1. התובעת ילידת 1950, נפגעה בתאונת דרכים, שלא בעבודה, מיום 17.09.98, ועל התאונה חלים הוראות חוק הפלת"ד - 1975, ולפי שהנתבעת לא כפרה בחבותה על פי החוק, עליה לפצות את התובעת על נזקי הגוף וההפסדים שנגרמו לה, ככל שהוכחו, בעטיה של התאונה. 2. לאחר התאונה חשה התובעת כאבים חריפים באזור הגב התחתון, נבדקה בבית החולים ברזילי באשקלון, אושפזה למשך 3 ימים במחלקה האורטופדית, ואובחנה אצלה פגיעה בגב שבר דחיסה של חוליה 1L . בשחרורה מבית החולים, צויידה במחוך מותני והמלצה להמנע מתנוחת ישיבה למשך 3 חודשים. כמו כן התובעת טופלה תרופתית ועברה פיזיוטרפיה. 3. מונה מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש לבדיקת התובעת, פרופ' ג. דה לאון - פלבסקי, אורטופד מומחה אשר בדק את התובעת באוגוסט 2001, ובפניו התלוננה התובעת, על כאבי גב תחתון עם קרינה לירך הימנית, במיוחד בעת מאמצים ועמידה ממושכת. המומחה בבדיקתו מצא, שהתנועתיות הכללית של הגב, עושה רושם תקין, אך מצא "טווח כיפוף קדמי מוגבל בדרגה בינונית", וכן, ש "מבחינה תחושתית, קיים רמז של היפואסטזיה בקטע לטראלי של שוק ימין". המומחה היה ער בעת מתן חוות דעתו לכך, שגם קודם התאונה, סבלה התובעת מתקופות של כאבי גב תחתון, וכן התרשם שהסימנים הקליניים שהיו קיימים בעת בדיקתו, הם מינימליים, והיה סבור שהם מהווים עקרונית, המשך של המצב השגרתי שהיה קיים טרם התאונה, אך בכל זאת, קבע שבתאונה ארעה חבלה חריפה של האזור המותני, שהביאה לשבר הדחיסה שצוין, דבר המקנה לתובעת נכות צמיתה של 5 אחוז לפי סעיף 37 (8) (א) לקובץ תקנות המל"ל. בחקירתו הנגדית בביהמ"ש, הציגו הצדדים בפני המומחה, תיעוד רפואי שהוא לא היה ער לו בשעתו, והמתייחס, למשל, לניתוח גינקולוגי שעברה התובעת בספטמר 1992, כאשר ב"כ התובעת מנסה לשכנע את המומחה, שכאבי הגב התחתון טרם התאונה, היו קשורים לאותו ניתוח, ולכן היו זמניים וחולפים, ואילו ב"כ הנתבעת, מנסה להראות לו שמדובר בשינויים ניווניים בחוליות הגב התחתון, שאין קשר בינם לבין הניתוח האמור, וכי מדובר במצב ניווני קבוע שהוא הגורם האמיתי לכאבי התובעת ככל שקיימים. הדוקטור דה לאון - פלבסקי, נתן התייחסות לתיזות שהעלו הצדדים בפניו במהלך חקירתו הממושכת (עמ' 7-13), וכל צד נתלה באמירה זו או אחרת של המומחה כראיה לכך שעמדתו והתיזה שהציג, התקבלו על דעת המומחה, כאשר ב"כ התובעת, רואה בכך סימוכין לקביעה של 10 אחוזי נכות רפואית לפחות, ואילו ב"כ הנתבעת, סבור שהנכות הרפואית צריכה להקבע לפי 5 אחוז שנקבעו במקור על ידי המומחה, וכי מבחינה תפקודית, מדובר אף בפחות מכך, ולטעמו, בנכות אפסית. כל צד ציטט בסיכומיו קטעים כאלה ואחרים מתוך עדות המומחה, אשר מחזקים את עמדת אותו צד, לשיטתו, אלא שאין צורך להכנס לפרטי הדברים, משום שכאשר אותה "מטוטלת" חדלה לנוע לכאן ולכאן, חזר המומחה ואישר, למעשה, שלמרות הספקות שעוררו החומר החדש, והנתונים שחלקם לא היו בפניו בשעתו, עדיין הוא סבור שניתן לקשור בקשר סיבתי, את הסימנים הקליניים שמצא לתאונה. מומחה ביהמ"ש אומר בסוף עדותו: ”... לפי הממצאים ההדמתיים, היו מספיק סימנים כדי לקשור את כאבי הגב לשינויים ניווניים בחוליות מותניות. כוונתי לשינויים שאינם תוצאה של התאונה. גם אם התובעת מתלוננת היום על כאבי גב, אין הוכחה לכך שזה כתוצאה מהתאונה... אני אכן בדקתי אותה במרפאתי ומצאתי סימנים מינימליים שניתן בהחלט לקשור אותם לשינויים הניווניים... לשאלה האם אפשר לקשר האת הסימנים המינימליים הקיימים היום, לתאונה קיימת גם אפשרות כזו” הערכת ההסתברות שהממצאים הקליניים אכן קשורים לתאונה להבדיל מההסתברות שסיבתם מצב ניווני קודם, אינה יכולה להיות נתון מדויק ואך טבעי שהמומחה אינו יכול להכריע על איזה משתי האפשרויות ואף אינו נותן כימות מספרי של הסיכוי לכל כיוון, ובנסיבות אלה, אין סיבה "לשלול" מן התובעת את קביעת הנכות שנעשתה בחוות הדעת המקורית, ודומה שאף ב"כ הנתבעת, בהגינותו, לא ביקש אחרת בסיכומיו. מאידך, רחוק אני מלהשתכנע שראוי להגדיל את הנכות שנגרמה כתוצאה מהתאונה, ולהעמידה על 10 אחוז כשיטת ב"כ התובעת. לפיכך, יאומצו הממצאים והמסקנות שבחוות דעת מומחה ביהמ"ש, כפי שהן, לענין הנכות הרפואית, וזו תועמד על 5 אחוז, ועל פי הפרוט שניתן בחוות הדעת ואשר אוזכר לעיל. 4. קודם שנעבור לדון ולהכריע בראשי הנזק השונים ולפסוק את הפיצוי המגיע לתובעת, ראוי ומתחייב ליתן הערה כללית ביחס למהימנות התובעת והרושם שעדותה עשתה על ביהמ"ש. ביהמ"ש התרשם שלא לטובה מעדות התובעת, אשר בחרה להצהיר ולהעיד על עובדות שהתברר שלא היה בהן אמת, התגלו סתירות ופירכות בדבריה, למשל, ביחס למצבה הרפואי הקודם לתאונה, לרבות בתחום האורטופדי, שם הסתירה חלק מעברה הרפואי בפני ביהמ"ש והצד השני, וכאשר עומתה עם הדברים, נתנה הסברים קלושים ובלתי מספקים. גם לענין הטבות מצד ג', שבאו לה עקב התאונה, כגון, עזרה שקיבלה "מאבנר" בסמוך לאחר התאונה, לא גילתה התובעת את האמת לאשורה, ואלמלא לחץ החקירה הנגדית, ספק אם הדברים היו מתבררים עד תום. מדובר בתובעת שאינה בוחלת באמירת אי אמת על גבי דוכן העדים, ומהימנותה מועטת. בקביעה זו, אין כמובן לגרוע מחובת ביהמ"ש לקבוע או לאמוד את נזקיה של התובעת לאשורם ולפסוק לה את הפיצוי המגיע, אלא, שבנסיבות הללו, יש לנקוט משנה זהירות כאשר בוחנים באיזו מידה הוכחו הנזקים וההפסדים, כאשר העדות המרכזית לכך, היא זו של התובעת עצמה, ויש לסמוך ככל הניתן, על ראיות חיצוניות ומסמוך אובייקטיבי. 5. ומכאן לראשי הנזק הנטענים: א. כאב וסבל: כידוע, וכפי שפורש הדין לענין זה בפסיקה, גם כאשר הנכות הרפואית נמוכה מ- 10 אחוז, עדיין רשאי ביהמ"ש לפסוק בפריט זה פיצוי המתאים לעד 10 אחוז מן הסכום המקסימלי שלפי התקנות (תקנה 2ב לתקנות הפיצוים לנפגעי תאונות דרכים [חישוב הפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון]). בנסיבות שלפני, בהתחשב בימי האשפוז שהיו לתובעת,לטיפולים שהמשיכה וקיבלה לאחר התאונה, ובהיות תלונותיה העיקריות במישור כאבים שהיא טוענת שממשיכה וסובלת מהם, ראוי לפסוק לה סכום של 10,000 ₪ בפריט זה, אף שהחישוב המדויק לו נעשה על פי התקנה הנ"ל, ולפי 5 אחוז נכות, מביא לתוצאה נמוכה במקצת. ב. הפסד שכר עבר: התובעת עבדה החל מ- 1991 בב"ס תיכון אורט בערד כמנהלת הקפיטריה במשרה מלאה, ולפי טענתה, לאחר תקופת אי כושר מלאה של כ- 3 וחצי חודשים, חזרה לעבודה בהיקף של חצי משרה בלבד, כאשר על פי הנחיית רופאיה, נאסר עליה לשאת משאות או לבצע עבודה הדורשת מאמץ פיזי ולטענתה, עבודתה בקפיטריה הצריכה מאמצים כאלה. לטענת התובעת, לאחר שנה של עבודה בהיקף זה, המשיכה לעבוד בהיקף של 5 שעות ביום (60 אחוז משרה), וגם כאשר הוצע לה מטעם ביה"ס לקבל זכיון להפעלת הקפיטריה באופן עצמאי ולא כשכירה, לא יכלה לעמוד בכך מחמת מגבלותיה וכאביה שבעקבות התאונה. על פי עדות מר דוד עוז, מנהל אדמינסטריבי של ביה"ס, אין כל קשר בין סרוב התובעת לקבל על עצמה את ניהול הקפיטריה כזכיינית, לבין התאונה, והיא נימקה בפניו החלטה זו בכך שהעבודה שלא כשכירה, אינה מקנה בטחון סוציאלי נאות. משום כך, הופרט המזנון, והועבר לאדם אחר. עוד העיד מר עוז, כי לאחר הפרטת הקפיטריה בחודש ספטמבר 2000, עברה התובעת לעבוד כמחסנאית, אך שם התלוננה כי אינה יכולה לשאת משאות ולשים סחורות על המדף, ואכן, מדובר בעבודה פיזית, לפי עדות זו. בנוסף, סיפר מר עוז שהוטלו על התובעת עבודות שכפול המחייבות התכופפות לתיקון תקלות, וגם על אלה התלוננה התובעת שהיא מתקשה לבצען. (ראה עדות מר עוז עמ' 13 עד 15 מיום 15.01.03). התובעת עצמה, בחקירתה הנגדית, הודתה שהעדר בטחון כלכלי, היתה אחת הסיבות ("זה גם נכון" כפי שהתבטאה), לסירובה להמשיך לעבוד במזנון. ראוי לציין שמעת ששבה התובעת לעבודה, ולו חלקית, בתחילת 1999 ועד להחלטה על הוצאת הקפיטריה לזכיין בספטמבר 2000, לא טענה התובעת שאינה מסוגלת להמשיך בעיסוק זה, מפאת מגבלותיה, ומדובר בתקופה ממושכת של למעלה משנה וחצי. כיום, היא עוסקת בהקלדת נוכחות תלמידים, עבודה הנעשית חלקה בישיבה וחלקה בעמידה, וזאת לאחר שכאמור, עבדה קודם במחסן ובשכפול, ועיסוקה הנוכחי, הוא מאז 01.09.02. מכל המקובץ, ולאחר שמומחה ביהמ"ש אישר שתקופת אי הכושר הזמנית שניתנה לתובעת, סבירה, ניתן לקבוע כממצא שהתובעת היתה באי כושר מלא לעבודה עד 01.01.99, וכן ראוי לקבוע שלפרק זמן נוסף של עד התאוששות והחלמה מלאים, אותו ניתן לאמוד ב- 4 חודשים נוספים, מסוגלת היתה לעבוד בהיקף של חצי משרה בלבד, אלא שלאחר מכן, ולאור הנכות הרפואית המזערית הקיימת אצלה, אין להכיר לה באובדן כושר עבודה כלשהו, וכאמור, אין לקשור את סרובה להמשיך ולהפעיל את המזנון לתוצאותיה של התאונה. עקרונית, ראוי אם כן, לפצות את התובעת על הפסדי שכרה בשתי תקופות אי הכושר שבעבר כפי שקבעתי לעיל, זו המלאה של 3.5 חודשים לערך, וזו החלקית של עוד 4 חודשים נוספים. אולם, על פי המוצג ת/20 אשר צירפה התובעת לתצהיר עדותה הראשית, אישור מינהל משאבי אנוש של בי"ס אורט, עולה כי משכורתה המשיכה להשתלם במלואה לפחות עד תום חודש פברואר 2000, אלא שימי ההעדרות ושעות ההעדרות הורדו מיתרת ימי המחלה שלה. בהעדר ראיות וטיעון על זכותה של התובעת, אם בכלל, לפדות את אותם ימי מחלה בלתי מנוצלים, אלמלא התאונה, בעת פרישתה מעבודה, אין ניתן לקבוע את השווי הכספי של הפסד זה, ובהעדר הפסד שכר בפועל בתקופה הנדונה, אין ניתן לפסוק לה סכום כלשהו בפריט נזק זה שהוא מבחינת נזק מיוחד שיש להוכיחו. ג. אובדן כושר השתכרות לעתיד: כזכור, מדובר בנכות רפואית זעומה, אשר בדר"כ אינה משפיעה על כושר התפקוד וההשתכרות אצל אדם מן הישוב (ראה בספרו של השופט קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה 5, עמ' 259). המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש, ציין בעדותו (עמ' 8 ש' 29-30): ”במצבה הנוכחי לא שמעתי ממנה תלונה שהיא מתקשה בעבודה. גם בעדותה לא היו סימנים לכך” כזכור, התלוננה התובעת בפני המומחה על מגבלות של כאבי גב עם קרינה לאורך הרגל הימנית בעת מאמצים ולפעמים אחרי עמידה ממושכת. ככל שמדובר על מגבלות ממשיות הניתנות לכימות והערכה אובייקטיבים, עסקינן במגבלות מינימליות בלבד כפי שציין המומחה מספר פעמים לאורך עדותו. על רקע חוסר מהימנות התובעת, וכאשר התלונות על כאבים כגורם להגבלה בכושר העבודה, הם ענין סובייקטיבי מטבעו, וקשה להוכחה, לא אוכל לאמץ את גרסתה כי היא מוגבלת בכושר עבודתה לעתיד וכי התאונה מקשה עליה להתמיד בעבודה או לעסוק בעתיד בעבודה פיזית מסוג שונה מזה שהיא עוסקת בו כיום. בנסיבות אלה, ראוי לפסוק לתובעת סכום גלובלי שישקף את ההסתברות המסוימת הקיימת לגבי העתיד, שמא, המגבלה המינימלית שנגרמה לה בעטיה של התאונה, תפריע לה במציאת עיסוק כלשהו, או שתגרום להפחתה בהיקף העסקתה או שכרה בעיסוק עתידי אשר כזה. סכום גלובלי זה, יועמד על 25,000 ₪ בערכי היום. ד. הוצאות רפואיות עבר ועתיד: הסתבר שהתובעת גם במישור זה, לא דייקה בעדותה, לשון המעטה, ולגבי הוצאות רפואיות שטענה שהוציאה, התברר, בח.נ שקיבלה החזר מלא מאבנר. כיום היא עותרת לפסוק לה סכום גלובלי בשל הוצאות כאלה, אך משלא הוכיחה כי הוציאה אותן בפועל או את הצורך העתידי בהן, לא יפסק מאומה בפריט זה. ה. עזרת הזולת: התובעת טענה בתצהירה שמאז התאונה, ובשל הגבלותיה, נאלצה לקחת עזרה בעבודות משק הבית, במיוחד בנקיון, והיא מעסיקה עוזרת שמנקה את ביתה פעם בשבוע למשך 5 שעות בעלות של בין 900 ל- 1,000 ₪ לחודש. הוברר בח.נ, שגם לפני התאונה, העסיקה עוזרת פעם בשבוע, אך לטענתה, למשך פחות שעות, כלומר, למשך 3 עד 4 שעות (עמ' 19 ש' 28-30). מקובל עלי שבמשך תקופת אי הכושר המלאה ואף החלקית אשר קבעתי לעיל כתוצאה מהתאונה (סה"כ תקופה של 7.5 חודשים), נזקקה התובעת לסיוע בעבודות הבית בהיקף רב מכפי שנזקקה לו קודם לתאונה, וזהו נזק שנגרם לה בעטיה של התאונה. עדותה של התובעת כי שכר העבודה המשתלם במזומן לעוזרת בית עבור שעת עבודה, היה בשעתו 30 ₪ ועלה ל- 35 ₪ בערכי היום, סבירה בהחלט, וכן סביר ההפרש שבין 5 שעות עבודת עוזרת בשבוע לאחר התאונה, לעומת 3 עד 4 שעות לפני כן. לפיכך, יפסק לתובעת פיצוי בשיעור המשקף עלות עבודת עוזרת בית למשך 1.5 שעות יתרות בכל שבוע, למשך כל תקופת אי הכושר המלא והחלקי שנקבעה, והסכום הכולל בערכי היום הוא 1,575 ₪. אין ראיה כי לאחר התאוששות התובעת והחלמתה מהתוצאות המיידיות של התאונה, נזקקה או תזקק בעתיד לעזרת הזולת או לעזרה בעבודות הבית, כזו החורגת מההיקף שהיה קיים ערב התאונה. סיכום נזקי התובעת והפסדיה שהוכרו הוא לפיכך: נזק לא ממוני - 10,000 ₪, זאת בצרוף ריבית מיום התאונה. הפסדי שכר לעתיד - 25,000 ₪. עזרה בעבודות הבית עבר - 1,575 ₪. ס ה " כ 36,575 ש"ח 6. ניכויים: מהסכום שנפסק לעיל, יש לנכות תשלומים תכופים בסך כולל של 4,200 ₪, לפני שכ"ט, כאשר יש לשערכם מיום התשלום. ב"כ הנתבעת עתר לנכות מכל רכיב של הפסד השתכרות בעבר אשר יפסק לתובעת, את התשלומים שקיבלה מ "קרן מקפת", והצדדים הסכימו להתייחס בסיכומיהם לשאלה העקרונית האם מדובר בניכוי שיש לבצעו. ב"כ התובעת לא התייחס לנדון בסיכומיו ואילו ב"כ הנתבעת הקדיש לכך טיעון נרחב, אלא שלאור זה שלא נפסק מאומה בראש הנזק של הפסד שכר בעבר, איני רואה צורך להכריע בכך במסגרת פסק הדין . 7. התוצאה היא שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הפיצוי שנפסק לעיל, בניכוי התשלומים התכופים כפי ששולמו ולאחר שערוך, ועל היתרה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 13 אחוז ומע"מ כדין, כאשר התשלום יבוצע בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום. היה ולא תהיה הסכמה על החישוב המדויק כמתחייב מפסק הדין, רשאים הצדדים לפנות לביהמ"ש בענין זה. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ניתן היום ד' בטבת, תשס"ד (29 בדצמבר 2003) בהעדר הצדדים אריאל ואגו - שופט עמוד השדרהתאונת דרכיםשברחוליות