1. התובעים והנתבעים מתגוררים בבית דו משפחתי, בקרן הרחובות אשל הנשיא וקהילת וילנא ברמת השרון. הבית הדו-משפחתי בנוי על מגרש בשטח כולל של 1159 מ"ר. המגרש ממוקם על שתי חלקות, חלקה 297 בגוש 6598 וחלקה 66 בגוש 6597. המגרש עצמו צורתו כטרפז, שבסיסו הרחב פונה לצד דרום, לעבר רח' אשל הנשיא (להלן - המגרש). התובעים מתגוררים במבנה שבצידו המזרחי של המגרש והנתבעים - בחלקו המערבי. על פי נסחי הרישום של החלקות הנ"ל (נספחים א' ו- ב' לתצהיר התובע - ת/2), לכל אחד מבעלי הדין רבע מהזכויות בכל אחת מהחלקות, דהיינו, על פי הרישום בפנקסי הזכויות, בכל אחת משתי החלקות, זכות החכירה בהן מתחלקת בשווה בין התובעים והנתבעים, דהיינו, מחצית לכל צד. בשנת 1988, לאחר שהנתבעים ביקשו להוסיף בניה לביתם, ביצע התובע מדידה מדויקת של שטח המגרש, ואז התברר לו, להפתעתו, כך לדבריו, כי הגדר המחלקת את שני חלקי המגרש, בהמשך לקיר המשותף שבין שני הבתים שעל המגרש, מותירה את חלקם של התובעים במגרש בשטח של 487 מ"ר בלבד, בעוד שחלק המגרש שבחזקת ובשימוש הנתבעים, שטחו 672 מ"ר. חלוקת המגרש במחצית, הינה לשטח של 579.5 מ"ר לכל צד. ומכאן תביעתו, בעילתה תביעה הראשונה, להשבת שטח של 92.5 מ"ר, מחלק המגרש של הנתבעים לחלקם של התובעים. תביעה זו, עילתה הינה הסגת גבול במקרקעין. עוד דורשים התובעים דמי שימוש ראויים בגין שטח זה של 92.5 מ"ר שבחצר, לתקופה של 7 שנים, עובר ליום הגשת התביעה. 2. עילת התביעה השניה והנוספת בתובענה זו הינה נזיקית, בעוולת המטרד, כשלטענת התובעים, הנתבעים טמנו תוך כדי שיפוץ דירתם הצמודה לבית התובעים, צנרת מים בקיר המשותף, וצנרת זו מרעישה ומטרידה את התובעים בחדרם. הסעד המבוקש, כאמור בסע' 28 לכתב התביעה, הינו צו מניעה קבוע, שיאסור על הנתבעים להשתמש בצנרת המים שבקיר המשותף הנידון, וזאת באמצעות הוצאת צנרת זו ועיבוי הקיר המשותף כך כשמטרד הרעש - יוסר. 3. הנתבעים דוחים מכל וכל את טענות התובעים, מנימוקים שונים, כמפורט בסיכומי בא כוחם. על אף כל טענות אלו, נראה לי כי דין התביעה, על שני חלקיה, להתקבל, פרט לתביעה לדמי השימוש הראויים. להלן התיחסותי לכל אחת משתי עילות התביעה, על פי סידרן. 4. כאמור, על פי הרישום בנסחי המקרקעין, זכויות החכירה בשתי החלקות מחולקות שווה בשווה בין שני הצדדים. הרישום בספרי הזכויות מהווה ראיה חותכת לאמור שם (סע' 25(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). כך היה המצב הרישומי גם בשלב בו רכשו כל אחד מבעלי הדין את חלקם במגרש, מבעליהם הקודמים, דהיינו - מהחוכרים הקודמים. אין חולק כי כל הסדר שיתוף בין בעלי הדין, השותפים לזכויות החכירה במגרש, לא נערך, ולא נרשם. "הסדר שיתוף", כאמור בסעיף 29 (א) לחוק הנ"ל - אין בעניננו. בפועל, חולקה החזקה במגרש, כפי שהיא כיום. מזה שנים קיימת גדר המחלקת את השטחים שאינם בנויים במגרש, בין שני בעלי הדין. גדר זו מסומנת בקו צהוב בתרשים נספח ט' לת/1. בעלי הדין אינם חלוקים על כך שהשטח בו מחזיקים התובעים, החלק המזרחי של המגרש, קטן ב - 92.5 מ"ר מהשטח המערבי, בו אוחזים הנתבעים, מערבה מהגדר הנ"ל. ב"כ הנתבעים טוען, בין יתר טענותיו, כי מכח העובדה כי בעלי הדין שותפים במקרקעין, הרי זכויותיהם מתפשטות בכל אתר ואתר במקרקעין (ראה האמור בסע' 27 לחוק הנ"ל), ומכאן שהתביעה לסילוק יד ממסיג גבול, דינה להמחק. נראה לי כי טענה זו אינה במקומה, באשר החלוקה בין בעלי הדין, כפי שהיתה עד היום, היתה בחלוקת החזקה במקרקעין. חלוקה זו, שבוצעה בפועל באמצעות הגדר, מנעה מהתובעים לממש את זכויותיהם באותו שטח של 92.5 מ"ר. על כן, זכותם הינה לדרוש מהנתבעים להמנע מכל מעשה הפוגע בזכויות החזקה והשימוש המוקנית להם בדין. חזקתם היחודית של הנתבעים באותו חלק מהמגרש, איננה אלא השגת גבול התובעים. אין לנתבעים כל זכות עודפת על זכות התובעים באותו חלק מהמגרש, ועל אף מצב חוקי זה, הם מגדרים חלק זה ומשתמשים ומחזיקים בו באופן בלעדי. על כן, כאמור בסעיף 16, 17, ו - 18 לחוק הנ"ל, לתובעים הזכות לדרוש את הסרת ההפרעה משימושם באותו חלק של המגרש. הרי שני בעלי הדין מבקשים להקים גדר הפרדה בין שני חלקי המגרש, לשימושם הבלעדי. על כן, הגדר, במצב היום, "מסיגה" את גבול התובעים ומונעת מהם את החזקה במקרקעין שאף להם זכויות חזקה ושימוש בהם. גם העילה של הסגת גבול במקרקעין, ענינה בהפרעה של אדם במקרקעי חברו (סע' 29 לפק' הנזיקין (נוסח חדש). וזהו המקרה שבפנינו, כאשר אין לנתבעים כל זכויות בחלק זה מהמגרש הטובות מזכויות התובעים. על כן, טענה זו לא תשמע, והכל כפוף לכל טענות ההגנה האחרות שבפי הנתבעים. 5. בהעדר הסכם שיתוף, רשאי כל שותף במקרקעין לעשות "שימוש סביר" במלוא שטח המקרקעין, והשותף האחר לא ימנע זאת ממנו (סעיף 32 לחוק הנ"ל). ההסדר אליו הגיעו הצדדים, ואף בעלי הזכויות שקדמו להם, היה של חלוקת החזקה והשימוש בין שני הצדדים. אולם לאור הרישום בספרי הזכויות, החזקה במגרש, בעקבות חלוקת זכויות החכירה, היתה אמורה להתחלק שווה בשווה בין השותפים. כאשר רכשו התובעים את חלקם במגרש מאת משפ' קסטיאל, נרשם בחוזה המכר (נספח ד' לת/1), וכן בשטר העברת זכות השכירות, כי הזכויות הנמכרות הינן מחצית מכל אחת משתי החלקות. אף המועצה המקומית רמת השרון, התייחסה לחלוקת המגרש כלשני חלקים שווים, נראה מדרישת הייטל התיעול (נספח ה') והתשלום בגין סלילת כבישים (נספח ה'1). כך אף הדברים בהתיחסות מינהל מקרקעי ישראל, בחשבונות ההיוון שנשלחו לתובעים (נספח ו'). הנתבעים אינם כופרים בעובדה כי אף הם נדרשו לתשלומים אלו על פי החלוקה מדויקת של מחצית משטח החלקה. הנתבעים, שרכשו את הזכויות בחלקם במגרש מאת העד יעקב ברלד, רכשו, כאמור בחוזה הרכישה (נספח ב' לנ/7), שטח של 674 מ"ר, דהיינו, יותר ממחציתו של המגרש. אולם לא הוצג לבית המשפט החוזה לפיו רכש יעקב ברלד את חלקו, החלק שנמכר לנתבעים. על פי עדותו של עו"ד יצחק פרויינד, בעצמו שכן הגר בסביבה ומי שערך את החוזה וטיפל בעיסקת העברת הזכויות, הן ממשפ' קסטיאל לתובעים, והן ברכישת משפ' קסטיאל את הזכויות מהחוכר הקודם, משה קמצן, ואף טיפל בעיסקת מכר הזכויות בין יעקב ברלד ובין הבעלים שקדמו לו, הרי הוא ידע, על סמך הרשום בנספחי המקרקעין, כי הזכויות במגרש מתחלקות מחצית ומחצית בין השותפים. לדבריו, "אינו זוכר כי מי מבין השותפים המתחלפים אמר לו אי פעם כי חלוקת השטח אינה כרשום במסמכים" (עמ' 2 לפרוטוקול). על פי עדותו, כמי שאמור להזהר ביצוג המוכרים והקונים, הרי היה זה מתפקידו לבדוק כי הנמכר אינו פחות מהרישום בנסחים. מהעדר ציון עובדה זו בחוזים שערך, ברור כי דברים שכאלה לא הובאו מעולם לידיעתו. בנסיבות אלו, המצב החוקי, כמצויין ברישומי הזכויות בספרי המקרקעין, הוא אשר מחייב את הצדדים, ועל הנתבעים להסיר כל מכשול מהתובעים לעשות שימוש מלא בשטח העודף שבחלקם במגרש. והיות והצדדים עומדים על הפרדה וחזקה יחודית, כל שותף בחלקו הוא, על הנתבעים להשיב ולהעביר לתובעים את השטח של 92.5 מ"ר מהמגרש, החלק העודף שבחזקתם. 6. אולם לטענת ב"כ הנתבעים, התובעים ידעו והסכימו, עת נרכשו הזכויות במגרש על ידם, כי שטח אינו מחולק שווה בשווה, ובחזקתם היחודית של התובעים, חלק קטן ממחצית כל שטח המגרש. התובעים מכחישים טענה זו, תוך הצגת האמור בחוזה מכר זכויותיהם במגרש. לטענת התובע, החל לחשוד, לראשונה, כי שטח חלקו במגרש קטן ממחצית, כאשר פתחו הנתבעים בהליכים לבנית התוספת לביתם, וזאת בשנת 97'. לאחר שהרישום בפנקסי הזכויות הינו ראיה חותכת לגבי הזכויות במקרקעין, ובהעדר כל הסכם שיתוף, הנטל להוכחת טענת הנתבעים לידיעה והסכמה, על כתפיהם. בנטל זה - לא עמדו. הנתבע עצמו טוען בעדותו כי כלל לא התעניין בנושא חלוקת המגרש בין הצדדים, על פי הרישומים, אלא שהסתמך על הגדר הקיימת מזה שנים, ומלפני רכישתו את חלקו בקרקע, כחלוקה מוסכמת של שני חלקי המגרש. קשה לבית המשפט לקבל את גירסתו זו. כאשר חתם הנתבע על מסמכי בקשת ההיתר מהועדה המקומית, לשינויים שביקש לעשות בביתו, במרץ 1998, מצוין מפורשות במסמך הבקשה כי שטח מגרשו כולו הינו 1159 מ"ר, וחלקו הינו מחצית מהמגרש. גם כששילמו הנתבעים הייטל השבחה על התוספת לביתם, הרי על פי מסמכי השומה שנמסרו להם, שטח חלקם במגרש הינו מחצית, 579.5 מ"ר. קשה להניח כי הנתבעים התעלמו מכל זאת (נספח ח'(1) לת/1). אולם גם אם סמך הנתבע או ידו על האמור בחוזה מכר חלקו במגרש מיעקב ברלד, הרי כאשר לא הוצג בפני החוזה לפיו רכש יעקב ברלד את הזכויות, וכאשר הדברים נוגדים את עדותו הברורה והמשכנעת של עו"ד פרוינד, אין לקבוע כי התובעים או קודמיהם בחזקה במגרש, ידעו והסכימו. הרי גם מר ברלד אינו יכול למכור ולהעביר יותר מאשר את הזכויות אשר לו ואשר הוא רכש כדין. ועל פי הרישום, ובהעדר כל הסכם שיתוף, אין לו אלא את מחצית הזכויות במגרש, ולא יותר מכך. הנתבעים אף הציגו את העתק הנספח לבקשה להיתר בניה שהגיש יעקב ברלד לועדה המקומית, ביום 9.9.70, לבנית ביתו, הבית שנמכר לנתבעים. במסמך זה אכן מצויין כי שטח מגרש והינו 674 מ"ר, ובתחתית המסמך, בעמוד השני, מופיעה חתימת השכן, קודמו של העד קסטיאל בחזקה במגרש. אדם זה, ככל הנראה כבר הלך לעולמו, ואין לדעת אם ידע במדויק מהי החלוקה בפועל של המגרש. גם אם ידע, הרי כשמכר את חלקו למשפ' קסטיאל, לא צויין בחוזה שביניהם כי החלק הנמכר קטן ממחצית המגרש, כרשום בפנקסי הזכויות! היחיד שעדותו עשויה לשפוך אור על ידיעת התובעים לגבי חלוקת המגרש, הינו מר קסטיאל, המספר (עמ' 17 לפרוטוקול) כי לא היה ער לכך כי בכל הרישומים, כולל בחוזה מכר הזכויות לתובעים, ואף ברישומי המועצה המקומית, מדובר דווקא בחלוקה של מחצית לכל אחד מהשותפים. אינני נותן כל אמון בעדות זו. לא יתכן כי, כדבריו בעדותו - "אמרתי לכל אלה שביקשו לקנות, שאת אחוזי הבניה המותרים זה לפי 50% משטח כל המגרש אפילו שהחלוקה בפועל היא כפי שהיא", דהיינו, פחות ממחצית, כאשר את דבריו אלו לא טרח למסור לעו"ד פרוינד, המטפל בביצוע העיסקה. דווקא מהעובדה כי דמי ההיוון למינהל מקרקעי ישראל או האגרות למועצה שולמו על ידו כמחזיק מחצית מהחלקה, ניתן ללמוד כי לא ידע שחלקו במגרש קטן משל חברו. הרי בהמשך עדותו אמר כי: "אני זוכר ששטח המגרש היה קצת יותר מ - 500 מ'. יתכן שהמספר המופיע בתצהיר הוא לא מדויק. בפועל היתה לי גדר ברורה, ואני התייחסתי לחלקה שלי לפי המצב בשטח". כלומר - התיחסותו היתה לחלוקה בפועל, ללא כל התענינות בצד הרישומי ובמדידה מדויקת של השטח. כך או כך, עדותו על דברים שמסר לתובע, המוכחשים על ידי התובע, והנוגדים להצהרותיו והתחייבויותיו על פי חוזה מכר הזכויות לתובעים (נספח ד' לת/1), לא ינתן להם כל משקל. הרי אין לשכוח כי התמורה שקיבלה משפ' קסטיאל בגין מכר הזכויות, קשורה ותלויה בגודל השטח הנמכר, ואם היה העד מודה בגירסת התובעים, היה חושף עצמו לתביעה אפשרית להשבת חלק מהתמורה. על כן, ולאחר שלא מצאתי כל סיבה או נימוק שלא לקבל במלואה את עדות התובע, הטענה כי התובע ידע שהוא רוכש פחות ממחצית החלקה והסכים לכך - נדחית. גם הטענה כי יש ללמוד את הסכמתו מעצם רכישת חלקו במגרש, על הגדר המפרידה הקיימת, לא תשמע, באשר ההסכמה נלמדת מידיעה, ועל פי מסמכי הרכישה, עניננו במחצית משטח המגרש, וללא מדידה על ידי איש מקצוע, אין כל דרך לדעת את שטחו המדויק של כל אחד מחלקי המגרש. האדם הסביר היה מוטעה ממראית עיניו, וסביר כי היה מניח שהגדר מחלקת את המגרש שווה בשווה. 7. והערה נוספת בנושא: טענת ב"כ התובעים כי הנתבעים טוענים, למעשה, לזיקת הנאה בשטח העודף שבחלקם במגרש, אינה נכונה. זיקת הנאה הינה זכות שימוש שאינה מגיעה לכדי חזקה, כזכות מעבר או צנרת העוברת במקרקעין. כשמדובר בחזקה ממש, כפי שהדבר מתרחש בפרשתנו, אין כל מקום לטענה בדבר זיקת הנאה (ראה לענין האבחנה בין חזקה וזיקת הנאה, בספרו של מ' דויטש, קנין, כרך ב', עמ' 442). 8. על פי התשריטים שהוצגו בפני, חלוקה אפשרית אחת של חלקי השותפים במגרש, עשויה להיות בהזזת הגדר כמצויין על התשריט נספח ט', או בחלוקה אחרת, כפי שהציע המהנדס נתן גרשוני, בנספח 8 לחוות דעתו - ת/3. על כן, הנני משאיר להסכמתם של בעלי הדין את דרך החלוקה החדשה של המגרש, ולשם כך ניתנת להם תקופה של 60 יום מיום מתן פסק הדין. בהעדר הסכמה אחרת, הנני מורה ומצווה על הנתבעים להשיג את הגדר המפרידה בין החצרות, המסומנת בצהוב על התשריט נספח ט' לת/1, ולהעבירה מעבר לחלק המסומן בקווים אדומים על תשריט זה. 9. כמו כן הנני מורה, כי עלויות הריסת הגדר הקיימת, יהיו על הנתבעים בלבד, ועלות בנית הגדר החדשה, תהיה על שני הצדדים בחלקים שווים, וזאת בהתאם לאמור בסע' 49 לחוק הנ"ל. עלויות ההריסה הינן על הנתבעים בלבד, באשר מיקום הגדר מהווה פגיעה בלתי חוקית בזכויות השימוש והחזקה של התובעים, והעובדה כי הגדר "נרכשה", במקומה כפי שהיא, ממוכרי הזכויות לנתבעים, אינה משנה דבר לענין זה. 10. ועתה לענין התביעה לדמי שימוש ראויים בשטח של 92.5 מ"ר העודפים, שהשימוש היחודי בהם, שלא כדין, היה בידי הנתבעים בלבד, תביעה זו תדחה ומשלושה טעמים. הטעם הראשון הינו בכך שתביעה זו הינה מכוח הוראות סע' 1 לחוק עשית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. לכאורה, זכו הנתבעים בזכות שימוש וחזקה, שלא על פי זכות בדין. חלקם בזכויות במגרש, לא עלה על מחצית מהן. אולם בסעיף 2 לחוק זה נאמר כי: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, באם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". "המזכה", בפרשתנו, הינם תובעים. לטעמי, לא נגרם להם כל "חסרון". הנאתם בחלקם במגרש לא נגרעה, אף ששטח החצר - קטנה מהראוי, על פי רישומי הזכויות. כל עוד לא ידעו התובעים על "חסרונם", הם כלל לא חשו בכך. עניננו במצב בו "האחד זוכה והשני אינו חסר". לא נגרם לתובע כל חסרון כיס בפועל וקשה לשערך את חסרונו בהנאה מהשטח, בחישוב דמי שימוש ראויים. התובעים לא היו משכירים את השטח לשימושם של אחרים, כנגד תמורה כספית, והתביעה איננה לפיצוי שאינו ממוני. אולם גם אם ניתן לראות ב"מזכה" כמי שהזכיה היתה כרוכה בחסרונו, הרי בכל נסיבות הענין, כשמדובר בשימוש בחלק מחצר הבית, והתובעים רכשו את המגרש לאחר שראו את הגדר במקומה והאמינו, בטעות, כי זוהי החלוקה הנכונה של השיתוף במקרקעין, לא יהיה זה צודק לחייב את הנתבעים בהשבה, כשהשבה זו הינה בדמי שכירות ראויים, רק בגין שימושם העצמי של הנתבעים בחלק זה מהמגרש. הטעם השני הוא כי התובעים נכשלו בהוכחת שיעור ההשבה הנדרשת, דהיינו - דמי שימוש ראויים בעבור חלק מהחצר. התובעים מבססים את תביעתם זו על עדותו של השמאי מר גרש טובי וחוות דעתו - ת/2. אולם בית המשפט אינו יכול לקבל חוות דעת זו כבסיס לחישוב דמי שימוש ראויים. המומחה הודה כי אין שווי שוק לחלק מחצר בית (עמ' 9 לפרוטוקול), ואין עסקאות בשטח גינה בלבד. השוואה לעסקאות דומות אחרות - אינה יכולה לשמש נתון בפרשתנו. על כן בחר השמאי להתייחס לערך או שווי כל "מטר מבונה" משטח המגרש ול"חלץ" ממנו את אותו חלק של החצר מתוך כל שטח המגרש, ולקבוע את דמי השכירות המקובלים על שטח זה, על פי חוזי מינהל מקרקעי ישראל להשכרת שטחים לשימוש שוטף. בית המשפט דוחה חישוב זה מכל וכל, באשר שיטה זו הינה מלאכותית וחוטאת לאמת. שיעור דמי השכירות שקובע המינהל, הינו לגבי שימוש בשטחי קרקע על פי מטרת השימוש. אין בפני בית המשפט כל ראיה על דמי שכירות מקובלים עבור שימוש בשטחי גינה בבתים קרקעיים. אף קביעת ערך שטחי הגינה מתוך כל השטח הבנוי, אינו סביר בעיני, באשר דמי השימוש מחושבים לפי ערך המבנה כולו, והגינה כחלק ממנו, ולא לכל שטח ושטח בנפרד. בפועל, אין זה סביר כי שוכר בית קרקעי, יהיה מוכן לשלם את הסכומים הנקובים בחוות הדעת, כ - 1450 דולר לשנה, בעבור תוספת של כ - 90 מ"ר לשטח גינתו, ומכל מקום - לא הובא בפני כל עדות שתבסס אפשרות שכזו. הטעם השלישי הוא כי אם תביעת התובעים בענין זה הינה תביעה נזיקית, בגין העוולה של הסגת גבול במקרקעין, הרי על פי האמור בסע' 29 לפק' הנזיקין (נוסח חדש), ניתן לתבוע פיצויים בגין עוולה זו רק אם סבל הנפגע מכך נזק של ממון, וכידוע - לתובעים לא נגרם כל נזק שכזה. 11. נותרה תביעת התובעים בעילה הנוספת - המטרד. על פי השרטוט נספח ו' לת/1 - חלק מתוכנית ההגשה לקבלת היתר בניה של הבניה הנוספת בדירת הנתבעים - סומן הקיר הגובל עם דירת התובעים כקיר שנועד להריסה או לשינוי. קיר זה, מצד דירת הנתבעים, משמש לחדרי שירותים. מצד דירת התובעים, השטח משמש כחלק מחדר השינה. מצב זה אף קדם לשיפוצים והשינויים שבוצעו. על פי תוכניות אדריכל הנתבעים, העד יואב לניר, הקיר סומן באדום לצורך עיבויו, דהיינו, "לנקות את הקיר ולהשאיר אותו כפי שהוא ולהוסיף עליו עיבוי מחומר גבס וחומר בידוד מהצד של משפ' קוטלר" (עמ' 13 לפרוטוקול ש' 30). האדריכל מודה כי העיבוי בחומר מבודד נועד למנוע מעבר רעש (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 9). האדריכל אף ידע כי התובע מבקש בידוד למניעת רעש בצד שלו (ש' 17). למרות זאת, ועל אף הקמת הקיר המעובה מחומר בידוד, הכניס האינסטלטור את צינורות המים דווקא לקיר המקורי, קיר בלוקים בעובי 20 ס"מ בלבד, וזאת ללא ידיעת האדריכל (ש' 31), דהיינו, אם הדבר היה בידיעתו, לא כך היו נעשים הדברים. לדברי עד זה, הוא הבהיר את הטעות לתובע, וזה הסכים לכך, אולם העד מודה כי הסכמה זו באה רק - "בהנחה, כפי שחשבתי, שלא יהיה רעש בצינורות" (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 1). אולם על פי עדות התובע, הוא סובל ממטרד הרעש, כל פעם שהמים זורמים בצנרת המותקנת בקיר זה. הטענה להסכמה - לא תשמע. מעדות האדריכל עולה כי התכנון היה לעבות את הקיר וכי הצנרת תותקן בקיר הנוסף, המעובה, ולא בקיר הדק המקורי, וזאת למניעת רעשים. תכנון שכזה תומך בעדות התובע על מטרדי רעש בפועל, דווקא בחדר השינה שלו. טועה ב"כ הנתבעים בטענתו כי עובדת הרעש והמטרד, לא הוכחה. התובע העיד על כך מפורשות והדבר אף צויין בתצהירו ובתצהיר התובעת. הסכמת הצדדים כי יסתפקו בחקירתו הנגדית של התובע, אינה מבטלת את עצם איזכור המטרד בתצהיר הנתבעת (ראה סע' 25 בתצהירי התובעים). המהנדס נתן גרשוני, בחווה"ד ת/3, מאשר כי צנרת מים בקיר שכזה, עשויה לגרום למטרדי רעש (סע' 11). בעדותו מבהיר המהנדס כי שמע את זרימת המים (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 14), על אף שלא עשה ניסוי של הזרמת מים מבוקרת, מתוך דירת הנתבעים. בית המשפט אינו מניח כי התובעים היו טורחים להגיש תביעתם בענין זה, אלמלא סבלו ממטרדי רעש מהצנרת. עדויות אלו נתמכות בעדותו של אדריכל הנתבעים ותכנונו המוקדם, שנועד מלכתחילה למניעת רעשים אלו. ראיה נוספת בנושא זה הינה עצם המנעותו של האדריכל, או נציג אחר מטעם הנתבעים, לבדוק את טענת התובעים לענין הרעש. מה יותר קל היה לנתבעים, באם ביקשו לסתור את עדות התובע והמהנדס מטעמו, לתאם פגישה, לפתוח את הברזים ולהאזין לרעשים, או להעדרם. גם למחדל זה משקל מה לחובת גירסת הנתבעים. אדריכל הנתבעים טוען כי לדעתו עיקר הרעש נובע מהברזים שבקצה הצנרת, ולא מזרימת המים בצנרת עצמה. אולם דברים אלו שנאמרו על ידו בעדותו, לא נמסרו כעדות מומחה על פי התקנות בענין זה, וללא שהעד בדק את הדברים בפועל, בקיר הנידון ולכאורה דברים אלו סותרים את התכנון המוקדם, על פי תוכניות העבודה שהכין במו ידיו. גם במבחן ההיגיון, טענת המטרד עומדת לתובעים. מדובר בקיר בלוקים דק יחסית, של 20 ס"מ בלבד, שנחצב ושלתוכו הוכנסה צנרת השירותים ומתקני הרחיצה. העובדה כי לעיתים מעבר מים בצנרת יוצר רעשים, ידועה לכל. הנתבעים דאגו לאטום בבידוד את צידו של קיר זה, הפונה לעברם, אך לא את הצד הפונה אל חדר השינה של התובעים. מצב זה קורא להתערבותו של בית המשפט. לאחר שהמטרד הוכח ולאחר שהנתבעים לא הוכיחו כל הגנה בדין כנגד עוולה זו, וממילא, לא נטענה בפני כל טענה פרט להכחשת המטרד גופו, מן הדין כי תביעה זו - תתקבל במלואה. עניננו במטרד רעש ברשות היחיד, דהיינו, מטרם ליחיד, כאמור בסע' 44 לפק' הנזיקין (נוסח חדש). התובעים זכאים לצו עשה או צו לא תעשה, שימנע מטרד זה מהם. סוף דבר 12. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, כדלקמן: א. להסיר את הגדר ולבנותה מחדש, תוך העברת 92.5 מ"ר מהשטח המוחזק בלעדית על ידם לחזקתם הבלעדית של התובעים, כאמור בסעיפים 7 ו - 8 לפסק דין זה. ב. הנני מצוה על הסרת צנרת המים והאינסטלציה מהקיר המשותף בין בתי התובעים והנתבעים, כמפורט בשרטוט נספח י' לת/1, והנני מסמנו באותיות A עד B, והתקנתם בקיר החדש והמעובה, כשחומר הבידוד מפריד בין הצנרת ובין הקיר המקורי. ג. התביעה לדמי שימוש ראויים - נדחית. ד. כמו כן הנני מצווה על השבת הוצאות המשפט של התובעים, כולל שכר המהנדס, אך לא שכר השמאי, וכן על תשלום לתובעים של שכט עו"ד בסך של -.10,000 ₪ +מע"מ, שכסכום זה צמוד ונושא ריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. ה. הנני מצווה כי ביצוע האמור בסע' א' ו - ב' דלעיל, יהיה בתוך 60 יום מהיום. דן מור, שופט קרקעותמטרדהסגת גבול