שבר ביד כתוצאה מנפילה 1. ביום 14.7.95, בהיותו נער כבן 17, החליק התובע ונפל בשטח תחנת הדלק "מצה" בחיפה, שם מנהל אביו, חאלד הנבוזי, עסק עצמאי של מוסך לסיכה ולרחצת מכוניות. כתוצאה מהנפילה נגרם לתובע שבר ביד שמאל (להלן-"התאונה"). בתביעה שלפנינו מבקש התובע להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995 ולחייב את הנתבע לשלם לו דמי פגיעה לתקופת האי כושר שנגרמה לו עקב התאונה, בהתאם לתעודות רפואיות לנפגע בעבודה שהמציא לנתבע. 2. הגם שהתביעה הוגשה לבית הדין לפני שניתנה החלטה פורמלית של פקיד התביעות - עולה מתעודת עובד ציבור של ראש תחום הגבייה בסניף הנתבע בנצרת, ומסיכומי הנתבע, כי הנתבע מבקש לדחות את התביעה, בטענה שהתובע לא היה "עובד" של אביו במועד התאונה הנטענת, משמע שהתאונה לא ארעה לו "תוך כדי ועקב העבודה". הנתבע אמנם טען בכתב ההגנה כי "ביום 14.7.95 לא אירע לתובע אירוע תאונתי כלשהו" וכי "אין קשר סיבתי בין האירוע הנטען לבין מצב ידו השמאלית של התובע" - אך, כאמור, טענות אלה נטענו באופן סתמי וכללי, משלא נבדקו על ידי המוסד וטרם ניתנה החלטה בעניין זה על ידי פקיד התביעות. טענת ב"כ התובע בסיכומיו, כי הטענה בדבר העדר יחסי עובד-מעביד לא מופיעה בכתב ההגנה - אינה מדוייקת, משתוקן כתב ההגנה, במהלך הדיון, על פי בקשת ב"כ הנתבע (ראה עמ' 4 לפרוטוקול), מה גם שהתביעה הוגשה לבית הדין לפני שניתנה החלטת פקיד התביעות ורק במהלך הדיון גובשה החלטת הנתבע. 3. השאלה העיקרית שבמחלוקת היא, אפוא, האם במועד התאונה היה התובע "עובד" של אביו, בתחנת הדלק, ואם ארעה לו התאונה "תוך כדי עבודה". 4. עובדות הרקע שלהלן אינן שנויות במחלוקת: (1) התובע, תושב כפר תמרה, יליד 19.8.1978, משמע שבמועד התאונה היה כבן 17. (2) אביו של התובע, חאלד הנבוזי, בעל עסק עצמאי משנת 1995, תחנה לרחיצת מכוניות וסיכה הנמצאת בשטח תחנת הדלק "מצה" בחיפה. תחנת הרחיצה נמצאת בחלק האחורי של תחנת הדלק, במורד שמתחתיה. (3) אביו של התובע עובד בעצמו בתחנת הרחיצה, ומעסיק גם מספר פועלים, לדבריו: "לפעמים 5 פועלים ולפעמים 7, תלוי במצב העבודה בתחנה". בין השאר, מעסיק האב את בניו אחסאן ופאדי, את אחיו מוחמד וגם עובד שאיננו קרוב משפחה, חאפז טרבלסי, הגם שכאמור לא כולם עובדים בעת ובעונה אחת. (4) אין מחלוקת כי ימי שישי, בדרך כלל, הם ימים עמוסים בתחנה לרחיצת המכוניות, משמגיעים כלי רכב רבים לרחצה במשך הבוקר, ובמיוחד בצהריים. (5) ביום 14.7.95, יום שישי בשבוע, בשעות הצהריים, שהה גם התובע בתחנת הרחיצה ועזר לשאר הפועלים בעבודתם. השאלה אם התובע "עבד" בתחנה או שעזר לאביו ולאחיו במסגרת עזרה משפחתית גרידא - תדון להלן. 5. ארוע התאונה בה נפגע התובע ביום 14.7.95: בהודעה שמסר לחוקר (מוצג נ/3) תיאר התובע את נסיבות ארוע התאונה, כדלקמן: ”אני זוכר שזה היה בתאריך 14.7.95. באותו יום הגעתי לעבודה בסביבות השעה 07.00 כרגיל והתחלתי לעבוד בניקוי מכוניות יחד עם האחים שלי, פאדי ואחסאן, והיו גם פועלים כמו דודי מוחמד הנבוזי, ואלו כל הפועלים שעבדו איתי ברחיצת מכוניות, בנוסף כמובן לאבא שלי. בסביבות שעה 14.30 או 15.00 היתה מכונית על מסלול השטיפה ובעל המכונית נעל אותה ולקח את המפתחות איתו. כשגמרנו לשטוף אותה ולא היו מפתחות, הלכתי לתחנת הדלק, למשאבות, ושם היה בעל המכונית. לקחתי ממנו את המפתחות ובדרך חזרה היה סולר ושמן ליד המשאבות ואני החלקתי שם ונפלתי כלפי פנים וידי השמאלית נשברה מעל המרפק. מיד בא אחד העובדים שעובד בתחנת הדלק ועזר לי לקום ורצו לקחת אותי עם מכונית פרטית לבית החולים, אך ידי הייתה משוחררת וכאבה לי מאוד ואז הזמינו אמבולנס שפינה אותי לבית חולים "כרמל". גירסת התובע לגבי ארוע התאונה עצמו, מקובלת עלינו, משנתמכה בעדויות נוספות ובמסמכים הרפואיים שהגישו הצדדים כראיה. העדים עומיה הנדי ומוסטפא רדואן, שניהם עבדו כמתדלקים בתחנת הדלק "מצה", ראו את ארוע התאונה ושמעו את התובע קורא לעזרה, כפי שתיאר עומיה: ”הוא נפל ליד משאבת הדלק וצעק. הוא נפל על היד שלו ואנחנו באנו לעזור לו. אני ראיתי שהוא נפל על היד... מי שראה את התובע נופל, היינו רק אני ורדואן..." העד מוסטפא רדואן, תמך אף הוא בגירסת התובע: ”תוך כדי עבודה שמעתי צעקות, הסתכלתי וראיתי את התובע ליד משאבת הסולר. הלכתי לעזור לו, להרים אותו. הוא התחיל לצעוק וראינו שכואב לו ולכן עזבנו אותו וקראנו לאמבולנס. אני הייתי יחד עם עומיה במשמרת ושנינו הלכנו לעזור לו... אני הייתי מתדלק. התובע היה ליד משאבת הסולר, שם הוא נפל, בשטח של התחנה. גם הרישומים הרפואיים תומכים בגירסת התובע. בחדר המיון של בית חולים "כרמל" נרשם ביום 14.7.95 כי התובע התקבל עקב נפילה ושבר בהומירוס משמאל. משהחליק התובע על שלולית שמן או סולר, נפל ונחבל ביד שמאל, הובהל לבית חולים באמבולנס, ישירות מתחנת הדלק, שם אובחן שבר ביד והתובע נותח ונזקק לחופשת מחלה לאחר הניתוח - ברי כי הוכח הארוע התאונתי והוכח הקשר הסיבתי בין הארוע לבין השבר ותוצאותיו. 6. האם התאונה ארעה לתובע "תוך כדי העבודה" - ובמילים אחרות, האם הוכח שהתובע היה "עובד" בתחנת הרחיצה של אביו? השאלה העיקרית שבמחלוקת היא, כאמור לעיל, האם במועד התאונה שהה התובע בתחנת הרחיצה ובתחנת הדלק במסגרת מעמדו כעובד אצל אביו, או שמא הגיע לתחנה, כפי שנהג לעשות מידי פעם, במסגרת של עזרה משפחתית. לאחר ששמענו עדות התובע ואביו ונתנו דעתנו לגירסאות שמסרו שניהם בהודעותיהם לחוקרי המוסד וגם לעדויות אחרות (של שני המתדלקים הנ"ל ושל החוקרים) ולמסמכים שהוגשו כראיה - הגענו למסקנה שלא עלה בידי התובע להוכיח כי במועד התאונה הוא היה בגדר "עובד" בתחנה לרחיצת מכוניות של אביו, כפי שנפרט בעובדות ובנימוקים שלהלן: (1) בשנת 1995 היה התובע תלמיד בכיתה י' בבית הספר שבכפר תמרה. התובע טוען כי בערך חודשיים-שלושה לפני מועד התאונה, הוא הפסיק את הלימודים בבית הספר, משלדבריו "היו לי בעיות בבית הספר. היתה לי בעיה עם המורה, ולא רציתי להמשיך ללמוד". לא הובא בפנינו אישור של בית הספר או ראיה אחרת התומכת בטענה שהתובע הפסיק לימודיו בבית הספר באמצע שנת הלימודים. לדברי התובע, לאחר שהפסיק את הלימודים - הוא הצטרף לקבוצת כדורגל, כדבריו "שיחקתי כדורגל בקבוצה והייתי יושב בבית". הגם שהתובע נהג מידי פעם, גם בהיותו תלמיד, לבוא לתחנת הרחיצה ולעזור לאביו בעבודה, עולה מעדות האב כי הוא היה מעוניין שהתובע ימשיך ללמוד ולכן לא רצה להכניס אותו למסגרת של עבודה סדירה, כדבריו (בעמ' 8): ”אני לא רציתי שהוא יעבוד מפני שהוא עזב את בית הספר ואני רציתי שהוא ימשיך ללמוד. הוא רצה לשחק כדורגל בקבוצה. הוא הצטרף לקבוצה, היו לו אימונים". עולה, אפוא, מעדות התובע ואביו, כי גם בהנחה שהתובע אמנם הפסיק את הלימודים בבית הספר, הוא נהג לשבת בבית או לשחק ולהתאמן בקבוצת הכדורגל בתקופה שלאחר הפסקת הלימודים, ומשלא דיווח האב על העסקת התובע כעובד, עד לאחר ארוע התאונה, ניתן להבין כי גם האב, שהיה מעוניין שהבן ימשיך ללמוד - לא ראה בו כעובד ולא העסיק אותו כעובד. (2) אין מחלוקת כי גם בהיותו תלמיד בבית ספר, נהג התובע מידי פעם, באופן אקראי ומזדמן, לעזור לאביו בתחנת הרחיצה. גירסת התובע כי עבור ימי העבודה שבהם עבד, פה ושם, בהיותו תלמיד, שילם לו אביו שכר, כ- 100 ₪ ליום וכי לא קרה שהוא עבד ללא תשלום, גם לא בזמן הלימודים - אינה מקובלת עלינו, משנסתרה בעדות אביו, כפי שהעיד האב בחקירתו הנגדית: ”ש. בזמן שהתובע היה בבית ספר, אמרת שהוא בא לעזור? ת. נכון. אז לא שילמתי לו שכר... ש. התובע אמר ששילמת לו גם כשהוא עבד ימים בודדים? ת. נתתי לו כסף, דמי כיס - לאכול, לשתות, אבל זה היה מכיסי. לא מהשכר. הוא עזר לי ואני אבא שלו ואני נתתי לו כסף. עולה, אפוא, כפי שהגדיר האב את היחסים ביניהם, כי במסגרת יחסי הקירבה והעזרה המשפחתית נהג התובע לעזור מידי פעם לאביו בתחנת הרחיצה, והאב נתן לו דמי כיס, כפי שמקובל לתת לילדים, כדבריו: "זה היה מכיסי, לא מהשכר". (3) התובע ואביו טוענים, כי בתחילת יוני 1995, כחודש וחצי לפני התאונה, החל התובע לעבוד בתחנת הרחיצה, כעובד שכיר, ברציפות, ובאופן סדיר. בדיווחים שהגיש האב, חאלד הנבוזי, למוסד לביטוח לאומי - לא דווח על התובע כעובד, אלא רק לאחר התאונה. חאלד לא חולק על כך כי בדיווחים שהגיש למוסד, הוא דיווח על העסקת שני עובדים בלבד ורק לאחר התאונה הוא תיקן את הדיווח והוסיף שני עובדים נוספים, כפי שהשיב בחקירתו הנגדית: ” ש. דיווחת על שני עובדים ורק אחרי התאונה תיקנת את הדיווח ודיווחת על 4? ת. אני פתחתי תיק כמעביד ואמרתי כמה עובדים אני מעסיק, ולאחר מכן כאשר נוספו עובדים, זה לא היה משנה מתי אני מודיע עליהם. אפשר היה להתחשבן איתם. עבדו איתי שלושת הבנים שלי: איחסאן, פאדי והתובע. היה לי עוד פועל אחד, שאינני זוכר את שמו". לדברי חאלד, במשך שנים רבות הוא עבד כשכיר ורק באותה שנה, ב- 1995 הוא פתח עסק עצמאי ועל כן לא היה בקיא בחובות הרישום והדיווח החלים על עובד עצמאי ועל בעל עסק המעסיק עובדים, וסמך בעניין זה על רואה החשבון, כפי שהעיד, משהתבקש להגיב על הדיווחים למוסד לביטוח לאומי (בעמ' 8): ”צריך לשאול את רואה החשבון שלי. אני תמיד הייתי שכיר, רק באותה שנה התחלתי להיות עצמאי. אני לא מבין בזה הרבה. היה לי רואה חשבון מכפר תמרה, עואד והוא טיפל ברישום ברשויות המס ובביטוח לאומי. זה נכון שאני דיווחתי לרואה החשבון כמה עובדים אני מעסיק. הוא אמר לי שזה לא חשוב בדיוק מתי אני מדווח על עובד. אני לא ידעתי שזה חשוב לדווח, סמוך אחרי שהעובד מתחיל לעבוד. דיווחתי לרואה החשבון שיש לי עוד שני עובדים. אולי אז הוא עשה את התיקון..." גם אם הדברים נכונים, עולה מעדות חאלד כי דיווחיו על העסקת עובדים לא היו מדוייקים, משהעיד (בהודעה לחוקר) כי הוא העסיק 5-7 עובדים, בעוד שגם לגירסתו הוא דיווח על שניים בלבד, ולאחר התאונה דיווח על שניים נוספים. (4) בגירסת חאלד, אביו של התובע, לגבי מספר העובדים שהעסיק, נתגלו סתירות, כאמור לעיל, משטען בבית הדין כי עבדו איתו שלושת בניו ופועל אחד נוסף, ואילו בהודעה לחוקר, הוא ציין במקום אחד שעבדו 5-7 עובדים ובמקום אחר אמר כי בנוסף לבניו ולעובד הנוסף, עבד גם אחיו מוחמד בתחנה. כאמור, לא ניתן לבדוק את העובדות לאשורן, משלא הקפיד חאלד לדווח על מספר העובדים שהוא מעסיק בכל תקופה, ולא הומצא אישור אחר כלשהו המפרט את מספר העובדים בעסק ואת שמותיהם. (5) התובע ואביו העידו, כי הגם שלא דווח על התובע כעובד מיד בתחילת עבודתו - הוא קיבל את שכרו עבור העבודה בחודש יוני במועד, היינו בסוף יוני 1995, לפני התאונה, כפי שהעיד חאלד (בעמ' 10): ”בסוף חודש יוני שילמתי לו שכר בצ'ק. אני חושב שאז נתתי גם תלוש". התובע לא הציג בפנינו ראיה כלשהי התומכת בגירסתו כי קיבל שכר עבור עבודה בחודש יוני 1995 וכי הונפק לו תלוש שכר באותה תקופה. הצ'ק, או ספח של הצ'ק - לא הוצגו. דפי הפקדה בבנק - לא הוצגו. תלוש המשכורת שהוצג בבית הדין הודפס במשרד רואה החשבון ב- 13.4.97, כשנתיים לאחר התאונה. אפשר, כמובן, שהעותק שהוגש לבית הדין הוא הדפסה מחודשת של תלוש מקורי שהונפק בתאריך אחר, אך התובע לא המציא את התלוש המקורי ואין בפנינו כל הוכחה כי שולם לו שכר והונפק לו תלוש משכורת לפני התאונה. (6) גם העובדה ששני המתדלקים, עומיה הנדי ומוסטפא רדואן, העידו שהתובע עבד אצל אביו בתחנת הרחיצה - אין בה כדי לתמוך בגירסה שהתובע עבד באופן סדיר, במסגרת מערכת יחסי עובד-מעביד. כאמור, אין מחלוקת שהתובע ביקר מידי פעם בתחנת הרחיצה ועבד לעיתים מזדמנות, יום עבודה מלא, או שעות ספורות. שני המתדלקים, העובדים למעלה, בתחנת הדלק, ראו מידי פעם את התובע נכנס ויוצא מהתחנה וברי כי אינם מודעים להיקף עבודתו של התובע ולמסגרת הפורמלית של העסקתו, ואינם יודעים אם אמנם היה עובד, או שעזר מידי פעם לאביו ולאחיו, במסגרת של עזרה משפחתית, כפי שהעיד עומיה: ”ש. ראית את התובע בעבודה, חוץ מביום התאונה? ת. התובע הוא מהשכונה שלי. אני מכיר אותו מאז שהוא ילד קטן. ש. הוא היה בא לעזור לאבא שלו? ת. לא יודע. אני רואה אותם באים, עולים ויורדים, אני לא יודע אם הוא בא כל יום או כל כמה ימים... אני עובד כמתדלק והוא עובד ברחיצה..." העד רדואן העיד אמנם כי ראה את התובע כל יום, אך לא ניתן לקבוע על פי עדותו שהתובע עבד בתחנת הרחיצה כל יום. ראשית, העד לא יכול היה לציין כמה שעות ביום עבד התובע, באיזה שעות, מתי הוא בא לעבוד ומתי הוא בא לבקר או לעזור. שנית, משנשאל רדואן אם ראה את התובע כל יום בתחנת הרחיצה, הוא השיב בחיוב, אך סייג את דבריו: ”ש. ראית כל יום את התובע בעסק? ת. כן. כמובן שלא ראיתי אותו בחופש. גם הוא יצא לפעמים לחופש..." עדות מרואן וגם ההסתייגות אינן סבירות. משמדובר בעובד שעבד לגירסתם חודש וחצי בלבד, ואילו היה מדובר בעובד "רגיל" - אין להניח שבחודש הראשון לעבודתו היה "יוצא לפעמים לחופש". 7. על פי הפסיקה (ראה עב"ל 20034/98 המוסד לביטוח לאומי נ' שמואל הרצליך, עבודה ארצי כרך לב(3) 365): "כאשר הצדדים הם קרובי משפחה, אב ובנו כבמקרה שלפנינו, יש לבחון בקפידת יתר טיב היחסים שנוצרו: יחסים וולונטריים התנדבותיים, או קשר חוזי להסדרת מערכת זכויות וחובות"; כאשר הנחת היסוד היא, ש"אין חולקים שקרבה משפחתית ולו קרבה שבין הורים לבנים - אין בה, כשלעצמה, כדי למנוע אפשרות של היווצרות יחסי עובד-מעביד... הקובע הוא מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה. וקביעת המהות הנ"ל היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק". (דב"ע נא 6-0 שוורץ - המוסד פד"ע כג' 203, 206 והאסמכתאות שם)". עוד נקבע שם, לגבי חובת ההוכחה: "הטוען כי היחסים בינו לבין קרובו חרגו מגדר היחסים של עזרה משפחתית הדדית ולבשו אופי של יחסי עובד-מעביד" - עליו חובת ההוכחה (דב"ע לג159-0 מרקו - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה' 134, 136)". בבואנו לבדוק, בקפידה, את טיב היחסים בין התובע לבין אביו, בהתחשב בעובדות ובנימוקים שפורטו לעיל - לא שוכנענו כי במועד התאונה התובע היה "עובד" בעסק של אביו, הגם שקיבלנו את הגירסה לגבי ארוע התאונה עצמו. אין זאת אלא, שהתובע ביקר מידי פעם בתחנת הרחיצה ועזר לאביו ולאחיו בעבודה, וסביר שעשה זאת במיוחד בימי שישי העמוסים - אך לא במסגרת יחסי עובד-מעביד ולא תמורת שכר עבודה, אלא במסגרת עזרה הדדית המקובלת בין בני משפחה, כפי שעשה גם בתקופת הלימודים, בהיותו תלמיד. 8. אילו שוכנענו שהתובע עבד בעסק - ברי כי העובדה שהמעביד לא דיווח עליו ולא שילם עבורו דמי ביטוח לפני התאונה לא היתה עומדת לתובע לרועץ, בהתחשב בסעיף 365 לחוק: "היה אדם חייב לפני חוק זה לשלם דמי ביטוח בעד הזולת ולא שילמם, יראוהו לעניין הזכות לגימלה, כאילו שולמו". אלא, שכאמור, לא שוכנענו שהתובע עבד בעסק, אלא במסגרת עזרה משפחתית בלבד. 9. משהגענו למסקנה שהתובע לא היה "עובד" במועד התאונה, משמע שהתאונה לא ארעה לו "תוך כדי העבודה" ועל כן נשמט הבסיס להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה". 10. אשר על כן - התביעה נדחית. 11. אין צו להוצאות. נאוה וימןש ו פ ט ת עמי קורן נציג ציבור ידייםנפילהשבר