1. התובעת, ילידת 8.4.1952, נפגעה בתאונת דרכים ביום 31.10.2000. אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 2. הפגיעה א. התובעת פנתה לקופת חולים רק למחרת התאונה, התלוננה על כאבי ראש, כתף וצוואר. הומלץ לה על אנלגטיקה בלבד. ב. התובעת היתה במעקב רפואי רצוף ואובחנה כסובלת מפגיעה מסוג צליפת שוט. ג. התובעת היתה באי כושר עד יום 17.12.00. ד. התובעת קיבלה 18 טיפולי פיזיוטרפיה. ה. בדיקת CT מיום 13.11.00 העלתה: "בלט דיסק אחורי וימני של הדיסק בגובה 3C-2C. אוסטיופיט אחורי קטן. בלט דיסק אחורי קטן בגובה 6-5C בלט דיסק אחורי וימני בגובה 7C-6C הבלטה אחורית קלה של הדיסק עם לחץ קל על השק הטקאלי בגובה 4-3L היפוטרופיה פאצטלית ועיבוי של ליגמנטום פלווס המיצרים במידה קלה את חלל התעלה בגובה 5-4L בלט דיסק אחורי וימני קטן הלוחץ במידה קלה על השק הטקאלי בגובה 1S-5L". ו. ד"ר קורן, אשר נתמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, היה בדעה כי: "למען הסר ספק ערכתי לנ"ל בדיקה קלינית מלאה השוואתית של שתי הכתפיים. ללא הפרעה בטווח התנועות, כולל מעל גובה מישור חגורת הכתפיים. בדיקה תקינה. עמוד שדרה צווארי - התנועות של עמוד השדרה צווארי, מלאות ותקינות בכל הכיוונים. ללא קיפוח נוירולוגי, הנובע מפגיעה בעמוד שדרה צווארי. בבדיקת העזר CT של עמוד שדרה צווארי, נראו בלטי דיסק מינימאליים בין חוליות הצוואר. הממצאים בבדיקת עזר זאת, אינם עולים בקנה אחד עם ממצאי הבדיקה הקלינית התקינה. עמוד שדרה מותני - בבדיקה הקלינית טווח התנועות מלא בכל הכיוונים. הבדיקה הנוירולוגית הנלווית לעמוד שדרה מותני תקינה. בבדיקת העזר CT עמוד שדרה מותני הודגמו בלטי דיסק מותני, לדעתי ללא לחץ משמעותי. בכל מקרה ממצאי בדיקת העזר אינם עולים בקנה אחד עם ממצאי הבדיקה הקלינית התקינה. המהלך הרפואי בעקבות התאונה הנדונה בתחום האורטופדי מצומצם ביותר ואינו תומך בהתהוות כרונית של מצב ראשוני אקוטי. בסיכום לדעתי לא נותרה לגב' אלמוג תמר נכות אורטופדית צמיתה בכלל התאונה הנדונה לגבי עמוד שדרה צווארי ועמוד שדרה מותני. כל זאת על פי המופיע בקובץ התקנות של המוסד לביטוח לאומי". ז. בתשובות לשאלות הבהרה העריך ד"ר קורן נכותה הזמנית של התובעת כדלקמן: אי כושר מלא - חודש וחצי; שלושה חודשים נכות זמנית 30%; שלושה חודשים נוספים 20% נכות זמנית ושלושה חודשים נוספים 10% נכות זמנית. ד"ר קורן עומת שוב עם ממצאי בדיקות העזר והיה בדעה כי: "אינני סבור שיש בכך ללמד על סבירות גבוהה להיווצרות ממצאים אלה בעקבות התאונה הנדונה. מדובר בממצאים בבדיקות עזר בלבד שאינם עולים בקנה אחד עם ממצאי הבדיקה התקינה". ועל כן אין בהם לדעתו, כדי להעיד על החמרה או סבל רב יותר בעת חילופי מזג אוויר בעתיד. ד"ר קורן נותר איתן בדעתו כי לא נותרה לתובעת נכות לצמיתות. ח. לאור האמור לעיל, ומשלא נחקר ד"ר קורן, נותרה חוות דעתו בלתי מעורערת והנני קובעת כי לתובעת לא נותרה נכות כתוצאה מפגיעתה בתאונה הנדונה. 3. נזקים א. הפסד השתכרות 1. התובעת היתה באי כושר מלא אשר אושר ע"י ד"ר קורן עד יום 17.12.00 (נספחים א', ב', ד', ו', ט' ו-י' לסיכומי התובעת). התובעת קיבלה מלוא שכרה ממעבידתה, מדינת ישראל, אך מאחר והתאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, היתה התובעת זכאית לדמי פגיעה שהנתבעות היו זכאיות לקזז מסכום הפיצוי ועל כן אינה זכאית לפיצוי עבור תקופה זו. 2. לטענת התובעת, לאחר התאונה, חלה ירידה בהשתכרותה עקב ירידה במספר השעות הנוספות אשר ממנה נגזרה גם ירידה בתשלומי האש"ל. 3. נכויות זמניות של 30% ופחות אשר אינן מונעות עבודה בהיקף מלא אינן צריכות להשפיע על ביצוע שעות נוספות ואכן בחודשים 2/01, 3/01, 6/01 7/01 ו-8/01 עבדה התובעת כמספר השעות הנוספות שעבדה בממוצע בחודשים שלפני התאונה ועל כן אין העובדה שבחודשים אחרים עבדה פחות כדי להוכיח קשר לתאונה והשלכותיה. בחודשים 12/00 ו-5/01 אכן לא עבדה התובעת שעות נוספות אך לא עבדה שעות נוספות גם ב-10/01 כשהתאונה ארעה ביום האחרון של אותו חודש, משמע, השעות הנוספות לא היו קבועות אלא פונקציה של דרישות או רצון התובעת ושוב אין בהעדרן כדי להוכיח קשר לתאונה. 4. לאור האמור לעיל, מן הראוי היה לדחות הדרישה להפסד השתכרות נוסף אך לאור העובדה כי בחודשים 11/00, 12/00 ו-1/01 עבדה פחות שעות נוספות, אם בכלל, נראה לי לנכון לפצותה בסכום גלובלי על חשבון הסיכון שיש קשר בין הפסד זה לפגיעה בתאונה בסך 5,000 ₪. 5. "... ממה שנקבע בע"א 147/87, אין בשום פנים להבין - כפי שמשתמע מטעון ב"כ המערערת (ומטעון ב"כ התובעת בענייננו - מ.ש.) - שגם כשלא נותרה נכות, סביר להניח שנגרמה פגיעה בכושר השתכרותו של התובע. בדרך כלל, כשאדם נשאר מוגבל בדרך כלשהיא בכושר עבודתו, מוצא הדבר את ביטויו בנכות כלשהיא, פשיטא, משלא נותרה לו נכות כלשהיא - לא נפגע כושר השתכרותו. רק במקרים חריגים ביותר, תיתכן אפשרות שנוצרה הגבלה כלשהיא בכושר ההשתכרות, על אף שלא נותרה לתובע כל נכות. כזה היה המקרה בע"א 146/87 (ע"א 834/88 עטיה ואח' נ' זגורי, פד"י מ"ה[1] 99, 162 - מ.ש.). ... אין ללמוד מהיוצא מן הכלל שם על הכלל" (ע"א 473/88 צנעני (קטינה) נ' צנעני ואח' [לא פורסם, מופיע בפדאור] מפי כב' השופט אור שכתב גם פסק הדין בערעור 147/87). המקרים החריגים בהם הוכרה הגבלה בכושר ההשתכרות על אף שלא נותרה כל נכות היו כשנמצאו ממצאים אשר לא מצאו ביטויים או כימותם בתקנות המל"ל כאמור בע"א 146/87 כץ ואח' נ' רוזנברג, פ"ד מ"ג (3) 421. 6. לאור קביעת ד"ר קורן, שלא עורערה, שלתובעת לא נותרה נכות לצמיתות, לאור חזרתה לעבודה בהיקף מלא כבר חודש וחצי לאחר התאונה וחזרתה לביצוע שעות נוספות בהיקף הממוצע של עובר לתאונה החל מ-3/01, אין מקום לפיצוי עבור הפסד השתכרות בעתיד. ב. הוצאות רפואיות, נסיעות ונלוות 1. כדין טוען ב"כ הנתבעים כי נזק מיוחד יש להוכיח. אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי: "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתימטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין... על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי" (הדגשה שלי - מ.ש.). (ציטוט מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 10-11). 2. התובעת לא המציאה ולו בדל קבלה או אישור על תשלום כלשהו ומשהוכרה התאונה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי, ממילא צריך היה גורם זה לשאת בכל ההוצאות הרפואיות לרבות הוצאות נסיעה לקבלת טיפולים רפואיים. 3. משלא הוכחו הוצאות בעבר, בוודאי שאין הנחה שיגרמו בעתיד, מה עוד שאם לא נותרה לתובעת נכות, אין מקום להניח כי תזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד עקב התאונה. 4. לאור האמור לעיל, הדרישה בראש נזק זה נדחית. ג. עזרת צד ג' התובעת לא הוכיחה העסקת עזרה בכלל ועלותה בפרט. כאישה עובדת במשרה מלאה, העובדת גם שעות נוספות ובגובה שכרה, סביר כי העסיקה עזרה גם ללא קשר לפגיעתה בתאונה הנדונה. הנכויות הזמניות ובמיוחד בגובהן הנמוך בוודאי אינן מהוות אינדיקציה לעצם העסקת העזרה בפועל. מאידך, התובעת היתה באי כושר מלא במשך חודש וחצי ועל כן נראה לי לנכון לפצותה בסך 1,500 ₪. ד. כאב וסבל "מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל (למרות שנקבעה נכות בשיעור 5% בלבד - מ.ש.). אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו. סעיף 2 (ב) קובע את מקסימום הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135). תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום" (ע"א 284/88 גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842). בענייננו, כשהתובעת לא אושפזה, לא נגרם לה שבר, לא נזקקה לטיפולים חודרניים, היתה באי כושר מלא חודש וחצי בלבד ונותרו לה נכויות זמניות קלות, אין הצדקה למכסימום הפיצוי על פי תקנה 2(ב) לתקנות הפלת"ד (חישוב נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, ועל כן נראה לי לנכון לפצותה בסך 10,000 ₪. ה. שכר המומחה משהוכרה התאונה כתאונת עבודה כמשמעה על פי דין והתובעת בחרה שלא לפנות למוסד לביטוח לאומי לקבלת דרגת נכות, אין הצדקה להטיל הוצאות המומחה על הנתבעות. 4. לאור האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעות, ביחד ולחוד לשלם לתובעת כדלקמן: א. הפסד השתכרות בעבר 5,000 ₪ ב. עזרת צד ג' בעבר 1,500 ₪ ג. כאב וסבל 10,000 ₪ סה"כ 16,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ. 5. הגזברות תגבה אגרה על פי תקנה 6(ב)(3) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987.עמוד השדרהבלט דיסק