רקע: המקרקעין הרשומים כגוש 6074 חלקה 6 במושב משמר השבעה הינם קרקע מדינה המנוהלת על-ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "התובע"). בין התובע לבין מושב משמר השבעה (שהינו הנתבע מס' 3 ,עימו הגיע התובע לפשרה) נחתם חוזה משבצת (להלן: "החוזה"),לפיו השכיר התובע את המקרקעין למושב לתקופה בת 3 שנים המתחדשת מעת לעת. חוזה זה מגדיר את מערכת היחסים בין גורמים אלו, בינם לבין עצמם ובינם לבין חבר במושב. לשימוש הנתבעת מס' 1, שהנה חברה במושב משמר השבעה (ולשימוש הנתבע מס' 2 ז"ל, בעלה של הנתבעת שנפטר), הוקצתה חלקה משטחי המושב הידועה כמשק 39 (להלן: "המשק"). מעמדה של הנתבעת לגבי הקרקע הוא כברת-רשות בלבד. "בר-רשות הוא מי שרשאי להחזיק במקרקעין, בתמורה או שלא בתמורה, כאשר ניתן לו לשם כך רשיון מהבעלים של המקרקעין. בעל הרשיון אינו מקבל חזקה ייחודית בנכס". (ר' ה.פ. י-ם 446/96 חמודה נ. מ.י. תק.מח. 98(2), 2678). אופייה וגדריה של הזכות נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרשיון, שהוא, לצורך ענייננו, חוזה המשבצת המגדיר, בין היתר, את תנאי הרשיון המחייבים את חבר המושב. 4. התובע טוען כי מטרת השכירות במסגרת החוזה שנחתם בינו לנתבעת מס' 3 הנה חקלאית. עוד טוען התובע כי נאסר על המושב ועל חבריו לבנות בשטח המשבצת ללא אישור מראש ובכתב של התובע. והנה, מצא התובע כי בשטח המשק נבנה בית מגורים (המאוכלס על-ידי בנה של הנתבעת) באופן בלתי חוקי ללא כל זכות שבדין, וללא אישור התובע . לאור ממצאים אלה הוגשה התביעה הנוכחית. 5. מנגד, טוענת הנתבעת בכתב ההגנה לגבי מטרת השכירות, כי על-פי סעיף 3 (ג) לחוזה, אחת ממטרות השכירות הנה במפורש הקמת יחידות מגורים ומגורים בהם. לגבי טענת הבנייה הלא חוקית, טוענת הנתבעת כי הבנייה התבצעה באופן חוקי על-פי החלטה 480 של מועצת מקרקעי ישראל - "הודעה על החלטה בדבר הרשאה לשמוש למגורים במושבי עובדים, כפרים ומושבים שיתופיים (הוראת שעה) ", (להלן: "החלטה מס' 480") ועל-פי תקנות התכנון והבנייה (פטור מהיתר לעבודה או שימוש במבנה מגורים זמניים) (התשנ"א 1991) (להלן: "תקנות התכנון והבניה"). תקנות אלו, והחלטה מס' 480, חולשות לטענת הנתבעת, על חוזי המשבצת ויש בהן כדי לשנות תנאים בחוזה. 6. א. טרם הדיון המשפטי לגופו של עניין אתייחס לטענת הנתבעת לפיה אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתובענה זו. בסיכומיו, מסתמך התובע, בין היתר, על חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), התשכ"ז 1967 (להלן: "חוק ההתיישבות"). סעיף 6 לחוק ההתיישבות קובע : "מי שהפר הוראה מהוראות סעיפים 2או 3 לגבי קרקע חקלאית פלונית שהוא מחזיק בה או לגבי המכסה האישית שניתנה לגביה, ועל אף התראה בכתב מאת שר החקלאות, או ממי שהשר הסמיכו לכך בהודעה ברשומות, לא חדל מן ההפרה תוך חודש ימים מיום קבלת ההתראה, רשאי שר החקלאות, או מי שהשר הסמיכו לכך בהודעה ברשומות, לתבוע בועדה הפקעת זכותו לגבי אותה קרקע חקלאית ולמכסה האישית שניתנה לגבי אותה קרקע." מכאן, לטענת הנתבעת, עולה כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתובענה שעילתה שימוש חורג בקרקע חקלאית. ב. ראשית, אציין כי עילת תביעה זו איננה שימוש חורג בקרקע חקלאית בלבד . ג. שנית, אינני מוצא כי על-פי חוק ההתיישבות מוענקת לועדה המוזכרת בסעיף 6 לחוק ההתיישבות סמכות עניינית ייחודית לדון בשימוש חורג. כעולה מלשון הסעיף רשאי שר החקלאות או מי שהשר הסמיכו לכך לתבוע בועדה הפקעת זכותו של המחזיק. מדברים אלה אין להסיק כי קיימת לועדה סמכות ייחודית לדון בענייני שימוש חורג.לשון הסעיף מציינת כי שר החקלאות רשאי לתבוע בועדה הפקעת זכותו של המחזיק, אולם אין הסעיף קובע דבר וחצי דבר לגבי הסמכות העניינית, ואין הדבר נתון לפירוש שכזה. ד. שלישית, סעיף 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי בית משפט השלום ידון בתביעות שעניינן חזקה או שימוש במקרקעין. מכאן שהסמכות העניינית נתונה לבית משפט זה בהיותו בית משפט שלום. 7. ולגופו של עניין : המבנה מושא התביעה משמש את בנה של הנתבעת מר דב סמיט ואת בני משפחתו, כבית מגורים. על עובדה זו אין מחלוקת. כך טוען התובע בכתב התביעה ומר סמיט בתצהירו אינו חולק על כך. 8. ראשית, נשאלת השאלה האם המבנה מושא התביעה הוא מבנה שהוקם מ"אפס" כטענת התביעה או שעסקינן במבנה שהיה קיים מ"קדמת דנא" והוסב למבנה מגורים, כטענת מר דב סמיט בתצהירו. מר סמיט טוען בתצהירו : "במשק העזר שלנו היו קיימים מחסנים ומוסך, מקדמת דנא, בשטח של 120 מ"ר." (סעיף 8 לתצהירו של מר דב סמיט מיום 1.9.03). על-פי תוכנית שהוגשה וסומנה כמוצג נ/1 ניתן לראות כי בשנת 1973 לא היה קיים במשק אלא מבנה אחד נוסף פרט לבית המגורים של הנתבעת ששימש כמוסך בגודל של כ- 30 מ"ר. המפה המצבית שהוגשה כנספח ג' לכתב ההגנה מראה כי בין השנים 1973-1994 הוקמו בשטח המשק מבנים נוספים: מחסן בגודל של כ- 13 מ"ר וסככה בגודל של כ- 14 מ"ר. לא ברור על אילו מחסנים ומוסך בגודל 120 מ"ר, הקיימים מקדמת דנא, מצהיר מר סמיט בתצהירו. כמו כן לא ברור האם קיים היתר לאותם המבנים שנוספו. מר יואב ששון, המכהן כסגן הממונה המחוזי לפיקוח במינהל מקרקעי ישראל (מחוז מרכז), טוען בחקירתו הנגדית כי חלק מהמבנה החדש שהוקם בשנת 1997, נבנה באותו מקום שבו היו קיימים מבני העזר. הבנייה, לטענתו, היא בנייה חדשה לגמרי. (עמ. 8 לפרטיכל מיום 5.1.04 , שורות 23-27). מכל מקום גם אם נקבל את טענת מר סמיט לפיה המבנים היו קיימים והוסבו, הרי שאין מדובר במבנים שגודלם 192 מ"ר,כגודל הבית שנבנה, (כפי שעולה מתוך התשריט המצורף לחוות דעתו של מר ויקטור לוזון). מכאן שהיתה תוספת של בניה חדשה. 9. אציין כי ב"כ התובע הביע התנגדותו לטענת מר סמיט בתצהיר לפיה היה קיים מחסן כדין שהוגדל ב- 47 מטר. לטענתו, מדובר בהרחבת חזית שכן טענה זו לא מופיעה בכתב ההגנה. מעיון בכתב ההגנה עולה כי טענה זו לא נטענה בו באופן מפורש. אולם, בכתב ההגנה. טענה הנתבעת כי הבנייה נעשתה מכח תקנות התכנון והבנייה ומכחה של החלטה מס' 480. הן התקנות והן ההחלטה מדברות על שיפוץ של מבנה קיים והסבתו לבית מגורים. מכאן ניתן להבין כי בצורה עקיפה התבססה הנתבעת על טענה זו, על אף שלא ציינה זאת באופן ישיר ומפורש. אאפשר התייחסות לעניין זה שכן כל טענת ההגנה של הנתבעת נסמכת על בנייה מכח תקנות התכנון והבניה והחלטה מס' 480. 10. מר סמיט מודה בהגינותו בתצהירו כי המחסן בגודל 47 מ"ר נבנה ללא כל היתר. אולם לגבי בית המגורים טוען כי מכח תקנות התכנון והבניה ומכח החלטה מס' 480 החליטו להסב מחסן קיים לבית מגורים. 11. תקנות התכנון והבנייה קובעות בסעיף 4 כי עבודת שיפוץ של המבנה באזור כפרי, הסבתו לבית מגורים ושימוש בו למטרה האמורה פטורים מהיתר ודורשים קיום מספר תנאים הקבועים בסעיף. ראשית, אשוב ואזכיר את מסקנתי כפי שהוצגה לעיל, היינו כי אף אם נקבל את עמדת מר סמיט לפיה היו מבני עזר במשק, גודלם לא היה כגודל הבית שנבנה (192 מ"ר). מכאן שהייתה תוספת בנייה נכבדת. המסקנה המתבקשת היא שאין מדובר בשיפוץ ובהסבה של מבנה בלבד אלא בתוספת בנייה ודי בכך כדי להבין שאין התקנות חלות במקרה זה. מה גם, שהנתבעת לא הוכיחה כי מלאה אחר יתר התנאים המצוינים בסעיף שהינם הכרחיים למתן הפטור. 12. החלטה מס' 480 נתנה על-ידי המינהל לאור תקנות התכנון והבניה במגמה לסייע בפתרון מצוקת הדיור של עולים חדשים וזכאי משרד השיכון. ההחלטה קובעת כי מינהל מקרקעי ישראל יתיר שיקום, שיפוץ, הסבה ושימוש למגורים במבנים שבמושבי עובדים, כפרים שיתופיים , קיבוצים ומושבים שיתופיים . החלטה מס' 480 מתבססת על תקנות התכנון והבניה. סעיף 4 להחלטה מציין מפורשות כי האמור בסעיפים 1 עד 3 יהיה על פי התקנות. עוד כתוב בסעיף כי השימוש למגורים יהיה רק לעולים חדשים ולזכאי משרד השיכון , ורק בדרך של שכירות בלתי מוגנת. כפי שצויין לעיל הנתבעת לא עמדה בתנאים הקבועים בתקנות. בנוסף לכך, ניתן להבין מתוך עיון בפרטיכל מיום 5.1.04 (בעמ' 13 שורות 4-7), כי בנה של הנתבעת איננו זכאי של משרד השיכון או עולה חדש. מכאן גם שהחלטה מס' 480 איננה חלה במקרה זה. 13. הנתבעת מעלה לראשונה בסיכומיה את קיומן של החלטות מינהל מס' 479 ומס' 989. טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומיה של הנתבעת ועל כן איני יכול לדון בטענה זו שכן יש בכך משום הרחבת חזית ולתובע לא ניתנת האפשרות להגיב על טענה חדשה זו. 14. סיכומו של דבר הוא כי תקנות התכנון והבנייה והחלטה מס' 480 אינן חלות במקרה זה. על כן, אני דוחה את טענת הנתבעת, כי הן חולשות על חוזה המשבצת במקרה זה. 15. בסעיף 19.א לחוזה המשבצת נקבע : "אסור לחבר האגודה לבנות במשבצת מבנה כלשהו ו/או להוסיף תוספת למבנה קיים, ללא קבלת הסכמת המשכיר מראש ובכתב". אם כן, הנתבעת חייבת על-פי החוזה, לקבל היתר מהתובע טרם בניית המבנה. חובה זו אינה משתמעת לשתי פנים. 16. צודקת הנתבעת בטענתה כי לפי סעיף 3 (ג) לחוזה המשבצת, אחת ממטרות השכירות היא הקמת יחידות מגורים ומגורים בהן. אולם, אין הדבר משליך על החובה לקבל היתר לפי סעיף 19 א. לחוזה. סיכומו של דבר: 18. א. אין ספק כי על הנתבעת היה לקבל היתר טרם הקמת המבנה מושא התביעה. במכתב ששלח ב"כ של הנתבעת בשמה לתובע ביום 6.3.02, (נספח ו' לתצהירו של מר יואב ששון) מציין כי מרשתו החלה בהליכים להגשת תכנית להיתר ומכאן ברור גם לנתבעת כי המבנה נבנה ללא היתר. אשר על כן, כבקשת התובע, אני נותן צו מניעה קבוע להפסקת כל שימוש חורג שנעשה במשק. ב. בנוסף, מבקש התובע מבית המשפט לתת צו המורה לנתבעת לפָנות באופן מיידי מהמשק את כל המבנים הבלתי חוקיים ולפנות מהם כל חפץ ואדם. מבקשה זו לא ברור לְמָה התכוון התובע. האם מתכוון התובע לפינוי המבנים עצמם משטח המשק באופן פיזי ? או פינוי המבנים מכל חפץ ואדם בלבד? שאלה זו מתעוררת מפני שכידוע, בית משפט זה בהיותו בית משפט שלום, אינו מוסמך לתת צו המורה לפנות מבנה בלתי חוקי מהמשק (הכוונה היא לפינוי המבנה עצמו מהשטח ולא לפינויים של אנשים וחפצים מהמבנה). שכן, מתן סעד כזה יהווה חריגה מהסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט לפיו בית משפט שלום ידון בתביעות הנוגעות לחזקה ושימוש במקרקעין. המונח "שימוש", כפי שנקבע בע"א 37/59 אפרים שמש נ' "מפעל המים" כפר סבא (פ"ד יג (א), 834 בעמ' 836), מתייחס לשימוש תוך שמירה על גוף הנכס. לדעה זו שותף ד"ר זוסמן בספרו סדרי-הדין האזרחי (מהדורה 7) בעמ' 53. פינוי המבנים מהמשק לא יאפשר שמירה על גופם של המבנים. ג. לאחרונה נשמעות דעות לפיהן חל שינוי באקלים המשפטי המצדיק ביטולה של הלכה זו. (ראה מאמרו של השופט ע. אזר "שימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס - בית משפט מחוזי או שלום" המשפט ג (תשנ"ו -1996), 119 בעמ' 120 וכן פסיקתו של השופט י. עמית בבש"א (חיפה) 4029/03 קעדאן נ' רסמי, פורסם בתק-מח 2003 (1), 22536 . אולם, ההלכה כפי שנקבעה בע"א 37/59 עומדת בתוקפה גם כיום. (ראה החלטות ברע"א 7166/02 פונטה נ' אברמוב , פ"ד נז (1), 337 וגם רע"א 4669/96 חברת מלונות דן בע"מ נ' שותפות מלון ספורט ואח' תק-על 96 (2), 47). על כן מחוסר סמכות, איני מורה על הפינוי הפיזי של המבנים הבלתי חוקיים מהמשק. אולם בסמכותי להורות על פינוי המבנים הבלתי חוקיים מכל חפץ ואדם, וכך אני עושה. על הנתבעת לפנות את המבנים הבלתי חוקיים במשק מכל אדם וחפץ תוך 90 יום מיום מתן פסק דין זה. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 9,000 ₪ (צמוד). ניתן היום ב' בניסן, תשס"ד (24 במרץ 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. הרן פינשטין, שופט קרקעותאזור כפרי