1. בכתב התביעה שלפנינו, מבקשת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה דמי טיפול ארגוני-מקצועי (להלן: "דמי טיפול") בסך כולל של 3,995 ₪, לפי הפרוט כדלקמן: - לשנת 1997 סך של 700 ₪ ולשיטת התובעת, בצרוף הפרשי ריבית והצמדה, סך של 969 ₪. - לשנת 1998 סך של 700 ₪ ולשיטת התובעת, בצרוף הפרשי ריבית והצמדה, סך של 861 ₪. - לשנת 1999 סך של 700 ₪ ולשיטת התובעת, בצרוף הפרשי ריבית והצמדה, סך של 765 ₪. - לשנת 2000 סך של 700 ₪. - לשנת 2001 סך של 700 ₪. 2. לחילופין, מבקשת התובעת לחייב את הנתבע למסור לה פרטים בהתאם לתקנה 4 (א) לתקנות הסכמים קיבוציים (תשלום דמי טיפול ארגוני - מקצועי לארגון מעבידים), התשל"ז-1977 ("תקנות דמי טיפול"), וכן לשלם את דמי הטיפול בשיעור הקבוע לתקנה 4 (ב) לאותן התקנות. 3. ראשית, חייבים אנו להתייחס לנוסחו ותוכנו של כתב התביעה שהגישה התובעת בתיק זה: א. תקנה 9 (4) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 קובעת, כי על כתב התביעה לכלול את "העובדות המהוות עילת התובענה ואימתי נולדה" ("התקנות"). הלכה פסוקה היא, כי על התובעת חלה חובה לפרט את העובדות הבסיסיות כדי להצביע על סיכוי סביר לקיומה של עילת התביעה (דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פד"ע כז' 3). ב. למקרא האמור בכתב התביעה שלפנינו עולה, כי אין הוא עונה אפילו על מקצתן של הדרישות שבתקנות: שכן מלבד אמירות כלליות וכוללניות שהנתבע צריך לשלם לתובעת את דמי הטיפול, לא ניתן להבין מכתב התביעה - מה הוא עיסוקו של הנתבע? לגבי איזה עסק מתייחס כתב התביעה? מה כתובת העסק? והאם הנתבע אכן מעסיק ו/או העסיק פחות מ-20 עובדים באחד מענפי המלאכה והתעשייה הזעירה המפורטים בתוספת השניה לצו ההרחבה בענפי המלאכה והתעשייה הזעירה (להלן: "צו ההרחבה") (פורסם בילקוט הפרסומים 2641, יז' בתמוז תש"ם, 1/7/80 עמ' 2013). ג. המסגרת הנורמטיבית עליה מבקשת התובעת לבסס את תביעתה, מלמדת שרק מעביד שחל עליו צו ההרחבה: (1) חייב לשלם דמי טיפול (ראו תקנה 1 (א) לתקנות דמי טיפול); (2) חייב למסור פרטים בנוגע למפעלו (תקנה 4 לאותן תקנות). ד. הוי אומר, חלה חובה על התובעת לפרט כבר בכתב התביעה, את הענף בו עוסק הנתבע, מקום מושבו של העסק אליו מתייחס כתב התביעה ומספר העובדים בעסק נשוא התביעה, בכל שנה ושנה, בגינה הוגשה התביעה. אם אין בידי התובעת פרטים מדוייקים לגבי מספרם של העובדים בשנה כלשהי לכל הפחות, חייב בית הדין להשתכנע כבר ממקרא כתב התביעה, כי אכן מדובר בעסק שכלול בתוספת השניה לצו ההרחבה. 4. עילת התביעה: הלכה היא: "פרשת תביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו, אולם אם לא צויינה עובדה חשובה וכתוצאה מזה לא יוכל בית המשפט ליתן לתובע את הסעד המבוקש גם אם יוכיח את העובדות המפורטות בתביעתו, הרי אין כתב התביעה מגלה עילה" (ע"א 109/49 (פס"ד ה' 1585, 1591: פסקים ו' 187) ראה עמ' 133בספרו של ד"ר זוסמן "סדרי הדין האזרחי" מהדורה שביעית). עוד יאמר: לפיכך, במקרה דנן היה על התובעת לפרט, כבר בכתב התביעה, את העובדות עליהן מבקשת היא לבסס את תביעתה כדי שבית הדין יבחן אם במכלול אותן עובדות קיימת עילת תביעה או אם לאו. לאור האמור בסעיף 3 ב' לעיל, היה על בית הדין, במקרה דנן, למחוק את התביעה מבלי לדון בגופה שהרי אין היא מגלה עילת תביעה. 5. ראיות התובעת: א. כיון שבמחיקת כתב תביעה על הסף מבלי לקיים דיון בה, נוהג בית הדין ביד קמוצה ובמשורה. קוים ביום 01.09.02, דיון בהוכחות, בתביעת התובעת. ב. בדיון זה העיד מטעם התובעת מר אמיר רם (להלן: "מר רם"), שמועסק, על פי עדותו, אצל התובעת כאיש שטח וכגובה כספים מטעמה, רק מחודש אוקטובר 2000. מעדותו של מר רם עולה, שהעסק אליו מתייחס כתב התביעה הינו רפדייה. למסקנתו זו, הוא מגיע לאחר שלושה ביקורים שהוא ביצע במקום, אותם הוא לא תיעד על הכתב ואף לא זכר את מועד הערכם. בשני הביקורים הראשונים של מר רם בעסק, שהתקיימו במועד כלשהו בנובמבר 2000 ובתחילת שנת 2001, העיד מר רם, כי הנתבע סרב לשתף עימו פעולה ובעת שהוא נכנס לבית העסק הוא ראה מכונת תפירה שנמצאת בפינה, שלט של "רפדייה", ברזנטים ושני אנשים שהוא הניח, כי הם עובדים. עוד העיד מר רם, כי בפעם השלישית שהגיע למקום (מועד הביקור לא ידוע), נעתר הנתבע לשוחח עימו, אז סיפר לו, כי עבד בעירייה עד מועד שלא היה זכור למר רם, ולפני כן היתה לנתבע רפדייה ברח' רמב"ם, כאשר ממכלול הדברים ניתן להסיק, כי מר רם ביקר בעסק שנמצא ברח' תרנ"א בחדרה. באחת הפעמים מסר מר רם לנתבע מכתב כלשהו, שכנראה היה מכתב דרישה מעורך הדין, אך בעדותו לא היה בטוח אם אותו מכתב התייחס לרפדייה ברח' הרמב"ם או לעסק ברח' תרנ"א. 6. נוסיף ונציין שלא הובאה במסגרת סקירת ראיות התובעת, כל ראיה בפנינו לעיסוקו של הנתבע בשנים: 1997 ו-1998 (כאמור העד היחידי מטעמה, מר רם, התחיל לעבוד בתובעת רק באוקטובר 2000!!!). 7. עדותו של הנתבע: מעדותו של הנתבע עולה, כי עד שנת 1989 היתה לחמו רפדייה, אז הוא נהרג בתאונת דרכים ובניו של חמו המשיכו לעבוד בה עד שהיא נסגרה. הנתבע עצמו עסק שנים רבות עד שנת 1989 בעסקי משאיות בחברת נהגי חדרה ולאחר מכן עבד בעיריית חדרה עד ליום 21.12.98 (ראה לעניין זה מכתב סיום עבודה מעיריית חדרה אשר הוגש וסומן נ/7). לאחר שפוטר הנתבע מעיריית חדרה, פנה אליו אחד מגיסיו על מנת לפתוח יחדיו חנות רהיטים, וזה העסק שכנראה בגינו הגישה התובעת את כתב תביעתה. הנתבע הציג בפני בית הדין חוזה שכירות של העסק ברח' תרנ"א 63 חדרה, לפיו תקופת השכירות היא מיום 01.07.99, למטרת "רהיטים ומסחר". לגרסתו של הנתבע, עד שנת 2001 עיקר עיסוקו באותו עסק התמקד במכירת רהיטים של מפעל המכונה "רהיטי ארז חדרה". בין יתר עיסוקיו באותה תקופה, נתן הנתבע שירותי ריפוד, אך עמד על כך, כי מעולם לא היה בעלים של רפדייה, אלא פשוט העביר את עבודות הרפדות לרפד חיצוני והוא עצמו היה רק צינור להעברת עבודות לרפד ובגין כך גבה עמלה. הנתבע העיד, כי באותה תקופה הוא מכר בחנות ברזנטים, בדים ואפילו סורגים, ובכך הניח את דעתנו, כי גם אם ראה מר רם בביקוריו את אותם הברזנטים והבדים, הרי שאין בהכרח, כי המדובר ברפדייה. 8. סוף דבר: לא די בכך, כי דינה של תביעה זו להידחות ולו רק מהסיבה שכתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה כלשהי, הרי שגם לאחר שדנו בגופה, שוכנענו, כי טענות התובעת בכתב התביעה, משוללות בסיס עובדתי או משפטי כלשהו:- אין זה ברור, כיצד מבקשת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה דמי טיפול לשנים 1997, 1998, ו-1999, כאשר הפעם הראשונה שלגרסתה היא ביצעה ביקור בעסק, היתה בסוף שנת 2000. תמוהה גם תביעתה של התובעת לחייב את הנתבע בדמי טיפול בגין שנת 2001, שהרי ביקורו של מר רם בעסק הנתבע היה בתחילת שנת 2001, אז לראשונה, לגרסתו של מר רם, שיתף עימו הנתבע פעולה, אך מעדותו של הנתבע עולה, כי אותו עסק לא היה כלכלי ובמהלך שנת 2001 החליט עם גיסו לסגור את העסק ולמכור דברים אחרים. גם לו עסק הנתבע באחד מענפי המלאכה והתעשייה הזעירה, כאמור בתוספת השניה לצו ההרחבה, וסגר את עסקו במהלך שנת 2001, הרי שבמועד בו הוגשה התביעה ביום 16.04.01, טרם נולדה עילת התביעה לדמי טיפול בגין אותה שנה. 9. התובעת שמבקשת לחייב את הנתבע לשלם לה דמי טיפול בטענה, כי עסק באחד מענפי המלאכה והתעשייה הזעירה, כמפורט בתוספת השנייה לצו ההרחבה, היא המוציאה מידי הנתבע ולפיכך עליה נטל ההוכחה, אותו לא השכילה להרים. התובעת ביססה את ראיותיה על עדותו של מר רם, שנעדרה מידע אמיתי ומדוייק לגבי מהות העסק. אין ספק, שלא הוצגו ראיות כלשהן באשר לעיסוקו של הנתבע בשנים 1997, 1998 ו-1999, ולגבי שנת 2001, הוגשה התביעה בטרם יכולה היתה להיוולד עילת תביעה לאותה שנה. בעדותו סיפר מר רם את הדברים מזיכרונו, הוא לא תיעד מאומה בכתב, ואף לא זכר את המועדים בהם ביקר בעסקו של הנתבע. מאידך, נתן הנתבע הסבר משכנע לכל פרט שעלה מעדותו של מר רם. הנתבע לא הכחיש שנתן שירותי רפדות בעסק, אך שירות זה נעשה על ידי רפד חיצוני. אם בשנת 2000-2001, הופיע הנתבע בדפי זהב תחת הכותרת "רפדים" (כעולה מ-ת/2), הרי שבשנת 2000-1999הופיע הנתבע בדפי זהב תחת הכותרת "רהיטים" (כעולה מ-נ/3) ואין בכך לסתור את גרסתו של הנתבע שאכן נתן שירותי רפדות על ידי רפד חיצוני. גם עתה, כשעומדים אנו לפני חתימת פסק דין זה, אין זה ברור לאיזה עסק התייחסה התובעת בתביעתה ומה מקום משכנו, האם ברח' רמב"ם בחדרה או ברח' תרנ"א בחדרה, זאת משום שביקורו של מר רם בוצע ברח' תרנ"א, אך עת שחקר ב"כ התובעת את הנתבע בחקירה נגדית התייחס לעסק ברח' רמב"ם. התובעת גם לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה בדבר עיסוקו של הנתבע באחד מענפי המלאכה והתעשייה הזעירה המפורטים בתוספת השנייה לצו ההרחבה ועל כן, אין מקום לחייבו בדמי טיפול או במסירת פרטים לתובעת לגבי עסקו. 10. מכל האמור לעיל, שוכנענו, כי דינה של תביעה זו להידחות. כבר בדיון שהתקיים ביום 13.11.01, בפני הרשם קוגן, טען הנתבע, שהחל מיולי 1999 יש לו חנות רהיטים אך לא היה לו שום בית מלאכה והציג לב"כ התובעת תלושי שכר משנים 1997 1-1998, המעידים, כי אותה עת עבד כשכיר בעיריית חדרה. עוד באותו מעמד, יכולה היתה התובעת, שהיתה מיוצגת על ידי עורך דין, לבדוק את הדברים לבחון את תביעתה, ולהיווכח האם אכן כתב התביעה שהגישה מגלה עילת תביעה כלשהי - זאת לא עשתה. מאז ועד מתן פסק דין זה, עברנו כברת דרך ארוכה, במהלכה התקיימו ארבע ישיבות בבית הדין ועל כן, יש מקום ליתן לכך ביטוי בגובה פסיקת ההוצאות. 11. לפיכך, תשלם התובעת לנתבע סך של 5,000 ₪ +מע"מ בגין הוצאות משפט. עותק פסק הדין ישלח בדואר לצדדים. ניתן היום, 04.11.02, בהעדר הצדדים. נציג ציבורמר בעדוני ינון נציג ציבורמר מתי אבני ר. כהן - שופט ראשי, אב"ד צו הרחבהצווים