1. התובע הינו שחקן בקבוצת הכדורגל "הפועל עפולה". הגיש תביעה זו לפיצויים בגין עוולה של לשון הרע וחדירה לפרטיות, בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, כנגד הנתבעים ,וזאת בשל תצלום וידיעה קצרה, אשר פורסמה במקומון "ידיעות הגליל" (להלן: העיתון) התובע מבקש לפסוק לו פיצויים בסכום של 100,000 ₪. 2. הנתבע מס' 1 הינו כתב ועורך העיתון "ידיעות הגליל". נתבע מס' 2 הינו הצלם שצילם את התמונה נשוא דיון זה. הנתבעת מס' 3 הינה החברה המוציאה לאור את העיתון "ידיעות הגליל". התבעים כפרו בטענות התובע וטענו כי לא ביצעו כל עוולה כלפיו ודין התביעה להדחות. הפרסום נשוא התביעה: 3. ביום 8.3.02 פורסמה במדור הספורט של העיתון תמונה של התובע, כאשר פלג גופו העליון חשוף, ואת פלג גופו התחתון מכסה מגבת באופן חלקי. התמונה צולמה בחדר ההלבשה של הקבוצה, לאחר ניצחונה במשחק חגיגת העליה של הקבוצה מליגה ג' לליגה ב'. מתחת לתמונה במדור הרכילות "חיים משתנקר" ישנן שתי ידיעות אשר עוסקות בתובע. הידיעה הראשונה: "הצלם של חיים קלט השבוע את כדורגלן הפועל עפולה, אודי (בילון) מזרחי, בפוזה אירוטית, בחדר ההלבשה לאחר הניצחון על עין מאהל. ככה חוגגים ניצחון בעפולה ? הידיעה השניה: "אפרופו אודי (בילון) מזרחי. הבחור החל לצאת עם צעירה מעפולה. במקביל, שידך את אחותה לאלירן סרוסי. עכשיו הם חוגגים ברביעייה ". בעקבות פרסום התמונה והידיעה הראשונה (להלן:"הפרסום") הוגשה תביעה זו. טענות התובע: 4. לטענת התובע הוא לא היה מודע לנוכחות הצלם בחדר ההלבשה. כאשר יצא מהמקלחות לחדר ההלבשה, הוא צולם ללא ידיעתו והסכמתו, והדבר התברר רק עם פרסום התמונה בעיתון. לטענתו, פרסום התצלום גרם להשפלתו ולביזויו. כמו כן לגירסתו הדבר גרם לסיכסוכים במשפחתו אשר הינה משפחה שומרת מסורת וכן גרם למריבות בינו לבין חברתו,שהובילו בסופו של דבר לפרידה ביניהם. עוד לטענתו, הפרסום פגע בתדמיתו ובמוניטין שצבר וכן יש בו משום פגיעה בקריירה שלו. לפיכך הוא תובע פיצויים עקב פרסום לשון הרע ופגיעה בפרטיות. טענות הנתבעים : 5. הנתבעים טענו כי יש לדחות את הטענה כאילו התובע "כלל לא היה מודע לנוכחות הצלם בחדר ההלבשה " שכן אינה נכונה כלל ועיקר. לגירסתה התובע היה בהחלט מודע לנוכחות הצלם בחדר ההלבשה, ולמעשה לא יכול היה שלא להיות מודע לכך, שכן הצלם הסתובב במשך זמן ממושך בחדר ההלבשה וזאת עשה באישור הנהלת הקבוצה, וצילם תמונות רבות של שחקני הכדורגל של הקבוצה, חלקם עירומים בפלג גופם העליון, הן לפני הצילום נשוא התביעה והן לאחר מכן. בנוסף טוענים הנתבעים כי התמונה אינה מהווה לשון הרע על פי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), ובמידה וכן אזי עומדות להן ההגנות הקבועות בחוק. כמו כן, הפרסום נשוא התובענה, אינו מהווה עוולה על פי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א -1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), ולא היה בפרסום כל פגיעה בפרטיותו של התובע, ובמידה וכן, אזי גם כאן עומדים להם ההגנות הקבועות בחוק. דיון ומסקנות: 6. תחילה לשאלת האחריות; בחינת המקרה תבדק דרך שני החוקים הנ"ל: סעיף 11(א) לחוק איסור לשון הרע קובע : "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת ". קיימת מחלוקת באשר לזהות הנתבעים. בספרו "דיני לשון הרע",(תשנ"ז-1997) כותב אורי שנהר, בעמ' 100) לגבי זהותו של ה"אדם" הנזכר בסעיף הנ"ל: "אדם זה הוא בראש וראשונה העיתונאי שהכין את הפרסום. כאשר עיתונאי מכין כתבה ומוסר אותה לאמצעי התקשורת שבו הוא מועסק,יתקשה העיתונאי לשכנע את בית המשפט כי לא היה מודע לכך שהכתבה תפורסם " סעיף 11 (ג) לחוק מגדיר את ה"אחראי לאמצעי התקשורת " : "אחראי לאמצעי התקשורת", בעתון - המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלויזיה - מי שאחראי לקיומם". לנוכח האמור ומחומר הראיות נראה כי הנתבעים 1-3 נכנסים לגדר הגדרות הנ"ל ולפיכך אם אקבע כי המדובר בפרסום לשון הרע, אזי הם יישאו ביחד ולחוד באחריות לפרסום הפוגע (השווה ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר בקיוריטי ואח', פ"ד מח(5) 661,698). האם הפרסום הוא בגדר לשון הרע: 7. התובע טוען כי פרסום התמונה והידיעה מהווה הוצאת לשון הרע כלפיו. שקלתי את טענות הצדדים עניין זה ונראה כי יש לדחות את טענות התובע כי מדובר בלשון הרע. אבהיר עמדתי זו. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית ; בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד." 8. המבחן שנקבע בפסיקה לפרשנות הפרסום הוא מבחן אובייקטיבי: עמד על כך השופט שמגר, (כתוארו דאז), בעניין ע"א 723/74 - הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל. פ"ד לא(2), 281,עמ' 293-294. "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט-התובע בעיני הבריות". ובעניין ע"א 740/86 - יגאל תומרקין נ' אליקים העצני. פ"ד מג(2), 333,עמ' 337-338, אמר השופט מלץ כי: " השאלה העיקרית והמרכזית בערעור זה היא מהי המשמעות של הדברים שפורסמו בעיני הקורא הסביר והרגיל. ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למלים." שנהר בספרו הנ"ל (בעמ' 122) סבור כי : "בחירה זו בקנה מידה אובייקטיבי נובעת מכך שהחוק מגן על זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו. לפיכך אין כל חשיבות לשאלה, האם המפרסם התכוון או אפילו היה מודע לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע. באותה מידה אין גם כל חשיבות לשאלה, האם הפרסום נתפש כפוגע בעיני הנפגע..." אם די יהיה במבחן סובייקטיבי, בכך שמישהו יבין את הפרסום כ"לשון הרע", כדי להקנות עילה על פי החוק, ייפגע מאד חופש הביטוי, שכן כמעט כל פרסום עשוי להיתפס על ידי מאן דהוא כפוגע. 9. יש הסבורים כי ניתן להתחשב גם במבחן סובייקטיבי טהור, "מבחן התחושה האישית", כלומר להעניק סעד בגין פירסומים הנתפשים כפוגעים בעיני הנפגע, גם אם אינם נתפשים ככאלה בעיני החברה (ראה ש' אלמוג וא' בן זאב "לשון הרע במבחן הבריות" (משפט וממשל ב' (תשנ"ד) 235 עמ' 253-254), אולם מבחן זה לא אומץ בפסיקה. 10. התובע, טען בפני כי נפגע מן הפרסום. הפגיעה האמורה אם היתה היתה סובייקטיבית. ואינה עולה כדי "פגיעה" מהבחינה האובייקטיבית. בפרשת שאהה נאמר: "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור : לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום " (ע"א 466/83 - שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4), 734,עמ' 739-740). היטיב לבטא זאת השופט סולברג בת.א 23028/00 (שלום-י"ם) סאסי בונה לי בית בע"מ נ' רשת שוקן בע"מ (לא פורסם) כי כשעסקינן במדור ספורט של עיתון מקומי: " יש... לבוא בנעליהם של אותם חובבי ספורט, קהל היעד של המדור, ולבחון מנקודת מבטם שלהם, את הפרסום הנדון". .... "קוראי מדור הספורט, בקיאים בהוויה המיוחדת לו. ממאפייני הז'רגון המקובל במדורי הספורט, שנכרכים בו יחדיו עובדות והערכות , מציאות ודימיון, דברי חוכמה ודברים של הבל. מתובלים בו גוזמאות לרוב, גסויות, דימויים מעולמות אחרים, הומור, צעקנות, וולגריות וצבע ". כל אדם המצוי בהוויה הישראלית יסכים עם דברים הנאמרים וכמו בירושלים כך גם בעפולה. המסקנה העולה הינה כי לא ניתן לראות בפרסום; בתמונה ובידיעה מתחתיה הוצאת דיבה ולשון הרע. לנוכח תוצאה זו אין צורך לדון בהגנות הקבועות בחוק כפי שטענו הנתבעים. האם יש בפרסום פגיעה בפרטיות : 11. השאלה הנוספת הינה האם הפרסום פגע בפרטיותו של התובע. בניגוד לעניין לשאלה הקודמת, נראה לי כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. אומנם בין האיסור על פירסום הפוגע בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות לבין האיסור על פרסום הפוגע בשמו הטוב של אדם לפי חוק איסור לשון הרע, קיימת מידה רבה של חפיפה, אולם כל אחד מהאיסורים מגן על אינטרסים מסוג שונה. האיסור על פגיעה בפרטיות מגן על הזכות "להיעזב במנוחה" (The right to be let alone ), דהיינו : על הזכות להגנת אינטרס פרטי מובהק של נושא הזכות להגן על ה'אני' שבו מפני חדירתה של החברה לתחום הפרט. מהצגה זו של הערך המוגן בחוק הגנת הפרטיות עולה, כי לא כל פרסום הפוגע בפרטיות יהווה גם פרסום לשון הרע. פרסום הפוגע בפרטיות עשוי להיות בעל השפעה חיובית, נייטרלית או שלילית על שמו הטוב של אדם. לפיכך כל פרסום הפוגע בפרטיות, בין אם הוא חיובי, נייטרלי או שלילי יקנה לאדם המתואר בו עילה על פי חוק הגנת הפרטיות, אולם רק כאשר הפרסום הפוגע בפרטיות הוא שלילי תוקנה לנפגע עילה גם על פי חוק איסור לשון הרע" (ר' שנהר, עמ' 166-167). 12. סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: החוק) קובע : "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". סעיף 2 לחוק קובע: פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה : .... (3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד ; (4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו ; .... (6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח ; .... (10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד(7) או(9). (11) פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד. אומנם במחלוקת שבין הצדדים לעניין המקום בו נעשה הצילום אני מקבל את עמדת הנתבעים כי לא מדובר בצילום שנעשה ברשות היחיד. חדר הלבשה של קבוצת כדורגל, אינו יכול להיחשב "רשות יחיד", במיוחד כאשר נערכת חגיגות עליית לליגה. מעבר לכך, הצלם קיבל את אישור ההנהלה (נספח ה לתצהיר מטעם הנתבע מס' 2). יחד עם זאת סבורני כי מן הראוי היה לקבל את אישורו של התובע לפני פרסום התצלום, ויש לראות בפרסום תמונה זו פגיעה בפרטיות, לפי סעיפים 2(4) וס"ק (6) (10) ו-(11) לחוק הגנת הפרטיות. לגבי השאלה האם התובע היה מודע לכך שמצלמים אותו, נראה שיש להשיב על כך בשלילה. עצם הסתובבותו של צלם במקום אין בה כשלעצה כדי להצביע על "מודעותו" של התובע לכך שתמונתו כשהוא מעורטל כמעט לחלוטין, תפורסם בעיתון. לא מדובר בצילום אקראי שבו מופיע התובע עם אחרים אלה מדובר בפרסום ייחודי לתובע כך שמי שלא הבין על מה מדובר הוסיף הכתב ופרט את הדבר בפרסום נשוא הדיון. גם אילו קבעתי כי התובע היה ער לצילום, בנסיבות הנ"ל לא היה מקום להסתפק בנסיבות המקרה, בהסכמה מכללא ומן הראוי היה לבקש את אישור התובע לפרסום התמונה. 13. האם היה בפרסום; בצילום ובכתבה כדי להשפיל או לבזות כאמור בס"ק 2(4) לחוק? יש לזכור כי בהצ"ח היתה דרישה מתונה יותר והסתפקו במונח "מבוכה" שנגרמה לנפגע מתצלומו ברבים. בחוק התקבלו המונחים "השפלה" או "ביזוי". המושגים השפלה וביזוי מופיעים אף בחוק אסור לשון הרע, בהגדרת "לשון הרע", ונראה כי ניתן ללמוד לגביהם גם מחוק זה. המבחן גם כאן הוא מבחן אובייקטיבי ופרסום ייחשב כ"מבזה" או "משפיל" רק אם יתפס ככזה ע"י כלל החברה. שקלתי את טענות הצדדים בעניין זה וסבורני כי הפרסום; התצלום והכתבה, נשוא הדיון שבו נראה התובע כמעט במערומיו עבר את הגבול המותר והטעם הטוב, ויכול להחשב מן הבחינה האובייקטיבית בעיני כלל הציבור כמבזה וכמשפיל. מי שעקב לאחרונה באמצעי התקשורת ובעתונות ראה כי צילום של חיילי השייטת באתר החרמון בתמונה המזכירה את התמונה נשוא הדיון, זכה לביקורת ציבורית נוקבת ואף לדרישה להדיח את אותם חיילים מהיחידה, או להעמידם לדין. סיכומו של דבר יש לראות בפרסום משום פגיעה בפרטיותו של התובע. משכך ולפי סעיף 4 לחוק הקובע כי "פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] יחולו עליה בכפוף להוראות חוק זה", יש צורך לאמוד את הנזק שנגרם לתובע עקב הפרסום. אולם בטרם אגע בשאלת הנזק אדון בשאלת ההגנות הקבועות בחוק. 14. השאלה האם ההגנות הקבועות בחוק עומדות לנתבעים ? הנתבעים טוענים להגנות של "מעשה של מה בכך" (סעיף 6 לחוק ), "אמת דיברתי" ו"תום הלב" (סעיף 18 לחוק ). אינני מקבל טענותיהם לתחולתם של ההגנות על המקרה שבפני. ס' 18 לחוק הגנת הפרטיות קובע: במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה: (1) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ; (2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה : (א) הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות ; (ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה ; (ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע ; (ד) הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים ; (ה) הפגיעה היתה בדרך של צילום, או בדרך של פרסום תצלום, שנעשה ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי ; (ו) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ; (3) בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב. סעיף 20(א) לחוק קובע: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות באחת הנסיבות האמורות בסעיף 2)18) ושהפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפגיעה בתום לב". במקרה שבפני אין לקבל כי מדובר בעניין של מה בכך אין לומר כי אדם מן היישוב היה עובר לסדר היום אם התמונה והכתבה היו מתפרסמים עליו. אין מדובר בתביעה טורדנית אלא בעניין רציני שבו נראה התובע שהוא דמות מוכרת בקרב אוהדי קבוצתו ועירו מצולם בעירום כמעט מלא ועוד למי "שאינו מבין" צורפו "דברי הסבר" בכתבה. זאת ועוד סעיף 18 (2)(ב) לחוק פוטר את הפוגע מחבות כאשר הפגיעה נעשתה בנסיבות בהן מוטלת היתה על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית. על עיתונאי לא מוטלת כל חובה מקצועית לפרסם מידע, אלא אם כן טמונה בפרסום אזהרה לציבור, מה שאינו מתקיים במקרה שבפני. אין לקבל גם את טענת תום הלב שיכלה להתעורר למשל אם היה מדובר בצילום אקראי (סעיף 18 (2)(ה)). במקרה זה לא מדובר בצילום אקראי שכן כאמור לצילום צורפו דברי הסבר בכתבה. אומנם הנתבעים צירפו לכתב הגנתם שורה של תצלומים מחדר ההלבשה (נספח ד) שבהם נראים השחקנים ללא חולצה, או עטופים במגבת לגופם' אולם בתמונה נשוא התביעה דנן הייתה חריגה מתחום הסביר בנסיבות העניין. התמונה הינה חושפנית לכל הדעות, ובינה לבין חגיגות הניצחון, אין ולא כלום. בעצם פרסום התמונה, הפעיל העורך שיקול דעת מוטעה, שכן היה עליו לדעת כי פרסום התמונה עלול לפגוע בפרטיותו של התובע. לפיכך מן הראוי היה לקבל את אישורו לפרסום זה, אישור שבנסיבות המקרה קרוב לודאי לא היה ניתן. אשר על כן הנני קובע כי בפרסום התמונה והכתבה, יש פגיעה בפרטיות ואין עומדות לנתבעים ההגנות בחוק. הנזק: 15. פרסום התמונה גרם לסבל ועוגמת נפש לתובע ובני משפחתו ועם זאת לקחתי בחשבון כי לא היה בכוונת הנתבעים לפגוע בתובע. סעיף 22 לחוק הגנת הפרטיות קובע: "בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב, לטובת הנאשם או הנתבע, גם באלה : (1) הפגיעה בפרטיות לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך ; (2) הוא לא התכוון לפגוע ; (3) אם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הוא התנצל על הפרסום ונקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את הפגיעה, ובלבד שההתנצלות פורסמה במקום, במידה ובדרך שבהם פורסמה הפגיעה ולא היתה מסוייגת". בשים לב לאמור, ומתוך ההנחה כי מבחינת הנתבעים לא היתה כוונה לפגוע, אלא מדובר בשקול דעת מוטעה מצד העורך, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות אפסוק לתובע פיצוי מתון בגין הנזק הלא ממוני, בגין עוגמת הנפש והבושה שחווה בעקבות הפרסום, בסך של 25,000 ₪. אשר על כן הנני מחייב את הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 25,000 ₪, כמו כן ישלמו הנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום כ"ד בכסלו, תשס"ה (7 בדצמבר 2004). יעקב וגנר, שופט פרסוםלשון הרע / הוצאת דיבה