הרקע 1. התביעה שבפני היא לעמלה שלה טוענים התובעים כסוכני ביטוח בגין עסקת ביטוח שנקשרה ביום 31.12.90 בין הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (הנתבעת מס' 1) לבין אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (הנתבעת מס' 2). כן טוענים התובעים לזכותם לפיצוי מהפניקס על הפרת חוזה ומאל על על שגרמה להפרת חוזה שבין התובעים ל"הפניקס". אין מחלוקת בין בעלי הדין שביום 31.12.90 נחתם הסכם בין הנתבעות וכי לברוך קלמן (התובע מס' 1) היה חלק בכריתתו של אותו הסכם. 2. לנסיבות חתימתו של הסכם זה יש חשיבות רבה בייחוד לאור הפרשנות שהנתבעות מבקשות ליחס להסכם. לקראת סוף 1990 היה ידוע לכל שמראשית 1991 לא ניתן יהיה לערוך ביטוח חיים שיש בו הבטחת תשואה. על מנת לנצל את התנאים המשופרים שעל פיהם ניתן היה לבטח עד 31.12.90 מנחם קלי, ששימש יועצה של אל על לביטוח, הכין ב-17.12.90 "הצעת תכנית פנסיונית משלימה לעובדי אל על באמצעות חברת ביטוח" (ת/8) אשר הופצה לחברות ביטוח על מנת שאלה תגשנה הצעות. באותה הצעה שהכין קלי נאמר כי על הצעת חברת הביטוח להציע תכנית שבה "שיעור של 10% מסך הפרמיה המופנית לחברת הביטוח תהיה במתכונת של ביטוח מנהלים צמוד שכר (עדיף/יותר).... יתרת הפרמיה תופנה לביטוח לחסכון כאפשרות במסגרת הביטוח היסודי." אל על קיבלה שתי הצעות של כלל חברה לביטוח בע"מ ושל לה נסיונל חברה ישראל לביטוח בע"מ. הקשר בין לה נסיונל לבין אל על נוצר באמצעות קלמן. ביום 23.12.90 הגישה לה נסיונל הצעתה (ת/9). בעקבות מגעים בין הצדדים הגישה לה נסיונל ביום 26.12.90 הצעה מתוקנת (ת/14) שבה צויין: "מוסכם עלינו כי סה"כ שיעור עלות הביטוח מתוך סה"כ הפרמיה המשולמת לביטוח מנהלים, צמוד שכר, לא תעלה על 10% מסה"כ הפרמיה." 3. המשא ומתן לגיבוש הסכם בביטוח נוהל בין אל על לבין לה נסיונל. אולם בשלב מסויים דרשה אל על כי הביטוח ייעשה על ידי הפניקס בשל ההיקף הגדול של העסקה שבה דובר על ביטוח 3000 עובדי אל על. אנשי הפניקס שולבו במשא ומתן רק בשלביו הסופיים. התובעים, שלא שימשו כסוכנים של הפניקס, דרשו כי הפניקס תתחייב כלפיהם כי "הינם הסוכנים הבלעדיים המייצגים אותנו בכל הנוגע לביטוחי המנהלים של חברת אל על והתפעול השוטף ייעשה באמצעותם. שיעור העמלות יהיה בהתאם למה שנקבע בין הסוכנים לבין לה נסיונל" (ת/26). זכות התובעים לעמלה 4. הפניקס טוענת בסעיף 62 לסיכומיה כי: "62. תביעתם של התובעים מבוססת על טענתם, כי בהתאם לחוזה הפניקס - אל על צורפו כל עובדי אל על שנכללו ברשימה שצורפה לחוזה (כ-3,000 במספר) לפניקס, ללא יכולת לבטל את הצטרפותם, במסלול ביטוחי בפוליסת ביטוח מנהלים, שאף הוא היה קבוע ובלתי ניתן לשינוי, לפיו 90% מהפרשותיהם הופנו לחסכון ו-10% לריסק, מסלול אשר כונה על-ידי הכל, ויכונה גם במסגרת סיכומים אלה - 90/10." על התובעים מקובל טיעונה של הפניקס כי על מנת שיהיו זכאים לעמלה היו צריכים להתקיים שני תנאים: התקשרות כ-3000 עובדי אל על, ששמותיהם היו ברשימה שצורפה להסכם, ושנית כי 90% מהסכומים שישולמו יהיו בגין חסכון ו-10% בגין סיכון (ריסק). לטענת התובעים התקיימו תנאים אלה בעוד שהנתבעים כופרים בקיומם. 5. לנגד עיני מי שניהלו את המו"מ בסוף 1990 היה אותו השינוי שעמד לחול ב-1.1.91 בענף ביטוח החיים, דהיינו ביטול האפשרות לערוך ביטוח חיים שעמו תשואה מובטחת. לכן דעת הצדדים היתה נתונה בעיקרו של דבר ליצירת תשתית עובדתית שעל פיה נעשה ביטוח תקף לפני 31.12.90. להשגתה של התכלית האמורה נקטו הצדדים כמה צעדים שהעיקריים שבהם היו שניים: צירוף רשימה שמית להסכם של כ-3000 עובדי אל על שאליהם התייחס ההסכם וכן מסירת שיק על סך 730,000 ₪ לתשלום הפרמיה לחודש. שני אלה נועדו לאפשר לנתבעות להציג לממונה על שוק ההון מצג שלפיו הסכם הביטוח נקשר לפני שחל השינוי בתנאי הביטוח. לאור האווירה ששררה במו"מ בסוף דצמבר 1990 אין להניח שמי מהנתבעות נתנה דעתה מה השלכה תהיה לניסוח ההסכם שביניהן על עמלה שלה יהיו זכאים התובעים. אחדים מאלה שנטלו חלק במו"מ העידו בפני (ד"ר פרג, מנכ"ל לה נסיונל באותה עת, עו"ד א' בן ישראל, יועצה המשפטי של אל על וראובן וירובניק) על הבעיות שעסקו בהן לקראת סיומו של המו"מ, כמו למשל כניסתה של הפניקס לעסקה תחת לה נסיונל. איש מהם לא אמר שבאותן שעות אחרונות של מו"מ לחוץ, התייחסו לעמלה שלה יהיו זכאים התובעים. תקפות ההסכם ב-31.12.90 6. טוענת הפניקס כי הסכם הביטוח היה מבוסס על זכותם של עובדי אל על שברשימה להצטרף לביטוח, וזאת לאחר שכל אחד ואחד מ-3000 העובדים יקבל ייעוץ אישי, תוך התחשבות בנתונים האישיים שלו. לדברי הפניקס ברור היה לכל, שקיומו של אותו יעוץ ל-3000 איש יצריך זמן ניכר. לטעמה של הפניקס, רק באותו מעמד של יעוץ על ידי מנחם קלי ועובדיו, עמד כל עובד לחתום על הצעת ביטוח ורק לאחר חתימתו היה נחשב כמי שהצטרף לביטוח. אם כך הם הדברים הרי נסתר טיעונם של התובעים כי ביום 31.12.90 נעשה ביטוח ל-3000 עובדי אל על, באשר במהלך הזמן הצטרפו להסכם הביטוח רק כמה מאות עובדים. 7. טיעונן של הנתבעות אינו מתיישב עם התכלית שלשמה נחפזו הנתבעים לחתום על ההסכם עוד ב-31.12.90. הנתבעות הגדילו לעשות בהקנותן להסכם שנחתם ביום 31.12.90 תוקף מיום 1.12.90. בסעיף 9 להסכם נאמר במפורש כי: "כל העובדים המבוטחים על פי חוזה זה יהיו מבוטחים בביטוח חיים החל מיום 1.12.90 ועד הגיעם לגיל 65." מכאן עולה במפורש כי עובדי אל על שברשימה הנספחת להסכם מיום 31.12.90 מבוטחים על פי ההסכם. יתר על כן תוקף הביטוח הוא מיום 1.12.90. דברים אלה עולים בקנה אחד עם כוונתם של הצדדים לעשות הסכם ביטוח שחלים עליו התנאים המשופרים שניתן היה ליהנות מהם עד 31.12.90. 8. אופיניים לגישת המשתתפים במו"מ בסוף דצמבר 1990 דבריו של ראובן וירובניק שב-1990 שימש מנהל כח אדם. וירובניק טיפל מטעם אל על בעריכת הביטוח הפנסיוני. וירובניק הציג בפני בית המשפט את גרסתן של הנתבעות שלפיה היה קיום הביטוח לגבי כל עובד מותנה במילוי טפס הצעה על ידו. כאמור על פי גרסה זו ב-31.12.90 לא נעשה ביטוח. כאשר העד נשאל איך הביטוח יכול להיות מותנה במילוי הצעה בעתיד, כאשר הועברו שמות של למעלה מ-3000 עובדי אל על וסך של 730,000 ₪, השיב העד (ע' 491): "אמרתי כל הזמן, החתימה באותו יום ב-31 לחודש היה לצורך קליטת הנושא של הבטחת התשואה, לא נכנסנו בכלל לפירוט." לשאלת בית המשפט איזה ביטוח היה לעובדים ב-1.1.91 למחרת החתימה והעברת הסכום של 730,000 ₪, השיב העד (ע' 491): "אני אחזור על זה שוב, לא ידענו איזה ביטוח אנחנו קונים לעובדים, מה שהיה חשוב לנו שאותם אלה שיבחרו להיכנס לפניקס תהיה להם הבטחת תשואה, כב' השופט: זאת אומרת אם ב-1.1. נצא מהנחה שעוד איש לא מילא הצעה, לא היה שום ביטוח? ת. נכון זה מה שקרה..." דברים אלה משקפים את גישתן של הנתבעות שמצד אחד עשו הכל כדי שביום 31.12.90 יהיה ביניהן הסכם ביטוח תקף לשם הבטחת התשואה, אך מצד שני לצורך ההליך שבפני טענתן היא שביום 31.12.90 לא נקשר הסכם ביטוח תקף, באשר זה היה מותנה במילוי טופסי ההצעה על ידי העובדים. 9. לאור כוונתן של הנתבעות להבטיח את התשואה, דבר שניתן היה להשגה אך ורק אם הסכם הביטוח היה תקף ב-31.12.90, הנני קובע כי אכן ב-31.12.90 נעשה הסכם ביטוח תקף ל-3000 עובדי אל על שברשימה הנספחת להסכם. לכאורה קביעתי זו אינה מתיישבת עם תקופת ההתלבטות שבמהלכה ניתנה לכל עובד האפשרות שלא להיות מבוטח. אין זו אלא יצירת מנגנון לביטול חוזה הביטוח. צודקת הפניקס בטענה בסיכומיה כי זכות הביטול מעוגנת בסעיף 45 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. בעוד שהחוק קובע את זכות הביטול, כאן הצדדים הרחיבו בענין זה. אך אין בכך כדי לסטות מהאמור בהסכם הביטוח ומכוונת הנתבעות כי ביום 31.12.90 נכרת הסכם ביטוח תקף לצורך הבטחת התשואה. מהות הביטוח 10. כפי שצויין מקובל על התובעים כי על מנת שיהיו זכאים לעמלה הנתבעת היה הביטוח צריך להיות בתמהיל של 90/10, דהיינו 90% מהפרמיה מיועד לחסכון ו-10% לסיכון. טוענות הנתבעות כי לכל אחד מהעובדים ניתנה האפשרות שלא לבטח עצמו כלל או לבחור בתמהיל אחר. לאור זאת טוענות הנתבעות כי ב-31.12.90 לא נעשה הסכם ביטוח בתמהיל כלשהו. נראה שאשר נאמר קודם לענין תקפו של הסכם הביטוח ביום 31.12.90 יפה אף כאן. אם באותו יום נקשר הסכם ביטוח הרי ממילא היה זה ביטוח מוגדר בתמהיל מסויים, גם אם נשמרה למבוטחים האפשרות לשנות את התמהיל. לאור האמור הנני קובע כי התקיימו התנאים המזכים את הנתבעים בעמלה בגין ההתקשרות בחוזה ביטוח ביום 31.12.90. סכום העמלות 11. התובעים פירטו בכתב התביעה ובסיכומים את הסכומים שלהם הם זכאים. סכומים אלה מושתתים על ההנחה שהתובעים זכאים למלוא העמלה בגין ביטוח 3000 עובדי אל על למשך מלוא התקופה. הפניקס טוענת כי דרך זו לחישוב העמלות נולדה אך ורק לצורך התביעה וכי התובעים עצמם לא סברו כי זכאים הם לעמלה בשיעור הנתבע על ידם בבית המשפט. אם צודקים התובעים בטיעונם, הרי זכאותם למלוא העמלה הנתבעת קמה להם עם חתימת הכם הביטוח ב-31.12.90, ובאותו יום ניתן היה לחשבו. אלא שהתובעים לא כך סברו קודם להגשת התביעה. דבר זה נלמד מתרשומת מיום 6.9.92 החתומה על ידי התובעים (ת/30). תרשומת זו מתייחסת לחוב של התובעים ללה נסיונל בסכום העולה על 350,000 ₪. בתרשומת נאמר כי החוב יוחזר על ידי התובעים מעמלות שתגענה לתובעים. על פי גישתם של התובעים בבית המשפט, כשנתיים לאחר כריתתו של הסכם הביטוח, הגיעו לתובעים עמלות שהסתכמו במליוני שקלים. אם אכן סברו התובעים ב-6.9.92 כי מגיעים להם מליוני שקלים כעמלה, מה טעם ראו להסכים כי החוב יוחזר מעמלות שתגענה (בלשון עתיד) לתובעים. נראה שבאותו שלב, כשנתיים אחרי ההסכם בין הנתבעות, סברו התובעים ממש כעדים שהופיעו בבית המשפט כי "עמלה היא פונקציה מהפרמיה והפרמיה משולמת כשהפוליסה בתוקף ורק אז מקבלים עמלה" (ד"ר פרג בע' 101). דברים דומים נשמעו גם מפי עדים אחרים שהתובעים הביאו לעדות: חכמי (ע' 59) וינרב (ע' 388). 12. לעמדת התובעים כי זכאים הם לעמלה גם בגין פוליסות שאינן תקפות אין תימוכין לא בראיות שבפני ולא בספרות המשפטית. התובעים מנסים להשלים חסר זה בכנותם את העמלה "דמי תיווך" וברצותם לדמות את מעמדם לזה של מתווכי מקרקעין. לדרכם זו של התובעים אין תימוכין. בהעדר הסכם מפורש שיאמר אחרת, יש חשיבות למקובל בין הבריות, או בתחום עיסוק מסויים. כאמור לא ניסו התובעים לסתור את הראיות (שרובן באו מפי עדיהם) כי סוכן ביטוח מקבל עמלה הנגזרת מפרמיה שמקבל המבטח. עד כמה גישתם של התובעים מופרכת ניתן לראות מטיעונם לענין "דמי הגביה." התובעים מרכיבים את הסכום שלו הם זכאים מעמלות, עמלות סופר, מענקים וכן דמי גביה. דמי הגביה שלזכות להם טוענים התובעים הם בסכום העולה על 30 מליון ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה נגזר מסך הפרמיות (סעיף 5 לתגובה לסיכומי הנתבעות). גם אם יש טעם בדרכם של התובעים לזכות לעמלה בגין עסקה שסייעו לקשור, משנכרתה העסקה, אין שמץ של הגיון לזכותם לדמי גביה בגין פרמיות שלא נגבו ושהפניקס לא היתה זכאית לגבותן. העולה מכל אלה הוא שאמנם זכותם של התובעים לעמלה קמה עם חתימת ההסכם ב-31.12.90 אלא שסכומי העמלה נגזרים מסכומי הפרמיה שהפניקס היתה זכאית לקבל. משבוטל הביטוח של רבים מהעובדים, אין להפניקס זכות כזו כלפיהם. 13. הפניקס טוענת (סעיף 624 לסיכומיה) כי "שילמה לתובעים עמלות בגין כל פוליסה שהונפקה עבור עובדי אל על ושהינה בתוקף." חישוב הסכום המגיע לתובעים נעשה בהנחה שזכאים הם למלוא העמלה בגין 3000 מבוטחים על פי התמהיל של 90% חסכון ו-10% סיכון. התובעים לא טענו ולא הוכיחו את המגיע להם על פי פוליסות הביטוח התקפות. בסיכומיהם (בע' 28) נטען כי הפניקס לא הואילה לשלם לתובעים אף את העמלות שאינן שנויות במחלוקת, בגין פוליסות שלשיטתה הוצאו בפועל. אולם לאורך כל ההליך לא נטען ולא הוכח באיזה סכום מדובר. התוצאה היא שאין התובעים יכולים לזכות בעמלות הנתבעות על ידם מהפניקס. הפרת חוזה על ידי הפניקס 14. התובעים ניסו לטעון לעילות חלופיות כלפי הפניקס כאשר העיקרית שבהן היא פיצויים על הפרת חוזה. אולם תיאור הדברים במהלך פסק הדין שולל גם דרך תביעה זו. הפניקס לא הפרה חוזה כלשהו שבינה לבין התובעים. אשר קרה הוא שעובדי אל על בחרו להביא לביטול הביטוח שנעשה עבורם ב-31.12.90, בין על פי זכותם על פי ההסכם עם הפניקס ובין מכח זכותם על פי החוק. התביעה נגד אל על 15. טענתם העיקרית של התובעים כלפי אל על (סעיף 40 לכתב התביעה המתוקן) היא שזו גרמה להפרת חוזה של הפניקס עם התובעים. משדחיתי את טענות התובעים כלפי הפניקס ואין לייחס לה הפרת הסכם עם התובעים, נופלת גם הטענה כי אל על גרמה לאותה הפרה. יתר על כן, על התובע על פי סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] להראות כי גרם הפרת החוזה נעשתה בלי צידוק מספיק. אם אכן פעלה אל על לביטול הפוליסות, נעשה הדבר בגדר חובותיה כלפי עובדיה ומתוך דאגה להם ואין לראות את מעשיה כחסרי צידוק. סוף דבר 16. תביעה זו נוהלה בצורה בזבזנית והובאו ראיות מרובות שלא היה בהן צורך. על העובדות החשובות לא היתה מחלוקת, אלא על פרשנותם של מסמכים ודברים שנאמרו. כל זאת ניתן יהיה לעשות בצמצום. הגדילה עשות הפניקס בהגישה סיכומים בכתב בהיקף נרחב, תוך מודעות כי אכן כך היא עושה (פסקה 34 לסיכומים). בנסיבות אלה נראה שראוי כי פסיקת ההוצאות תיתן ביטוי למרות רוחו של בית המשפט מאופן ניהול ההליך. במהלך הדברים הרגיל ראוי היה כי התובעים שתביעתם נדחתה יחוייבו בהוצאות בסכום ניכר. לאור אשר אמרתי לא אנהג כך. הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים ביחד ולחוד לשלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט בסכום של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ. עמלות סוכן ביטוחסוכן ביטוח