אין מחלוקת כי בין התובע, עו"ד גולדברג (להלן - "גולדברג"), לבין הנתבע, מר שקוירין (להלן - "שקוירין") נקשר הסכם למתן שירותי משפטיים. הנתבע, הינו שחקן כדורגל אשר יוצג בזמנים הרלבנטיים בארץ על ידי סוכנו, מר צביקה קריצר (להלן - "קריצר"). אין גם חולק כי ההתקשרות עצמה התבצעה בין גולדברג לבין קריצר בשם שקוירין, במשרדי גולדברג בחיפה. ההתקשרות לא היתה בכתב, ובשל כך התגלעה מחלוקת באשר לתשלום המגיע לגולדברג. גולדברג טוען כי הסכם שכר הטרחה שנכרת בעל-פה התייחס לייצוג שקוירין בהליכים משפטיים נגד אגודת הספורט מכבי יפו (להלן - "האגודה"). לשיטתו הטיפול כלל הגשת תביעה נגד האגודה בפני מוסד הבוררות שליד ההתאחדות לכדורגל ישראלי וייצוג שקוירין בהליכי הבוררות. טענתו של גולדברג הינה כי הוסכם על תשלום שכר טרחה בשיעור של 15% מהסכום אשר יפסק לזכותו של שקוירין לאחר סיום הליכי הבוררות. אין חולק כי הליכי הבוררות הסתיימו בפסק בורר מיום 18/1/1999 אשר פסק כי על האגודה לשלם לשקוירין סכום של 281,500 ₪ בתוספת 7,500 ₪ החזר הוצאות. בהתאם, תובע גולדברג 15% מהסכום כאמור בעבור שכר טרחה. לעומתו, קריצר בשם שקוירין, טוען כי הוסכם על שכר טרחה בגובה 10% ולא 15% וכי הוסכם שהתשלום יתבצע רק מתוך הכספים שיגבו בפועל - לאחר גבייתם. ההבדל בין שתי האפשרויות במקרה זה קריטי כיון שבפועל הכספים שאמור היה שקוירין לקבל טרם שולמו לו - וזאת לפחות נכון למועד שמיעת ההוכחות בפני, בספטמבר 2004. מטעם גולדברג הוגש תצהירו שלו ומטעם שקוירין הוגש תצהירו של קריצר. במהלך ישיבת ההוכחות נחקר גולדברג על תצהירו. לגבי התנהגותו הבלתי ראויה של גולדברג במהלך החקירה אתייחס בסוף פסק דין זה, ועם זאת, העובדות לגביהן הצהיר לא נסתרו ואני נותנת אמון בעדותו. קריצר התייצב אף הוא לדיון על מנת להחקר על תצהירו. לאחר שנשאל שתי שאלות בלבד על ידי גולדברג ולאחר שהתנגדות לשאלה שלישית התקבלה, עורר הדבר את חמתו של גולדברג - והוא החליט שלא להמשיך בחקירה (ויצוין כי מפאת סערת הרוחות באולם בהמ"ש ההתנגדות וההחלטה לא נרשמו בפרוטוקול בהמ"ש וקיימת לכך התייחסות רק בסיכומיו של גולדברג בעמ' 6). כך שלמעשה תצהירו של קריצר נותר ללא שנחקר לגביו. ההלכה היא כי במקרה שכזה יש לראות גם בעובדות לגביהן קריצר הצהיר ככאלו אשר לא נסתרו. ניתוח חומר הראיות ושקילת תצהירו ועדותו של גולדברג למול תצהירו של קריצר : אמת היא כי ההלכה קובעת שעל עורך דין לערוך הסכם שכר טרחה בכתב וכי בהעדר הסכם שכזה, יקשה עליו להוכיח את זכאותו לשכר. בהמ"ש דחה לא פעם תביעה לתשלום שכר טרחה של עורך דין, בהעדר הסכם בכתב, ונימק : "מבחינה זו, אין לתובע להלין אלא על עצמו בלבד, שלא ערך הסכם שכ"ט בכתב עם הנתבע, כפי שצריך להיות בין כל עו"ד ולקוח, יהא הלקוח אשר יהא." ת"א (פתח-תקוה) 3005/02 עו"ד סביר רבין נגד רייפר יעקב (פורסם במאגר תקדין). דא עקא, שגם בהעדר הסכם בכתב ניתן להוכיח את קיומה של ההתקשרות ותוכנה על ידי ראיות שבעל פה, ובמיוחד שעה שבמקרה זה אין מחלוקת לגבי עצם כריתת הסכם שכר טרחה אלא רק מחלוקת לגבי תוכנו של ההסכם. בהקשר זה אני מאמצת את טענתו של גולדברג לפיה במקרים רבים הוא אינו נוהג לכרות הסכם שכר טרחה בכתב וכי במקרה זה היה לכך צידוק נוסף - באשר קריצר היה לקוח ותיק עמו התקשר בעבר (עמ' 3 לפרוטוקול פסקה שניה). לא שמעתי ממי מהצדדים כי ההתקשרויות בעבר הולידו סכסוכים או שהותירו משקעים ולכן מקובלת הטענה כי בנסיבות אלו לא מצא לנכון גולדברג להחתים את קריצר, בשם שקוירין, על הסכם בכתב. אדגיש שוב כי אין כל מחלוקת שאכן נכרת במקרה זה הסכם, בעל פה, והצדדים חלוקים רק באשר לתוכנו. זאת אני מעירה בהקשר לאסמכתאות הרבות שהוגשו מטעם ב"כ הנתבעים באשר לכריתת חוזה בהתנהגות ובאשר לדרישת הכתב וסעיף 80 לחוק הפרוצרורה האזרחית העותומנית - אשר לשיטתי אינן חיוניות לצורך ההכרעה דנן. אם כן, יש להכריע מה היה תוכנו של ההסכם שבעל-פה. ציינתי כבר כי עדותו של גולדברג הותירה רושם אמין, למרות סגנונו, ואני מקבלת את הסבריו באשר לתוכן ההסכם ולנסיבותיו. יתרה מכך. גם מבחני ההגיון והסבירות מחייבים את המסקנה כי גרסתו של גולדברג עדיפה. מבחנים אלו אינם יכולים לסייע בהכרעה בשאלה האם שכ"ט בגובה 10% הגיוני יותר או סביר יותר מאשר 15% במקרה זה. אולם, ניתן להזדקק להם באשר לשאלת התנית התשלום בגביה, וכאן אני בדעה כי הטענה לפיה הסכים גולדברג להתנות את שכר טרחתו בגביה בפועל אינה סבירה. בוודאי שקשה לי לקבל אותה שעה שקריצר לא טוען מה הוסכם לגבי מקרה בו הגביה תכשל. כלומר, יתכנו מצבים (נדירים) בהם עו"ד יסכים להתנות את שכרו בגביה בפועל - אבל לא מתקבל על הדעת כי במקרים אלו לא יוסכם על מקדמה או על שכר כלשהו שישתלם בלי קשר לגביה - במקרה שהגביה תכשל, שאחרת עורך הדין נתן את שירותיו חינם. הגרסה לפיה הסכים גולדברג להתנות את כל שכרו בגביה ללא כל התייחסות למצב בו הגביה תכשל איננה הגיונית. במקרים נוספים קבע בהמ"ש כי התנית תשלום לעורך הדין בגביתו בפועל של פסק הדין איננה מקובלת ותחשב כסבירה רק במקרים מיוחדים, וראו לדוגמא את העניין שנדון בת"א 92828/99 עידו שחם נ' זמר טוב בר מנופים בע"מ, שם נפסק כדלקמן: "אני מאמין לעו"ד שחם שעשה עלי רושם אמין והגון. ההגיון תומך בעדותו. שכר מותנה לפי גבייה בפועל הוא חריג ויוצא דופן. עו"ד במקרה כזה נוטל על עצמו סיכון מופרז במיוחד. הוא תלוי לא רק בהצלחת המשפט, שבו עליו לטרוח ולעמול ללא שכר ודאי, אלא גם ביכולת הגבייה מהנתבע, שהיא בשלב זה - בלתי ידועה. גובה השכר שסוכם בשיעור 10% מוסכם על שני הצדדים. מדובר באחוז שכר נמוך יחסית. לא רק שהודאות נמוכה גם האחוז נמוך. אינני נותן אמון בגרסת זמר טוב שכך אמנם סוכם." לא שוכנעתי כי התקיימו כאן אותן נסיבות מיוחדות אשר בעטיין סביר להניח שגולדברג יסכים לחרוג מהמקובל ויסכים להתנות את כל שכר טרחתו בגביה בפועל. כך גם ניתן לעיין בת.א. (שלום תל-אביב) 116178/01 עו"ד יצחק הוס נגד ריטרסקי דוד וכן ת.א. (שלום תל-אביב) 40295/03 שקל ושות' עורכי דין נגד קינטיננט בע"מ. בשני פסקי דין אלו דובר במקרים בהם הוסכם בכתב במפורש כי הטיפול של עורך הדין כולל את הליכי ההוצל"פ, באחד מהם דובר בלקוח דל אמצעים - ובכל זאת בשניהם שולמו לעורכי הדין סכומים מסוימים כמקדמה, בלי קשר לתוצאות ההליך והגביה, ורק חלק משכר הטרחה הוגדר כתלוי בגביה בפועל. טענה נוספת בפי קריצר היתה כי העובדה שגולדברג שלח מכתבי התראה לאחר פסק הבוררות ובהם דרש את תשלום החוב מחייבת את המסקנה כי גולדברג הסכים ששכר טרחתו יהא מותנה בגביה בפועל. מחומר הראיות עולה כי המדובר בשליחת ארבעה מכתבים לגורמים שונים. גולדברג העיד כי שלח מכתבים אלו לדרישתו של קריצר וכי הדבר לא היה כרוך בעבודה מרובה. הוא העיד כי במידה והיה נדרש לפתוח בהליכי גביה מורכבים מעבר לשליחת המכתבים היה דורש שישולם לו שכר טרחה לגבי הליכים אלו בנפרד משכר הטרחה עליו הוסכם עד קבלת פסק הבוררות. אף עדותו זו של גולדברג עשתה רושם אמין ואני מקבלת את דבריו בנקודה זו. העובדה שאכן שלח את מכתבי ההתראה אין בה כדי לסתור את טענתו לפיה ההסכם המקורי התייחס לשלבים שעד מתן פסק הבוררות. גם אם הסכים להמשיך ולטפל בגביה אין זה אומר שהסכים לדחות את התשלום ולהתנותו בהצלחת הגביה. בהקשר זה - דווקא "רשלנותו" של גולדברג פועלת לחיזוק גרסתו בתיק זה, הואיל ואם גולדברג היה חושב ששכרו מותנה בגביה בפועל סביר להניח שהוא היה פועל בנחישות ונמרצות לבצע את הגביה ולא מתרשל ומתמהמה בנדון. יתרה מכך. עיון מעמיק בתצהירו של קריצר מלמד כי קיימות שם שתי טענות עובדתיות סותרות. הטענה העיקרית הינה כי הליכי הגביה היו אמורים להיות חלק מההסדר המקורי, אך בסעיף 29 לתצהיר מופיעה טענה עובדתית "חלופית" לפיה, גם אם הליכי הגביה לא היו חלק מההסכם המקורי הם התווספו להסכם לאחר שהצדדים נוכחו לדעת שהאגודה לא משלמת לשקוירין בהתאם לפסק הבוררות. כלומר - טענה עובדתית אחת הינה כי מלכתחילה סוכם שהטיפול כולל גביה וטענה עובדתית שניה הינה כי ההסכם המקורי לא כלל גביה אך שונה בשלב מסוים. גם ללא חקירתו של קריצר לגבי תצהירו, הרי שטענה עובדתית "חלופית" מעוררת סימני שאלה באשר לאמינות גרסתו של קריצר; וזאת במיוחד לנוכח עדותו של גולדברג אשר היתה עקבית וחד משמעית בהקשר זה. גולדברג מתייחס לנקודה זו במהלך עדותו וטוען (בתחתית עמ' 4) כי לאחר שקריצר סירב לשלם את שכר הטרחה והתנה אותו בנקיטת פעולות כלפי ההתאחדות, הוא אולץ לשלוח את המכתבים להתאחדות כאמור. גולדברג טען כי עשה כן לאור עמדתו של קריצר ולאור העובדה כי הדבר לא היה כרוך בעבודה רבה מבחינתו. הוא לא הודה, למרות שנחקר בנקודה זו, כי הסכים לשנות את תנאי הסכם שכר הטרחה לאור דרישת קריצר. אם תנאי ההסכם המקורי שונו בחלוף הזמן - היה על קריצר לטעון זאת במפורש ולא כטענה עובדתית חלופית. בנוסף, הרי שטענה שכזו לפיה היה הסכם מקורי אך הוא הוחלף או שונה, הינה בבחינת טענת "הודאה והדחה" אשר הנטל להוכחתה על שכמם של שקוירין וקריצר - ונטל זה לא הורם. עוד אציין בהקשר זה כי גולדברג טען בתצהירו (סעיף 15) כי הציע לקריצר לפתוח בהליכי הוצל"פ או להגיש את פסק הבורר לבהמ"ש המחוזי, אך קריצר סירב בשל העלויות הכרוכות בכך הכוללות שכר טרחת עו"ד ואגרות. מכאן, שלפי גולדברג הועלתה הצעה לפתוח בהליכי הוצל"פ אך היה ברור כי הדבר יחייב שכר טרחה נוסף ולכן לא נעשה הדבר. קריצר בתצהירו מתייחס לנושא ההוצל"פ בסעיפים 19 ו-34 לתצהירו אך זוהי התייחסות כללית אשר תכליתה הוכחת רשלנותו של גולדברג היות ולא נפתחו ההליכים כאמור. ברם אולם, קריצר לא התייחס במפורש לטענת גולדברג לפיה היה ברור שהליכי ההוצל"פ כרוכים בתשלום נוסף, ולא שלל אותה כפי שהיה ניתן לצפות, והדבר נשקל לחובת גרסתו. לפיכך, לאור כל האמור מעלה, מסקנתי הינה שגרסת גולדברג עדיפה על פני גרסת קריצר. אתייחס להלן גם לטענות הנוספות אשר בפי ב"כ הנתבע : ראשית, טוען ב"כ הנתבע כי גולדברג התרשל בכך שלא החתים את שקוירין על יפוי כח כהלכה (מוצג ת/1). אין כל צורך להכריע בשאלת אופן ההחתמה על יפוי כח זה הואיל ואין לה השלכה ישירה לגבי השאלות הדורשות הכרעה במסגרת תובענה זו. שהרי אין כל מחלוקת שגולדברג אכן ייצג את שקוירין בהליכי הבוררות וכי אכן נכרת הסכם כלשהו לגבי שכר טרחה בין השנים באמצעות קריצר ואין כל טענה באשר לסמכותו והרשאתו של גולדברג לייצג את שקוירין. נטען בהרחבה כי גולדברג התרשל באופן הטיפול בגבית הכספים - אך בכך כמובן אין צורך לדון שהרי זוהי הסוגיה נשוא פסק הדין שניתן במסגרת ת.א.161300/02 בבהמ"ש השלום בתל-אביב. עוד נטען כי ההליכים בפני הבורר היו פשוטים ולא הגיוני כי קריצר היה מסכים לשכר טרחה בשיעור גבוה של 15% אלמלא השירותים המשפטיים היו כוללים גם את הגביה. אכן, בדיעבד, הסתכם הטיפול המשפטי עד קבלת פסק הבוררות בשליחת מכתב התראה, הכנת והגשת כתב תביעה ובישיבת בוררות אחת (וראו גם את כתב ההגנה מטעם האגודה - מוצג נ/1). ברם אולם, אין בכך כדי לחייב את המסקנה כי שכר הטרחה עליו הוסכם לשיטת גולדברג גבוה ולא הגיוני והיה מקום לתמוך טענה שכזו בראיות באשר לנוהג המקובל. יש גם לזכור כי קריצר עצמו ציין כי הוא פנה לגולדברג היות וזה האחרון נחשב כעו"ד המתמחה בטיפול בתביעות דומות (ס' 6 לתצהירו). על רקע זה בוודאי שאין באפשרותי לקבל את הטענה כי שכ"ט בשיעור של 15% מהסכום הנפסק חריג וגבוה באופן קיצוני מהמקובל. באשר לפסק הדין של בהמ"ש השלום בתל-אביב בת.א. 161300/02 : אני מסכימה עם ב"כ הנתבע כי הקביעות שבפסק הדין עשויות להוות "השתק פלוגתא", לגבי פלוגתאות שנדונו והוכרעו שם ואשר רלבנטיות אף למקרה זה. באשר לטענת גולדברג לפיה הוגש מטעמו ערעור על פסק הדין - הרי שפסק הדין מחייב כל עוד לא ישונה או יבוטל, לאמור : "הכלל הוא כי העובדה שבעל דין שנגדו ניתן פסק דין נקט בהליכי ערעור על פסק הדין אינה משפיעה על כוחו המחייב של פסק הדין, נשוא הערעור, כמעשה בית דין לכל דבר ועניין" (נינה זלצמן, מעשה בית-דין בהליך אזרחי, עמ' 246). עם זאת, בחינה מדוקדקת של פסק הדין מלמדת שבאשר למחלוקת העובדתית נשוא תיק זה, אין בנמצא פלוגתא פוזיטיבית חד משמעית. נהפוך הוא. כב' השופטת אלמגור הדגישה כדלקמן : "אינני סבורה שלצורך הכרעה בתיק זה, בכל הנוגע למהות ההתקשרות בקשר לפתיחת תיק הוצאה לפועל, יש לקבוע האם מבחינה עובדתית התכוונו הצדדים לחוזה לקבלת ייצוג משפטי הן בבוררות והן בהליכי הוצאה לפועל, ואפשר שלכך תהיה השלכה בתביעה לתשלום שכר טרחה שהגיש הנתבע נגד התובע. ... (עמ' 3 שורות 23-26); "אפילו לא כלל חוזה היצוג המשך טיפול בהליכי הגביה הרי שדי בעובדה שלאחר פסק הבורר, במשך למעלה משנה, פעל הנתבע למימושו, ... כדי ליצור התחייבות מכללא לטפל במימוש פסק הדין. יודגש שנית כי פסק דין זה אינו דן בשכר טרחתו של הנתבע. ... כפי שיובהר להלן - גם אם לא היתה הסכמה ליצוג משפטי בהליכי הוצאה לפועל, הרי שלאור היחסים החוזיים שנוצרו בין התובע לבין הנתבע כפרקליט, חלה על הנתבע אחריות להתריע בפני התובע על הצורך ... בפתיחת הליכי הוצאה לפועל ... (עמ' 4 שורות 3-24). כלומר, כב' השופטת אלמגור קבעה כי לאחר מתן פסק הבוררות המשיכו להתקיים יחסי עו"ד-לקוח המטילים על גולדברג חובות מסויימות (שהופרו - כך נקבע), וכי בין הצדדים דובר על האפשרות לנקוט בהליכי הוצל"פ. אך אין בקביעה זו כדי להשליך על שאלת תוכנו של ההסכם לגבי שכר הטרחה ועל השאלה אם הליכי ההוצל"פ היו אמורים להנקט כנגד תשלום נוסף אם לאו. כל עוד גולדברג המשיך במתן טיפול משפטי הרי שממשיכה ההתקשרות בין הצדדים אך יתכן שעל שלב זה בהתקשרות כבר לא חל הסכם שכר הטרחה. לסיכום, עמדתי היא שבפסק הדין בת.א. 161300/02 אין ממצא פוזיטיבי הקובע כי הסכם שכר הטרחה, מלכתחילה, כלל את הטיפול בגביה ושיעורו היה 10%, ולכן אין בפלוגתאות שהוכרעו באותו פסק דין כדי להוות השתק פלוגתא כאן. קריצר טוען עוד כי ההתרשלות של גולדברג מהווה הפרה יסודית של הסכם שכר הטרחה ולפיכך לא מגיע לגולדברג שכר טרחה. טענה זו יש לדחות, כיון שכפי שקבעתי מסקנתי העובדתית הינה שהסכם שכר הטרחה לא כלל את הליכי מימוש פסק הבוררות. ההסכם כלל את הפעולות שביצע גולדברג עד מועד מתן פסק הבוררות וביחס לפעולות אלו לא נטענה (וממילא לא הוכחה) כל רשלנות. לפיכך, לא מצאתי לנכון להכריע בשאלה האם מגיע שכר טרחה לעו"ד שהתרשל בגין העבודה הרשלנית - בין אם בכלל ובין אם בנסיבות דכאן בפרט, וכן בשאלת תחולת סעיף 10 לחוק החוזים על המקרה דנן. טענה אחרונה אליה אתיחס הינה טענת הקיזוז. שקוירין טוען כי גם אם יהא עליו לשלם לגולדברג את שכר טרחתו יש לקזז סכום זה כנגד ההוצאות אשר נגרמו לו כתוצאה מההליכים בתיק זה וההליכים בת.א. 161300/02 הנ"ל. טענת קיזוז כללית זו (המופיעה בסעיפים 49-51 לתצהיר קריצר) לא מפורטת, לא מכומתת ואינה נתמכת בראיות באשר לאותן הוצאות ועלויות ולפיכך, אין בידי לקבלה. אשר על כן, הגעתי למסקנה כי אני מאמצת את גרסתו של גולדברג לפיה ההסכם היה שישולמו לו 15% מהסכום שנפסק, ללא קשר עם גבית סכום זה בפועל. בהתאם, אני מחייבת את הנתבע, שקוירין, לשלם לתובע, גולדברג, 42,225 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 24/4/2003 (בהתאם להחלטת כב' הרשם שדה מיום 18/8/2002 במסגרת בש"א 8788/03). הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. באשר להוצאות המשפט - כפי שכבר רמזתי, התנהלותו של עו"ד גולדברג במהלך הדיון היתה בניגוד לכללי ההתנהגות המקובלים וגבלה בבזיון בהמ"ש. התנהגות זו גרמה לבזבוז זמן רב מיותר ולהתמשכות ישיבת ההוכחות הרבה למעלה מן הצורך. אשר על כן, למרות התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי לנכון לפסוק לזכותו של גולדברג הוצאות משפט, אלא רק את החזר אגרת בהמ"ש ששילם. סכום זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ששולם, יצטרף לסכום שעל הנתבע לשלם לגולדברג, וישולם אף הוא תוך 30 יום מהיום. ניתן היום י"ט בתשרי, תשס"ה (4 באוקטובר 2004). ת. נאות-פרי, שופטת עורך דיןחוזהשכר טרחת עורך דיןשכר טרחה