1. התובע הגיש לבית-הדין תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה מיום 8/11/99. תחילה אושרה התביעה עקרונית, ללא תשלום, והתובע התבקש להמציא פרטי חשבון בנק (מכתב מיום 14/5/00, נספח ג' לכתב התביעה). ביום 29/5/00 הודיע פקיד התביעות לתובע בכתב כי נפלה טעות בהחלטה הקודמת, וכי תביעתו לדמי פגיעה כאמור נדחתה, משום שהינו תושב שטחים שעבד בשטחים, ונפגע בשטחים (נספח ד' לכתב התביעה). 2. ואלה העובדות המוסכמות, שנקבעו בדיון המוקדם ביום 27/11/00: ”א. התובע עבד בחברת אורטל מוצרי אלומיניום בע"מ באתר עבודה בשילה. ב. ביום 8/11/99 נפגע התובע בעבודה. ג. פגיעתו של התובע הינה כאמור במסמכים הרפואיים. ד. התובע הינו תושב נפת שכם (קריות) שמחוץ לתחום ישראל. ה. ב"כ הצדדים מסכימים כי לבית דין זה יש סמכות מקומית לדון בתביעה זו, מבלי שהדבר יפגע בטענות אחרות של הצדדים ומבלי שהדבר יהווה תקדים.” 3. מאחר שהשאלה המתעוררת בתיק זה הינה משפטית, נדון התיק עפ"י סיכומים בכתב. 4. ואלה טענות ב"כ התובע: א. סעיף 76 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק), שהנתבע הסתמך על הוראותיו כמתאימות למקרה הנדון, אינו רלבנטי לגבי התובע, והוא מדבר על תושבי ישראל העובדים בחו"ל. ב. התאונה נשוא כתב התביעה אירעה תוך כדי עבודת התובע, ועקב עבודתו אצל מעבידו, והיא עונה על כל הדרישות והתנאים הקבועים בסעיף 79 לחוק. ג. עובדת היות התובע תושב שטחים, אין בה כשלעצמה כדי להביא למסקנה שאינו זכאי לתשלום דמי פגיעה. ד. החוק לא הוציא עובדי השטחים מהגדרת המבוטחים המצויינים בסעיפים 75 ו- 92 לחוק לעניין פרק ה' הדן בסוגיית פגיעות בעבודה. התאונה אשר אירעה לתובע, היתה בזמן העבודה ותוך כדי העבודה במפעל. לפיכך, אין להחיל עליו את החריג שבסעיף 378 (ג) הנ"ל על תביעתו. ה. לחלופין, אתר העבודה שבו עבד התובע נמצא בתוך התנחלות שילה. המעביד שילם עבור התובע דמי ביטוח כחוק, ויש לראות את מקום התאונה, לצרכי הזכויות על פי חוק הביטוח הלאומי בכלל וביטוח נפגעי עבודה בפרט, כאילו אירעה התאונה בישראל. 5. מנגד טוען ב"כ הנתבע טענות אלה: א. אין כל ספק כי ההתייחסות המפורשת לתושבי האזור וקביעת זכויותיהם לעניין פרק ה' לחוק מוציאה אותם מכלל המבוטחים, הגם שלכאורה נראה כאילו הם בגדר מבוטחים. ההתייחסות לתושבי האזור הנה התייחסות ספציפית, המגדירה את התנאים להכרה בתאונה שארעה להם כתאונת עבודה, ומן ההן אנו שומעים את הלאו. ב. ביום 28/12/1994 פורסם תיקון לחוק, בו הוחלף נוסחו של סעיף 192א לחוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה התשנ"ה - 1994). עם זאת, בעניין זה יש לדון על-פי נוסחו של סעיף 192א לחוק לפני התיקון האמור. על פי הסמכות שבסעיף 192א לחוק (בנוסחו לפני התיקון האמור לחוק), הותקנו תקנות תושבי האזור. המונח "אזור" בתקנות הוגדר כ"יהודה והשומרון וחבל עזה", והמונח "תושב האזור" מתייחס למי שיושב באזור, ומתקיימים בו תנאים שפורטו בהגדרת מונח זה. ג. ההלכה הפסוקה קובעת כי התנחלויות באזור אינן בגדר מדינת ישראל. לצורך יישום חוקי מדינת ישראל על שטחי האזור יש להחילם באופן פרטני. חוק הביטוח הלאומי קובע זכויות המוענקות לתושבי ישראל. מכוח החוק והתקנות ניתן להעניק זכויות לתושבי האזור אם עמדו בתנאים הקבועים בחוק ובתקנות שחוקקו בעניינם באופן פרטני. לכן, החוק והתקנות מתייחסים לתושבי אזור, ומוחלים לגביהם רק כאשר נקבע במפורש. אבחנה זו בין תושבי האזור ובין תושבי מדינת ישראל אינה בגדר אפליה והיא מעידה על התייחסות שונה. ד. ההתייחסות השונה לתושבי ישראל ולתושבי האזור מעידה על כך שהאזור אינו בגדר מדינת ישראל לעניין החוק והתקנות, שכן אלמלא כך לא היו מותקנות התקנות לעניין תושבי האזור באופן ספציפי. התובע אינו תושב ישראל ולכן לא ניתן להחיל בעניינו את הוראת סעיף 76 לחוק. 6. וזו לשון סעיף 76(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק): "(א) העובד בחוץ לארץ מבוטח לפי פרק זה אם הוא ומעבידו הם תושבי ישראל, וחוזה העבודה נקשר בישראל, או אף אם חוזה העבודה לא נקשר בישראל ובמקום העבודה אין ביטוח נפגעי עבודה חובה לפי החוק, ונמסרה הודעה על קיומו של החוזה כפי שנקבע בתקנות" סעיף זה דן בחלות הפרק העוסק בביטוח נפגעי עבודה על מי שעובד בחוץ לארץ, היינו מחוץ לישראל, והוא מציב שני תנאים מצטברים לחלות ביטוח נפגעי עבודה על מי שעובד אצל מעביד ישראלי מחוץ לתחום מדינת ישראל: האחד - שהעובד והמעביד הם תושבי ישראל, והשני - שחוזה העבודה נקשר בישראל. בענייננו לא מתקיים התנאי הראשון, שכן התובע אינו תושב ישראל (סעיף 2.ד לעיל), ומשכך אין סעיף זה חל על התובע, והוא אינו מבוטח בביטוח נפגעי עבודה מכוח סעיף זה. 7. נשאלת, אם כן, השאלה האם חל החוק בכלל, וביטוח נפגעי עבודה בפרט על התובע, מכוח החוק עצמו. בהגדרת מבוטח בסעיף 75(א)(1) לחוק ובהגדרת "עובד" בסעיף 1 לחוק, ביטוחו של העובד בביטוח נפגעי עבודה אמנם אינו מותנה בכך שה"עובד" יהיה תושב ישראל. עם זאת, הכלל בפרק זה לחוק הוא הבסיס הטריטוריאלי, היינו הפרק חל על מבוטח העובד בישראל שארעה לו תאונת עבודה בישראל. לעניין זה מקובלת עלינו במלואה טענת ב"כ הנתבע כי הוראות החוק הישראלי, מתקיימות בתוך גבולות ישראל בלבד, אלא אם נקבע אחרת במפורש (סעיף 9 לסיכומי ב"כ הנתבע). סעיף 76 לחוק, אשר זאת ניתן לעמוד בראש ובראשונה אינו אלא פועל יוצא של הכלל הנ"ל, באשר הוא קובע חריג לכלל, על-פיו יחול פרק ה' לחוק, אף על תאונה שארעה מחוץ לישראל, אם יתקיימו התנאים המפורטים בו. 8. טוען ב"כ התובע כי יש לראות את מקום התאונה, בתוך התנחלות שילה, לצורכי הזכויות עפ"י חוק הביטוח הלאומי בכלל, ונפגעי תאונות עבודות בפרט, כאילו ארעה בישראל. ואולם, מחוק הביטוח הלאומי עצמו עולה כי אין רואים את אזורי יהודה, שומרון וחבל עזה כאילו הם נמצאים בתחום ישראל. כך למשל קובע סעיף 287(1) לחוק כדלקמן: ” 287. מתנדב לענין פרק זה, "מתנדב" - אחד מאלה: (1) מי שפעל בהתנדבות, שלא בשכר, למען זולתו, על פי הפניה מאת משרד ממשלתי, המוסד, רשות מקומית, ההסתדרות הציונית העולמית או הסוכנות היהודית לארץ ישראל או מאת גוף ציבורי אחר שאישר השר לפי כללים, מבחנים, תנאים וסייגים שנקבעו באישור ועדת העבודה והרווחה, ובלבד שהתנדבות מחוץ לישראל תוכר רק בסוגי מקרים שאישר השר בצו” (ההדגשה הוספה ד.פ.). צו הביטוח הלאומי (סוגי מקרים של התנדבות מחוץ לישראל), התשמ"ז-1987, קובע בסעיף 2 שבו כי: ”סוגי מקרים מאושרים של התנדבות מחוץ לישראל סוגי מקרים מאושרים של התנדבות מחוץ לישראל לעניין סעיף 198ה (1) לחוק יהיו פעולות התנדבות שלא בשכר למען הזולת שנעשו בישוב שבאזור על פי הפניה כאמור בסעיף 198ה (1) לחוק, לאחד מהמטרות המנויות בתקנה 1 לתקנות המתנדבים.” (ההדגשות הוספו ד.פ.). מן האמור לעיל עולה שאזור יהודה שומרון וחבל עזה אכן נחשבים לשטחים הנמצאים מחוץ למדינת ישראל, ועל כן הוצא הצו כמפורט לעיל. מן האמור בצו ניתן להסיק עוד כי ההגדרה "מחוץ לישראל" רחבה, והיא כוללת בתוכה, בין היתר, גם שטחים המוגדרים כ"אזור". משמע שהמילים "חוץ לארץ" ו"מחוץ לישראל" זהות לענייננו, והן כוללות כל מקום שאיננו בתחום מדינת ישראל. נוסיף עוד כי בדב"ע נו/63-0 נבחנה גם סבירותו של הצו הנ"ל, ונקבע כי העובדה שהצו לא הרחיב את תחולת החוק מעבר ל"אזור" אין בה משום חריגה ממתחם הסבירות, שתצדיק התערבות ערכאה שיפוטית (חייקין ואח' - המל"ל, פד"ע כט 461, 465, וראו גם בג"צ 2293/96 חייקין נ' ביה"ד הארצי לעבודה, עבודה עליון, כרך נג 115). 9. זאת ועוד. בבג"צ 2612/94 שעאר נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון ואח', אמר השופט מצא את הדברים הבאים בעניין תחולתו של הדין הישראלי: "גבולות תחולתו של הדין הישראלי זהים, בדרך כלל, לגבולותיה של המדינה (ראה בג"צ 279/51, 280, 306, 10/52, 17, 22 אמסטרדם ואח' נ' שר האוצר [3]). גבולות אלה מקיפים את שטח המדינה לרבות מימי החופין שלה, כהגדרתם בסעיף 3 לחוק הפרשנות תשמ"א 1981 (השווה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 32), אך לא את האזור או שטחים אחרים המוחזקים על-ידי צה"ל. לעיקרון הכללי, שלפיו התחולה של הדין היא טריטוריאלית, יש אמנם חריגים. דוגמה מובהקת לכך היא תחולתם של דיני הצבא על החיילים, תחולה שאינה טריטוריאלית אלא פרסונאלית (ראה: סעיף 13 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו 1995; פסק דינו של השופט חשין בבג"צ 27/48 להיס נ' שר הבטחון ואח' [4], בעמ' 166-167, ובג"צ 522/74 קמחי נ' בית הדין הצבאי לעבירות תנועה, מרכז ואח' [5]). ומצויות דוגמאות נוספות, שלא אכנס אליהן, לתחולה אקסטרה-טריטוריאלית של הדין, אם על-פי הוראה מפורשת בחוק פלוני (כגון: סעיפים 4-9 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, סעיף 38 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג - 1973), ואם על-פי פרשנותה הראויה של הנורמה המחייבת בדינם של בעלי דין בתחום המשפט הפרטי" ובהמשך נאמר עוד כי: "הכוח להחיל את הדין הישראלי על השטחים המוחזקים בידי צה"ל (והמהווים חלק מארץ-ישראל) נתון בידי הממשלה; ראשית, מכוח הוראת סעיף 1 לפקודת שטח השפוט והסמכויות, תש"ח - 1948, הקובעת כי - כל חוק החל על מדינת ישראל כולה ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם את כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הבטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא הגנה לישראל. ושנית, מכוח הוראת סעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח - 1948 שהוסף בחוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 11), תשכ"ז - 1967, הקובע: המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ-ישראל שהממשלה קבעה בצו. אך, להוציא המהלך ההיסטורי של החלת המשפט והמינהל הישראליים על חלקה המזרחי של ירושלים, שנעשתה בצו אשר ניתן לפי סעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט, לא עשתה הממשלה כל שימוש נוסף בסמכות שהוענקה בסעיף זה. גם שר הביטחון נמנע מעשיית שימוש בסמכות שהוקנתה לו בסעיף 1 לפקודת שטח השפוט והסמכויות, ומעולם לא הגדיר, במנשר, חלק כלשהו מארץ-ישראל כ"מוחזק על ידי צבא ההגנה לישראל". בכך נמנעה ישראל, הימנעות מודעת ומכוונת היטב, מהחלה כוללת של הדין הישראלי על השטחים המוחזקים בידי צה"ל ובחרה לייסד את מבנה שלטונה בהם על נורמה של ממשל צבאי, המורכבת מין הדין שהיה בתוקפו, בכל אזור, ביום תפיסתו על ידי הצבא, מכללי המשפט הבינלאומי המנהגי ומתחיקת הביטחון (ראה דברי מ"מ הנשיא לנדוי בבג"צ 390/79 דויקאת ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' [6], בעמ' 13; והשווה: בג"צ 61/80 העצני נ' מדינת ישראל (שר הבטחון) ואח' [7], בעמ' 599; ע"א 54/82 לוי ואח' נ' עיזבון המנוח עפאנה מחמוד מחמוד (אבו שריף) ואח' וערעור שכנגד [8] דברי המשנה לנשיא, השופטת בן פורת, בעמ' 388 ואילך). החלת מעשי חקיקה שונים על מתיישבים ישראליים בשטחים המוחזקים אינה סותרת את המגמה שצוינה; שכן דווקא מן ההחלה הפרטנית נובע כי מעשי חקיקה, שאין לגביהם הוראת תחולה כזאת, אינם חלים מחוץ לתחומי השיפוט של ישראל" (שם, פ"ד מח (3) 675, 680-681 (ההדגשה הוספה ד.פ.)). בבג"צ 890/99 נדונה, באופן ספציפי שאלת חלותו של חוק הביטוח הלאומי על מי שאינם תושבי ישראל. אמנם שם היה מדובר על הפרק הדן בקצבת זקנה, אולם הדברים יפים בשינויים המחוייבים, אף לענייננו: "פירוש זה עולה בקנה אחד עם התכלית של החוק בכלל, ושל פרק י"א לחוק בפרט. תכלית זו היא הבטחת ביטחון סוציאלי לתושבי ישראל הנזקקים לגמלאות, בין היתר משום שהגיעו לגיל זקנה. לשם כך מטיל החוק חובת תשלום לביטוח הלאומי על כלל העובדים במשק ללא הבחנה על בסיס גיל או מצב כלכלי. ראו בג"ץ 1199/92 לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה [3], בעמ' 751. (שם, פ"ד נד (4) 423, 429 (ההדגשה הוספה ד.פ.)). 10. מן האמור לעיל עולה כי חוק הביטוח הלאומי בכלל, ואף פרק ה' שבו אינו חל מחוץ לתחומי ישראל, אלא אם הוחל במפורש, ואך ורק לגבי מי שעליהם הוחל החוק במפורש. שהגענו למסקנה כי התאונה נשוא תיק זה ארעה אצל מעביד ישראלי, אך מחוץ לתחומי מדינת ישראל, יש להחיל על המקרה את סעיף 76 לחוק. משנקבע כי הסעיף הנ"ל אינו חל על התובע משום שאינו תושב ישראל (סעיף 6 לעיל), לא חל עליו פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי. 11. טוען ב"כ התובע כי זכותו של התובע לדמי פגיעה קמה אף מכוח התשלומים ששילם לביטוח לאומי. ראשית, תשלומי דמי ביטוח בגין פגיעה בעבודה משולמים בידי המעביד. יתר על כן, אף אם שולמו דמי ביטוח עבור פלוני, אין הדבר מזכה אותו בגמלאות, או בחלק מהן, אם אינו "מבוטח" לפי החוק, או פרק מפרקיו (דב"ע מז/89-02 המל"ל - רוזנבאום, פד"ע יט 29). מודעים אנו לכך שתוצאתו של פסק-דין זה הוא קשה, ומשמעותה כי במקום עבודה אחד יהיו עובדים המבוטחים עפ"י חוק הביטוח הלאומי, וכאלה שאינם מבוטחים. זוהי תוצאה שאינה רצויה ואינה ראויה, אולם לנוכח לשונו הברורה סעיף 76 לחוק, וההלכה הפסוקה לגבי נסיבות חלותו של החוק, רואים אנו קושי להחיל את סעיפיו של פרק ה' לחוק על תאונה שארעה מחוץ לתחום ישראל. לפיכך, בלב כבד אנו דוחים את התביעה. אין צו להוצאות. ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה. ניתן היום ז' אדר, תשס"ב (19 פברואר, 2002), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. נציג עובדיםמר אולידורט ד. פרוז'ינין - שופטתאב"ד נציג מעבידיםמר שיפמן שאלות משפטיותתאונת עבודהביטוח לאומי