1. בפנינו ערעור שהוגש ע"י הנתבעת 4 (בדיונים הרלבנטיים כונתה הנתבעת 2) (להלן: "המערערת") על החלטתה של כבוד הרשמת ה. יהלום מ-9.7.02, ולפיה על הצדדים להגיש סיכומיהם בשאלת זהות משלם פיצויי הפיטורין, ונדחתה טענת המערערת כי החלטה מ-10.6.02 מהווה פסק דין (להלן: "ההחלטה", "הרשמת", "פסה"ד" בהתאמה).   טוענת המערערת כי עסקינן בתיק בו אוחדו 35 תביעות של עובדים, שהועסקו בתקופות שונות על ידה וע"י המשיבה 2, וכי הצדדים הגיעו להסכמות רבות (בלא עדויות), והישיבה נקבעה ל-10.6.02 (שעה 09:30) לצורך ברור נוסף בענין פ"פ, כשהמחלוקת היתה אך בין המערערת למשיבה 2, בשאלה על מי מהן לשאת בתשלום זה.   ב-10.6.02 התייצבו אך המערערת והמשיבה 2, הודיעו על ההסכמה על פיה תחוב המשיבה 2 בפ"פ ודמי הבראה למשיבה 1 (התובעת) וביה"ד אישר ההסכמה וקבע כי תוגש לו פסיקתא לחתימתו.     בשעה 10:30 התייצב ב"כ התובעים, הודיע כי הוא מתנגד להסכמה, שכן המערערת היא שהיתה המעסיקה האחרונה, אלא שעד למועד זה לא טען כי על המערערת החובה לשלם פ"פ, ולא דרש לבטל ההחלטה.   הרשמת הורתה למערערת ולמשיבה להודיע עמדתם בענין זהות המשלם ונקבע דיון.   ביום 10.7.02 טענה המערערת כי מדובר בפסק דין (ההחלטה מ-10.6.02) שלא נתבקש ביטולו, אך הרשמת דחתה טענה זו וקבעה כי יוגשו סיכומים בשאלת זהות משלם הפיצויים.   מנמקת המערערת ערעורה באלה : * ההחלטה היא פסק-דין בהסכמה. * פסיקתא משקפת אך את מה שנפסק בפסק-דין (ע"א 1050/01 גבעת כח נ' עו"ד רוזנבום; י.זוסמן; סדר הדין האזרחי, מהד' 5). משכך, קביעת הרשמת כי בהעדר פסיקתא אין פסק-דין - שגויה. * החלטת הרשמת בכתב יד ב-10.6.02 (להלן: "ההחלטה השניה") אין בה ביטול פס"ד. המשיבה 1 ו/או המשיבה 2 היו צריכות לבקש ביטול פס"ד, ומשלא עשו כך, פסה"ד שריר וקיים. המערערת מפנה לתקנה 50. התנגדות המשיבה 1 אינה בקשת ביטול, וכך גם לא ביקשה כשהתייצבה בפני הרשמת. * התנגדות המשיבה 1 לתשלום פ"פ ע"י המשיבה 2, תמוהה ונוגעת בחוסר תום לב מוחלט, שכן כל ההחלטות נתקבלו עד עתה בהסכמה.     * הטענה כאילו הוצג בפני הרשמת מצג שמדובר בהסכמה, שהיא על דעת המשיבה 1 - מוכחש, שכן לא נטען כך, ואין לכך ביטוי בפרוטוקול מ-10.6.02. מדובר בהטלת דופי באמינות ומהימנות מנהל המערערת, שאינה שנויה במחלוקת. * הנמקת המשיבה 2 כי בא כוחה לא ידע ולא הסכים להסכמה שהושגה ב-10.6.02 אינה רלוונטית.   2. ביום 24.10.02 הגישה התובעת (לעיל ולהלן: "המשיבה 1") תגובתה להודעת הערעור: טוענת המשיבה 1 כי הנושא אמור להיות מוכרע בהליך העקרי, והצדדים אכן הגישו סיכומיהם בענין, וממילא, ניתן יהיה לערער על פסק-הדין. עוד טענה כי ביה"ד ביטל ההחלטה בהחלטתו השניה, עת התייצב ב"כ המשיבה 1, ואם בכלל, היה על המערערת להגיש ערעור על ההחלטה השניה ולא להמתין עד 9.7.02. המערערת התעלמה מההחלטה השניה ולא הגישה תגובה כנדרש, ואכן ההחלטה מבוססת על טעות והטעיה. עפ"י תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, ברור כי המשיבה 1 ביקשה ביטול ההחלטה ואין מדובר בפס"ד.   3. ביום 6.11.02 הגישה המשיבה 2 עמדתה לערעור. טוענת המשיבה 2 כי דין הערעור להדחות, ומאמצת היא את עמדת המשיבה 1. עוד טענה כי אין הנתבעים יכולים להסכים על גורל התביעה (שנפתחה ע"י המשיבה 1), כי לא ניתן פס"ד או אישור להסכמות, וכי ברור מהעדר תגובתה     של המערערת כי אין מדובר בפס"ד. עוד נטען כי דברי ב"כ המשיבה 2 בדיון מ-9.7.02 מבטלים כל הסכמה שניתנה, אם ניתנה.   4. לאחר עיון בעמדות הצדדים - להלן הכרעתנו:   א. אין בידנו לקבל טענת המערערת כי המשיבה 1 לא טענה עד ל-9.7.02 דבר באשר לזהות הגורם האחראי לתשלום פיצויי פיטורין. המשיבה 1 טענה בתביעתה כי כל 4 הנתבעות אחראיות, (שכן עבדה במקום אחד תוך שינוי בעלויות) (ס' 6) וכי המערערת היא שפיטרה אותה (סעיף 5). נזכיר כי המערערת טענה בהגנתה, כי אינה חבה בתשלום פ"פ משהתובעת הועסקה אצלה רק 9 חודשים (ס' 4 א'), ומאידך, כי עפ"י הסכם עם המשיבה 2, נטלה על עצמה האחרונה (בהסכם) את החובה לשלם פ"פ בגין התקופה שקדמה להעסקה ע"י המערערת. ממילא, המערערת עצמה הקימה - בין אם יש טעם בטענותיה ובין אם לא - את הקושיא בדבר זהות הגורם האחראי לתשלום פיצויי פיטורין. עוד רואים אנו להזכיר, כי בהסכמת ב"כ הצדדים נקבעה ביום 11.7.01 כפלוגתא (פלוגתא 3) מי מחוייב בתשלום פיצויי הפיטורין (שהוסכם כי לתובעים כולם זכאות לרכיב זה).   ועוד - ביום 24.4.02 בנוכחות ב"כ המערערת, טען ב"כ המשיבה 1 - במפורש - כי "אין מחלוקת שהתובעים זכאים לסכומים אלה (פ"פ והבראה) (הסוגריים וההדגשה הוספו), אך השאלה היא על מי נטל התשלום" - וכמדומה שאין איפוא לטעון כי מעולם לא נטען כך !!   ובמאמר מוסגר - ראה פסקא ג' (בעמ' 2) להחלטת כבוד הרשמת מאותו יום! ופסקה ג', ד' (עמ' 2) בהחלטתה מ-28.4.02! ועוד נזכיר - כבוד הרשמת נתנה תוקף של החלטה להסכמת ב"כ הצדדים (בפרוטוקולים אלה).   ב. אכן השכילו הצדדים לסיים מירב המחלוקות בהליך, בהסכמות, שניתן להן תוקף של פסקי-דין חלקיים. בין זה ובין הטענה כי המשיבה 1 בעמדתה "נוגעת בחוסר תום לב מוחלט" - אין דבר. המשיבה 1 לא הסכימה כי החבות היא על המשיבה 2 ולא טענה כך, ופסקי-הדין החלקיים שנתקבלו קבעו חבות ברכיבים השונים בחלקם למערערת ובחלקם למשיבה 2. נזכיר כי בבקשות לפסקי-הדין החלקיים - מדובר היה כמתחייב, בהסכמת 3 הצדדים ! כך לדוגמא, נבהיר (אף כי לא נטען כך בפנינו) כי יכול תובע "לבור" לו את החייב ולנסות לשכנע את ביה"ד בחבותו (ולו החלקית) אם חייב אפשרי אחר הוא חדל-פרעון.   ג. אין בי"ד זה עוסק, ונכון נהגה כבוד הרשמת, משלא עסקה בכך אף היא - בשאלת "יציגותו" של מנהל המשיבה 2 ! טוב היה לטענה זו בהקשר להחלטה - שלא תועלה ! נזכיר כי הדיון נקבע ל-10.6.02 במעמד ב"כ המשיבה 2 שכאמור, לא התייצב לאותו דיון.       כך או כך, משהופיע לדיון ביום 10.6.02 מנהל משיבה 2, שרשאי היה לפעול מטעמה, אף אם לא יוצג ע"י פרקליט באותו דיון - די לנו בדבריו. ביה"ד לא יתן ידו לטענה כי פרקליט פעל ללא הרשאת לקוחו (משהוגש לו יפוי כח), ודאי אין מקום לטענה כי הלקוח - בעל הדבר, אינו מוסמך להסכים! ולא לנו להתייחס, ל"נרמז" בסיפא תגובת המשיבה 2 לערעור זה.   ד. כבוד הרשמת לא נתנה "תוקף של החלטה" להודעת מנהלי המערערת והמשיבה 2 ביום 10.6.02. עיון בהחלטה אינו מלמד על מתן תוקף להסכמת הצדדים. יתכן, שכך פעלה כבוד הרשמת משלא התייצב בפניה נציג המבקשת 1, יתכן שכך פעלה מטעמי זהירות - משלמדה מההסכמה ומהמודיעים כי אכן מדובר בהסכמה, אף על דעת נציג המבקשת 1. יתכן, שחשש/ספק זה הם שהביאו גם לכך כי נקבע בהחלטה, כי דוקא ב"כ המבקשת 1 הוא שיגיש פסיקתא לחתימתה. דא עקא, ההנמקה לכך - שולית היא. העיקר הוא כי אין בפנינו החלטה הנותנת תוקף להסכמה. בהתאם - משהתייצב ב"כ המשיבה 1 בפני כבוד הרשמת, כ-45 דקות אח"כ, לא ראתה להורותו להגיש בקשה לביטול החלטה (משכזו לא ניתנה, לגוף הענין), וראתה להורות ל"מסכימים" להעביר עמדתם. נעיר עוד כי למצער, ניתן לראות בהופעה ובדברי ב"כ המשיבה 1 כבקשה לביטול, ובהעדר עמדת "המסכימים", כמצדיק קבלת   "בקשה" לביטול (אף אם כזו לא "הוגשה" עפ"י המסגרת שהותוותה בדין). כאן ראוי להזכיר, כי כבוד הרשמת לא קמה מהמדוכה, ובטרם קם ביה"ד ממושבו - יכול הוא לפעול במסגרת סמכותו שבדין וסמכותו הטבועה. בהתאם, יכולה היתה כבוד הרשמת לבטל החלטתה בדיון שנתקיים (כדין, לבקשת ביטול) במעמד הצדדים כולם, ביום בו ניתנה ההחלטה נשוא הערעור. נבהיר עוד כי למצער, ככל שהיה בהחלטה מ-10.6.02 מתן תוקף של החלטה להסכמה או היה בה פסה"ד - ההחלטה במשמע, ביטלה את אלה.   ה. אכן, פסיקתא אינה פסק-דין, אלא משקפת היא החלטה או פסק-דין, וכל מטרתה לפשט ביצועם של אלה, תוך נטרול מלל והנמקות המצויים בהם, ושאינם נדרשים לפסיקתא. פסיקתא היא ה"לבוש" המעשי - להחלטה או לפס"ד. השימוש שעשתה כבוד הרשמת בהגד זה - אין בו, לכשעצמו, כדי להפוך גוף החלטתה מ-10.6.02 לפסה"ד.   ו. לעולם יראה ביה"ד וכך אף נהגה כבוד הרשמת - את הצדדים המופיעים בפניו כמהימנים ואמינים. לא מצאנו בהחלטה רמז לפגיעה באלה ביחס למנהל המערערת. ממילא, אין עולה השאלה אם אמינותו/מהימנותו אינה שנויה במחלוקת (כטענת המערערת). כבוד הרשמת ציינה בסעיף 1 להחלטה (עמ' 3) כי בפניה הוצג "מצג לפיו ההסכמה תואמת גם את עמדת התובעים", וכי נציג המשיבה 1 הבהיר כשהתייצב, כי אין זה כך. כבוד הרשמת היא שיודעת מה הובא בפניה, מדובר בתקופה של חודש ימים מהדיון ב-10.6.02 ואף אם אין לדבר ביטוי בפרוטוקול - כך זכרה היא וכך הבהירה.   כך או כך - משעסקינן בטענה כי מדובר בפסה"ד בהסכמה, ומשברי כי כזו לא היתה (בלא שיש הטלת דופי במי מהמנהלים המסכימים), נכון נהגה כבוד הרשמת בהבהירה כי לא ניתן פסה"ד, וממילא, החלטתה (שאינה פס"ד) - מבוטלת.   ז. ואף שלא נטען כך בפנינו - מדובר ב"החלטה" שניתנה ע"י רשם. המועד להגשת ערעור על החלטת רשם נקבע בסעיף 77 לחוק ביה"ד לעבודה התשכ"ט-1969, קרי: 7 ימים. ההחלטה ניתנה במעמד ב"כ המערערת (ונזכיר כי ככל שעסקינן ב"פסה"ד" מ-10.6.02 - אף הוא ניתן במעמד הצדדים!). משכך, אין מדובר בערעור שהוגש במועד שנקבע בדין ודי היה בכך - לדחייתו.   ח. המערערת תשלם למשיבה 1 הוצאות הערעור בסך 1,000 ₪ ולמשיבה 2 סך 1,000 ₪ בצירוף מע"מ, והכל בתוך 30 יום אחרת ישאו סכומים אלה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.   ניתן היום י"ד בכסלו, תשס"ג (19 בנובמבר 2002) בהעדר הצדדים.   ש. מאירי - שופטת, אב"ד   נ.צ. - מר מ. גריסרו   נ.צ. - גב' ג. כהן פרוטוקול דיוןפרוטוקול דיון בית משפטמסמכיםפרוטוקול