כללי:   בפני תביעה אשר החלה להתברר במקורה כתביעה שטרית בהוצל"פ. השטר אשר הוגש לביצוע נמשך במסגרת תיק הוצל"פ ת"א שמספרו 0104124675, התאריך המדויק של פתיחת תיק ההוצל"פ הינו 11/12/97. השטר במקורו מולא בחודש אוקטובר 1997 אך התאריך לפירעון וכן הסכום נותרו ריקים. התיק נפתח לאחר שהוסף בשטר מועד הפירעון, 15/10/97 וכן הסכום על סך 26,100 ₪. השטר ערוך לפקודת ראובני ספרי צמרת בע"מ בחתימתה וחותמתה של הנתבעת, אולם נעדר חתימת הסבה מאחור. על פי הכיתוב בפינה הימנית העליונה של השטר, בעלת החשבון עליו נמשך השטר היא מיכאלי ציפורה ,הנתבעת כאמור. השטר משוך על חשבון 105870307 בבנק הבינלאומי הראשון סניף 45. הנתבע הינו מנהלה של חברה העוסקת במכירת ספרים וחלוקתם לבתי הלקוחות. הנתבעת היתה מועסקת על ידו בתחילה בתחום הטלמרקטינג ולאחר מכן כמפיצת הספרים בקרב הלקוחות.   במסגרת יחסי עבודתם חתמה הנתבעת על שני הסכמים ביום 09.04.97 וכן ביום 15.05.97 לצורך הלוואה לרכישת הרכב, כמו כן הפקידה הנתבעת שטרי בטחון בידי התובע ומכאן התביעה.   הרקע להגשת השטר לביצוע , לטענת התובע, הוא אי עמידת הנתבעת בתנאי החזר ההלוואה. משכך, הגיש לביצוע את שטר הביטחון.   הנתבעת מצידה הגישה התנגדות לביצוע שטר, המ 103081/99. ההתנגדות נידונה בפני כבוד הרשם(כתוארו אז) אהוד שוורץ ביום 11/11/99. החלטתו כאמור היתה כי ניתנת למבקשת רשות להתגונן.   בפני כבוד סגן הנשיא השופט (כתוארו אז) גורפינקל צבי התנהל ערעורו של התובע על החלטת הרשם אשר התיר לנתבעת להתנגד לביצועו של השטר שהוגש לביצוע זאת במסגרת בש"א 138173/99.   בתאריך 23.03.2000 ניתן פסק דין בבש"א הנ"ל על ידי השופט גורפינקל צבי, הקובע כי הנתבעת תהא זכאית להתגונן בטענה כי מדובר בשיק ביטחון שניתן בתמורה לסחורה שקיבלה מהתובע והשיק מולא בניגוד להרשאה, ואין היא רשאית להתנגד בכל הנוגע לחוק הלוואות חוץ בנקאיות. זוהי המסגרת המשפטית שהותוותה לדיון בפני.   עסקת היסוד: גרסת התובע:   עסקת היסוד, אשר במסגרתה נמשך השטר נשוא התביעה נכרתה לראשונה בין הצדדים ביום 09.04.97. התובע הלווה לנתבעת סכום של 29,000 ₪ לצורך מימון קניית רכב אשר אמור היה לשמשה לצורכי עבודתה, דהיינו, העברת ספרים וחלוקתם לבתי הלקוחות. הדבר נעשה על מנת להרחיב את היקף עבודתה של הנתבעת שכן עד אותה עת עבדה הנתבעת אצל התובע בתחום אחר והוא טלמרקטינג.   הנתבע כאמור הסכים לתת לנתבעת אשראי לרכישת הרכב ובהמשך לכך חתמו הנתבעת ואשת התובע (המנהלת יחד עמו את העסק) בנוכחותו על הסכם שהיווה למעשה מעין סיכום דברים בעניין הרכב . על פי הסיכום כאמור התווספה לסכום הנ"ל עלות ביטוח הרכב והסחורה, דמי ביול ואגרת רישום השעבוד וכן התווספה על כך ריבית שבסה"כ היה על הנתבעת להשיב לתובע סכום של 42,000 ₪.   ביום 15/07/97 נחתם עם התובעת ההסכם בדבר ההלוואה ובדבר תנאי העסקתה של הנתבעת אצל התובע בעסק. באותו מעמד נמסרו לתובע שני אמצעי תשלום לביטחון כאשר כל אחד למטרה אחרת והשיק נשוא התביעה נמסר על מנת להבטיח את תשלום החזרי ההלוואה שנטלה ממנו הנתבעת. למרות פיטוריה מהעבודה ממשיכה הנתבעת להחזיק ולהשתמש ברכב עד היום.   גרסת הנתבעת:   הנתבעת טוענת כי אין מקום להפעיל את השטר . הנתבעת מצביעה על כך כי השטר הוא שטר לא סחיר שניתן לביטחון בלבד.   הנתבעת עבדה אצל התובע בתחילה בטלמרקטינג ולאחר מכן כסוכנת מכירות. לביצוע העבודה כסוכנת מכירות הכרחי היה שימוש ברכב אולם מכיוון שלא היה רכב בבעלות הנתבעת ומכיוון ולא יכלה לממן את רכישת הרכב הלווה התובע לנתבעת סכום השווה ל- 29,000 ₪ כאשר ההלוואה היא לצורכי רכישת הרכב בלבד. על מנת להבטיח את החזר ההלוואה התובע נקט בהליך של שעבוד הרכב לטובתו. כמוכן שילמה הנתבעת לתובע מדי חודש בחודשו את כל סכום משכורתה להחזר ההלוואה וזאת עד למועד פיטוריה.   לאחר כחמישה חודשי עבודה בהם החזירה הנתבעת לתובע את ההלוואה פיטר התובע את הנתבעת. בשלב זה הוחזר לתובע מתוך ההלוואה סך השווה ל15,000 ₪ . בתחילת עבודתה של הנתבעת אצל התובע מסרה היא לידיו, כפי שנדרשה שיק בטחון להבטחת החזר הספרים אשר היו בחזקתה לצורך מכירתם.   השיק כאמור ניתן לביטחון בלבד כאשר היה ריק מתאריך ומסכום והתובע מילא אותו על דעת עצמו ובהתאם לשיקול דעתו הבלעדי וללא הרשאה מן הנתבעת.   לגרסת הנתבעת השטר נשוא התביעה ניתן אפוא להבטחת הספרים ולא להבטחת ההלוואה. מאחר ולא נותרו בידיה הספרים לא היה צורך להפעיל את שטר הביטחון, והתובע הגיש לביצוע שלא כדין.   המחלוקות:   גרסאות הצדדים, כפי שנפרשו לעיל, מעוררות את השאלות הבאות: מהו מעמדו של התובע? לשם מה נועד השטר והאם מומש כדין? האם היתה הרשאה להשלמת השטר והאם הושלם כדין?   הכרעה:   אדון בשאלות אלו אחת לאחת. מעמדו של התובע:   במקרה דנן יש לציין כי השטר המדובר הינו לפקודת "ראובני ספרי צמרת בע"מ" וכי מגיש השטר לפירעון ולביצועו בלשכת ההוצאה לפועל, הנו ראובני משה. מכאן נגיע למסקנה כי השטר עבר סיחור ולשם כך דרושה לנו חתימת היסב על שם ראובני משה. אולם, בשטר הנדון נעדרת חתימת ההיסב ,ובהיעדר חתימת ההיסב נשללת מהתובע האחיזה כשורה.   ע"פ ס' 1 לפקודת השטרות (נוסח חדש) תשי"ז -1957 עולה מההגדרה של אוחז בשטר, כי פלוני ייחשב לאוחז בהתמלא שני תנאים: הוא מחזיק בשטר,במישרין או באמצעות שומר והוא הנפרע או הנסב של השטר.כדי שפלוני שאינו הנפרע יהא "אוחז של שטר לפקודה", על השטר להגיע אליו באמצעות שרשרת היסבים שנעשתה כדין. העברת שטר לפקודה מנפרע או נסב לאחר, ללא חתימת היסב, פוגעת באחיזתו של מקבל המסמך. העובדה, כי החזקתו של האוחז איננה כדין, עשויה לשמש טענת הגנה נגד תביעתו ע"פ השטר ואולם אין בה לשלול את אחיזתו ש' לרנר, דיני שטרות (ההוצאה לאור של לשכת עוה"ד) ע"מ 238. במקרה של העברת שטר מהנפרע לאחר ללא חתימת היסב,מקנה לנעבר זכות שטרית כלפי המושך, אך הנעבר אינו אוחז בשטר, ולכן גם אינו יכול להיות אוחז כשורה (ש' לרנר שם ע"מ 81).   בשל העדר האחיזה יהא על המחזיק לפרט כיצד הגיע השטר לידיו, בשל אותה סיבה לא יהיה המחזיק אוחז כשורה. על פי ע"א 1886/97 זאב יהודה נ' פנינה זלמה פ"ד נג(1) 132 נקבע, כי האחיזה כשורה דורשת ריחוק האוחז כשורה לבין העושה או המושך. מטעם זה מוצדק שלא להעניק לנפרע מעמד של אוחז כשורה .   במקרה דנן, הנפרע זוהי החברה,"ראובני ספרי צמרת בע"מ", ולא התובע. אולם, התובע הינו הבעלים של החברה הנפרעת. עוד נקבע כאמור כי הקירבה או הריחוק אינם נקבעים ע"פ צורת השטר אלא ע"פ מערכת היחסים שבין הצדדים. אנשים הם צדדים קרובים לשטר אם יחסיהם ההדדיים כצדדים לשטר נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם. אנשים הם צדדים רחוקים לשטר, אם יחסיהם המשפטיים כצדדים לשטר אינם נובעים מקשר משפטי ביניהם אלא מקשר משפטי עם אחרים. המבחן הוא פונקציונלי ולא צורני. לכאורה התובע אינו צד לעסקת היסוד עם הנתבעת אך הוא מעורה בכל הפרטים ואף נכח בזמן חתימת עסקת היסוד, לפי כל האמור לעיל התובע והנתבעת הינם צדדים ישירים לעסקה. אוסיף ואציין כי התנהגות התובע נגועה בחוסר תום לב בשל העובדה כי לא פעל בהתאם להסכם החתום , וכן בשל העובדה כי ניסה להרחיק את שמו מכל העסק דהיינו חתימת ההסכם בין הנתבעת ואשת התובע וכן שיק הביטחון שהינו לפקודת החברה והוא המממש בפועל.   הדרישה לתום לב בדיני השטרות הינה סובייקטיבית. אוחז לא ייחשב תם לב רק אם ידע בפועל על הפרה קיימת או צפויה של עסקת היסוד. וכאן , לעניין השלמת הסכום ניתן לראות כי היתה ידיעה שכזו. במקרה דנן לא התקיימו הדרישות הרגילות של אחיזה כשורה. העובדה כי התובע מילא בעצמו את פרטי השיק המהותיים מלמדת כי קיימת הידיעה. וכן ההיסב נעשה שלא כדין. מכל זאת ניתן לראות כי התובע איננו אוחז כשורה . אני קובעת כי ניתן להעלות נגדו טענות הקשורות לעסקת היסוד.   נסיבות מתן השטר:   כאמור אין מחלוקת כי השטר ניתן לביטחון. השאלה הניצבת בפני היא רק לשם מה נועד השטר, לשם הספרים או שמא לשם הרכב? בישיבת יום 26/12/2002 נחקרו הצדדים על תצהירם.     לגרסת הנתבעת שטר הביטחון נועד למשיכת הספרים : "יש חוב.אני מוסיפה שיש חוב על הרכב, אולם השיק ניתן על הסחורה". (עמוד5 לפרוטוקול מיום 26/12/02 שורה 9).   לגרסת התובע שטר הביטחון נועד להבטחת החזר ההלוואה: "באותו מעמד מסרה לי הנתבעת שיק אשר היה אמור להבטיח את השבת ההלוואה כסידרה, ע"פ המוסכם בהסכם. כן חתמה הנתבעת על המסמכים המתאימים לשם רישום המשכון על הרכב . השיק אשר נמסר במעמד זה להבטחת ההלוואה כאמור, הינו השיק בגינו הוגשה התביעה דנן". (ראה סעיף 10 לתצהירו).   כאשר נטען כי שיק ניתן כבטחון להחזר הלוואה, הרי ברור ומובן מאליו כי טיעון כזה חייב להכיל את פירוט ההלוואה שנתקבלה או לכל הפחות פירוט הסכום אשר אמור היה להירשם בשיק ואכן התובע הביא את הסכמי עסקת היסוד.   הנתבעת לא תמכה את גרסתה בעדות נוספת של סוכנים נוספים שעבדו במתכונת זהה ולא הוכיחה כי נוהל העבודה אצל החברה היה מתן שטר ביטחון בתמורה לספרים, על כן לא הקימה הנתבעת את הנטל המוטל עליה. מסירתו של שטר ביטחון היא העברת בעלות מותנית בתנאי מתלה. עם התקיים התנאי משתכללת העסקה והמקבל הופך להיות בעליו של המסמך. (ש' לרנר, שם ע"מ 224)   אם התובע והנתבע מעלים גרסאות שונות ביחס לשטר נשוא התביעה וכל אחד טוען כי השטר נמשך במסגרת עסקה שונה מוטל על הנתבע לשכנע את ביהמ"ש בנכונות גרסתו.   אני קובעת כי עסקינן בשטר ביטחון, אשר התובע היה רשאי להשלימו, בהתמלאות התנאים שהוסכמו בין הצדדים. המסקנה העולה לעניין מהות השטר הינה כי גרסת התובע עדיפה , משורת ההיגיון עולה שהשטר ניתן לצורך הרכב לא הספרים . כמו כן העובדה כי קיים הסכם הלוואה העוסק ברכב וכי לא צויין שום פרט על הסכם לספרים זהו חסר המדבר בעד עצמו. לאחר שדנו כי אכן השטר נועד להבטחת החזר ההלוואה, עלינו לבחון, האם בהיותו של השטר, שטר ביטחון, אכן התמלאה זכות התובע לממשו?   במקרים רבים נמשך שטר כדי להבטיח את פירעונו של חוב קיים ולא לפרוע את החוב, האוחז לא יתבע את פרעונו אלא אם יקרה אירוע מסוים או יתקיים תנאי כלשהו. הרכב כאמור לאחר הפיטורים לא הוחזר כמו כן גם ההלוואה לא שולמה במלואה ולכן לכאורה קמה לתובע הזכות להשלים את השטר ולממש אותו. לטענת הנתבעת הוקם שעבוד על הרכב לצורך השלמת התשלום: "בהסכמים נקבע כי הרכב יהיה משועבד לטובת הזוכה עד לסיום מועדי התשלום..." (סעיף 6 לתצהירה).   כמו כן, התובע אף הוא אינו מכחיש את עובדת קיומו של השעבוד על הרכב: "... הרכב משועבד לטובתנו, לטובת ספרי צמרת, הוא משועבד מהיום הראשון". (עמוד 11 לפרוטוקול שורות 6-7)   אך, כשמותחים את הסוגייה לשם מה נועד השטר, אין לשלול את המסקנה שהן השעבוד הקיים על הרכב והן השטר שניתן לביטחון על הרכב הינם שני סוגי ביטחונות המשלימים זה את זה.   אני קובעת כי השטר ניתן לביטחון בעסקת הרכב כפי שטען התובע, ואני דוחה את טענת הנתבעת כי השטר ניתן כביטחון למכר הספרים. הרשאה להשלמת השטר: הוראת סעיף 19(א) לפקודה, מעמידה את האדם שבידו מצוי המסמך בחזקה שקיבל מכל מי שחתם על השטר הרשאה להשלים את החסר. זוהי אמנם חזקה הניתנת לסתירה, אך נטל השכנוע מוטל על הנתבע להוכיח שלא נתן הרשאה, והתובע נהנה מהספק. בספר "דיני השטרות" , י. זוסמן,מהדורה שניה,הדפסה שישית,תשמ"ג- 1983, בעמוד168 נאמר, כי אם כתב אדם שטר חסר פרטים לשם הבטחת הלוואה וסכום השטר לא נרשם בו הואיל והחוב משתנה מזמן לזמן, כל עוד לא פרע את חובו אינו רשאי לבטל את ההרשאה, ואם בטלה - הביטול אינו תופס. כל עוד החוב לא נפרע הרשות להשלים את השטר בעינה עומדת.   לאור הוראת סעיף 14(ב) לחוק השליחות, תשכ"ה- 1965 הרשאה שניתנה כדי להבטיח בה זכות מסוימת, נמשכת עד שנתמלאה המטרה שלמענה ניתנה, והזכות בוצעה. בספר של המלומד,י. זוסמן,שם בעמוד 166 ,נאמר כי אם נכתב שטר בלי לקבוע בו סכום, כדי להבטיח הלוואה שניתנה, ייחשב הדבר על פי סעיף 19 לפקודה, כהרשאה לנקוב בשטר את הסכום המגיע, וכבר נקבע בפסק דין ע"א 66/60 חצור -אשדוד בע"מ נ' מ' קרן , פ"ד ט"ו,339 מפי כבוד השופט ויתקון - כי במסירת שטר שיש בה הרשאה ואינטרס בצידה - משניתנה ההרשאה לבעל האינטרס, שוב אין לבטלה.   בהעדר כל דבר שיש בו להגביל או לפסול את זכות מקבל השטר, לסחר אותו כטוב בעיניו, זכותו בעינה עומדת של מי שהשטר סוחר אליו להשלים את החסר בשטר ולבסס עליו את תביעתו. התובע הינו תובע ע"פ שטר, תאריך הפירעון הנקוב בשטר הינו 15.10.97. התובע מילא את התאריך לאחר שניתנה בידו האפשרות לעשות כן, מלכתחילה נמסר השטר לידיו כשתאריך הפירעון ריק ובר השלמה. הנתבעת הוציאה מסמך לא שלם ובכך נטלה על עצמה סיכון שאחר עלול להשלימו תוך חריגה מהרשאה, אולם כאן מדובר בשטר ביטחון משום כך , אם ניתן שטר ביטחון להבטיח הלוואה שהעניק מחזיק המסמך למושך, המושך אינו רשאי לחזור בו מן ההרשאה למילוי השטר. בענייננו, אני קובעת כי ניתנה לתובע הרשאה להשלים את השטר.   לעניין עסקת היסוד, יש לציין כי לפי המובא בפני הצדדים חתמו על הסכם הלוואה בתאריך 15.05.97 בס' 2,(נספח ה בס' 9 לתצהיר התובע), כאשר הריבית הינה 1.85% לחודש במסלול שקלי לא צמוד כאשר ההחזר הוא לפי ההחזר של "אלדר", אך בפועל התובע חישב את הריבית לעניין ההלוואה לפי ריבית של 2.5% לחודש. מכאן אנו יכולים ללמוד על כוונת הצדדים, מאחורי החיוב השטרי ישנו הסכם בכתב. "אני הסכמתי לתת לנתבעת אשראי לרכישת הרכב. בהמשך לכך חתמו הנתבעת ואישתי (המנהלת יחד עימי את העסק), בנוכחותי, ביום 09.04.97, על הסכם שהיווה למעשה מעין סיכום דברים בעניין הרכב". (סעיף 6 לתצהיר התובע) "לצורך ההלוואה החתים אותי הזוכה על שני הסכמים אשר את תוכנם המלא אינני זוכרת. כאשר ביקשתי העתק מההסכם סירב החייב לתת לי העתק" (סעיף 5 לתצהיר הנתבעת)   הדבר בא לידי ביטוי בהקשר של פרשנות הסכם, מוענק משקל עיקרי לכוונת הצדדים. החשיבות של כוונת הצדדים באה לידי ביטוי בסעיף 25(א)לחוק החוזים(חלק כללי) התשל"ג 1973, העוסק באופן פרשנותו של חוזה. מפשוטו של מקרא עולה כי ניתן להיזקק לכוונת הצדדים, כאשר לשון החוזה היא דו משמעית, אולם לאחרונה הועדפה כוונת הצדדים גם על לשונו הברורה של ההסכם.   על פי ע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(4) 498, מעניק לראשונה משקל נכבד לכוונת הצדדים תוך מגמה מוצהרת לקבוע כללי פרשנות אחידים לשטרות ולחוזים. ניתן היה לטעון כי בפועל ההרשאה שניתנה לתובע מידי הנתבעת לעניין השלמת סכום השטר היתה לפי ההסכם ולא לפי מעשיו והשלמתו בפועל. כוונתה של הנתבעת היתה, כי ההלוואה בתוספת הריבית שחתמה עליה היא בעצם ההרשאה למילוי הסכום בשיק וכאשר הסכום אינו לפי הכוונה ומכאן היתה כאמור חריגה מן ההרשאה בביצוע ההשלמה. קביעתי הנחרצת היא כי כאשר הנתבעת נתנה את הרשאתה לתובע למלא בשטר סכום מסוים, והלה מילא סכום גבוה יותר,לא יהא רשאי התובע לתבוע על פי השטר את הסכום הנקוב בו.   ההשלמה שביצע התובע, לא תאמה איפוא את המוסכם בין הצדדים. ההסכמים שהתובעת עצמו צרף התייחסו לאחוז ריבית נמוך יותר: 1.85% לחודש במסלול שקלי לא צמוד. לעומת זאת, התובע חישב את הסכום אותו השלים בשטר לפי ריבית חודשית של 2.5%. זהו שינוי המגדיל משמעותית את סכום החיוב, ללא בסיס עובדתי מוסכם.   שקלתי בדעתי, האם החריגה הזו מהיקף ההרשאה, מפקיעה את תוקף השטר כולו? הגעתי למסקנה כי התשובה שלילית. בסופו של דבר אין להתכחש לעובדה שהנתבעת, בפועל, קיבלה הלוואה מהתובע לצורך רכישת רכב. כמו כן אין להתכחש, שעל פי עדותה של הנתבעת בפני, היא עדיין מחזיקה ברכב שלשמו ניתנה לה ההלוואה. אין להתכחש לעובדה כי הנתבעת שילמה לתובע, באמצעות משכורתה, רק כמחצית סכום ההלוואה, ונותרה חבה הן עבור קרן ההלוואה והן עבור הריבית. בנסיבות אלה, אני סבורה, כי לא ניתן לאיין לחלוטין את חיוביה של הנתבעת כלפי התובע. הגם שהשטר לא מולא בדווקנות על פי ההרשאה, אין לאפשר לנתבעת להיפטר לחלוטין מחיוביה כלפי התובע. כדי לאזן בין האינטרסים של שני הצדדים,יש לבצע השלמה ראויה של השטר, על פי המוסכם ביניהם מראש.   שכן, מצד אחד, עדיין הנתבעת חייבת לתובע את שארית כספי ההלוואה ולכן , באופן בסיסי, התובע זכאי היה להשלים את השטר. מצד שני,ההשלמה שביצע התובע לא היתה נכונה אלא גבוהה מדי. הצדק אינו מוביל לדחיית תביעתו. יש לבצע את ההשלמה, על פי ההסכמה המקורית בין הצדדים. יש לתקן את הסכום שהושלם בשטר, ולהתאימו להסכמה המקורית בין הצדדים. ההסכמה המקורית כאמור בהסכם הינה לפי הריבית של 1.85% ולא לפי הריבית של 2.5% כפי שלקח התובע בפועל.   על כן, אני קובעת כי התובע רשאי להמשיך בהליכי הוצל"פ כנגד הנתבעת על בסיס הסכום הנכון שאותו היה צריך להשלים בשטר. הסכום הנכון צריך להיות מחושב לפי ריבית של 1.85% ולא כפי שחושב. על מנת לוודא כי הסכום תואם את המוסכם בין הצדדים יגיש התובע תחשיב לעיוני. עותק התחשיב יועבר לב"כ הנתבעת, לבדיקתה. ב"כ הנתבעת תהיה רשאית להגיש את עמדתה לתחשיב העדכני שיגיש ב"כ התובע. לאחר שיהיו לנגד עיני, העמדות של שני הצדדים, בנוגע לסכום הנכון שהיה צורך להשלים בשטר, אפסוק באשר לסכום. הליכי הוצל"פ בתיק השטרי הוצל"פ 5-67-04124-01, יישארו מעוכבים בשלב זה. התובע יהיה רשאי לחדש את ההליכים בתיק ההוצל"פ, לאחר שאאשר את הסכום הנכון של השטר, ובכפוף להקטנת קרן. סיכום: מן המקובץ לעיל אני קובעת כדלקמן: השטר ניתן על מנת להבטיח את עיסקת ההלוואה בגין הרכב. השטר ניתן "על החלק", על מנת שהתובע, או החברה יוכלו להשלימו במידה והנתבעת לא תעמוד בהחזר ההלוואה. הנתבעת לא עמדה בהחזר ההלוואה והתובע האוחז היה רשאי להשלים את השטר. ההשלמה שביצעה לא תאמה במדויק את ההרשאה. קם הצורך לתקן את הסכום שהושלם בשטר ולהתאימו לסכום הנכון, על פי תנאי הריבית שהוסכמה בין הצדדים בהסכם ההלוואה. בכפוף לתיקון ההשלמה, מתקבלת התביעה השטרית. לאחר שהתובע הגיש את חישוביו באשר לסכום הנכון, הנתבעת תגיב ואנוכי אקבע את הסכום, ניתן יהיה להמשיך בהליכי הוצל"פ על הסכום המתוקן. בשים לב לכך, שההשלמה לא תאמה את המוסכם בין הצדדים, כמו גם ביכולתה הכלכלית הנמוכה של הנתבעת, אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות משפט לקולא, בסך של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה כולל את ההוצאות שנפסקו בהליכי הביניים בפני, למעט ההוצאות שהושתו על צד ג' במסגרת בש"א 128264/02.   ניתן היום כ"א ב אדר א, תשס"ג (23 בפברואר 2003) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.  שיקיםהיסבשטר