1. התובע, עובד "גל מרין בע"מ - צים בדק (חברת בת של חברת השיט "צים"), מבקש בתביעה שלפנינו להכיר באירוע של חבלה בגב, שארע לו, לטענתו, ביום 10.2.2002 כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה - 1995. לדברי התובע, סמוך לאחר התאונה הוא פנה לרופאת המשפחה, אשר הפנתה אותו לבית חולים כרמל, ולאחר מספר ימים אושפז בבית חולים אסותא, שם עבר ניתוח בעמוד השדרה. התובע טוען, בהסתמך על תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, כי הנזק בעמוד השדרה בגינו הוא נותח, נגרם או הוחמר, כתוצאה מהאירוע הנטען ביום 10.2.2002. 2. בטופס "הודעה על פגיעה בעבודה" שהגיש לנתבע ב-18.4.2002, תאר התובע את נסיבות התאונה: "בעת יציאתי את המשרד, החלקתי במדרגות וחשתי כאב חד בגב תחתון ורדימות בכף רגל שמאל". התובע ציין בטופס התביעה כי הוא הפסיק את העבודה באותו יום, בשעה 10.00, וכי עוד באותו יום (10.2.2002) פנה לבית חולים כרמל וקיבל טיפול רפואי ראשון. לדברי התובע, מאז התאונה הוא לא היה מסוגל לעבוד במשך כשלושה חודשים, עד מאי 2002, והוא מבקש לחייב את הנתבע לשלם לו דמי פגיעה לכל תקופת האי כושר בעקבות הניתוח בגב, וזאת בהסתמך על מכתב השחרור מבית חולים "אסותא", מיום 24.2.2002, שם צויינה המלצה ל"מנוחה בבית למשך חודשיים". יש לציין, כי בתמיכה לתביעתו הגיש התובע תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה לתקופת אי כושר מ-10.2.2002 עד 28.2.2002 בלבד. 3. הנתבע דחה את התביעה, מהנימוקים שפירטה פקידת התביעות במכתב הדחייה מיום 13.6.2002: "מעיון בפרטי תביעתך, ומבירורים שנערכו, לא הוכח, לדעתי, שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתך. ביום האירוע לא מסרת דבר אודות פגיעה כלשהי בעבודתך: לא בפני הרופאה הכללית ולא בחדר המיון". בכתב ההגנה הוסיף הנתבע וטען, כי לתובע לא ארעה תאונה כלשהי ביום 10.2.2002, וכי "אין קשר סיבתי בין מצב גבו של התובע ובין עבודתו". 4. אין מחלוקת כי בשנת 1994 סבל התובע מנזק בעמוד השדרה (פריצות דיסק בגובה החוליות L3-L4-L5) - אז הוכר הנזק כתוצאה של "תאונת עבודה" (להלן - התאונה הראשונה). בעקבות התאונה הראשונה, עבר התובע ניתוח בעמוד השדרה, קיבל דמי פגיעה לתקופה ממושכת, ולאחר מכן נקבעה לו דרגת נכות יציבה על ידי הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי. בתביעה הנוכחית, מבקש התובע, כאמור, להכיר באירוע מיום 10.2.2002 כ"תאונת עבודה" חדשה, שגרמה לו, לטענתו, נזק נוסף, שהתבטא הפעם גם בהקרנות לרגל השמאלית. במסגרת ההליך המוקדם של הערכת מומחים, ביקש התובע לתקן את כתב התביעה והתצהיר, ובהסכמת הצדדים הוספה טענה חילופית כי "הפגיעה בעבודה מיום 10.2.2002 מהווה החמרה לתאונה בעבודה משנת 1994 שהוכרה על ידי הנתבע בשעתו כתאונת עבודה". הצדדים הסכימו, במסגרת ההליך המוקדם, כי "במידה שימונה מומחה רפואי, אחת השאלות שהוא ישאל תהיה "האם האירוע מיום 10.2.2002 מהווה החמרה לתאונה משנת 1994, שהוכרה בשעתו על ידי הנתבע". נציין כבר כאן, את שהערנו במהלך הדיון, כי השאלה אם מצבו של התובע הוחמר כתוצאה מהתאונה משנת 1994 - אינה עומדת לדיון בתיק זה, משאין בית הדין מוסמך, בשלב זה, לדון בתוצאות התאונה משנת 1994. ככל שמצבו של התובע הוחמר, כתוצאה מאותה תאונה, הדרך היחידה לדון בתוצאות ההחמרה היא בדרך של בקשה לחידוש הדיון במסגרת הועדות הרפואיות, בגין החמרת מצב. השאלה הניצבת בפנינו בתיק זה, היא האם ארעה לתובע "תאונת עבודה" ביום 10.2.2002 היינו, אירוע תאונתי שגרם לנזק כלשהו, בין אם בדרך של גרימה ובין אם בדרך של החמרת מצב קודם. 5. על העובדות הצריכות לעניין, העידו בפנינו התובע ועד נוסף מטעמו, מר בני צליק, מנהל המסוף, האחראי הישיר על התובע בעבודתו. שני העדים מסרו הודעות לחוקר מטעם הנתבע, הגישו תצהירים לבית הדין ונחקרו על תצהיריהם. 6. לאחר שהתרשמנו מהעדויות ונתנו דעתנו לכל המסמכים שהוצגו כראיה, ובמיוחד לכרטיסיו הרפואיים של התובע, ושקלנו את טענות הצדדים בסיכומיהם - הגענו למסקנה כי אין לקבל את גירסת התובע, משלא עלה בידיו להוכיח כי ארעה לו "תאונה" ביום 10.2.2002, משהופרכה גרסתו ברישומים הרפואיים, ובמיוחד באנמנזה שמסר ביום "התאונה" לרופאת המשפחה ולאחר מכן בבתי החולים "כרמל" ו"אסותא", כפי שנפרט בעובדות ובנימוקים שלהלן: (1) התובע גורס, כאמור, הן בטופס הודעה על פגיעה בעבודה, הן בהודעה לחוקר, הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית, כי ביום 10.2.2002 בשעה 10.00 בבוקר, ארעה לו "התאונה", כפי שתאר בתצהירו: "ביום 10.2.2002 בשעה 10.00 בבוקר התחלתי לרדת במדרגות של המשרד של מנהל המסוף (שכנראה היו רטובות) כשלפתע החלקתי במדרגות ועקב כך אינסטנקטיבית תפסתי את המעקה על מנת לא להידרדר קדימה, עקב כך הרגיש התפרצות כאב בגב תחתון ורדימות בכף רגל שמאל". לדברי התובע, לאחר התאונה הוא פנה למנהל המסוף, העד בני צליק, ודיווח לו על התאונה, ומיד לאחר מכן עזב את מקום העבודה ופנה לרופאת המשפחה, ד"ר דהן, במרפאת "פינסקר". מנהל המסוף אישר את גרסת התובע, משהעיד כי התובע פנה אליו באותו יום, סיפר לו שהחליק במדרגות, דיווח על חוסר תחושה ברגל שמאל, ומיד לאחר מכן הפסיק את העבודה והלך לקבל טיפול רפואי. (2) אין מחלוקת, כי ביום 10.2.2002, סמוך לשעה 10.00 בבוקר, במהלך יום עבודתו, התובע סבל מכאבים בגב, מנימול וחולשה ברגל שמאל, הפסיק את העבודה ופנה לקבלת טיפול רפואי. בעניין זה, נתמכת גרסת התובע גם בכרטיס העבודה (נספח א' למסמכים שהוגשו בצירוף הודעת ב"כ התובע מיום 15.3.2004, שם צוינה שעת הכניסה לעבודה ואילו שעת היציאה לא הודפסה בשעון). אשר לנספח ב' למסמכים הנ"ל, שהוא כרטיס העבודה החודשי, הגם שנרשם תחת הכותרת "פעילות חריגה" - "תאונה בבירור", אין בידינו לקבל את הטענה כי הרישום האמור תומך בגרסת התובע באשר לאירוע התאונה, משאישר התובע בעדותו כי התרשומת האמורה הוספה בסוף החודש, ולא ביום האירוע הנטען. כפי שנציין להלן, גרסת התובע באשר לאירוע "התאונה", נולדה לראשונה כשבוע ימים לאחר 10.2.2002, שרק אז הוא מילא טופס דיווח "הודעה על תאונת עבודה", ורק אז קיבל תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה. (3) גרסת התובע באשר לאירוע התאונה הופרכה, מניה וביה, ברישומים הרפואיים, כפי שנרשמו ביום "האירוע" עצמו, על ידי שני רופאים, בשתי מרפאות שונות. הגם שאין מחלוקת כי התובע ביקר אצל רופאת המשפחה ביום 10.2.2002 (בשעה 11.18), התלונן על כאבי גב שהחמירו "מהבוקר" ועל נימול וחולשה ברגל שמאל, עולה מכרטיסו הרפואי של התובע כי לא רק זאת שהוא לא ייחס את מצבו לאירוע ספציפי שקרה באותו בוקר, לא כל שכן אירוע של תאונה בעבודה, אלא אף זאת שהאנמנזה הרפואית שמסר התובע לרופאה מפריכה את גירסתו, כפי שרשמה ד"ר רחל דהן בכרטיס הרפואי, ביום 10.2.2002 (יום ה"אירוע" עצמו): "תלונות/סיבת הפניה: מזה כחודשיים הישנות של כאב גב מהבוקר החמרה בנימול וחולשה ברגל שמאל. ברקע עבר ניתוח כריתת דיסק עם היוותרות של פגיעה שיתוק כמעט מלא ברגל ימין, חלקי רגל ימין" (?-נ.ו) גרסת התובע בחקירתו הנגדית, כי סיפר לרופאת המשפחה על אירוע "התאונה" שארע לו בעבודה באותו בוקר, היינו, החלקה על המדרגות ונסיון למנוע נפילה בתפיסת המעקה - הופרכה, אפוא, ברישומים בכרטיס הרפואי. להזכירך, שרופאת המשפחה רשמה אנמנזה מפורטת, כפי ששמעה מפי התובע, משציינה את תולדות העבר, את הניתוח שעבר בשנת 1994, את התלונות על כאבים "מזה כחודשיים", ואת התלונה על החמרה שהופיעה באותו בוקר. ברי, כי אילו סיפר לרופאה על "תאונה" שארעה באותו בוקר, סמוך לפני הביקור אצל הרופאה, היו דבריו נרשמים בכרטיס, כחלק מהאנמנזה המלאה. משלא רשמה הרופאה דבר באשר לאירוע התאונתי הנטען - אין זאת אלא שהתובע לא סיפר לרופאה על אירוע כזה וגרסתו בעניין זה אינה מקובלת עלינו. יתר על כן, התובע הוסיף ואמר בעדותו, כי לקראת הדיון הוא פנה אל רופאת המשפחה וביקש ממנה אישור בכתב על האנמנזה שמסר לה, לדבריו, ביום ה"אירוע", אך הרופאה סרבה לתת לו אישור כזה, משלא זכרה את הדברים ולא היה להם כל אישור במסמכים הרפואיים. (4) בחקירה הנגדית, העיד התובע, בתשובה לשאלות הנתבע: "ש. האם סיפרת למישהו מהרופאים שהיית אצלם שהחלקת במדרגות ב- 10.2.2002? ת. סיפרתי גם לרופאת המשפחה, ד"ר דהן, וגם כשהגעתי לבית חולים כרמל, סיפרתי לרופא שבדק אותי". אלא, שגם הרישומים בבית חולים כרמל, כמו הרישומים בכרטיס רופאת המשפחה, מפריכים את גרסת התובע. באותו יום, 10.2.2002, התובע אמנם פנה לבית חולים כרמל, שם נבדק בחדר מיון על ידי אורטופד, אך גם שם, ברישומי חדר המיון, אין זכר לאנמנזה של "אירוע" או "תאונה" באותו יום. בגליון הרפואי ציין הרופא כי התובע סובל מכאבי גב, כי ידוע על ניתוח גב בשנת 1994, עם תופעות נוירולוגיות שהופיעו בעקבות הניתוח, וכי "מהבוקר תלונה על רגל רדומה משמאל..". (5) בעקבות ההחמרה במצבו, הופנה התובע לבית חולים "אסותא" בתל אביב, שם הוא עבר ניתוח נוסף בגב, ב-24.2.2002. גם כאן, בגליון הרפואי, נרשמה בצורה מפורטת האנמנזה - ואין זכר לאירוע של "תאונה" שארעה כביכול, שבועיים קודם. ב"קיצור תולדות המחלה", בעקבות האישפוז, נרשם: "עבר ב-1994 דיסקקטומיה ולמינקטומיה בגבהים L3-L5 מימין על רקע סכיאטיקה. לאחר הניתוח הופיעה צניחת כף רגל ימין והפרעות שליטה בשתן שהשתפרו בחלקן. מספר חודשים הופעת רדימות וכאב לאורך רגל שמאל, ומזה כשבועיים גם חולשה ברגל זו". הנה כי כן, גם בעת שאושפז לצורך ניתוח, שבועיים לאחר "האירוע" הנטען - התובע לא סיפר על אירוע תאונתי, אלא על כאבים ותחושה של רדימות, לאורך רגל שמאל, אשר מהם הוא סובל במשך מספר חודשים, שהחמירו בשבועיים האחרונים, והופיעה גם חולשה ברגל. (6) אין מחלוקת, כפי שצוין לעיל, כי התובע סובל במשך שנים מנזק בחוליות עמוד השדרה, כי עבר ניתוח בגב, סבל מתופעות נוירולוגיות, drop foot, קשיים בהטלת שתן, וכיוצ"ב תופעות שקשורות לפגיעה חמורה בעמוד השדרה. גרסת התובע, כי עד לאירוע "התאונה" מיום 10.2.2002, הוא סבל רק מבעיות ברגל ימין, וכי בעקבות האירוע ה"חדש" הוא החל לסבול לראשונה מבעיות דומות ברגל שמאל (נימול, חולשה) - אינה מדויקת. גם בעניין זה, הופרכה גרסתו ברישומים הרפואיים. כבר בשנת 1994, בעקבות הניתוח בגב, נרשמו תלונות גם ברגל שמאל, אם כי, ככל הנראה, בצורה חלשה יותר. לדוגמא, בגליון בית חולים "בני ציון" מיום 15.12.1994, לאחר טיפול פיזיותרפי צוין "מהות הטיפול": - "שיקום פראפראזיס (שתי הגפיים חלשות עד משותקות..)". ובהמשך הגליון: "חולה ממושמע ומאוד קואופרטיבי, מבצע תרגילים בצורה עצמאית לפי הכוונה, רגל שמאל תמשיך ותתחזק עד למצב מקסימלי. רגל ימין עדיין באי שליטה מוחלטת מגובה L4". דוגמא נוספת, במרפאה לשיכוך כאבים, באפריל 1997, נרשמו טיפולים שקיבל התובע ש"לא הביאו להקלה כלשהי בפרסטזיות ברגליים". בכרטיס הרפואי קיימים רישומים רבים נוספים על ביקורים של התובע במרפאות, בגין כאבי גב, המקרינים לרגל, במהלך השנים 1994 עד פברואר 2002. 7. על פי הפסיקה, נוטה בית הדין לייחס משקל מיוחד לאנמנזה שרושם הרופא, לפי דברי החולה, בבואו לקבל את הטיפול הרפואי, כפי שנאמר בעב"ל נו/233-0 אדוין רפאל נגד המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי ל(1) 51 (ופסקי דין שאוזכרו שם): "ההלכה היא כי "יש משקל מיוחד לאנמנזה, שכן יש להניח כי חולה המאושפז בבית החולים ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הרפואי הנכון", ויש חשיבות לכך שהמבוטח "לא סיפר לרופאים בבית החולים על אירוע בעבודה" (דב"ע מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי - שמעון הירשהורן, פד"ע כ 349, 352, 353). כמו כן נפסק (שם, לעניין אנמנזה במקרה של אוטם שריר הלב - נ.ו) ש"העובדה כי הוא לא סיפר לצוות הרפואי בבית החולים על כל אירוע חריג או התרגזות יום לפני האישפוז, מצביעה על כך כי לא היה אירוע כזה או שהוא לא ייחס את האירוע בעבודה להופעת האוטם" (דב"ע תשן/105-0 בן זאב - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)). עוד נקבע בנושא זה בהחלטה בדב"ע נא/189-0 גדעון גואטה - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), כי "בית דין זה מייחס חשיבות רבה לאמור באנמנזה המבוססת על דברי מבוטח שעה שהוא מאושפז בבית חולים. כשם שאנמנזה מעין זו משמשת לא פעם לסתירת גרסת מבוטח, כך יש להתחשב בה אף לזכותו". (ראה גם עב"ל מב/160-0 אבו ערב עלי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 281; ועב"ל נז/151-0 דב יאור - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 68). בענייננו יש לייחס חשיבות מיוחדת לרישומים בכרטיס קופת חולים ובתיקי בתי החולים, משהופיע התובע אצל הרופאה, ביום הארוע הנטען ולא מסר כי הכאבים בגב והתחושות ברגל שמאל החלו באופן פתאומי, בזמן העבודה, כתוצאה מהחלקה על המדרגות ונסיון למנוע מעידה על ידי בלימה של היד במעקה. אין זאת אלא, שהאנמנזה שמסר התובע לרופאים שטיפלו בו בקופת חולים, בחדר המיון ובאישפוז לצורך הניתוח, אמינה ומדויקת, ויש להעדיפה על פני הגירסה המתוקנת והמשופצת, שנולדה במועד מאוחר יותר, כנראה לצורך התביעה. 8. לא נעלמה מעינינו התעודה הראשונה לנפגע בעבודה שניתנה לתובע ביום 17.2.2002, במחלקת התאונות של מרפאת "לין", שם הופיעה לראשונה גרסת התובע לגבי התאונה הנטענת, ולא נעלם מעינינו הרישום בטופס "הודעה על תאונת עבודה" (מוצג נ/1), אשר ניתן לתובע, לדבריו, לאחר שקיבל את התעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה. אלא, שאין ברישומים האלה כדי לחזק את גרסת התובע, אשר "נולדה", כאמור, רק 7 ימים לאחר האירוע הנטען, ואינה מתיישבת עם הגרסאות שמסר התובע לרופאיו, סמוך למועד "התאונה". יתר על כן, כפי שצוין לעיל, באישפוז לצורך הניתוח, שבוע לאחר שניתנה לו התעודה הרפואית לנפגע בעבודה, לא חזר התובע על תאור התאונה, אלא סיפר לרופאים, כאמור לעיל, על כאבים ורדימות ברגל במשך "מספר חודשים". נוסיף אף זאת, כי מנהל המסוף אישר בעדותו כי במקרים של תאונת עבודה, על פי הנוהל, נערך במקום העבודה "תחקיר תאונת עבודה". בעניינו של התובע, לא נערך תחקיר כזה ולא בוצעה חקירה לגבי נסיבות התאונה. כל שנרשם הוא, טופס "הודעה על תאונת עבודה" הנ"ל, שמילא התובע לצורך הגשת התביעה לביטוח לאומי. 9. בסיכומיו מבקש ב"כ התובע כי בית הדין יקבל את גרסת התובע, יקבע כי ארע לו אירוע תאונתי, וימנה מומחה רפואי בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע ובין הנזק שאובחן אצל התובע בגב וברגל שמאל. בתמיכה לטענתו, טוען ב"כ התובע, בהסתמך על פסיקת בית הדין הארצי בדב"ע מא/27-0 גוטמן ליובוב - המוסד לביטוח לאומי, כדבריו, כי די בראשית ראיה כדי למנות מומחה רפואי. טענה זו אינה מקובלת עלינו. כפי שעולה מהעובדות שפורטו לעיל, משלא קיבלנו את גרסת התובע באשר לאירוע התאונה - אין בידינו לקבוע כי הובאה לגביה "ראשית ראיה". גם בפסק הדין האמור, עליו מסתמך ב"כ התובע, לא נאמר כי בכל מקרה חייב בית הדין למנות מומחה רפואי. נהפוך הוא, משנקבע כי לא עלה בידי התובע להוכיח את המינימום הדרוש לעניין הקביעות העובדתיות, הגיע גם שם בית הדין למסקנה שלא היה צורך במינוי מומחה רפואי. 10. נוסיף אף זאת, כי גם בהנחה שהתקף הכאבים בגב, ובמיוחד התופעות ברגל שמאל, הופיעו לראשונה ביום 10.2.2002, ואפילו אם הופיעו תוך כדי העבודה, בעת ההחלקה על המדרגות - לא די בכך כדי להכיר בנזק שאובחן אצל התובע בעמוד השדרה (פריצת דיסק בחוליות הגב התחתון) כתוצאה של "תאונת עבודה". הפסיקה החמירה לגבי פגיעות בעמוד השדרה, כפי שנאמר בדב"ע נ/111-0 איתן בן משה - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי א(2) 569: "...ידיעת דיינים היא כי אחוז גדול של האוכלוסיה בגיל העבודה סובל מכאבי גב. יש לדרוש, אפוא, שהמבוטח יביא הוכחה ברורה לכך, שכאבי הגב קשורים לארוע שקרה בעבודה. אחד מן היסודות להוכחה כזאת הוא, הודעה מיידית לרופא, כי המבוטח סובל מכאבי גב והם הופיעו בעת ביצוע פעולה בעבודה". (ראה גם עב"ל 338/96 המוסד לביטוח לאומי - יוסף עובדיה, פד"ע לו 213; ועב"ל 116/98 משה אזולאי - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי לג(77) 34). בענייננו, כאמור לעיל, לא שוכנענו כי ארע לתובע "ארוע תאונתי" ביום 10.2.2002, כל שכן שהתובע לא סיפר לרופאים, בביקוריו סמוך למועד הארוע הנטען, כי כאבי הגב והתופעות ברגל שמאל החלו בעקבות "תאונה" בעבודה. 11. בהתחשב בכל העובדות והנימוקים שפורטו לעיל - הגענו למסקנה כי אין לקבל את גירסת התובע לגבי ארוע של "תאונה" ביום 10.2.2002. בהעדר ארוע תאונתי, שגרם לחבלה - נשמט הבסיס לתביעה להכיר בנזק ממנו סובל התובע בעמוד השדרה וברגליים בגינו אושפז ונותח ונגרם לו אי כושר למשך תקופה ארוכה - כתוצאה של תאונת עבודה. 12. אשר על כן - התביעה נדחית. 13. ככל שהתובע מבקש לייחס את ההחמרה במצבו, לרבות הצורך בניתוח נוסף, ותקופת ההחלמה שלאחר הניתוח לתאונה שארעה לו בשנת 1994 - פתוחה בפניו הדרך, כפי שצוין לעיל, לפעול בדרך של פנייה לועדות הרפואיות, בגין החמרת מצב הנובע מאותה תאונה. 14. אין צו להוצאות.טפסים משפטייםעמוד השדרהמסמכיםכאבי גב / בעיות גבטופס בל 250 (הודעה על פגיעה בעבודה)תאונת עבודה