1. הנתבעת הינה הקרן לטיפול בחסויים, המתמנה כאפוטרופא לחסויים. התובעת הינה עמותה המפעילה את ביה"ח הרצוג שבגבעת שאול (להלן: "הקרן").   אין חולק כי ביום 1.9.93 אושפז מר בנימין גלדזאל בביה"ח הרצוג וביום 21.9.93 מונתה הנתבעת כאפוטרופא שלו, כך שמאותו יום הוא היה בבחינת חסוי שהנתבעת פעלה בשמו.   טענות התובעת 2. עד 9/96 שילמה הנתבעת אל כל הסכומים שנדרשה לשלם בגין אישפוז החסוי ולטענת התובעת מאז חדלה לשלמם. התובעת טוענת כי פנתה לנתבעת בדרישה לשלמם, אך הנתבעת הודיעה לה כי כספי החסוי אזלו וכי היא פונה לקבלת כספי הכנסותיו מארה"ב.   הנתבעת טוענת כי הבינה מכך שהקרן לקחה על עצמה לטפל בתשלום כל חובות החסוי עבור אישפוזו של החסוי, מה עוד שהקרן המשיכה אח"כ לשלם סכומי כסף שונים בגין אישפוזו, על אף שלא היה בהם כדי לכסות את מלוא הוצאות אישפוזו, ואולם ביה"ח המתין בסבלנות ולא נקט בהליכים נגד הקרן, מתוך שסבר והסתמך על כך שבסופו של דבר תיפרע הקרן את החוב.   3. לטענת התובעת הקרן חייבת ישירות לשלם את החוב לבית החולים, שכן כאפוטרופא של החסוי היא נטלה על עצמה את החיוב לשלם בגין אישפוזו בשמו ובמקומו, מתוקף תפקידה הנ"ל עפ"י הדין, אלא שלמרבית ההפתעה הקרן לא נהגה כך ואף התעשרה שלא כדין ע"ח ביה"ח (הטענה האחרונה בדבר התעשרותה נזנחה בסיכומים).   4. לחילופין טוענת התובעת כי הקרן הציגה מצג כי בדעתה לפרוע את החוב באמצעים העומדים לרשותה, ועל כן השאירה את החסוי בבית החולים, כשביה"ח מצידו איפשר לחסוי להמשיך להיות מאושפז. לפיכך גם אם יימצא שהקרן פטורה מלשלם את חובות החסוי או לא התעשרה על חשבון ביה"ח, עליה לפצות את ביה"ח, על שלא עשה להוצאת החסוי מבין כתליו.   5. ביום 2.5.97 הלך החסוי לבית עולמו, כאשר החוב שנותר בגין אישפוזו היה בסך 49.700 ובתוספת הצמדה וריבית בסך 61,546 ש"ח ביום הגשת התביעה.   טענות הנתבעת 6. לטענת הקרן דין התביעה להידחות על הסף משום שהתביעה לא הוגשה נגד הנתבעת הנכונה, שכן החוב הוא חובו של החסוי שהלך לבית עולמו ומשכך היה על התובעת להגיש תביעה זו כנגד עיזבונו.   7. מינויה של הקרן כאפוטרופא על החסוי אינו מטיל עליה חובה לשלם את חובותיו בחייו, אלא ככל שהם מתוך כספי החסוי. משנפטר החסוי פקעה אפוטרופסותה של הקרן ולפיכך התביעה אינה מגלה עילה כלפי הקרן.   8. עוד טוענת הקרן כי כאפוטרופא של החסוי ונציגתו היא שילמה לתובעת מכספיו, אך מעולם לא התחייבה לא במפורש ולא מכללא לשלם לתובעת מתוך כספיה עבור אישפוז החסוי. נהפוך הוא ביום 11.11.96 הודיעה הקרן לתובעת כי כספי החסוי בחשבונו בקרן אזלו, וכי הקרן תוכל לשלם לתובעת רק לפי הכנסותיו החדשיות המועברות מארה"ב, כמו"כ כי פנתה בענין לקונסוליה האמריקאית בירושלים.   9. הקרן טוענת כי שילמה לתובעת מכספי החסוי וטענת התובעת כי התעשרה שלא כדין על חשבון ביה"ח מופרכת וכי הקרן הסבירה לתובעת את מעמדה ויכולתה המוגבלת לשלם בשם החסוי כאמור במכתבה הנ"ל מיום 11.11.96. לפיכך יש לדחות התביעה כנגדה.   דיון 10. התובעת אמנם לא חזרה בסיכומיה על טענתה כי על הקרן לשלם את חוב החסוי מתוקף תפקידה כאפוטרופא של החסוי, אך למען הסר ספק אתייחס לטענתה זו. הקרן היא תאגיד הפועלת כאפוטרופא של חסוי, וככזו היא משמשת נציגת החסוי הפועלת בשמו ולמענו, לרבות ביצוע תשלומיו וחיוביו הכספיים, אך אין לראות בחיובי החסוי כחיוביה האישיים של הקרן, מתוקף תפקודה כאפוטרופא, שכן המדובר הוא בפעולת שליחות בשם החסוי, והחריג לכך יכול להיות רק מקום בו פעלה הקרן ברשלנות, או התחייבה בשם עצמה לפעולה או התחייבות כלשהי.   התובעת טוענת כי הקרן לקחה על עצמה התחייבות לשלם את חובות החסוי בגין אישפוזו, או לחילופין יצרה מצג שווא כי בכוונתה לשלמם ולכן חלה עליה החובה לשלם את חוב אישפוזו, גם אם לחסוי עצמו לא היו כספים לשלם חובו. לפיכך, יש לבחון האם בענייננו אכן לקחה על עצמה הקרן, אישית התחייבות מעין זו, או האם התרשלה בכך שיצרה כלפי ביה"ח מצג שווא לפיו ניתן יהא לשלם את חובות האישפוז של החסוי.   11. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מנהלו הנוכחי של בי"ח מר בועז סיגאוי ומטעם הנתבעת תצהירו של מר אוריאל אביזמר.   בסעיפים 4-3 לתצהירו טוען מר סיגאוי כי לגבי אישפוז מר גודלזאל בביה"ח ביום 1.9.93 הומצאה התחייבות של קופ"ח מאוחדת לתשעה ימים בלבד והוא שוחרר ביום 20.9.93, ביום 21.9.93 מונתה הקרן כאפוטרופא של החולה וביום 29.9.93 הוא התקבל לטענתו לאחר שהופנה ע"י הקרן לאישפוז סיעודי פרטי בביה"ח והוא שוחרר שוב ביום 2.3.95, ולאחר מכן שוב אושפז ושוחרר מספר פעמים כשלאחרונה אושפז ביום 18.4.95.   בסעיף 5 לתצהירו מר סיגאוי אמר בקשר לאישפוזיו החל מיום 29.9.93, כי הנתבעת:   "לא הוחתמה על טופס התחייבות כפי שלא נדרשה ערבות כלשהי לתשלום דמי אישפוז עבור המטופלים המופנים על ידיה… משום שמדובר בגוף אשר נהג תמיד להפנות מטופלים לביה"ח ולא התעוררה בעיית תשלום לפני המקרה נשוא כתב התביעה… מכל מקום מאחר והנתבעת הינה אפוטרופסית על החסוי ראינו בה האחראית לשאת בתשלום אישפוז זה…"     12. מכאן עולה כי הקרן לא לקחה על עצמה כל התחייבות לשלם את חובות החסוי. יתירה מכך, מר סיגאוי אישר בפה מלא כי לא דאג להחתים את החסוי באמצעות הקרן על התחייבות וכי לא נדרשה ממנו ערבות כלשהי לתשלום דמי האישפוז ובכך הודה למעשה מר סיגאוי כי ביה"ח לא דאג לכך שתהא בידיו התחייבות לתשלום הוצאות אישפוזו של החסוי.   13. מהאמור לעיל עולה, כי ביהמ"ש התרשל בכך שלא טרח לדאוג מראש להבטחת כיסוי הוצאות האישפוז של החסוי, ממש כפי שעשה כשקיבל באישפוז הראשון מיום 1.9.93 התחייבות מקופ"ח מאוחדת. אפילו אם נקבל את טענת הנתבעת שנסיונו של ביה"ח מלמד שניתן לסמוך על דרך פעולת הקרן שנהגה לשלם בגין הוצאות האישפוז של רוב חסוייה, אין בכך כדי לפטור את ביה"ח מהנוהל הרגיל של החתמת הגוף האחראי להוצאות אישפוזו על התחייבות, בין אם הוא קופ"ח מאוחדת כמו באישפוז הראשון, או גורם אחר, שהרי ההתחייבות היא אסמכתא לכך שקיים גורם מימון המקבל על עצמו לשלם את הוצאות האישפוז. בוודאי שהקרן, שכל תפקידה מתמצה בדאגה לאינטרס של החסוי, אינה אחראית באופן אישי לחובות החסוי ואין מקום לחייבה אישית לשלם את הוצאותיו של חסוי זה או אחר, במסגרת פעולותיה למען החסויים, אלא עליה לדאוג למימון ההוצאות, ורק אם התרשלה בדרך בה פעלה או יצרה מצג שווא רשלני, כי יש בידי החסוי אמצעים למימון ההוצאות, בעוד המצב לאשורו אינו כך, יהא עליה לפצות את הנפגע מפעולתה הרשלנית.   14. הקרן כופרת בכך שהיא הפנתה את החסוי לאישפוז, שכן החסוי היה מאושפז בביה"ח החל מ- 1.9.93, טרם שמונתה הקרן כאפוטרופא עליו ביום 21.9.93, ולא הקרן הפנתה אותו לשם. הקרן טוענת כי התובעת יצרה קונסטרוקציה חדשה בסיכומיה בטענה זו, שלא רק שלא הועלתה ע"י התובעת בכתב התביעה, אלא גם לא נתמכה באישור כלשהו על הפניית הקרן את החסוי לביה"ח טרם שמונתה כאפוטרופא לחסוי כטענה המשתיתה את חיוב הקרן. אלא מדובר בטענה שנטענה בעלמא, כאשר מר אורי אביזמר, מנהל הקרן בירושלים כפר בכך בעדותו בביהמ"ש. אני מקבלת בעניין זה את טענות הקרן ודוחה את הטענה כאילו אישפוזו של מר גודלזאל בביה"ח הרצוג נעשה ע"י הפניית הקרן, טרם שמונתה כאפוטרופא לחסוי, טענה שלא הוכחה.   15. מר אביזמר מציין בתצהירו כי עוד ב- 24.4.94 פנה לקרן מר שלמה קליינמן, מנהלה הקודם של ביה"ח הרצוג, והודיע לה כי החסוי כבר נמצא אצלם כחצי שנה ועדיין לא שולם תשלום כלשהוא בגין אישפוזו וכי החסוי שוהה בביה"ח ללא התחייבות. מכאן שביה"ח היה מודע לבעיית התשלום גם לפני המכתב מיום 11.11.96.   כן הצהיר מר אביזמר כי הקרן החלה לפעול להשגת מימון לאישפוזו ממשרד הבריאות, אולם משרד הבריאות השיב כי הוא מממן רק אישפוזים של אזרחים ותושבי קבע. כן הצהיר אביזמר שהקרן החלה לפעול לשינוי מעמדו של החסוי בארץ, אך נתקלה בקשיים בקונסוליה האמריקאית, בשל היות החסוי אזרח אמריקאי. כמו"כ פעלה גם להחזרתו לחו"ל, אולם גם בכך לא הצליחה. במקביל פעלה הקרן לקבלת כספים המגיעים לחסוי מחו"ל.   מכאן עולה שהקרן פעלה בכל הכיוונים כדי להסדיר את מצבו של החסוי, בין בהעברתו לחו"ל ובין בהסדרת מצבו בארץ, לרבות השגת אמצעי מימון עבור אישפוזו.   16. אמנם מר אביזמר לא צרף לתצהירו כל מסמך המאשר טענותיו אלה, לפיכך לא ניתן לקבוע האם כטענתו קדמו מגעים קודמים לקשיי המימון של החסוי בינו לבין ביה"ח, אולם סבורני כי לפחות מאז מכתבו מיום 11.11.96 ששלח למר קליינמן, היה על התובעת להיות ערה לקשיי המימון העתידיים של החסוי לכיסוי הוצאות אישפוזו, שכן מכתב זה הבהיר כי: "הנ"ל מאושפז במוסדכם מתאריך 10.9.93 והקרן שילמה כבקשתכם מכספיו עבור החזקתו. הנ"ל אזרח אמריקאי ואיננו אזרח מדינת ישראל. לפיכך אין אפשרות לפנות למשרד הפנים למימון אישפוזו. היות והכספים שהיו בחשבונו אזלו, נוכל לשלם לכם בגין החזקתו רק לפי הכנסותיו החדשיות המועברות מארה"ב. פנינו בענין זה לקונסוליה האמריקאית בירושלים". (ההדגשות שלי א.ז.)     17. מהמכתב הנ"ל עולה ברורות כי כספי החסוי אזלו, כי החסוי הינו אזרח ארה"ב וכי הקרן תוכל לשלם עבור הוצאות האישפוז רק לפי הכנסותיו החדשיות המועברות מארה"ב. הואיל ולתובעת לא היה ידוע מהן הכנסותיו של החסוי ובאיזו מידה מובטחות הוצאות אישפוזו, הרי שבעיית המימון לא היתה ערטילאית, אלא ברור היה כי היא אינה מוסדרת כלל ועיקר ולפחות משלב זה היה על התובעת להחליט האם בנסיבות אלה, הגם שהקרן החלה לשלם את ההוצאות באופן חלקי ובלתי עקבי, בדעת ביה"ח להמשיך לאשפז את החסוי בין כתליו, והיה על ביה"ח להחליט בדרך בה ינקוט.   18. גם אם המכתב הנ"ל אינו מבטא באופן מוחלט העדר יכולת מימון עתידי, אלא מותיר פתח צר לקבלת כספים עבור החסוי, הרי שהוא מבטא בהחלט קשיי מימון וחוסר וודאות באפשרות המימון של החסוי, שכן עולה ממנו כי כספי החסוי אזלו, וכי לפחות במצב זה אין ברשות הקרן כספים כדי לממן את המשך שהותו בביה"ח, אלא אם וככל שתתקבלנה הכנסותיו מארה"ב.   19. עוד עולה מהמכתב כי העברת הכנסותיו של החסוי מארה"ב טרם הוסדרה, שכן במכתב צויין בפירוש: "פנינו בענין זה לקונסוליה האמריקאית בירושלים".   כמו כן, בפועל התגלו קשיי תשלום והתשלומים לא שולמו כסדרם.   20. בנסיבות אלה היה על התובעת לכלכל את מעשיה ולהחליט האם, לפחות משלב זה ואילך, לוקחת היא על עצמה את הסיכון העתידי שמבטא המכתב הנ"ל ביחס לקשיי מימון אישפוזו של החסוי וחוסר הוודאות האופפם, דהיינו האם בדעת ביה"ח להיות תלוי בהכנסות שיקבל החסוי מארה"ב, אם יקבלן, ולקחת סיכון שהסכום שיקבל לא יספיק לכיסוי אישפוזו בביה"ח.   21. טענת מר סיגאוי בסעיף 14 לתצהירו כי הבין משיחתו עם גב' מרים יעקובי מהקרן שלחסוי בעיית נזילות זמנית איננה טענה שיש בה כדי לבסס מצב של אמון והסתמכות מצד התובעת על מצג כאילו שביכולתו של החסוי לממן את הוצאות האישפוז. נהפוך הוא, סבורני כי העובדה שהקרן המשיכה לשלם חלק מהתשלומים לאחר המכתב הנ"ל, מעידה כי לא היו בידי החסוי אמצעים מספיקים לכיסוי כל הוצאות המימון, ולכן נוצר חוב שהלך ותפח. עובדה זו רק תומכת באמור במכתב הנ"ל, כי אין כל וודאות באשר לאמצעי המימון התלויים בהכנסות שיתקבלו אצל החסוי. מחומר הראיות עולה שלאף אחד מהצדדים לא היה ידוע כלל מהן הכנסותיו, וכי עניין זה היה לוט בערפל ובחוסר וודאות, וכי לא היה לתובעת על מה להסתמך.   22. לא זו אף זו, מסעיף 12 לתצהירו של מר סיגאוי עולה כי התובעת נכחה בחוסר יכולתו של החסוי לממן את אישפוזו והיתה ערה לבעיה זו ופעלה אצל הקרן בדרישות חוזרות לקבל את הכסף: "בכל אותה תקופה בה שולמו עבור סכומים עבור אישפוז החסוי, המתין ביה"ח ולא נקט בהליכים כנגד הנתבעת ובמקביל המשיכו עובדו מחלקת הכספים בפניותיהם לנתבעת ואף אני שוחחתי עם הגב' מרים יעקובי מהקרן ובכל הפעמים נאמר לנו שהגב' דינה ברזני מנהלת הקרן, מטפלת בפרעון חוב האישפוז, בהעברת כספיו לארץ ובהעברת החסוי לארה"ב במידת הצורך."   כלומר, היה ברור שלחסוי קשיי מימון, וכי הקרן אך פועלת כמיטב יכולתה להסדרתם. למעשה, אין המצב שלפנינו שונה מכל אדם או משפחה אחרת של חולה מאושפז, שאין לו אמצעי מימון עבור האישפוז. החובה לשלם את הוצאות האישפוז היא של החולה המאושפז, אלא אם קיימת התחייבות של גורם אחר לממנם. כך גם בענייננו, עולה ברורות מתצהיר מר סגאוי כי לחסוי לא היו אמצעי מימון, וכי הקרן הבהירה לביה"ח בכתב כי אזלו כספי החסוי, כי אין לו כספים בארץ וכי מימון האישפוז תלוי בהכנסות שיקבל החסוי מחו"ל והקרן אף פנתה בקשר לכך לקונסוליה. במצב דברים זה אין לומר כי הקרן התרשלה או יצרה מצג לא נכון אצל ביה"ח, אלא היא הבהירה לביה"ח את מצב הדברים כהוויתו. עובדה היא כי אכן, לאחר המכתב, התגלו קשיי המימון לאורך כל הזמן, והקרן העבירה מדי פעם בפעם סכומים שכיסו אך חלק מההוצאות, והחוב רק הלך ותפח. זוהי ההוכחה והביטוי לקשיי המימון עליהם הצביעה הקרן.   23. אמנם ביה"ח הלך לקראת החסוי בכך שאיפשר את המשך אישפוזו והתחשב במצבו הבעייתי, אך במצב הדברים המתואר לעיל תומך תצהירו של מר סגאוי בדברי מר אביזמר ובאמור במכתבו מיום 11.11.96, כי הובא לידיעת ביה"ח שכספי החולה אזלו וכי הקרן מנסה להסדיר קבלת כספים עבורו ומטפלת בכך, וכי אין כל וודאות כי ההוצאות יכוסו.   24. משהבהירה הקרן לביה"ח כי אזלו כספי החסוי והתשלומים מותנים בהכנסות שיקבל מארה"ב, ומשציינה כי היא מטפלת ופנתה בעין זה לקונסוליה האמריקאית, לפנינו במצב דברים בו אין כל וודאות שהחסוי יקבל הכנסות, שכן הנושא עדיין בטיפול, כמו"כ גם אם יקבל החסוי כספים, אין כל וודאות שתקבוליו יכסו את הוצאות האישפוז, והסיכון היה ברור.   לפיכך לתובעת לא היתה כל סיבה לסמוך במצב דברים זה על כך שבידי החסוי אמצעים לכיסוי הוצאות האישפוז, וגם לא היתה לה סיבה לסבור כאילו מדובר בבעית נזילות זמנית, הן לנוכח מכתבה של הקרן והאמור לעיל והן לנוכח העובדה שעל אף שחלפו חדשים רבים מאז המכתב, לא הצליחה הקרן לעמוד בקצב התשלומים שנדרשה לשלמם עבור החסוי, מה עוד שככל שחלף הזמן הלך ותפח חובו המצטבר של החסוי מחודש לחודש, הגם שחלק מההוצאות שולמו, כך שלא היה מדובר בבעיה זמנית אלא בבעיה פרמננטית, מתמשכת, שהלכה וצברה תאוצה.   25. לאור קשיי המימון של החסוי, היה על התובעת להחליט האם היא נוטלת על עצמה את הסיכון שמא לא יהא באפשרות החסוי לממן את הוצאות אישפוזו או להפסיק את אישפוזו ולבקש מהקרן להוציאו. ומכל מקום, בוודאי שלאחר שקשיי המימון הוכיחו עצמם והחובות הצטברו, נוכחה התובעת הלכה למעשה, כי אין הקרן מצליחה להעביר מכספי החסוי תזרים מזומנים מספק לכיסוי הוצאותיו, כבעבר.   לפיכך, העובדה שביה"ח לא הפסיק את אישפוז החסוי ברשותו באף אחד מהשלבים, למרות שנכח בקשיי המימון, מלמדת כי הוא השלים עם חוסר הוודאות בדבר יכולתו של החסוי לממן את הוצאות אישפוזו, ובכך נטל על עצמו את הסיכון כי לא יכוסו.   26. התוצאה היא, כי לא ניתן לייחס לקרן במצב הדברים דלעיל משום מצג שווא כלפי התובעת. התובעת לא הוכיחה כי הקרן יצרה מצג שווא לפיו היא או החסוי מתחייבים לממן את הוצאות האישפוז. כמו כן, לא הוגש תצהיר מאת מאן דהו מביה"ח לפיו כביכול טענה הקרן כי תשיג את הכספים למימון האישפוז, ואינני מקבלת כראיה את התרשומות שצירף מר סגאוי לתצהירו, משלא הוגשו תצהירים מכותביהן ולא ניתן לחקור נגדית את כותביהן.   לעומת זאת, הקרן הביאה בריש גלי ובמכתב לידיעת ביה"ח את מצב הדברים לאשורו של דבר, ובכך הבהירה בכתובים לביה"ח את קשיי המימון של החסוי וכי היא פועלת מצידה להשגת כספים עבור החסוי, כדי לכסות את הוצאות האישפוז, ללא כל וודאות כי הדבר יצלח בידה.   27. במצב דברים זה לא היתה כל הצדקה כך שביה"ח יבין או יסמוך דווקא על סיכויי הצלחה בפעולת הקרן ולא יקח בחשבון אפשרות של כשלון חלקי או מלא לכיסוי הוצאות האישפוז. למעשה ובפועל, לפנינו מצב בו ביה"ח נרתם אף הוא להרפתקה זו, שכן הוא לא מנע מהקרן להמשיך בדרך זו, ואיפשר מצידו את המשך אישפוז החסוי בביה"ח, מתוך תקווה כלשהי, תהא תוצאתה אשר תהא.   28. למעשה התביעה שלפני הינה תביעת רשלנות, שכן אין מדובר בהתחייבות חוזית, אולם טענת הרשלנות נטענה במשתמע ולא פורטה בכתב התביעה. התובעת לא הבהירה כלל מהי חובת הזהירות של הקרן ובמה הפרה הקרן חובה כזו כלפי התובעת, כמו"כ לא הוכח כי מדובר היה במצג שווא רשלני ובהתנהגות לפיה הקרן הציגה מצג לא נכון ולא מבוסס, שעליו היתה התובעת רשאית לסמוך ולהסיק כי חובות החסוי יכוסו. המכתב שכתבה הקרן מדבר בעד עצמו וממנו עולה חוסר וודאות בולט ביכולת החסוי לכסות את הוצאות אישפוזו.   29. כאמור, לקרן אין כל חובה לממן את חובות החסויים בהם היא מטפלת, אלא לפעול בשמם ולמענם באחריות, וכך אכן עשתה בענייננו כשהודיעה לביה"ח שאזלו כספי החסוי. העובדה כי הקרן הודיעה שהיא גם מטפלת בקבלת הכנסות החסוי מחו"ל היתה אף היא אמת ואינה מצג שווא, ועובדה כי אכן במשך הזמן שולמו חלק מהוצאות האישפוז, אך בכך לא היה משום מצג שווא המלמד על כך שכל ההוצאות ימומנו בעתיד, אלא דווקא עולה מהמכתב חוסר וודאות באשר לתשלומים בעתיד.   30. אם נגרם לתובעת נזק, הרי שאין לה להלין במצב דברים זה, אלא על עצמה, בכך שהסכימה להמשיך ולאשפז את החסוי, הגם שלא נעלם מעיני הפאן האנושי והמוסרי בקושי הטמון בהוצאת החסוי מאישפוז, ואינני מוציאה מכלל אפשרות כי ייתכן שאחד השיקולים המכריעים שעמדו לנגד עיני ביה"ח היה לגלות באומץ לב יחס אנושי וחם כלפי החסוי, ולנוכח מצוקת המימון שהתגלתה אצלו, לאפשר את המשך אישפוזו בביה"ח, גם אם בסופו של דבר לא יהיו בידיו אמצעים לממנו.   31. מכל מקום העובדה כי החסוי הותיר אחריו חובות, אינה עילה לתביעה כנגד הקרן, ואין מקום להסיק מכך כי הקרן לקחה על עצמה לממן את חובותיו, גם אם הקרן פעלה כל העת להשגת כספים עבור החסוי מחו"ל ואף המשיכה לממן חלקית את הוצאות החסוי עד לפטירתו.   אכן, סבורני כי במצב דברים זה, היה על התובעת לתבוע את עזבונו של החסוי ואין הקרן בעלת הדין הנכונה. מכל מקום, עפ"י חומר הראיות, התובעת לא הראתה כי יש לה עילת תביעה כנגד הקרן, ומשנפטר התובע, אין הקרן יכולה להמשיך לפעול בשמו, אלא עתה ניתן לתבוע את עזבונו.   32. גם טענת התובעת כי הקרן התעשרה על חשבונה ופעלה שלא בתום לב (אותן זנחה בסיכומיה, וטוב שכך עשתה), נדחות, לאור כל האמור לעיל. בענין זה אוסיף ואציין כי מר אביזמר העיד בביהמ"ש כי הקרן היתה גובה מהחסוי דמי טיפול על פי קביעת ביהמ"ש בסך 350 ש"ח (כנראה חודש). בתקופת קשיי המימון, כאשר החסוי קבל הכנסה מחו"ל, היה עליו לכלכל את הוצאות החסוי, ביניהן גם את שכרה של הקרן עצמה, שאף היא כמו ביה"ח, נתנה לחסוי שירות. לפיכך חילקה הקרן את הוצאותיו של החסוי ביחס לגודל התשלום וכדבריו: "מי שנותן שירותים לאדם זכאי לתשלום. מי שצריך לקבל את התשלום הגדול מגיע לו יותר, מי שצריך לקבל פחות יקבל פחות…לא מדובר על חלוקה יחסית. אם נתיי במקרה שלנו 3,500 שקלים לביה"ח מדי חודש ולקרן השארתי משהו כמו 150 שקלים לחודש בלבד, בסדר גודל זה נראה לי חלוקה נכונה, אני אומר כסדר גודל."     בנסיבות אלה אינני רואה כל פגם בשיקולו של מר אביזמר, שכן אם לחסוי היו חובות שונים, היה על הקרן לדאוג כי יכוסו, ואינני מוצאת להפלות לרעה דווקא את הוצאות הקרן ולקבוע כי לא היה ראוי לשלם בגינם רק משום שהקרן היתה האפוטרופא של החסוי. סבורני כי הדרך בה נעשתה חלוקת כספי החסוי למימון הוצאותיה השונות על פי הקריטריון של גודל החוב, הינה גישה סבירה לחלוקת הכספים, כדי שכל גורם יקבל חלק מחובו, לרבות הקרן, שגם לה חייב היה החסוי כספים בתקופה בה טיפלה בענייניו וגם הוצאותיה קופחו, ולא היה ראוי כי כל הכספים יממנו רק גורם אחד בלבד.   33. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. כמו כן, אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת את הוצאות המשפט אותן אני מעריכה בסך 1,000 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ש"ח בצירוף מע"מ.     המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.     ניתן היום, א' בסיון, תשס"ב (12 במאי 2002), בהעדר הצדדים. אילתה זיסקינד, שופטת    חובת הזהירות