1. התובעת, עובדת משק בית ונקיון, אצל מספר מעבידים, מבקשת בתביעה שלפנינו להכיר בארוע של חבלה בכף רגלה הימנית, שארע לה ביום 11.9.98, כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה- 1995.   התובעת טוענת כי התאונה ארעה לה תוך כדי הליכה, בדרכה ממקום עבודתה לביתה, כתוצאה ממעידה שנגרמה עקב דריכה במהמורה אשר במדרכה. בתעודה ראשונה לנפגע בעבודה שהמציאה התובעת לנתבע, צויינה אבחנה של שבר בכף רגל ימין, נרשם כי הרגל הושמה בגבס הליכה, וכי נגרם לה אי כושר עבודה למשך 51 ימים.   2. הנתבע דחה את התביעה, משלא קיבל את גירסת התובעת כי התאונה ארעה לה בדרכה מהעבודה לביתה.   הנתבע טוען, בהסתמך על עדות פקידת התביעות, גב' הדס כהן, כי החבלה ברגלה של התובעת נגרמה לה בתאונה שאין לה קשר לעבודתה או לדרכה לעבודה או ממנה. לדברי פקידת התביעות, התובעת הגיעה לסניף המוסד לביטוח לאומי כדי להגיש תביעה לתשלום דמי תאונה, לפי פרק ו' לחוק (ביטוח נפגע תאונות) , אך משהתברר לה כי בהיותה בת למעלה מ- 60 היא אינה מבוטחת בביטוח נפגעי תאונות - היא לא הגישה את טופס התביעה, אלא חזרה כעבור מספר ימים והגישה את התביעה לתשלום דמי פגיעה, ורק אז העלתה לראשונה את הגירסה, שהתאונה ארעה לה בדרכה מהעבודה.   3. בתצהיר עדותה הראשית, פירטה התובעת את גירסתה, בדבר נסיבות התאונה: "מזה שנים ארוכות אני עוסקת בניקיון ועבודות משק בית במספר דירות סמוכות השוכנות בבניין אחד, בשדרות הנשיא בחיפה. בין השאר, עבדתי במשק בית אצל הגברת נעמי דיאמנט… בדרך כלל בימי רביעי.   ביום רביעי, 9.9.98, ביקשה ממני הגב' דיאמנט לבוא לביתה לעבודה ביום שישי של אותו השבוע, שלא כנהוג בינינו, וזאת כדי לבצע עבורה קניות ולהכין אוכל מבושל לכבוד אורחים שהיא התכוונה לארח במהלך השבת. אני הסכמתי לבקשתה זו.   ביום שישי, 11.9.98, בשעה 07.45 בבוקר לערך, הופעתי בביתה של הגברת דיאמנט כמוסכם… והתחלתי בעבודתי… עשיתי בעבורה קניות, שבתי לדירתה והכנתי בעבור אורחיה מאכלים לשבת.   בשעה 10.00 לערך, לאחר שהשלמתי את מטלותי, נפרדתי מגב' דיאמנט ויצאתי לביתי.   … משהגיע האוטובוס לתחנה של קופת חולים "לין", ירדתי מן האוטובוס והתחלתי לצעוד לבדי במדרכה השמאלית בשדרות רוטשילד, ישירות לכיוון רחוב אלנבי, שם ביתי.   לאחר כשלוש-ארבע דקות הליכה, הרגשתי לפתע שרגלי הימנית דרכה לתוך מהמורה במדרכה, התעקמה, ומיד אחר כך חשתי כאב עז. עצרתי מהליכתי… לאחר שהתאוששתי מעט, התחלתי לצלוע לאיטי, מבלי שאיש עזר לי, חזרה לכיוון קופת חולים "לין" כדי לקבל טיפול רפואי, כאשר כאבי מתעצמים לאחר כל צעד.   בקופת חולים "לין" נערכו לי בדיקות ונאמר לי שיש לי "שבר משולש" ברגלי. למרות זאת, בגלל יום השישי, נחבשה הרגל ונאמר לי לשוב ביום ראשון, כדי לשימה בגבס…".     4. לאחר ששקלנו את עדות התובעת, ועדות פקידת התביעות, גב' הדס כהן, משנתנו דעתנו גם לעדות שמסרה המעבידה, גב' דיאמנט, לחוקר מטעם המוסד (דו"ח ההודעה, מוצג נ/8, התקבל בהסכמה, ללא הזמנת גב' דיאמנט לעדות, משנבצר ממנה להופיע בבית הדין, בשל גילה המבוגר מאוד) - הגענו למסקנה כי יש לקבל את גירסת התובעת, ולהעדיפה על פני עדות פקידת התביעות. נציין כבר כאן, כי לא נעלמו מעינינו סתירות שנתגלו בגירסת התובעת, הנובעות, ככל הנראה מחוסר הבנה של התובעת או של מי שמילא במקומה את הטפסים, בצורך לציין פרטים מדוייקים, אך אין בהן כדי לערער את אמינות גירסתה, לגבי נסיבות התאונה, הנתמכת גם ברישומים הרפואיים, כפי שנפרט להלן:   (1) בטופס "הודעה על פגיעה בעבודה" (מוצג נ/1) שהגישה התובעת לנתבע ביום 3.11.98, אשר מילאה עבורה, לדבריה, בתה, ציינה התובעת כי התאונה ארעה לה ביום שישי, בשעה 11.30, בהיותה "בדרך הביתה מהעבודה". בתאור הפגיעה, נרשם: "בעת הליכה הרגל התעקמה לי ונשברה".   (2) כפי שציינה התובעת בתצהירה, מיד לאחר התאונה, היא הלכה לקופת חולים "לין", שם נחבשה רגלה, והיא הוזמנה לחזור למחלקת התאונות, ביום ראשון (ראה טופס הפניה לצילום רנטגן מיום 11.9.98, מוצג נ/5 ודוח סיכום רפואי, מוצג נ/4). בדו"ח הסיכום הרפואי, רשם האורטופד, ד"ר ברוסקין: "היום בזמן ההליכה, נקעה את הרגל הימנית. … צילום - שבר מרוסק ללא תזוזה במטטרסוס V …".   (3) משחזרה ביום ראשון (13.9.98) הושמה רגלה של התובעת בגבס, ובאותו יום ניתנה לה תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה (מוצג נ/2), לתקופת אי כושר עבודה של 51 יום (מ- 11.9.98 עד 31.10.98).   בתעודה הרפואית, נרשם תיאור התאונה: "לדבריה, ב- 11.9.98, בזמן עבודתה, החליקה ונחבלה בכף רגל ימין".   הגם שצויין בתעודה הרפואית כי לדברי התובעת התאונה ארעה לה "בזמן עבודתה" ולא צויין כי מדובר בדרך מהעבודה, וגם תאור הארוע ("החליקה ונחבלה") לא מתיישב במדוייק עם גירסת התובעת, איננו מייחסים חשיבות מיוחדת להבדלים אלה. התובעת פנתה למחלקת התאונות וטענה כבר אז, יומיים אחרי התאונה, כי מדובר בתאונת עבודה, ונראה כי לא הקפידה לדייק ולפרט כי התאונה ארעה תוך כדי הליכה, בדרכה מהעבודה, ובטעות נרשם "בזמן העבודה".   משצויין בסיכום הרפואי במר"מ (ב- 11.9.98) כי "בזמן ההליכה נקעה את הרגל", וביום 13.9.98 נרשם בתעודה הרפואית "החליקה ונחבלה", ובמקום אחר תיארה התובעת את הפגיעה "התעקמה הרגל", ובתצהיר תיארה את הארוע בניסוח מלא ובהיר יותר - אין זאת אלא שהתובעת מתקשה להגדיר במילים את תאור הפגיעה, הגם שמדובר בארוע אחד, של מעידה "והתעקמות" של הרגל - ולכך היא התכוונה, במילים אלה או אחרות.   (4) ביום 12.11.98 מסרה התובעת עדות לחוקר מטעם הנתבע (מוצג נ/6). בעדותה לחוקר, חזרה התובעת על גירסתה בטופס התביעה, משציינה כי התאונה ארעה לה בדרכה מביתה של גב' דיאמנט (בשד' הנשיא, על הכרמל) לביתה, לאחר שירדה מהאוטובוס והחלה ללכת לכיוון הבית, כדבריה שם: "לקחתי קו 21 ישירות להגיע הביתה ולא היו לי סידורים אישיים בדרך. ירדתי בתחנה הקבועה שלי, ליד "לין", ואחרי כ- 30 מ' שהלכתי לכיוון הבית, רגל ימין, בקרסול, התעקמה. שמעתי מן "תיק" ברגל. העצם יצאה החוצה וראיתי שיש לי בעיה ברגל …"   בתשובה לשאלת החוקר, שביקש לברר מה גרם לקרסול "להתעקם", הסבירה התובעת: "במדרכה לא היתה בעיה מיוחדת, אלא יש במקום עליות וירידות קטנות, כי המדרכה חדשה. לא החלקתי ולא נפלתי, ולא יודעת למה רשמו כאילו החלקתי ונפלתי".   ב"כ הנתבע טוענת בסיכומיה, כי התאונה לא ארעה עקב "סיכוני הדרך". לדבריה "יש לאמץ את גירסתה של התובעת כעולה מהודעתה לחוקר, לפיה "לא היתה במדרכה בעיה מיוחדת" ועובדה היא כי התובעת לא הזכירה דבר ומחציתו אודות מהמורה במדרכה אליה נכנסה רגלה…". טענה זו אין לקבל. בציטוט מתוך דברי התובעת בהודעתה לחוקר, השמיטה ב"כ הנתבע את חלקו השני של אותו משפט, שהרי התובעת אמרה לחוקר אף זאת: "יש במקום עליות וירידות קטנות, כי המדרכה חדשה". אין זאת אלא, שאותן "עליות וירידות קטנות", כלשון התובעת, הן, בליטות ושקעים במדרכה החדשה, ובמילים אחרות, זו המהמורה שרגלה דרכה בה, "ועיקמה" את הרגל, משמע שמדובר במעידה וחבלה שנגרמה עקב סיכוני הדרך.   (5) ב"כ הנתבע מצביעה בסיכומיה על סתירות, כביכול, בעדות התובעת, לגבי שעת התאונה. משהוכח כי התאונה ארעה בשעה 11.00 בערך, סמוך לפני שהגיעה התובעת למרפאת "לין" שם נרשם בסיכום הרפואי כי הגיעה בשעה 11.06, ומקובלת עלינו עדות התובעת כי עבדה בבוקר, כשעתיים-שלוש, אצל גב' דיאנט (יצאה לערוך קניות בסופרמרקט, חזרה לבית, בישלה מספר תבשילים, סיימה את העבודה ויצאה לדרכה) - גירסתה מתיישבת עם שעת התאונה, ואין כל משמעות לכך שהיא התקשתה לזכור את השעה המדוייקת, גם אם בדיון המוקדם היא טעתה וציינה כי התאונה היתה לקראת הצהריים, בערך ב- 12.00. התובעת העידה בחקירתה הנגדית כי התאונה ארעה "בסביבות 10.30 - 11.00" - וכך אמנם היה.   (6) בנסיון לערער את אמינותה של התובעת, ציינה ב"כ הנתבע בסיכומיה, בין השאר, כי בטופס ההפניה לקבלת טיפול רפואי כנפגע בעבודה (טופס 250 - מוצג נ/3), לדבריה: "נרשם בתאור התאונה "שברה רגל ימין" בביתה של נעמי דיאמנט, עת עבדה במשק בית". הגם כך נרשם בטופס 250 - גם בכך אין כדי להפריך את עדות התובעת, מהנימוקים הבאים: התובעת העידה כי בתה, החיילת, מילאה עבורה את טופס התביעה שהגישה לנתבע (מוצג נ/1). בטופס התביעה צויין כי התובעת עובדת אצל נעמי דיאמנט, וכי היא "עובדת שם עקרת בית" . במקום המיועד לתאור התאונה - צויין כי התאונה ארעה "בדרך הביתה מהעבודה, בשד' רוטשילד". באותו יום שבו מילאה הבת את טופס התביעה (30.10.98), נרשם גם טופס 250. ניתן לראות בקלות, כי טופס 250 נרשם על ידי אותו אדם שרשם את טופס התביעה. אין, אפוא, כל הגיון בכך שהבת תרשום גירסאות שונות, באותו יום. ככל הנראה, בטופס 250 היא ציינה כי במועד התאונה התובעת עובדת אצל גב' דיאמט, במשק בית, ולא התכוונה לכך שהתאונה ארעה תוך כדי העבודה במשק בית, אצל גב' דיאמנט. להזכירך, שאת הטיפול הרפואי כנפגעת בתאונת עבודה קיבלה התובעת כבר ביום התאונה, וביום 13.9.98, וספק אם היתה זקוקה לטופס 250, שהוצא ב- 30.10.98 (בתום תקופת האי כושר). (7) במסגרת ברור התביעה, גבה החוקר עדות מהמעבידה, גב' נעמי דיאמנט. גב' דיאמנט, קשישה כבת 90, התקשתה לזכור באיזה יום ארעה לתובעת התאונה, האם זה קרה ביום בו עבדה אצלה, או ביום החופשי, הגם שזכרה כי התובעת התקשרה אליה בטלפון, ולדבריה "הודיעה לי בטלפון כי נפגעה בדרך לעבודה באוטובוס". גב' דיאמנט ציינה מספר פעמים במהלך עדותה לחוקר כי היא אינה זוכרת, כדבריה "אני לא זוכרת בדיוק, אבל אני חושבת שהיא אמרה לי שזה היה בדרך לעבודה אצלי…". אפשר שהתובעת התקשרה אל גב' דיאמנט וסיפרה לה כי נפגעה בדרכה מהעבודה, לאחר שירדה מהאוטובוס, וגב' דיאמנט זכרה, בטעות, כי התובעת אמרה שהיתה בדרכה לעבודה, באוטובוס. משהעידה גב' דיאמנט על עצמה, כי אינה זוכרת היטב את הדברים - אין לייחס משקל רב לעדותה, מה גם שלא הופיעה בבית הדין ולא יכולנו להתרשם מעדותה.   (8) הסיבה העיקרית, בגינה החליט הנתבע לדחות את התביעה - היא הגירסה שמסרה פקידת התביעות, גב' הדס כהן, כפי שכתבה במזכר אל פקידת התביעות אשר טיפלה בתביעתה של התובעת (ראה המזכר, מוצג נ/7), וכפי שהעידה גם בבית הדין.   גב' כהן טוענת, כי התובעת פנתה אליה, בשעת קבלת הקהל, וביקשה להגיש טופס תביעה בגין "תאונה אישית" (במסגרת ביטוח נפגעי תאונות), משטענה בפניה כי התאונה ארעה לה "ביום החופשי שלה, בדרכה לסידורים פרטיים, ולא בדרכה לעבודה". לדברי הפקידה, התובעת החזיקה בידיה את טופס התביעה, שמרבית הפרטים בו לא מולאו, ובידיה היתה גם תעודה רפואית המצורפת לטופס, מלאה וחתומה. משביקשה הפקידה לברר את הפרטים, התברר לה , לטענתה, כי התובעת בת 62, ועל כן הסבירה לתובעת כי היא אינה מבוטחת בביטוח נפגעי תאונות, ואין טעם בהגשת התביעה. לדברי הפקידה, הדבר הרגיז מאוד את התובעת, שטענה כי הטעו אותה במתן טופס התביעה, וכי "סתם מטרטרים אותה". במזכר שכתבה גב' כהן אל פקידת התביעות, היא הוסיפה אף זאת: "התובעת אף ציינה כי היא "נענשת" על כך שהיא ישרה ומסרה שהפגיעה ארעה ביום החופשי שלה בדרכה לסידורים פרטיים ולא בדרכה לעבודה, ובעצם צריכה היתה "לשקר" ולומר כי הדבר ארע בדרך לעבודה. התובעת היתה עם אשה נוספת, הנראית כבת גילה, אשר גם היא חזרה ואמרה שוב ושוב משפטים בנוסח "חבל שאומרים את האמת, כי רק מפסידים, וכו'".   לדברי גב' כהן, התובעת חזרה כעבור כ- 10 ימים, ניגשה לפקידה אחרת, והביאה עמה הפעם טופס הודעה על פגיעה בעבודה, "ואז נדלקה אצלי נורה אדומה" ורשמתי את הדברים האלה על המזכר". את המזכר הגישה גב' כהן, והוא נרשם כמוצג נ/7.   התובעת מכחישה את הדברים מכל וכל. לדבריה, בביקורה הראשון בקבלת קהל, היא שאלה איזה טופס צריך למלא, ביקשה לקבל טופס תביעה, ולברר איך להגיש את התביעה. הפקידה, ששוחחה ארוכות בטלפון, נתנה לה טופס ושלחה אותה למלא את הטופס בעצמה, כדבריה: "אמרתי לה: "תעשי לי טובה, אני לא מכירה אף אחד, תמלאי לי את הטופס". היא אמרה שאסור לעובדים למלא את הטפסים". התובעת גם זוכרת שפקידת התביעות נתנה לה שני טפסים, כדבריה: "הפקידה דיברה בטלפון, נתנה לי טופס, ואחר כך הסתובבה אחורנית עם הכסא ולקחה טופס אחר, והחליפה לי את הטופס ושאלה אותי למה לא אמרתי קודם שזה קרה בעבודה".   את הטופס היא לקחה לביתה, שם עזרה לה הבת למלא אותו - היינו טופס ההודעה על פגיעה בעבודה, ולא טופס אחר - וזה הטופס היחיד שהגישה.   אשר לטענת הפקידה, כי התובעת אמרה לה שהתאונה ארעה ביום החופשי, ולא ביום עבודה, הסבירה התובעת בעדותה: "פגשתי שם אשה דתיה, לפני שנכנסתי לפקידה. היא שאלה אותי אם אני עובדת בימי שישי ואני אמרתי שלא, שאני לא עובדת. זאת היתה אשה שחיכתה גם לקבלת קהל, ודיברנו בינינו. הרגשתי לא נעים שאני אמרתי שאני לא עובדת בימי שישי, ויום שישי צריך להיות יום חופש שלי, והנה באותו יום עבדתי - וזה מה שקרה. אולי את זה הבינה הפקידה כאילו אמרתי שלא עבדתי".   להזכירך, שבדרך כלל, יום שישי הוא אכן "יום חופשי" שבו התובעת אינה עובדת. אלא שבאותו יום שישי, היא נענתה לבקשת גב' דיאמנט, כפי שקרה מפעם לפעם, משביקשה ממנה הקשישה לעזור לה לקראת קבלת האורחים ביום שבת, לערוך קניות ולבשל.   החלטנו לקבל את גירסת התובעת, ולהעדיפה על פני עדות פקידת התביעות, מכמה טעמים: ראשית, בעת שנחקרה התובעת, על ידי חוקר של המוסד, ביום 12.11.98, שאל אותה החוקר שאלות נוקבות, בהתייחס לגירסה שמסרה פקידת התביעות, ואף מצא לנכון "להזהיר אותה", כפי שעולה מהחקירה: "ש. לפי דיווח שהגיע אלי, נמסר לי כי אמרת בביטוח לאומי כי המקרה היה ביום החופשי שלך, האם זה נכון? ת. כן. בעיקרון יום שישי זה יום חופשי, אבל בעבודה שלי מקובל להחליף ימים, וכך היה. ביום המקרה, למרות שזה יום חופשי, נתבקשתי לעבוד אצל דיאמנט ואכן ביום המקרה עבדתי ולא הייתי ביום חופשי… ש. אני חוקר אותך תחת אזהרה שעליך לומר את האמת, כי מה שמסרת בביטוח לאומי בתחילה היתה גירסה אחרת לגמרי. האם נפלת ביום חופשי שלך? ת. מה שאתם רוצים תעשו. אני לא חוזרת בי. ואני אומרת לך שנפלתי לאחר שחזרתי מן העבודה ולא ביום חופשי שלי…"   משאלות החוקר עולה, כי אז כבר קיבל את הדיווח של גב' כהן, כי התובעת מסרה לה שהתאונה ארעה ביום החופשי, בדרכה לסידורים פרטיים.   לדברי גב' כהן, כאשר היא ראתה את התובעת, בבואה להגיש את טופס התביעה לתאונת עבודה - או אז "נדלקה אצלי נורה אדומה" ורשמתי את הדברים האלה על המזכר"… ניגשתי עם המזכר לפקידה שלפי מס' תעודת הזהות אמורה לטפל בתביעה ומסרתי לה…".   המזכר שהגישה העדה (מוצג נ/7) - נכתב ביום 17.11.98, היינו חודש וחצי לאחר שהתובעת הכבר הגישה את טופס התביעה לפקידת התביעות בנפגעי עבודה, ו- 5 ימים אחרי מועד החקירה, והרי אז כבר התייחס החוקר להערות הפקידה?!   משנכתב המזכר לאחר מועד החקירה - ברי כי לא זה המסמך שאליו התייחס החוקר בשאלותיו, כ"דיווח שהגיע אלי", ולא זה המסמך שנכתב בעת שהתובעת באה לסניף המוסד לקבל טופס תביעה, שאז, לדברי גב' כהן "נדלקה אצלה נורה אדומה".   אפשר שגב' כהן כתבה מזכר אחר, שלא הוגש לבית הדין, אך לא נוכל להכריע בשאלת מהימנות, על פי מסמך שלא הוגש, מה גם שהעדה העידה במפורש כי המזכר, מוצג נ/7, הוא המזכר שכתבה באותו יום - וזאת, כאמור, לא יתכן.   שנית, וזה העיקר - כפי שצויין לעיל, התובעת פנתה למחלקת התאונות במרפאת "לין", ביום התאונה, וגם כעבור יומיים, ביום ראשון, 13.9.98. כבר אז, סמוך לתאונה, היא אמרה שנפגעה בתאונת עבודה, "בזמן הליכה", וקיבלה תעודה ראשונה לנפגע בעבודה. אין, אפוא, כל הגיון בטענה, שבבואה להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, בחרה התובעת להגיש תביעה "לתאונה אישית", בטענה כי נפגעה ביום החופשי בדרכה לסידורים פרטיים, כאשר בידיה תעודה ראשונה לנפגע בעבודה.   הדעת נותנת, כי התובעת הגיעה למוסד כשבידיה תעודה רפואית, כפי שציינה גב' כהן, וביקשה לקבל טופס תביעה, ובטעות נתנה לה פקידת התביעות טופס תביעה לדמי תאונה, במקום טופס הודעה על פגיעה בעבודה. מכאן הטעות בבדיקת התביעה לראשונה, כאילו היתה תביעה לדמי תאונה, שבאה לידי ביטוי במזכר ובעדות הפקידה. זאת יש לזכור, כי טופס התביעה לדמי תאונה דומה לטופס הודעה על פגיעה בעבודה, והתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה, דומה לתעודה רפואית לנפגע בתאונה. פקידת התביעות העידה אמנם , לגבי שני טפסי התביעות, כי "דומה זה מושג יחסי. מבחינתי יש הבדל ביניהם" - אלא שהתובעת איננה פקידת תביעות מנוסה, והיא אינה מכירה את הטפסים, ומבחינתה - הם בוודאי דומים.   בידי התובעת היתה, כאמור, רק תעודה אחת - היא התעודה הראשונה לנפגע בעבודה, משמע שמלכתחילה ביקשה להגיש טופס הודעה על פגיעה בעבודה - ואין לבוא כלפיה בטרוניה, כי לא ידעה להבחין בין הטפסים השונים.   5. אין ספק כי עדות התובעת אינה "מושלמת" , ונתגלו סתירות בגירסאות שנרשמו מפיה במסמכים שונים, כפי שפרטנו לעיל.     יחד עם זאת, בהתחשב במכלול הראיות, שוכנענו כי התאונה אכן ארעה לתובעת, בדרכה ממקום עבודתה לביתה, תוך כדי הליכתה מתחנת האוטובוס לביתה, משמעדה רגלה "והתעקמה" עקב דריכה בשקע או מהמורה במדרכה.   משהגענו למסקנה כי התאונה ארעה לתובעת עקב סיכוני הדרך, ואין מחלוקת כי בתאונה נגרם לתובעת שבר ברגל, שגרם לאי כושר עבודה למשך 51 יום, כמפורט בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה - די בכך כדי לקבוע כי התובעת נפגעה בתאונת עבודה.   6. אשר על כן - התביעה מתקבלת.   הנתבע ישלם לתובעת דמי פגיעה, לתקופת האי כושר שנגרמה לה עקב התאונה, בהתאם לתעודה הראשונה לנפגע בעבודה, היינו מיום 11.9.98 עד 31.10.98.   7. משקיבלה התובעת ייצוג משפטי מטעם לשכת הסיוע המשפטי - אין צו להוצאות.     נאוה וימןש ו פ ט ת   משה כחלוןנציג ציבור   חיים גולדנברגנציג ציבור  אי כושר עבודהרגלייםשבר