להלן פסק דין בנושא התראה לפני ביטול עסקה קניית רכב: העובדות במועד הרלוונטי לתובענה עסקה התובעת בהשכרת מכוניות ארוכת טווח. הנתבעת 1 (להלן: החברה) עסקה באותה עת בהסעת נוסעים. הנתבע 2 (להלן: הנתבע) היה אחד מבעלי מניותיה אשר התחייב כערב לחיובי החברה לפי החוזים אשר יפורטו בהמשך. בין התובעת לחברה נכרתו שלושה חוזים להשכרת כלי רכב, ששניים מהם נשוא ההליך דנן לפיהם השכירה התובעת לחברה שני כלי רכב. המדובר בחוזים אחידים במובן המונח בחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982 (להלן: חוק החוזים האחידים) שנחתמו ביום 9.6.94. האחד התייחס לרכב מספר רישוי 04-965-61 (להלן: חוזה א' ורכב א' בהתאמה) ומספרו 66754. השני התייחס לרכב מספר רישוי 04-890-61 (להלן: חוזה ב' ורכב ב' בהתאמה) ומספרו 66753. המדובר בחוזים מסוג "ליסינג תפעולי". משמעות הדבר, כי בתום תקופת השכירות רשאי השוכר לפי רצונו לבחור באחת החלופות - להחזיר את החזקה לידי המשכיר או לרכוש את הרכב במחיר ריאלי אשר נקבע מראש. שני החוזים קבעו תקופת השכירות בת ארבעים וארבעה חודשים. החברה התחייבה לשלם סכום שווה ערך לארבעה חודשי שכירות מראש, והחל מהחודש הראשון לשלם דמי שכירות חודשיים שכללו גם דמי ביטוח, דמי רישום ועוד, בסכומים אשר נקבעו בחוזים וגובהם אינו רלוונטי להכרעה במחלוקת דנן. תקופת השכירות לפי חוזה א' החלה ביום 21.8.94 והסתיימה ביום 21.5.98. לפי חוזה ב' החלה תקופת השכירות בתאריך 11.8.94 והסתיימה ביום 11.8.98. בתום תקופת השכירות לפי כל אחד מהחוזים רשאית היתה החברה כאמור לבחור בהחזרת כלי הרכב או ברכישתם במחיר אשר נקבע מראש בחוזים (ראה כתב אופציה המצורף לחוזים). לפי שני החוזים שילמה החברה את התשלום מראש והתחייבה ליתן הוראת קבע לבנק בו ניהלה את חשבונותיה לתשלום דמי השכירות העתידיים. ביום 5.8.94 בטרם קבלה את כלי הרכב לרשותה שילמה את התשלום הראשון של דמי השכירות השוטפים. החברה שילמה את דמי השכירות מידי חודש עד ינואר 1997 כולל, אם כי רובם ככולם שולמו באיחור. כבר בתשלום אוקטובר 1994, כחודשיים וחצי מתחילת השכירות, לא כובדה הוראת הקבע. בהמשך גם חוללו שיקים שנמסרו לתשלום דמי השכירות. עם זאת שילמה החברה את דמי השכירות, גם אם באיחור, באותו חודש בו צריך היה לבצע את התשלום. התובעת מצדה הסכימה לקבל את דמי השכירות באיחור ולמעט מכתבי התראה אליהם אתייחס בהמשך לא נקטה בצעד כלשהו עד חודש ינואר 1997 שאז שלחה מכתב התראה ומברק ובהמשך תפסה את כלי הרכב והחזירם לידיה. ביום 18.10.94 לאחר אי-כיבוד הוראת הקבע הגיעו הצדדים לידי הסדר לפיו שילמה החברה את חובה בגין שני כלי הרכב בשני תשלומים חודשיים ורצופים. כמו כן חתמה על כתב התחייבות לפיו התחייבה לדאוג לכיבוד הוראות קבע בעתיד וכן "להחזיר ביוזמתה ובעצמה את הרכבים למשרדי ר.צ." למקרה של אי-קיום ההתחייבות. אין חולק כי חרף התחייבותה נמשכו האי-סדרים בתשלום דמי השכירות לאורך כל התקופה. עם זאת התובעת נמנעה מביטול החוזים והסתפקה במשלוח מכתבי התראה אחת לשנה בערך. ביום 4.2.95 שלחה מכתב התראה בקשר לרכב ב' בגין חילול עתידי של התשלום הקבוע ליום 5.2.95. במכתב זה הבהירה התובעת, כי המדובר בהפרה יסודית המקנה לה זכות לבטל את החוזה ולתבוע פיצויים (נספח ד1 לתצהיר ת/1). ביום 23.2.95 שגרה מכתב בו התריעה מפני אי-כיבוד הוראות קבע בהתאם לחוזה א' והבהירה כי "..אם התשלומים לא יחזרו להתבצע במסלול הקבוע בחוזה, יהיה עלינו לשקול בכובד ראש את ביטולו עקב הפרתו, על כל המשתמע מכך מבחינתכם" (נספח ד2 לתצהיר ת/1). ביום 11.12.95 שלחה שני מכתבי התראה נוספים בעקבות פיגורים בתשלום לפי שני החוזים. תוכן מכתבי התראה אלה דומה לתוכן המכתב מיום 23.2.95 (נספח ד3 ו-ד4 לתצהיר ת/1). חרף מכתבים אלה והאיחורים בתשלום נענתה התובעת לבקשת החברה והמציאה לה במכתב מיום 27.2.96 פירוט יתרת החשבון בנוגע לשלושת כלי הרכב שהושכרו לה (נספח ה לתצהיר ת/1) שכן החברה בחנה אפשרות להביא את החוזים לסיומם. בעקבות זאת התקיימה פגישה בין נציג התובעת והנתבע ואחיו עובד מזרחי (להלן גם: העד מזרחי) בה העלו האחרונים הצעות שונות לסיום החוזים. בין היתר נתבקשה התובעת לדחות את מועד התשלום מהחמישה בכל חודש לעשרים בכל חודש קלנדרי. ביום 6.3.96 שלחה התובעת מכתב נוסף בו דחתה את כל הצעות הנתבע ואחיו, התריעה על הפרות החברה את החוזים והוסיפה כי "..הפרה נוספת של הוראות הקבע תגרום לר.צ. לפעול להשבת הרכבים לחזקתה" (נספח ו לתצהיר ת/1). האיחור בתשלומים נמשך גם לאחר מכתב זה עד אשר ביום 14.1.97 שלחה התובעת לחברה "התראה לפני ביטול עסקה מס' 66753 רכב מ.ר. 04-890-61" (חוזה ב') לפיו נדרשה החברה להסדיר את התשלום שהיה צריך להשתלם ביום 5.1.97 לאלתר ודרישה להחזיר את הרכב (רכב ב') באם לא יוסדר התשלום. מכתב זה נשלח לפי כתובת הנתבע ולא לכתובת החברה. ביום 16.1.97 נשלח מברק לנתבע (נספחים ל"א ו-ל"ב לתצהיר ת/1) ובו דרישה להחזיר את כלי הרכב "..ללא דיחוי נוסף ואם לא כן נחזירם אלינו על חשבונכם ללא הודעה מראש". ביום 24.1.97 שילמה החברה את חוב דמי השכירות שבפיגור בגין שני כלי הרכב במזומן וללא מחאה מצד התובעת. ביום 27.1.97 נתפס רכב ב' וביום 30.1.97 נתפס רכב א'. לגרסת התובעת נתפסו כלי הרכב על ידה במועדים האמורים ועל כן גם תובעת בהליך דנן את ההוצאות הקשורות בכך. גרסת הנתבעים הנה לעומת זאת כי כלי הרכב הוחזרו על ידה בתיאום בין העד מזרחי לבין נציג התובעת. לדברי העד קבעו השניים מועד ומקום למסירת כלי הרכב ופעלו בהתאם. גרסה זו לא נסתרה שכן התובעת מטעמיה היא נמנעה מלזמן את הנציג מטעמה, שתפס את כלי הרכב. עם זאת עולה גם מעדות העד מזרחי כי התובעת החלה בהליכים לצורך תפיסת כלי הרכב ובמהלכם הוחזרו בהסכמה מבלי שהתובעת תדרש לנקוט פעולות נוספות, כך שניתן לקבוע כי פעולה שבתחילתה החלה כהליכי תפיסה הסתיימה בהחזרה בהסכמה. ביום 18.2.97 שגרה התובעת מכתב לנתבעים ובו הצעה לרכוש את כלי הרכב בתנאים המפורטים בו. ביום 19.2.97 נמכר רכב א' לצד שלישי בסך 35,691 ₪ וביום 24.3.97 נמכר רכב ב' נמכר לצד שלישי בסך 31,680 ₪ (הסכומים הנ"ל הנם לאחר ניכוי עמלת מגרש). תניות חוזיות רלוונטיות תביעת התובעת מושתתת על סעיפים 10, 16 ו-17 לחוזה. סעיף 10 הקובע את חובת השוכר (החברה במקרה דנן) להחזיר לידי המשכיר (התובעת) את הרכב ששכר במקרה של פיגור בתשלום: "מוסכם בזה במפורש, כי השוכר יהיה חייב להחזיר את המכונית לחזקתו הבלעדית של המשכיר בקרות מי מהאירועים הבאים: (א) אם השוכר יפגר בתשלום כלשהו...". סעיף 16 קובע את זכות הצדדים לחוזה לדרוש פיצוי מהצד המפר בגין כל נזק ומניעת רווח שייגרמו לצד המקיים עקב ההפרה: "..אם יפר אחד הצדדים תנאי כלשהו מתנאי חוזה זה, יהיה הצד המפר חייב לפצות ולשפות את הצד המקיים בגין כל נזק ומניעת רווח אשר ייגרמו לצד המקיים כתוצאה מן ההפרה האמורה...". סעיף 17 קובע את זכות התובעת לפיצוי לפי סעיף 16 או לפיצוי מוסכם בגובה ששה חודשי שכירות למקרה של הפרה יסודית של החוזה: "אם השכירות תופסק, בטרם הגיע חוזה זה לסיומו בהתאם לתאריכי השכירות, בין מכל סיבה המתירה למשכיר להפסיק את השכירות ע"פ חוזה זה, בין מכל סיבה שלא נגרמה באשמתו של המשכיר, הרי המשכיר יהיה רשאי לתבוע את הפיצויים הנזכרים בסעיף 16 דלעיל, לתבוע מן השוכר סכום השווה לששה שיעורים חודשיים של דמי שכירות ..והשוכר מתחייב לשלם סכום זה מיד עם דרישתו הראשונה של המשכיר. מוסכם בזה במפורש כי סכום זה מהווה פיצוי מוסכם ומוערך מראש באופן כן והוגן, והוא משקף את הנזק של המשכיר שניתן היה לצפותו בעת כריתת חוזה זה. ההליך בבית המשפט כעבור כשנה מיום תפיסת כלי הרכב שלחה התובעת מכתבי התראה בהם דרשה מהנתבעים את תשלום יתרת החוב לאחר ביטול החוזה ומכירת כלי הרכב. משלא נענתה לפנייתה הגישה את התובענה דנן לתשלום תשעה חודשי השכירות עד לסיום תקופת השכירות החוזית לאחר קיזוז ארבעה חודשים ששולמו מראש, הוצאות תפיסת כלי הרכב, הוצאות תיקון רכב ב' ופיצוי בגין מניעת רווח המבוסס על החוב העתידי על בסיס כתב האופציה וכל זאת בקיזוז מה שנתקבל תמורת כלי הרכב (בניכוי עמלת מגרש) לפי סעיף 16 או לחלופין לפי סעיף 17 לחוזה. לטענת התובעת הפרה החברה את החוזה עמה בכך שלא עמדה בתשלום דמי השכירות כסדרם. על כן, תפיסת כלי הרכב ומכירתם לאחר מכן לצד שלישי כמו גם דרישותיה לפיצויים לרבות החזר הוצאות, מעוגנות היטב בחוזים בינה לבין החברה. סכום התביעה מורכב מסכומים כדלקמן: חוב דמי שכירות החל מחודש פברואר 1997 (בניכוי ארבעה חודשים ששולמו מראש) בסך 17,907 ₪, הוצאות תפיסת כלי הרכב בסך 8,050 ₪, הוצאות תיקון רכב ב' בסך 6,175 ₪ וחובות עתידיים בסך 28,572 ₪ (11,482 ₪ בגין רכב א' ו-17,090 ₪ בגין רכב ב') ובניכוי פדיון המכירה. כתב התביעה הוגש בסדר דין מקוצר ברם בהסכמת התובעת נמחקה הכותרת, ההליך הועבר לפסים של תביעה רגילה והנתבעים הגישו כתב הגנה בו טענו בין היתר כי החוזים אשר נכרתו בין התובעת לחברה הנם "חוזה אחיד" במובן המונח בחוק החוזים האחידים הכולל תנאים מקפחים. לבקשת בא כוחם דווח על הגשת התובענה ועל טענתם זו ליועץ המשפטי לממשלה מכוח הוראות סעיף 20 לחוק החוזים אחידים, אשר בחר שלא להתערב. לגופו של העניין טענות הנתבעים הנן בתמצית כי החוזים לא הופרו על ידם כך שלתובעת ממילא לא עמדה הזכות לבטלם. האיחור בתשלום היה בהסכמתה ובמועד הביטול לא היה פיגור כלשהו כך שבבטלה את החוזים פעלה בחוסר תום לב. מועד ביטול החוזה נבחר על ידה בהיותו השלב הרווחי ביותר מבחינתה להפסקת ההתקשרות. כמו כן נטען כי סכום התביעה אינו סביר, שכן מששילמה קרוב ל-75% משווי כלי הרכב ובנוסף קבלה התובעת את תמורת מכירתם אין מקום לשלם תמורה נוספת. כמו כן התובעת לא עשתה להקטנת נזקיה. בנוסף לכך עותרים הנתבעים לבטל את התניות בסעיפים 16 ו-17 לחוזים מהן שואבת התובעת את זכותה לפיצוי על בסיס אבדן רווח עתידי בהיותן תנאים מקפחים בחוזה אחיד. עוד טוענת החברה כי אין מקום לחייבה בתשלום הוצאות התפיסה או הוצאות תיקון רכב ב' שעה שכלי הרכב הוחזרו לפי דרישת התובעת במצב תקין למעט בלאי סביר. בכתב ההגנה הועלו טענות בנוגע לפקיעת ערבותו של הנתבע עליהן לא חזר בא כח הנתבעים בסיכומיו. לפיכך יש לראותם כמי שויתרו על טענה זו ואין צורך להכריע בה. נטל הראיה נטל הראיה להוכיח כי החוזה הופר מוטל על התובעת בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. התובעת בחרה להביא לעדות את מנהלה הכללי אשר טיפל במועד הרלוונטי בנושא הגבייה אך אינו מכיר באופן אישי את העובדות הקשורות לעסקה עם החברה אלא מתוך עיון במסמכים בלבד. הקשר עם הנתבע או אחיו, העד מזרחי, היה באמצעות עובד הסניף הירושלמי של התובעת, אשר לא הוזמן למתן עדות וגם לא מי שטיפל בתפיסת כלי הרכב, ולו כעדי הזמה. המנעות זו פועלת לרעת התובעת שכן אין אלא להסיק כי לו זומנו עדים אלה היה בעדותם כדי לתמוך דווקא בגרסת הנתבעים. טענות באת כח התובעת בסיכומיה המופנות כלפי ראיות הנתבעים (או המנעותם מלהביא ראיות) אינן במקומן. לדבריה לוקה הגנת הנתבעים בכך שהנתבע נמנע מלהעיד, כמו כן עדות העד מזרחי מגמתית, הוכנה לאחר שמיעת עדות עד התובעת ובחלקה הנה עדות מן השמועה. אף אם צודקת בטיעוניה אין בהם כדי להועיל לתובעת כי הפגם בראיות הנתבעים (אם קיים) אינו משלים את החסר בראיותיה היא. רק אם הניחה התובעת תשתית עובדתית נאותה לביסוס תביעתה עובר הנטל לנתבעים להביא ראיות לסתור. מערכת היחסים בין התובעת לחברה כאמור לעיל בחרה התובעת שלא לזמן לעדות את האנשים אשר היו מעורבים בעסקה הלכה למעשה. היות שעדות מנכ"ל התובעת מבוססת על תוכן מסמכים אין בפניי אלא את המסמכים עצמם, שעל תוכנם יכול בית המשפט לעמוד, ואת גרסת הנתבעת כפי שנשמעה מהעד מזרחי. אין חולק כי לפי ההתחייבות הכתובה בחוזים לא עמדה החברה במועדים שנקבעו ועל פי רוב שולמו דמי השכירות באיחור. אין גם חולק כי התובעת שגרה לחברה או לנתבע מספר מכתבי התראה בהפרשי זמן ניכרים כאשר המכתב שקדם למכתב ולמברק שנשלחו בסמוך לפני תפיסת כלי הרכב שוגר כשנה קודם לכן. למותר לציין כי התובעת לא הקפידה על משלוח מכתבים ביחס לשני כלי הרכב ואף המברק שקדם לתפיסה נשלח לנתבע, הערב, ולא לחברה. גרסת העד מזרחי הנה כי סוכם עם נציג התובעת בירושלים כי על אף האמור בחוזה מותר יהיה לשלם את דמי השכירות באיחור ובלבד שהפיגור לא יחרוג מהחודש השוטף. המדובר בעדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע. מה עוד שגם לגרסת העד מזרחי בהמשך הקשר החוזי במסגרת המגעים שהיו בין נציגי החברה לנציגי התובעת לא חזרו האחרונים על הסכמה זו. דווקא דרישת התובעת בחודש אוקטובר 1994 כי החברה תחתום על כתב ההתחייבות תומכת במסקנה שלא היתה הסכמה כאמור אשר אינה מתיישבת עם לשון החוזים, אם כי יתכן כי הנושא עלה בשיחה ועמדת נציג התובעת היתה כי "יהיה בסדר" מבלי שהושג הסכם מפורש. עם זאת, ממסמכי התובעת, ולא כל שכן מעדות העד מזרחי, מצטיירת תמונה לפיה חרף עמדתה הקשוחה לכאורה של התובעת כמי שעומדת בקפדנות על זכויותיה החוזיות (ראה דרישתה לחתום על כתב התחייבות ותוכן מכתבי התראה) הסכימה היא לאורך כל התקופה לדחיית מועדי תשלום דמי השכירות. 31. הקשר החוזי נמשך כשלוש שנים. כבר בתחילתו לא עמדה החברה במועדי התשלום, הוראות קבע שנתנה לא כובדו על ידי הבנק וגם לאחר שחתמה על התחייבות להמנע מפיגורים בעתיד והסכימה כי התובעת תתפוס את כלי הרכב למקרה של הפרה המשיכה לאחר בתשלומים. חרף זאת וכמצופה, לא הודיעה התובעת על ביטול החוזים אלא קבלה את התשלומים באיחור ומידי פעם שיגרה מכתבי התראה. עם זאת לאחר מכן כאשר המשיכה החברה בשגרת התשלומים באיחור עברה לסדר היום. לא זו אף זו, מכתב ההתראה שקדם למכתב מיום 14.1.97 ונשלח ביום 6.3.96, נועד להגיב על הצעות הסדר שהעלתה החברה, אשר כאמור גילתה נכונות להביא את החוזים לידי סיום, וחלקו "ההתראתי" היה שולי. בהמשך, וקרוב לשנה תמימה, הסכימה התובעת לקבל את דמי השכירות של אותו חודש ושל החודשים שבאו אחריו באיחור ומבלי לנקוט בצעד כלשהו עד למועד משלוח המכתב (בקשר לרכב ב') והמברק מיום 16.1.97 בו הדרישה להחזרת כלי הרכב. התובעת לא הציגה קו ברור וחד-משמעי ממנו יכלו הנתבעים להבין כי מדיניותה היא הקפדה על קיום החוזה לכן לא כלכלו את צעדיהם בהתאם. מחד, קבלה התובעת את דמי השכירות באיחור (משמע, באה לקראתם); מאידך, דרשה מידי פעם עמידה במועדים הנקובים בחוזה (משמע, הפגינה עמידה קפדנית בזכויות החוזיות). התנהגות דו-משמעית זו מצד התובעת התאפשרה בעיקר נוכח מעמדה העדיף כתוצאה מההסכמות החוזיות (בחוזה אחיד שנוסח על ידה) אשר העניקו לה אפשרות לנקוט במגוון צעדים למקרה של הפרה מצד השוכר, בתוכם אפשרות תפיסת הרכב המושכר מבלי להזקק להחלטה שיפוטית. אין גם לשכוח את יתרונה הכספי של התובעת לעומת יכולתם הכספית של שוכרים דוגמת החברה (להבדיל מגופים כלכליים כבנקים או חברות ענק אחרות). יחסי כוחות בלתי שווים אלה אפשרו לתובעת, באצטלה של עמידה על זכות חוזית, להפעיל לחצים על החברה ועל ידי כך להביאה לפעול לפי רצונה בעיתוי הנראה מתאים לה. דרך הפעולה האמורה במהלך ביצוע החוזים דנן מאפיינת "חוזה יחס" המבטא מערכת יחסים ארוכת טווח (Relation contracts). למרות התניות החוזיות חלים במהלך ביצוע חוזה תמורות ושינויים שלא מצאו את ביטויים בכתב. נסיבות עתידיות שלא הוסדרו בעת כריתת החוזה או כאשר ההסדר החוזי לא התאים למערכת היחסים שהתפתחה במשך זמן ממושך יוצרות מצב לפיו מנסים הצדדים ליצור במסגרת החוזה המקורי איזון בין הצורך בוודאות וצפיות לבין הצורך בגמישות ויכולת הסתגלות לשינוי בהתאם. אין להתעלם מממד נוסף בחוזים כגון אלה הבא לידי ביטוי בהפעלת לחצים על ידי צד זה או אחר לצורך שיפור מעמדו עם חלוף הזמן (ראה רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען, פ"ד נב(4), 145 וכן ע"א 5630/90 תדמור נגד ישואר פ"ד מז(2), 517). בנסיבות כפי שצוינו לעיל, אין לראות פיגור בתשלום דמי השכירות כהפרת החוזים מצד החברה, מה גם שבשום מקרה לא חרג הפיגור מהחודש השוטף. משמעות התנהגות התובעת סירובה של התובעת לשינוי במועד התשלום מהחמישה בכל חודש לעשרים בו ללא הסבר נראית כהתנהגות חסרת תום לב וביטוי לניצול יחסי הכוחות הבלתי שווים בין השתיים, שהרי לאורך כל התקופה קבלה בפועל את התשלום בסמוך למועד המוצע, שהיה מן הסתם נוח יותר לחברה מאשר המועד שנקבע מלכתחילה מצד אחד ומצד שני לא היה בו כדי לשבש את המערך החשבונאי של התובעת. גם עיתוי הדרישה להחזרת כלי הרכב ולא כל שכן מועד תפיסתם בפועל מלמדים על חוסר תום לב מצד התובעת. לגרסת העד מזרחי שמע מנציג התובעת אשר טיפל בתפיסת כלי הרכב כי העיתוי הנבחר, קרוב לתום תקופת השכירות החוזית, נבע משיקולי רווח של התובעת והיה המתאים ביותר מבחינתה להפקת מירב הרווחים מהעסקה. אין חולק, כי בנוגע לאמיתות תוכן הדברים המדובר בעדות שמיעה ברם לא כך ביחס לעצם שמיעתם על ידי העד. מטעמיה היא בחרה התובעת לא להזמין את נציגה כך שגרסתה בעניין זה לא נשמעה. המנעות זו פועלת כאמור לרעתה. עם זאת בנסיבות מלבד המהימנות אין לשאלה זו חשיבות מיוחדת להכרעה שכן אין חולק כי התובעת דרשה את החזרת כלי הרכב (ולאמיתו של דבר תחילה רק את רכב ב') שעה שלא חל שינוי כלשהו בהתנהגות החברה מאז תחילת החוזה ומאז משלוח המכתב הקודם, כשנה קודם לכן. עמידתה הקפדנית של התובעת דווקא במועד זה הנה חסרת תום לב. מועד תפיסת כלי הרכב כאשר לא היה חוב כלל לאחר שהתובעת קבלה את תשלום החודש השוטף מבלי להבהיר לנתבעים כי בכוונתה לבטל את החוזה וליטול חזרה את כלי הרכב לידיה הנה אף היא חסרת תום לב הן בהתחשב בהתנהגותה בעבר והשלמתה למעשה עם האיחור בתשלום והן נוכח התנהגותה בזמן התפיסה (בחודש ינואר 1997). עמידתה הקפדנית לפתע על זכותה החוזית מהווה התנהגות שלא בתום לב ושלא בדרך המקובלת. חובת תום הלב חייבה את התובעת להבהיר לנתבעים באופן ברור וחד-משמעי כי החליטה לשנות מדיניות ומאותו יום ואילך לא תסכים לאיחורים בתשלום דמי-השכירות. כמו כן גם אם האיחור בתשלום היווה הפרה יסודית הרי שנוכח העובדה שכבר בעבר שלחה מכתבי התראה ולא עמדה בדיבורה היה מחובתה ליתן לחברה ארכה סבירה כדי לאפשר לה לקיים את החוזים בעתיד ולשלם את דמי השכירות במועדם. למותר לציין כי לא רק חובת תום הלב חייבה את התובעת להבהיר את עמדתה וליתן ארכה לנתבעים אלא גם חובת הקטנת הנזק. נוכח עיתוי תפיסת כלי הרכב - כעשרה ימים לאחר משלוח המברק - ניתן להניח כי תחילת ההתארגנות לצורך תפיסתם החלה בו זמנית למשלוח המברק. בדרך זו גרמה להגדלת ההוצאות שלא לצורך, שהרי עם פניית נציגם לנתבעים מצא שיתוף פעולה והיה תיאום מלא ביניהם ביחס למקום ולזמן להחזרת כלי הרכב. גם בטיפולה במכירת כלי הרכב לא פעלה התובעת כדבעי. התובעת שגרה לנתבעים מכתב הנושא תאריך 18.2.97 בו הציעה להם לקנותם בתנאים המוצעים בו. העד מזרחי הכחיש קבלת מכתב זה. מכל מקום ברי כי לא יכול היה להתקבל לפני מכירת רכב א' אשר נמכר כבר ביום 19.2.97. לו התכוונה התובעת באמת ובתמים לאפשר לנתבעים לרכוש את כלי הרכב היה מחובתה להודיע להם זמן סביר לפני המכירה וזאת לא עשתה. העובדה שהחברה נאותה להחזיר את כלי הרכב כמו גם העובדה שבעבר בקשה פירוט חשבון לצורך בחינת אפשרות להפסיק את החוזה מלמדות כי גם החברה חפצה להביא את החוזים לידי סיום. אין בכך כדי לשנות את מסקנותיי דלעיל. יתכן כי הנתבעים ראו בדרישת התובעת הזדמנות פז להחלץ ממצב כספי קשה אליו נקלעה החברה ולכן לא רק הסכימו למסור את כלי הרכב אלא שבהמשך לא נקטו בצעד כלשהו בעקבות תפיסתם מתוך אמונה כי בכך תמה הפרשה. לו הועמדו הנתבעים בפני העובדות כהווייתן, קרי, כי התובעת לא תסתפק בתפיסת כלי הרכב ומכירתם אלא תדרוש את דמי השכירות בגין כל התקופה החוזית ובנוסף גם את יתרת מחיר כלי הרכב לפי כתבי האופציה ועוד פיצויים נוספים, סביר להניח כי היו שוקלים כיצד לכלכל את צעדיהם והיו נוהגים אחרת. המסקנה מכל האמור לעיל הנה כי אף כי החברה הפרה את החוזים בכך שלא קיימה את החוזים ככתבם וכלשונם בכך שלא שילמה את דמי השכירות במועד הנקוב, השלימה התובעת עם ההפרה וכאשר פעלה לביטול החוזים ולתפיסת הרכב נהגה בחוסר תום לב ובדרך שאינה מקובלת ועל כן אינה זכאית לפיצוי כלשהו. הנזק הנתבע לו קבלתי את טענות התובעת גם אז לא היה מקום לפסוק את מלוא סכום התביעה. הזכות לתבוע את יתרת דמי השכירות עד תום התקופה החוזית מעוגנת בחוזה במסגרת סעיף 16 המקנה לצד המקיים זכות לתבוע פיצוי בגין כל נזק לרבות מניעת רווח. מוכנה אני להניח כי נוכח המועד בו בוטל החוזה היוו דמי השכירות בגין תשעה חודשי השכירות שנותרו אבדן רווח של התובעת וכי היתה זכאית לפיצוי זה. לעומת זאת מקור הזכות הנטענת לדרוש את המחיר המוסכם בכתב האופציה כפיצוי על אבדן רווח אינו ברור כלל ועיקר. כאמור, בחוזה ליסינג תפעולי דוגמת החוזים דנן, רשאי השוכר לבחור בין סיום החוזה בתום תקופת השכירות לבין רכישת הרכב ששכר במחיר ריאלי מוסכם מראש. מכאן, שבתום תקופת השכירות יכלו הנתבעים לבחור בין החלופות שעמדו לפניהם. אין וודאות ואין יסוד להנחה כי היו בוחרים בחלופת הרכישה. לא זו בלבד שאין ראיה כי בעבר נהגה החברה לרכוש כלי רכב ששכרה מהתובעת אלא שמחומר הראיות עולה כי התובעת נתבקשה לערוך חישוב לבדיקת כדאיות הפסקת החוזה טרם זמנו עובדה אשר אינה מתיישבת עם רצון לבחור בחלופת הרכישה. גם העובדה שהנתבעים הסכימו למסור את כלי הרכב תומכת במסקנה זו. לו נתקבלה תביעת התובעת הייתי דוחה אפוא את תביעתה לפיצוי בגין אבדן רווח. מסיכומי טענות באת כח התובעת משתמע, כי אם לא תתקבל תביעתה האמורה זכאית התובעת בהתאם לסעיף 17 לחוזה לפיצויים מוסכמים בסכום השווה לששה חודשי שכירות. אין לקבל טענה זו. בכתב התביעה נתבע אבדן רווח בלבד בהסתמך על הוראת סעיף 16 לחוזה ולחלופין על סעיף 17 אך לא נתבע הפיצוי המוסכם. למותר לציין כי תניית הפיצוי המוסכם הנה גורפת וספק אם יש ליתן לה תוקף בנסיבות ובכל מקרה אין התובעת זכאית לפיצוי בגין הנזק הממשי שנגרם לה לטענתה וגם לפיצוי המוסכם והמוערך מראש בחוזה. התביעה לתשלום עלות תיקון רכב ב' אינה מעוגנת בחומר הראיות. בהתאם לסעיף 3(ב) לחוזה התחייבה החברה להחזיר את כלי הרכב במצב תקין בהתחשב בבלאי רגיל. כאמור, הנתבעת חברת הסעות. מטבע הדברים, וכך גם העיד העד מזרחי, סובלים כלי הרכב שבשימושה מבלאי מואץ כך שהיקף התיקונים הדרושים בהם גדול יותר מאשר ברכב פרטי. מעיון בחשבונית (נספח יד לתצהיר ת/1) עולה כי התיקונים שנעשו ברכב ב' אינם חורגים מבלאי סביר של רכב המשמש להסעת נוסעים. משלא הביאה התובעת ראיות, כגון חוות דעת של מומחה, מהן ניתן לקבוע כי התיקונים נובעים מתחזוקה בלתי נאותה של רכב ב' דין תביעתה לפיצוי בגין ראש נזק זה היה ממילא להדחות. בנוגע להוצאות התפיסה של כלי הרכב כבר נאמר לעיל כי לו נהגה התובעת בתום לב ואף תוך מגמה להקטין את נזקיה היתה מודיעה לנתבעים על כוונתה והיתה מאפשרת להם להחזיר לידיה את כלי הרכב. משלא עשתה כן ובחרה להתחיל בהליכי התפיסה בסמוך למשלוח מכתבה לא היה מקום לפצותה בגין הוצאה זו. לפיכך, לו קבלתי את תביעת התובעת היית פוסקת לה פיצוי בגובה תשעה חודשי שכירות בלבד. סוף דבר על יסוד האמור לעיל, וללא צורך להתייחס ליתר הטענות שהעלו הנתבעים, אני מורה על דחיית התובענה. התובעת תשא בשכר טרחת עורך דין של הנתבעים בסך 10,000 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין בצירוף מע"מ כדין. המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים ניתן היום ג' בטבת, תשס"ד (28 בדצמבר 2003) בהעדר. אריקה פריאל, שופטת רכבביטול עסקה (הגנת הצרכן)ביטול עסקה (רכב)קניית רכב