות במישוש הצוואר אך תנועות צוואר חופשיות. בדיקה אורתופדית העלתה רגישות קלה באזור צווארי C6-7 ללא הגבלת תנועות. גם בדיקתה הנוירולוגית היתה תקינה. שוחררה לביתה, בלא שאושפזה, עם המלצות לטיפול תרופתי. ב. התובעת היתה בהמשך מעקב רפואי אצל רופאת משפחה, נוירולוגית ואורתופד במסגרת קופת חולים אך בעיקר במסגרת רפואה אלטרנטיבית פרטית. לא הוכח כי הפנייה לטיפול במרפאת כאב מומשה. ג. לתובעת אין תעודות אי כושר, לטענתה כיוון שלא נדרשה להם בהיותה סטודנטית. דווקא התכתבויותיה עם האוניברסיטה באנגליה, שם למדה באותה עת (נספח א' לסיכומיה), מעוררים תמיהה לגבי העדר צורך בתעודות מחלה. מכל מקום, גם בחדר מיון ביום התאונה לא נמצא לנכון להמליץ על ימי מחלה. ד. בירור רפואי לתלונותיה על הפרעה צווארית ומותנית העלה דיסקופטיה צווארית ומותנית מוכחת בבדיקות CT עמוד שדרה צווארי ומותני ובדיקת MRI עמוד שדרה צווארי. בדיקת EMG הדגימה הפרעה שרשית צווארית בין חוליות C5-6-7 ונזק שורשי כרוני גבולי בגובה חוליה מותנית S1. בשל תלונותיה על סחרחורות, התקפי רעד וטריקרדיה עברה בירור נוירולוגי, יעוץ קרדיולוגי ובדיקות דם כלליות שלא העלו ממצא היכול להסביר תלונותיה. ה. ד"ר פרידמן אשר נתמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, מצא בבדיקתו כי התובעת: "נמנית עם קבוצת חולים המוגדרים בספרות הרפואית כסובלים מתסמונת כרונית של 'צליפת שוט'. התסמונת מתאפיינת במספר איפיונים: 1. ריבוי תלונות סובייקטיביות לעומת דלות ממצאים בבדיקה גופנית. 2. עם חלוף הזמן מאז הפגיעה אין שיפור בתלונות החולים. 3. ממצא עיקרי בבדיקה גופנית הינו הגבלה בתנועות עמוד שדרה צווארי. הטיפול הרפואי הינו מגוון, אולם פעמים רבות למרות גיוון הטיפול, התוצאה לא משתפרת, וזאת ללא קשר למהות הטיפול שניתן או פרק הזמן בו בוצע. עם זאת, יש לזכור שבמקרה דנן אין מדובר במקרה 'קלאסי' של 'צליפת שוט', וזאת בשל שינויים ניווניים של עמוד שדרה צווארי שהיו לתובעת קודם לארוע שבנדון (נתמכים בממצאי הדמיה) והינם פרי הזדקנות טבעית של מערכת השלד האקסיאלית. שינויים ניווניים אלה כשלעצמם יכולים לגרום לכאב והגבלה בתנועות צוואר עם הפרעה תיפקודית. ברם, על פי חומר רפואי ולדבריה, לא סבלה התובעת מהפרעה בעמוד שדרה צווארי קודם לארוע שבנדון, ועל כן הנני מיחס מצבה הרפואי כיום לתאונת הדרכים שבנדון. ממצאי בדיקתה במרפאתי מצביעים על הפרעה צווארית קלה מאד (ממצא הנתמך בבדיקת EMG שבוצעה לאחרונה לדרישתי ואשר אינה תומכת בקיום גורם עכשווי המגרה את שרירי הצוואר והעורף תוצאה של לחץ דיסקלי). על כן, הנני בדעה כי מדובר ביצירת מצב רפואי המצריך התיחסות בנכות רפואית קבועה. בשל כאב והגבלה חלקית בתנועות הצוואר עם הפרעה תיפקודית, זכאית היא ל-5% נכות, מותאם לסעיף 37 א (5)". ו. אין מחלוקת כי לתובעת בעיה משמעותית בגב תחתון שהחלה לפחות שנה וחצי לפני התאונה (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 10 - 9). "קרוב לוודאי משנת 1993. הפרעה זו לא חלפה עם השנים אלא אף הוחמרה. בתאריך 6.6.95 כחודשיים טרם האירוע שבנדון נבדקה אצל רופאת המשפחה בשל כאב גב תחתון המקרין לרגל שמאל. כ-5 ימים לאח"כ נבדקה בשנית בשל הפרעה זו. בשתי הבדיקות הומלץ יעוץ אורתופדי (אין פרטים רפואיים על כך) וכן ביצוע CT עמוד שדרה מותני. ואכן, CT עמוד שדרה מותני שבוצע מצביע על הפרעה משמעותית בגב תחתון וכן על ממצא רנטגני התומך בתהליך כרוני (היצרות מרווח בין חוליתי L5 S1) ניוון קל של הפצטות (שינויים ניווניים של המפרקים הבין חולייתיים) ובנוסף דיסקופטיה מותנית (בלט דיסק אחורי ולחץ קל על שק טקלי בגובה L5 S1 בלט דיסק אחורי נוסף במרווח L4 L5). על כן לתובעת שינויים ניווניים של מערכת השלד המותנית פרי הזדקנות טבעית עם השנים" (עמ' 7 לחוות הדעת). ז. לפיכך, התמודד ד"ר פרידמן עם השאלה אם התאונה גרמה ו/או החמירה את ההפרעה בעמוד שדרה מותני, התייחס להיסטוריה הרפואית של התובעת, למסמכים הרפואיים הרבים שעמדו בפניו ולספרות מקצועית והגיע למסקנה ש: "האירוע שבנדון לא גרם ולא החמיר את ההפרעה בעמוד שדרה מותני. מדובר במחלה אשר נתנה את אותותיה קודם לתאונת הדרכים שבנדון וממשיכה להטריד את התובעת לאורך השנים ועד לאחרונה" (עמ' 8 לחוות הדעת). ח. שאלה זו עמדה גם בבסיס חקירתו הנגדית של המומחה. ד"ר פרידמן אכן העיד כי למועד קבלת הטיפול אחרי התאונה יש משמעות לקביעת הקשר בין התלונות לפגיעה בתאונה ו: "לא יתכן שארוע טראומתי יגרום לכאבים שיחלו שלושה חודשים או חצי שנה לאחר מכן" (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 5 - 24). ולכן שלל בוודאות כי ההפניה למרפאת כאב (שלא הוכח, כאמור, שמומשה) ב-16.5.96 כשנה אחרי התאונה באה בעקבות התאונה (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 17 - 19). ט. ד"ר פרידמן חזר וציין כי: "מהתיק הרפואי הרלבנטי שלה, אין כל איזכור לכאבי גב ביחד (צ"ל - ביחס - מ.ש.) לתאונת הדרכים" (עמ' 7 לפרוטוקול שורה 26). "ביום 27.8.95 יש כאילו תלונות על צוואר... אני קורא על התלונות שלה במועד זה ואין כלל תלונות על גב תחתון... וגם אצל הכירופרקט היא לא אמרה יום אחרי התאונה שזה קשור לתאונה" (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 30 - 26). "המהלך הרפואי שלה אחרי התאונה היה קצת מוזר. התאונה היתה ב-2.8.95 וכתוב בחדר מיון שיש לה כאבים אך לא היו לה הגבלה בתנועות וכתוב שם שהיא באה בקשר לבעיות צוואר וקוצר נשימה, ואני לא בטוח בכלל שזה קשור לתאונת הדרכים. אין אזכור שהיא נפגעה בתאונת דרכים... היא אף נסעה אחרי זה לחו"ל... והיא חוזרת ב-15.11.95 וכשהיא חזרה היא יכולה היתה ללכת לרופא. היא הלכה ב-7.1.96 ולא מצאתי רישום קודם" (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 14 - 6). י. התובעת מפנה לאישור הכירופרקטור ד"ר יהודה רז מיום 20.4.2002 לפיו התובעת התלוננה על כאבי עמוד שדרה, ראש וצוואר, סחרחורת וכאבי ראש וכאבי גב תחתון מקרינים שקשרה לתאונה וקיבלה טיפולים ב-6.8.95, 14.8.95, 6.9.95, 20.9.95, 19.11.95, 21.1.96 ו-8.2.96 (נספח ו' לסיכומיה). אלא שבאישור זה אין כדי לשלול את תיאור המהלך הרפואי שתאר ד"ר פרידמן מתיקה הרפואי של התובעת במסגרת הרפואית הקונבנציונאלית ולחייב קשר סיבתי רפואי בין התלונות על כאבי גב תחתון לפגיעה בתאונה במיוחד שלתובעת כאמור, בעיה משמעותית בגב עוד מלפני התאונה בגינה אף טופלה ע"י כירופרקטורים עוד לפני התאונה (תשובה 15 לשלון [נספח א' לסיכומי הנתבעים]) ולאור המפורט להלן. י"א. ד"ר פרידמן התייחס לבדיקת CT של עמוד שדרה מותני מיום 12.7.95, כשלושה שבועות לפני התאונה בו כתוב ש: "יש ניוון קל של הפסטים באותו גובה ויש בלט דיסק אחורי באותו מרווח, ז"א יש בעיה בשני מרווחים של עמוד שדרה מותני ושנוי ניווני במפרק הפסט" והסביר: "כשיש בעיה בדיסק הבינחולייתי הוא עובר שינוי ניווני והוא מאבד מגובהו ואז הוא לא יכול לשאת את העומס ויש עבודות שמראות שעד 70% מהמשקל עובר דרך מפרקי הפסטים. כתוצאה מכך הם מגבירים את השחיקה שלהם. כשאני רואה פענוח כזה אני יודע שהדיסק הבינחוליתי מספיק חולה כדי לא לשאת את המשקל, גורם לשינוים ניווניים במקום נוסף במפרקי הפסטים. ז"א יש בעיה חמורה של הדיסק במרווח הפגיע אם המפרקים הפסטים כבר מראים שינויים ניווניים. אין פה איזכור של פריצת דיסק או לחץ שרשי או טקלי. כשיש שני מרווחים פגועים ושינויים ניווניים במפרקי הפסטים הרי מדברים על תהליך ניווני יחסי מתקדם של עמוד השדרה המותני ואם מסתכלים בצילום שהיה בהמשך כתוב במפורש היצרות רווח L5 S1 כלומר, תהליך ממושך שנמשך שנים ולא חודשים" (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 1 - 13). י"ב. לאור האמור לעיל, ברור גם מדוע למרות שגם המומחה מצא החמרה בין ממצאי בדיקת CT מיום 12.7.95 לפני התאונה לבין בדיקת CT מיום 19.5.96 אחרי התאונה, לא מצא לנכון לקשור החמרה זו לפגיעה בתאונה (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 22 עד עמ' 13 לפרוטוקול שורה 6). י"ג. לאור כל האמור לעיל, נותרת בעינה מסקנתו של המומחה לפיה: "לשאלתך אם נכון שגם לאחר הנחיות ושאלות חברי, מסקנתי בחוות דעתי היא שבמקרה זה על פי כל הממצאים שהוצגו בפני, אין קשר לבעיותיה בעמוד השדרה המותני לבין אירוע התאונה משנת 95 - כן" (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 29 - 27). י"ד. התובעת מלינה גם על הערכת נכותה הצווארית בשיעור 5% בלבד כשלפי תקנות המל"ל פריצת דיסק עם לחץ קשה מקנה 10%. על טרוניה זו השיב ד"ר פרידמן כי: "זו טעות גדולה לקחת צילום לראות ממצא ולקבוע נכות על פיו. כדי להעריך נכות יש כמה דברים שיש לקחת בחשבון: ראשית, המהלך הקליני, שנית: הבדיקה הגופנית, שלישית - כל ממצאי ההדמיה וכן עושים אבחנה על פי אוסף של דברים ולא אבחנה בודדת. למשל אם מישהו מתחזה והוא בקושי מכופף את גבו האם אתן לו 30% הגבלה בתנועות?? לא. לכן גם לא אתן רק על סמך מסמכי CT. גם המל"ל קובע כך נכות" (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 24 - 19). ואכן, בבדיקתו מצא ד"ר פרידמן: "תנועות תקינות עמוד שדרה צווארי בכל משורי התנועה, להוציא ירידה קלה בהטית הצוואר לצד שמאל והופעת כאב בסוף קשת התנועה בכל מישורי התנועה" (עמ' 3 לחוות הדעת). ט"ו. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי לתובעת נותרה כתוצאה מפגיעתה בתאונה הנדונה, נכות בעמוד שדרה צווארי בשיעור 5%. 3. נזקים א. הפסד השתכרות 1. בעת התאונה היתה התובעת סטודנטית שנה שניה למשפטים באוניברסיטת ליקסטר באנגליה. לטענתה התקשתה לחזור ללימודים, שהתה בבית הוריה ושלחה עבודותיה מהארץ לאנגליה ואף נבחנה בקונסוליה האנגלית בארץ. מאידך, התובעת סיימה לימודיה, התמחתה במשרד עו"ד כספי, משרד יוקרתי ותובעני, עמדה בבחינות הלשכה ומזה שלוש שנים עובדת כעורכת דין במשרד הוריה. התאונה לא שיבשה, איפוא, מהלך חייה המקצועיים של התובעת. לטענת התובעת ברצונה לצאת לשוק החופשי ומחסות הוריה אך היא חוששת לעשות כן בשל מצבה. התובעת לא חששה להתמחות שלא תחת חסות הוריה בתקופה הסמוכה לתאונה ועל כן אין סיבה להניח שאינה יכולה להשתחרר מחסותם אם אכן ברצונה לעשות כן, היום שבע שנים לאחר התאונה כשהיא עו"ד בעלת ניסיון. 2. התובעת אינה טוענת להפסד שכר כסטודנטית ומתמחה אך מבקשת סכום גלובלי עבור הפסד השתכרות כעו"ד במהלך שלוש השנים שחלפו. 3. התובעת לא הניחה תשתית ראייתית לפיה ניתן לקבוע כי היתה משתכרת יותר במשרד אחר בו יכלה לעבוד אלמלא מצבה הרפואי. לא זו בלבד אלא שהתובעת משתכרת כבר כעו"ד מתחילה ולמרות מצב השוק, למעלה מהשכר הממוצע במשק כשהוא עולה ומשתבח מ-10/00 עד 4/01 (משום מה לא צרפה התובעת תלושי שכר מהשנה שקדמה להגשת סיכומיה). 4. לאור האמור לעיל, אני דוחה הדרישה להפסד השתכרות בעבר. 5. מאידך, אמונה על פסיקת בית המשפט העליון, המכירה בפגיעה בכושר ההשתכרות להבדיל מפגיעה בפועל בהשתכרות, בהתחשב בעשרות השנים שהתובעת צפויה לקחת בהן חלק בשוק העבודה, מקצועה הדורש גם ישיבה ממושכת באולם בית משפט ומול מחשב ושכרה הגבוה, נראה לי לנכון לפצותה עבור העתיד בסכום גלובלי של 35,000 ₪. ב. הוצאות רפואיות 1. כאמור, התובעת נזקקה לעשרות רבות של טיפולים במסגרת הרפואה האלטרנטיבית גם בארץ וגם באנגליה והמציאה קבלות על כ-20,000 ₪. 2. התובעת טופלה, כאמור, במסגרות אלה גם לפני התאונה ובגין בעיות הגב שהמומחה שלל קשר בינה לבין התאונה שרק בגינה חבים הנתבעים. התובעת גם בחרה בטיפולים פרטיים בניגוד לחובתה להקטנת הנזק שיכלה להשיג באמצעות קבלת הטיפולים, גם האלטרנטיביים, במסגרת קופת חולים. 3. לאור כל האמור לעיל, נראה לי לנכון לחייב הנתבעות לפצות התובעת בסך 7,500 ₪ בלבד. 4. כאמור בע"א 6881/95, 5557 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נ"א(2) 724, 752: "הענקת הזכות בסעיף 22 לחוק הבריאות לקופת-חולים לתבוע מהמזיק את סכום ההוצאות שהוציאה עבור טיפולים רפואיים שסיפקה לניזוק, מעבירה את זכויותיו של הניזוק כלפי המזיק אל קופת-חולים. גם כאן חל עקרון הסוברוגציה. גם כאן יש למנוע את המצב על פיו יחוייב המזיק לשלם לניזוק בגין הוצאות רפואיות ואח"כ היה חשוף לתביעה מצד קופת-חולים... ". אין לתובע עילה לתבוע בגין טיפול רפואי אותו יקבל מהקופה חינם, עפ"י חוק בריאות ממלכתי. כאמור בע"א 2675/92, 2596 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' כהן ואח' (טרם פורסם, תקדין עליון כרך 95 (1) תשנ"ה/תשנ"ו - 1995 עמ' 576, 581): "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה, עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 30/89 שבו ואח' נ' אילוז פ"ד מ"ו (2) 456, 462). 5. לאור האמור לעיל, ובהעדר אינדיקציה רפואית לצורך בהמשך טיפולים בעתיד בגין הבעיה הצווארית, נדחית הדרישה לפיצוי עבור הוצאות רפואיות בעתיד. ג. הוצאות נסיעה 1. התובעת לא המציאה אמנם קבלות על הוצאות נסיעה אך סביר להניח כי נזקקה להוצאות נסיעה לצורך קבלת הטיפולים ועל כן נראה לי לנכון לפצותה בסך 1,500 ₪. 2. מאידך, מנימוקי דחיית הדרישה לתשלום הוצאות רפואיות בעתיד נדחית גם הדרישה לתשלום הוצאות נסיעה בעתיד. ד. עזרת זולת 1. לטענת התובעת היתה כאמור בעת התאונה סטודנטית בחו"ל, התגוררה בגפה ועקב התאונה נאלצה לקחת עזרה בניקיון הבית, עזרה שלא נצרכה לה עד לתאונה. 2. לא זו בלבד שהתובעת לא המציאה ולו בדל ראיה על הזקקות לעזרה כלשהי, הרי בילתה מרבית התקופה לאחר התאונה בבית הוריה בארץ ועל כן לא נזקקה לעזרה בהחזקת הדירה בחו"ל בה לא התגוררה. 3. לא זו אף זו, אלא שאם אכן נזקקה התובעת לעזרה כי אז נזקקה עקב בעיות הגב המשמעותיות שלה וכעדות המומחה: "מי שיש לו בעיות בצוואר זה לא משפיע על נשיאת משקל אלא יותר על תנועות חדות. גב תחתון זו פונקציה של נשיאת משקל והרמת משאות יכולה להחמיר מצב" (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 21 - 19). אך בעיות אלה כאמור אינן תוצאה של התאונה הנדונה. 4. נקל להניח כי כאישה עובדת במקצועה של התובעת, הדורש שעות עבודה רבות וממושכות ובשכרה הגבוה, ממילא היתה נזקקת לעזרה. 5. לכן נדחית הדרישה לפיצוי עבור עזרת צד ג' בעבר. מאידך, בפני התובעת עוד תוחלת חיים ארוכה והיא עלולה לסבול יותר בתקופת ההריון ואולי להזקק מידי פעם לעזרה מיוחדת ועל כן נראה לי לנכון לפצותה עבור עזרת צד ג' בעתיד בסך 6,000 ₪. ה. נזק שאינו נזק ממון "מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל (למרות שנקבעה נכות בשיעור 5% בלבד - מ.ש.). אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו. סעיף 2 (ב) קובע את מקסימים הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135). תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום" (ע"א 284/88 גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842). בענייננו, כשהתובעת לא אושפזה, לא נגרם לה שבר אך נותרה לה נכות בשיעור 5%, לא היתה בתקופת אי כושר אך נזקקה לטיפולים וסבלה הצטבר לסבלה עקב בעיות הגב שחייבו טיפול בסמוך לפני התאונה, נראה לי לנכון לפצותה בסך 10,000 ₪. 4. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת כדלקמן: א. הפסד השתכרות בעתיד 35,000 ₪ ב. הוצאות רפואיות 7,500 ₪ ג. הוצאות נסיעה 1,500 ₪ ד. עזרת זולת בעתיד 6,000 ₪ ה. כאב וסבל 10,000 ₪ סה"כ 60,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, הוצאות משפט (אגרה ושכ"ט מומחה), ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ. תאונת דרכים