1. בתביעה זו מבקשת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה דמי לידה, לפרק זמן של 6 שבועות, בהתאם לסעיף 50 (א)(2) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה1995- (להלן- החוק), בגין לידת בנה, ביום 11.1.1999.   בטופס התביעה שהגישה לנתבע, ציינה התובעת כי בתקופה שקדמה ללידה, במשך 6 חודשים, מיולי 1998 עד סוף דצמבר 1998 היא עבדה בחברת "ש.י.א אמינות, מוצרים טכניים בע"מ" (להלן-"החברה"). הגם שבטופס התביעה לא ציינה התובעת כי קיימת קרבה משפחתית בינה לבין מעסיקה, אין מחלוקת כי מנכ"ל החברה, בנון לוי, הוא אחיה.   2. במכתב מיום 25.4.99 נימק פקיד התביעות את החלטתו לדחות את התביעה, בנימוק הבא: "אינך זכאית לדמי לידה, מאחר ולא נתקיימו יחסי עובד-מעביד לפי סעיף 1 לחוק".   בכתב ההגנה, הבהיר הנתבע את החלטתו, משהוסיף וטען: "לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין אחיה, לוי בנון, מנכ"ל חברת שיא אמינות בע"מ, אלא מדובר בעזרה משפחתית בלבד".   בנוסף לכך, טען הנתבע בכתב ההגנה אף זאת: "לא הוכח כי מדובר בעבודה שאילולא ביצעה אותה התובעת, היה המעביד מעסיק עובד שכיר. בתפקידה של התובעת לא הועסק עובד שכיר לפניה ואף לא הועסק עובד שכיר אחר לאחר שהפסיקה לעבוד".    3. הוראות החוק הרלבנטיות: בסעיף 40(ב) לחוק - הוגדרה "מבוטחת" לדמי לידה:   40 (ב) מבוטחת לדמי לידה היא אחת מאלה: (1) עובדת או עובדת עצמאית שמלאו לה 18 שנים והיא מועסקת בישראל, ואם היא ומעבידה הם תושבי ישראל וחוזה העבודה נקשר בישראל, אף אם היא עובדת מחוץ לישראל; (2) אשה שמלאו לה 18 שנים והיא נמצאת בהכשרה מקצועית.   בסעיף 50 (א) לחוק הביטוח הלאומי, נקבעו תנאי הזכאות לדמי לידה: 50(א) מבוטחת ששולמו בעדה דמי ביטוח משכרה כעובדת או ששילמה דמי ביטוח מהכנסתה כעובדת עצמאית (בסעיף זה - דמי ביטוח), תהיה זכאית לדמי לידה - (1) בעד פרק זמן של 12 שבועות - אם שולמו דמי ביטוח בעד 10 חודשים מתוך 14 החודשים שקדמו ליום הקובע או בעד 15 חודשים מתוך 22 החודשים שקדמו ליום הקובע; (2) בעד פרק זמן של 6 שבועות - אם שולמו דמי ביטוח בעד 6 חודשים מתוך 14 החודשים שקדמו ליום הקובע.   4. השאלה שבמחלוקת היא, איפוא, האם התובעת היתה "מבוטחת" לעניין דמי לידה, לפי סעיף 40 לחוק. לעניין זה, המבחן הקובע, העיקרי, הוא האם התובעת היתה "עובדת" בחברת "ש.י.א אמינות מוצרים טכניים בע"מ" בתקופה הרלבנטית לפני הלידה.   משטוענת התובעת כי עבדה בחברה 6 חודשים, מיולי 1998, עד סמוך למועד הלידה, משמע שאם תתקבל גירסתה, כי היתה "עובדת" בחברה - כי אז תקבע זכאותה לדמי לידה חלקיים בלבד, לתקופה של 6 שבועות, לפי סעיף 50(א)(2).    5. העובדות הצריכות לעניין נקבעות להלן על פי גירסת התובעת, המקובלת עלי כגירסה אמינה, שנתמכה בראיות נוספות, ולא הופרכה, כפי שאפרט להלן, בהתייחס לטענות ב"כ הנתבע בסיכומיה: (1) התובעת, ילידת 1967, חוזרת בתשובה, היתה בתקופה הרלבנטית לתביעה נשואה, ואם ל- 4 ילדים (לפני לידת הבן, בגינה הוגשה התביעה): הבן הבכור, רן-דוד, היה כבן 11. הבת שני, בת 9 ושתי בנות תאומות, כבנות שנתיים. (2) בעקבות משבר בעסקיו של בעלה, נקלעה משפחתה של התובעת לקשיים כלכליים, חשבונות הבנק שלה ושל בעלה היו ביתרות חובה גדולות, ובגין החזרת צ'קים שהוצאו ללא כיסוי הוגבלו חשבונות הבנק של שני בני הזוג. (3) חברת "ש.י.א אמינות מוצרים טכניים בע"מ" היא חברה להספקת מוצרי טכנולוגיה וחומרי ניקוי, בבעלותו ובניהולו של לוי בנון, אחיה של התובעת (בעלי המניות בחברה הם בנון ואשתו). לימים התרחבו עסקי החברה, משהחלה לספק למפעלים גם מוצרי מזון, כגון: נס קפה וסוכר. (4) מנכ"ל החברה, אחיה של התובע, העדיף להעסיק בחברה בני משפחה, ונמנע, ככל האפשר, מהעסקת עובדים זרים (שאינם קרובי משפחה), כפי שהסבירה התובעת בכתב התביעה: "חברת "שיא אמינות" קיימת כבר כ-6 שנים, ורוב העובדים בה הם בני משפחה, מאחר והרגישות, והמוצרים שנמכרים בחברה ללקוחות ולמפעלים, היא גבוהה ויקרה מאוד. עלות המוצר יקרה מאוד, ולכן העסקת עובדים זרים גרמה לעסק הפסדים כספיים רבים. נתפסו כמה סוכנים שמעלו במוצרים קטנים אך יקרים… לכן מעסיקי, שהוא אחי, משתדל להעסיק רק קרובי משפחה".   בחקירתה הנגדית, חזרה התובעת על אותם דברים, והסבירה יותר: "לפני שאני עבדתי, עבד שם עובד זר, בעניינים אחרים. הוא היה סוכן. הוא מעל בכספי החברה ותפסו אותו בגניבה. אחי למד את הלקח, ומאז הוא לא מוכן להעסיק אנשים זרים".   בנוסף לבנון, מנהל החברה, ורעייתו, עובדים בחברה גם בנו, בתו, גיסו, ואחיותיו, ומידי פעם מתקבלים גם עובדים שאינם בני משפחה, בדרך כלל לתקופות קצרות בלבד, כפי שהעידה התובעת: "ש. כמה עובדים אחיך מעסיק? ת. קרוב ל- 10 עובדים. כמעט כולם בני המשפחה. לגבי הפועלים - יש תחלופה גדולה, מפני שאחי מפטר מידי פעם את אלה שהוא לא מרוצה מעבודתם".   (5) במשך השנים, התובעת עזרה מידי פעם לאחיה, בעבודות שביצעה בחברה, בדרך כלל עבודות נקיון, ימים בודדים, פה ושם, לא בצורה קבועה ומסודרת. אין מחלוקת כי בכך נהגה התובעת במסגרת של עזרה משפחתית, כדבריה: "לפני זה (לפני יולי 1998) לא עבדתי בעסק הזה. לפני כן, הייתי עוזרת מידי פעם לאחי בעסק, בערך פעם בשבוע". (6) ביולי 1998, בהיותה כבר בהריון (עם הילד החמישי) החלה התובעת לעבוד בחברה. לדבריה: "הייתי בהריון כשהתחלתי, אך אז עוד לא ידעתי שאני בהריון". התרשמתי מעדות התובעת, כי בשל מצבה הכלכלי הדחוק של המשפחה, לאחר קריסת העסק של בעלה, משלא עלה בידיו למצוא עבודה, היא נאלצה לצאת לעבודה, ונעזרה בהוריה, בעיקר באמה, אשר השגיחה על הילדים וטיפלה בהם. (7) משהתקבלה לעבוד בחברה, היא עבדה בצורה מסודרת ומלאה, 5 ימים בשבוע, 7-8 שעות ביום. (8) עבודתה בחברה, כללה בעיקר עבודות סידור ונקיון, בכל שטח העסק והמשרד, וכן עבודות עזר שוטפות: תיוק, סידור סחורה במדפים, הכנת חבילות ועטיפות וכיוצ"ב עבודות בלתי מקצועיות. הגם שבטופס התביעה לדמי אבטלה הוגדר עיסוקה של התובעת בחברה כ"פקידה" - אין מחלוקת, כי היא אינה פקידה במקצועה, אין לה הכשרה לעבודות פקידות והיא לא עסקה בחברה בעבודות פקידות. גירסת התובעת, לגבי עיסוקיה במסגרת החברה, היתה עקבית ואמינה, כפי שהסבירה בהודעתה לחוקר ובעדותה בבית הדין, משלא טענה, בשום מקום כי עבדה כפקידה, כדבריה (בעמ' 4): "… לא עבדתי כפקידה. אף פעם לא עבדתי כפקידה. ש. לחוקר אמרת שעסקת בתיוק, בקבלת סחורה ובסידור הסחורה במדפים? ת. זה נכון. זאת לא פקידות. אני כל הזמן אומרת שלא הייתי פקידה. … עשיתי מידי פעם עבודות תיוק, אבל זאת לא עבודת פקידות".   אין זאת אלא, שהגדרת עיסוקה בטופס התביעה כ"פקידה" נרשמה בטעות, כהגדרה כללית לעבודות המתבצעות במשרד - מה גם שספק אם התובעת בעצמה מילאה את הטופס, משלא נשאלה בעניין זה בחקירתה הנגדית, ולא ניתנה לה הזדמנות להתייחס לפרט זה או אחר שנרשם בטופס.    בהקשר זה אוסיף כאן - כי לא מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבע בסיכומיה, "כי אין לקבל את גירסת התובעת כאמינה, מאחר והיא ניסתה להסתיר (בטופס התביעה) את עובדת הקירבה המשפחתית בינה לבין אחיה, בעל החברה". לא נעלם מעיני כי בטופס התביעה סומנה ב- X התשובה "לא" לשאלה אם קיימת קירבה משפחתית בין התובעת לבין המעסיק. אלא, כפי שצויין לעיל, ספק בעיני אם התובעת מילאה בעצמה את הטופס, ואם הבינה את השאלה, מה גם שבחקירה הנגדית לא נשאלה התובעת דבר בעניין זה ולא ניתנה לה הזדמנות להסביר את השגיאות הקלות בטופס התביעה. (9) אין מחלוקת כי לפני שהתובעת התקבלה לעבודה, לא העסיקה החברה עובדת אחרת בתפקידים הספציפיים שביצעה התובעת. התובעת הסבירה, ועדותה מקובלת עלי, כי אחותה וגיסתה, שעבדו בחברה לפניה, חילקו ביניהן את עבודות הנקיון והסידורים, בנוסף לתפקידיהן בחברה, כדבריה: "ש. מי עשה את העבודות שלך לפניך? ת. הגיסה שלי ואחותי. אבל הן התקשו לעשות את עבודות הסידור והניקיון בנוסף לעבודה שלהן, שהיא בעיקר עבודה פקידותית, ואז החליטו להעסיק גם אותי בעבודות העזר האלה".   אפשר שמנכ"ל החברה החליט להעסיק את התובעת כעובדת, בין השאר מתוך רצון לעזור לאחותו ומשפחתה במצוקתם הכלכלית, אלא שאין ספק, כפי שעולה מעדות התובעת, כי עבודתה היתה דרושה וחיונית לחברה, משעבדה התובעת במשרה מלאה, וביצעה בנאמנות את כל המטלות שהוטלו עליה, בכל עבודות העזר הנ"ל, כעובדת בלתי מקצועית.   (10) תמורת עבודתה קיבלה התובעת משכורת חודשית קבועה, בסכום של כ- 3,400 ₪. המשכורת שולמה לה במזומן, במפרעות, משנזקקה התובעת מפעם לפעם לכסף מזומן, כדבריה: "את המשכורת קיבלתי במזומן, לפי צרכי, כשהייתי צריכה, מידי פעם, במפרעות. היו לי שלושה תינוקות בבית. הייתי צריכה כסף, ולפי הצורך אחי נתן לי מידי פעם סכומי כסף של כמה מאות שקלים. … למשל, כאשר קיבלתי חשבון חשמל והייתי צריכה לשלם אותו, הוא נתן לי במזומן את סכום החשבון".   הגם שיש טעם בטענת ב"כ הנתבע בסיכומיה, כי צורת התשלום האמורה אינה מקובלת בדרך כלל ביחסים שבין חברה לעובד "רגיל", אין בכך כדי לערער את מעמדה של התובעת כעובדת החברה. ראשית, מעבידים רבים נוהגים לשלם לעובדים את שכרם במפרעות, בדרך כלל על פי בקשת העובדים, ובסוף החודש נערכת התחשבנות, לתשלום יתרת הסכום, עד לגובה המשכורת החודשית. שנית, ביחסים בין התובעת לחברה, היו שלובים יחסי עובד-מעביד עם יחסי משפחה. משנקלעה התובעת למצוקה כלכלית, חשבון הבנק שלה הוגבל, וכל סכום שהיה נכנס לחשבונה בצ'ק או בהעברה בנקאית היה "נבלע" לכיסוי יתרת החובה, הלך אחיה לקראתה, ושילם לה את המשכורת במפרעות, על פי בקשתה, בהתאם לצרכיה, משנערכה התחשבנות, כאמור, כך שבכל חודש היא קיבלה, בסך הכל, את המשכורת החודשית הקבועה, בהתאם לתלוש המשכורת.   לא מקובלת עלי, אפוא, טענת ב"כ הנתבע בסיכומיה, כי התובעת "לא הוכיחה קבלת תשלום בפועל". משהעידה התובעת כי קיבלה את שכרה בפועל, במפרעות, בדרך כלל למטרה ספציפית, משמע שאת הכספים שקיבלה כמפרעות היא הוציאה מיד לצרכי הבית, קניות, תשלום חשבונות וכד', ועדותה אמינה עלי ולא נסתרה בראיות כלשהן - די בכך כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה. (11) בכל תקופת עבודתה, החברה הנפיקה לתובעת תלושי שכר, דיווחה עליה כעובדת לרשויות המס ושילמה עבורה דמי ביטוח לאומי כחוק. (12) אין מחלוקת, כאמור לעיל, כי עם קבלתה לעבודה בחברה, התובעת לא החליפה עובדת אחרת, וכי לאחר שיצאה לחופשת לידה לא נתקבלה עובדת אחרת במקומה. עולה מעדותה של התובעת, כי גיסתה ובתה קיבלו על עצמן להחליף אותה בעבודתה, עד שובה לעבודה בחברה, בתום חופשת הלידה, כדבריה (בעמ' 5): “ש. מי עשה את עבודתך בתקופה שהיית בחופשת לידה? ת. גיסתי והבת שלה. זה היה קשה להן, מפני שזה גזל מהן זמן נוסף, אבל הן הסתדרו - עד שחזרתי לעבודה. מדובר בעבודות ניקיון וסידור, נקיון השירותים, הפעלת מזגנים, וכיוצ"ב פעולות שדרושות עבור האווירה המתאימה במקום העבודה. וגם בעבודות של תיוק וסידור סחורה ואריזה".   (13) בתום חופשת הלידה - חזרה התובעת לעבודתה בחברה, הגם שהפחיתה את מספר שעות העבודה. כעבור מספר חודשים, היא נאלצה להפסיק לעבוד, משום שאמה התקשתה להמשיך לטפל ב-5 ילדיה הקטנים, ורק לאחר שמצאה סידור אחר לילדים, בעזרת לישכת הרווחה, היא חזרה לעבודתה בחברה.   6. משמדובר בעסק משפחתי, שבו הועסקה התובעת על ידי אחיה, בדקנו את היחסים בינה לבין החברה על פי המבחן הקשה יותר, הנדרש בין בני משפחה. מששוכנעתי, על פי מכלול הראיות, כי התובעת עבדה למעשה, בכל התקופה מיולי 1998 עד סוף דצמבר 1998 , 5 ימים בשבוע, 7-8 שעות ביום, כי עבודתה היתה חיונית ודרושה לחברה, וכי תמורת עבודתה שילמה לה החברה שכר עבודה, בשיעור הולם, הגם ששולם בתשלומים של מפרעות במזומן, והחברה הנפיקה לה תלושי שכר ושילמה עבורה את המיסים ואת דמי הביטוח הלאומי כחוק, ברי כי לא מדובר בפיקציה, אלא בהעסקה אמיתית, משנוצרה בפועל, במקביל ליחסי המשפחה, גם מערכת של יחסי עובד-מעביד. להזכירך, שלאחר חופשת הלידה חזרה התובעת לעבוד בחברה, והמשיכה לבצע אותן עבודות, משמע שלא מדובר בהעסקה פיקטיבית שנועדה לצורך קבלת דמי לידה.   משהגעתי למסקנה כי בין התובעת לבין החברה שררו יחסי עובד מעביד - אין צורך להזדקק להגדרה המרחיבה של "עובד", לפי סעיף 1 לחוק.   7. המסקנה העולה מהעובדות שפורטו לעיל, כי בתקופה הרלונטית לתביעה, ב6- חודשים שקדמו למועד הלידה, התובעת עבדה כשכירה בחברה אשר בבעלותו ובניהולו של אחיה, ובכל התקופה שולמו עבורה דמי בטוח כעובדת. אין מחלוקת כי התובעת לא השלימה 10 חודשי עבודה מתוך 14 החודשים שקדמו ליום הקובע (או 15 חודשים מתוך 22 החודשים שקדמו ליום הקובע) - ומכאן שהיא זכאית לדמי לידה לפרק זמן של 6 שבועות - לפי סעיף 50(א)(2) לחוק.   אשר על כן - התביעה מתקבלת. הנתבע ישלם לתובעת דמי לידה כחוק, לפי סעיף 50(א)(2) לחוק.   8. אין צו להוצאות. ניתן היום י"ט ב אדר ב, תשס"ג (23 במרץ 2003) בהעדר הצדדים. נאוה וימןש ו פ ט ת לידהדמי לידהביטוח לאומי