כמה כסף מקבלים מביטוח רכב על 5% נכות בשורש כף יד ? 1. העובדות, הצדדים וההליך התובעת ילידת 12.9.1972, ומעצבת גרפית במקצועה (להלן:- "התובעת"). ביום 30.1.01 נסעה התובעת בקטנוע, מ.ר. 10-598-75, ובמהלך נסיעתה נפגעה בתאונת דרכים, ונגרמו לה נזקי גוף (להלן:- "התאונה"). בעת התאונה ביטחו הנתבעות את נהיגתה של התובעת ברכב הנ"ל, ובישיבת יום 11.5.03 הודו בחבותן לפצות את התובעת על נזקיה בגין התאונה. לפיכך, נותרה במחלוקת אך שאלת גובה נזקיה של התובעת, ולצורך הכרעה בשאלה זו מילאו הצדדים את ידי, כי אפסוק על דרך הפשרה עפ"י סעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. 2. מהות הפגיעה ממקום התאונה הועברה התובעת לחדר המיון של בי"ח איכילוב, שם אובחנו חבלות בשורש כף יד שמאל ובברך שמאל. לאחר כשבועיים ימים אובחן שבר בעצם הסירה בשורש כף יד שמאל וידה של התובעת הושמה בגבס למשך כחודש וחצי. התובעת המשיכה להתלונן על כאבים בברך שמאל, וביום 23.10.01 עברה ארטרוסקופיה, במהלכה אובחן קרע במיניסקוס החיצוני שנתפר, ורגלה של התובעת הושמה במכשיר לייצוב הברך למשך כחודש וחצי. האורטופד ד"ר ולנטין ז'טלני מונה כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, לשם הערכת נכותה של התובעת בעקבות התאונה. בחוות דעתו מיום 11.8.02 (ת/1) העריך המומחה, כי נותרה לתובעת הגבלה קלה ביותר בתנועות המפרק של שורש כף יד שמאל וכי ההגבלה בכיפוף הברך, ממנה היא סובלת, אינה גורמת להפרעה תפקודית כלשהי ואינה מתבטאת בנכות. בשל אותה הגבלה קלה ביותר בתנועות שורש כף יד שמאל, קבע ד"ר ז'טלני, כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 5% עפ"י סעיף 35(1) א-ב לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (בהתאמה). ב"כ הצדדים היפנו אל ד"ר ז'טלני שאלות הבהרה, ובתשובותיו מיום 12.10.02 (ת/2) הבהיר המומחה, כי לא מצא בבדיקתו הקלינית כל ממצא, המעיד על קרע במניסקוס ואין ב-MRI, אשר פוענח כ"מעלה חשד לקיומו של קרע של המניסקוס הקדמי, באבחנה מבדלת - שינויים אחרי ניתוח", כדי לשנות מסקנה זו, שכן אין ב-MRI אפשרות להבחין בין קרע לבין שינויים במניסקוס לאחר ניתוח, ובמקרה שכזה - הבדיקה הקלינית היא הקובעת. לבקשת ב"כ התובעת נחקר ד"ר ז'טלני על חוות דעתו, ובחקירתו מיום 9.7.03 הבהיר המומחה, כי התובעת סבלה מקרע מינימלי במניסקוס, אשר נגרם, ככל הנראה בתאונה, ואולם, ככל שב-MRI אין לדעת במדויק, האם מדובר בקרע במניסקוס או שמא בשינויים שנגרמו לאחר הקרע, הרי שבבדיקה קלינית ניתן לקבוע זאת בוודאות (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 16-29), וכמו כן - לו אכן היתה התובעת סובלת עדיין מקרע, יש להניח שהיתה מופנית לארטרוסקופיה חוזרת (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 14). עוד שלל המומחה את הקשר שבין התאונה לבין תלונותיה של התובעת על כאבים בהליכה, בעמידה ובריצה, במיוחד לאור עברה הרפואי של התובעת (וראה: נ/1 והמפורט בסעיף 4(א) לסיכומי הנתבעות, על נספחיהם), כמו גם הימצאם של שינויים ניווניים כבר כ-5 חודשים לאחר התאונה (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 19-29), וכן בשל העדר כל ממצא אוביקטיבי (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 15-16; עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 2-3). ד"ר ז'טלני אישר את תקופות אי הכושר שקבע המל"ל (3 חודשים לאחר התאונה וחודש וחצי לאחר הניתוח שעברה התובעת בברכה). עוד הבהיר ד"ר ז'טלני בחקירתו, כיצד נקבעה הנכות - "קבעתי את הנכות בגלל שני הדברים, גם בגלל הסיכוי שהמניסקוס אולי השתנה בעקבות התאונה וגם בשל ההגבלה המזערית ביד..." (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 18-19). ד"ר ז'טלני לא שלל בחקירתו שהקרע במניסקוס היה קיים עובר לתאונה וגדל בשל התאונה, וכי אותה הגבלה מזערית בסוף תנועת כיפוף היד, שאיננה מפריעה בחיי היום יום, נובעת מעברה (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 3-29 וראה המפורט בסעיף 4(ב) לסיכומיה הנתבעות), אך למעט קיומו של שבר בשורש כף יד שמאל משנת 1987 ורישומים רפואיים על בעיות בברכיים מהשנים 1982-1986, אין בנמצא כל תיעוד רפואי רלבנטי מאז שנת 1987 ועד למועד התאונה, דהיינו במשך כ-14 שנה! לאור כל האמור לעיל, אני רואה לנכון לקבוע, כי המלצתו של ד"ר ז'טלני להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת בשיעור 5%, נותרה על מכונה ולא קועקעה. למעלה מן הצורך יאמר, כי התאונה הוכרה כ"תאונה בעבודה" ע"י המוסד לביטוח לאומי, ברם נכון ליום כתיבת פסק הדין, טרם הומצאה כל קביעה של הוועדות הרפואיות במל"ל בדבר נכותה של התובעת, אם אכן ניתנה קביעה שכזו. 3. נזקיה של התובעת מספר ראשי נזק פירט ב"כ התובעת בסיכומיו בכתב ואבחנם כסידרם. א. נזק שאינו נזק ממון (כאב וסבל) לבית המשפט מסור שיקול הדעת לפסוק לנפגע עד 10% מן הסכום המכסימלי עפ"י תקנה 2 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1970, ואולם פסיקת פיצוי בשיעור זה מהווה חריג, וככל חריג, יש לפרשו על דרך הצמצום (ע"א 284/88 גבאי נ' פוגל, פ"ד מו(4) 837, 842; ע"א 583/89 כראדי נ' דן, פ"ד מה(3) 133, 135). בנסיבות הענין, משסבלה התובעת משבר בשורש כף היד ומקרע במניסקוס ומשנצרכה לניתוח ארטרוסקופיה לתיקון הקרע, אני רואה לנכון לפסוק את הסכום החריג של 14,500 ₪, הקרוב למלוא סמכותי בהתאם לתקנות הנדונות. ב. הפסדי שכר בעבר בסיכומי התובעת נטען, כי עד לסוף שנת 2000 עבדה התובעת כמעצבת שכירה במספר חברות, וזאת עבור שכר ממוצע, המסתכם בערכו דהיום לכדי 4,500 ₪, קרי - פחות מהשכר הממוצע במשק. עוד נטען, כי התובעת פתחה עסק עצמאי מבטיח בסוף שנת 2000 והשתכרה סכומים זעומים בתחילת דרכו של העסק, עד שאין תימה, כי מאז התאונה חל גידול בהכנסותיה של התובעת, וזאת למרות ההפסדים הכבדים שספגה בעקבות התאונה. לטענות אלו של ב"כ התובעת מספר כשלים, ואלו הם - א. צורפו תעודות אי כושר מיום 30.1.01 ועד ליום 21.4.01, קרי למשך חודשיים ושלושה שבועות, ולמשך 45 ימים נוספים, החל מיום 23.10.01 ועד ליום 6.12.01, ואולם לא הוצגו דיווחים חודשיים/דו-חודשיים לתקופות אלו ומקבילות להן, ואין לדעת, האם אכן לא היתה לתובעת כל הכנסה שהיא באותן תקופות. ב. עפ"י אישור דמי פגיעה מיום 24.2.02, אשר צורף לסיכומי התובעת, מסתבר שההכנסה החודשית המדווחת של התובעת עובר לתאונה הסתכמה בסכום נומינלי של 1,535 ₪ בלבד. ג. עפ"י תצהיר תשובותיה לשאלון, אשר צורף לסיכומי התובעת, היא עובדת כעצמאית מאז חודש מרץ 2000 ומנהלת ספרים מאז אותו מועד. דא עקא, שהתובעת טרחה לצרף דו"ח שנתי של מס הכנסה לשנת 2001 בלבד ולא טרחה לצרף דו"חות משנים הקודמות לשנה זו ומשנים מאוחרות יותר, על מנת שאפשר יהיה להתרשם מיכולותיה של התובעת, מפוטנציאל הכנסותיה ומהפסדיה. ויוזכר - כי העובדה שבעל דין יכול היה להביא עדויות וראיות לתמיכה בטענותיו, ולא עשה כן, מעוררת מדרך הטבע את החשד, כי הוא חושש מעדותם ומחשיפתם לחקירה שכנגד, ואי הבאת עדים והראיות יוצרת הנחה לרעתו, לפיה עדותם היתה עלולה לחזק את עמדת הצד שכנגד (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, ואח', פ"ד מה(4) 651, 658; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמאית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602). אי לכך, הצעתו של ב"כ התובע, לפיה - יוצע לתובעת פיצוי בשיעור 14.5% משכר המינימום במשק בתקופות אי הכושר, ומיני אז - בשיעור 14.5% מבסיס שכר של כ-5,000 ₪, אין לה כל אחיזה בראיות המעטות שהוצגו. ודוק - הלכה מושרשת היא, כי יש להוכיח הן את עצם קיומו של הנזק המיוחד והן את גובהו (וראו: ע"א 355/80 אניסימוב נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809; ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא(5) 241, 255), וכזאת לא עשתה התובעת. יחד עם זאת, משבפסק דין של פשרה עסקינן ומשלא יכולה להיות מחלוקת, לגבי קשייה של התובעת לעבוד כמעצבת גרפית לאחר שבר בשורש כף היד (וגם אם ביד לא דומיננטית) ובשל פגיעה בברך, המקשה על הכיפוף, יפסק לתובעת בראש נזק זה פיצוי בגין העבר בסכום גלובלי של 5,000 ₪ וזאת מעבר לדמי הפגיעה ששולמו ע"י המל"ל. ג. הפסד כושר השתכרות לעתיד התובעת טוענת בסיכומיה בכתב להפסד בשיעור 14.5% מהשכר הממוצע במשק, וזאת עד גיל 65 ובהיוון מתאים. יחד עם זאת, אין לכחד, כי התובעת היתה בת 29 בעת התאונה והכנסותיה אף לא התקרבו לשכר הממוצע במשק. כך בקרן מאירי בע"מ השתכרה התובעת בחודשים ינואר-אפריל 2000, לפי התלושים שהוצגו, בממוצע סך של 3,948 ₪ או 4,220 ₪, משוערך להיום. וכך, בסטודיו ויטרא בע"מ השתכרה התובעת בחודשים אפריל-אוגוסט 2000 בממוצע סך של 2,600 ₪, או 2,787 ₪, משוערך להיום. וכך, בכל שנת 2001 היו הכנסותיה של התובעת מעסק (ברוטו בניכוי מס הכנסה) בסך של 2,709 ₪ בממוצע לחודש, או 2,870 ₪ נכון ליום כתיבת פסק הדין. בנסיבות אלו, נוכח חוות דעתו של ד"ר ז'טלני וחקירתו בבית המשפט, לפיהן - נודעת לנכותה השפעה קלה מאוד על יכולת תפקודה היומיומית; נוכח העדר ממצאים אוביקטיביים אליבא דד"ר ז'טלני, המצדיקים את תלונותיה של התובעת; נוכח קידומה של התובעת בשטח המקצועי והשבחת הכנסותיה, וזאת לדבריה שלה; ומאידך גיסא - משאישר ד"ר ז'טלני, שאדם הסובל מממצאים כפי שסובלת התובעת, עלול לסבול מכאבים בברך (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 19-24) ולאור גילה הצעיר של התובעת, אני רואה לנכון לפסוק לתובעת, בגין הפגיעה בכושר השתכרותה העתידי למותר שנותיה כאישה עובדת, את השיעור של 1.5% מהשכר הממוצע במשק נטו עד הגיעה לגיל 65 כנדרש ובמעוגל, קרי - את הסכום של 23,004 ₪. ד. עזרת הזולת בעבר ובעתיד לטענת התובעת, נזקקה לעזרת הזולת בניהול משק הבית, כמו גם, בביצוע פעולות מחוץ לביתה, ועזרה זו ניתנה לה ע"י חברים ובני משפחה קרובים. לא נטען וממילא לא הוכח, כי עזרה זו חרגה מעזרה סבירה של בני משפחה קרובים ושל חברים בנסיבות המקרה ו/או כי מי מבין אותם שהושיטו עזרה לתובעת, סבל מנזק של ממון עקב מתן העזרה [וראה: ד' קציר "פיצויים בשל נזק גוף" (הוצאת כרמל - מהדורה רביעית, תשנ"ח) בעמ' 561 - 565].. גם לגבי העתיד, לא למותר להזכיר את קביעותיו של ד"ר ז'טלני, לפיהן - אין לתובעת כל הגבלה בטווח התנועה וכי הבסיס לתלונותיה של התובעת אינו כה מוצק. יחד עם זאת, סבלה התובעת מפגיעות אקוטיות ומתקופות אי כושר לא מבוטלות, ולפיכך יפסק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 3,500 ₪. ה. הוצאות לסיכומיה בכתב צירפה התובעת מספר קבלות. חלק מהקבלות מתייחס להוצאות המשפט (כגון: תשלומי אגרה, תשלום בגין חוות דעת והעתקת תיעוד רפואי) ואילו יתרתן, המתייחסות להוצאות רפואיות, מסתכמות, נכון ליום כתיבת פסק הדין בסכום של 1,136 ₪. כן יש לקבל טענתה של התובעת, כי נצרכה לשלם בגין הוצאות נסיעה לשם קבלת כל אותם טיפולים רפואיים רבים, לגביהם הוצג תיעוד רפואי, אם כי, כפי שעולה מסיכומי הנתבעות, המשיכה התובעת להשתמש בקטנועה גם לאחר התאונה. לפיכך, יפסק לתובעת סכום ההולם את ההוצאות שהוציאה, וזאת בסך של 2,500 ₪. ו. ניכוי תשלומי מל"ל מסכומי הנזק שנפסקו לתובעת, יש לנכות את מענק הנכות שקיבלה התובעת ו/או שתקבל התובעת מן המוסד לביטוח לאומי. כיוון שטרם הוצגה כל ראיה שהיא לגבי קביעת הנכות הרפואית ע"י הוועדה הרפואית של המל"ל ובעקבות זאת - לגבי סכום המענק שישתלם לתובעת, יעוכב ביצוע פסק הדין למשך 90 יום, על מנת לאפשר לתובעת למצות את ההליכים במל"ל, שאם לא כן יבוצע ניכוי רעיוני בשיעור 5%. 4. סיכום סופו של יום, אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בגין נזקיה כדלקמן: א. בגין נזק שאינו נזק ממון - 14,500 ₪ ב. בגין הפסדי שכר בעבר - 5,000 ₪ ג. בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד - 23,004 ₪ ד. בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד - 3,500 ₪ ה. בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר - 2,500 ₪ סה"כ - 48,504 ₪ על הסכומים האמורים יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ וכן ישאו הנתבעות באגרת המשפט וישתתפו בהוצאות התובעת בגין חוו"ד, חקירת המומחה ובאיסוף החומר הרפואי בסך של 3,000 ₪, וזאת בהתחשב בכך שמדובר בהוצאות משפט סבירות מחד גיסא, ובעובדה שהתובעת יכולה היתה לפנות למל"ל, שם היתה נקבעת נכותה חינם אין כסף. כל הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. משהסכימו הצדדים, כי ינתן פסק-דין של פשרה, ומשחסכו זמן שיפוטי רב ויקר, תחושב יתרת האגרה בהתחשב בכך שמדובר בפשרה.כף הידרכבנכותשאלות משפטיותביטוח רכב