1. בתאריך 6/8/96, במהלך עבודתו, נפגע התובע, יליד 4/61, בתאונת דרכים ונגרמו לו נזקי גוף. לפני תביעתו לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. בא כוחם המלומד של הנתבעים לא חלק על אירוע התאונה ועל חבותה הביטוחית של הנתבעת והמחלוקת התמקדה בשאלת גובה הנזק.   2. במהלך התאונה התהפך הרכב שבו נסע התובע והוא נחבל בראשו. התובע הוחש לבית החולים "אסף הרופא", שם התלונן על כאבי ראש ואובדן זכרון (מ/4). בבדיקה נמצאו, בין השאר, סימני חבלה בגולגולת ואובחן כי התובע סובל מ"חבלת ראש" ו"זעזוע מוח". הוצע לתובע להתאשפז להשגחה, אולם עקב מגוריו בירושלים דחה התובע את ההצעה ופנה באותו יום לבית החולים "הדסה" שבעיר מגוריו. בתעודת השחרור מבית החולים "הדסה" (מ/6) נרשם, כי הוא התקבל "לאחר חבלת ראש וחשד לזעזוע מוח". התובע אושפז בבית החולים להשגחה למשך 3 ימים ושוחרר עם המלצה למנוחה בבית למשך 10 ימים ומעקב רפואי. בתעודת השחרור מצויין, כי בעת השחרור מבית החולים עדיין סבל התובע מכאבי ראש ומאובדן זכרון לעבר (יתר התופעות של אובדן הזכרון חלפו).   3. מהתיעוד הרפואי עולה, כי ביום 1/9/96, כ- 3 שבועות אחרי התאונה, בעת שהתובע נבדק במרפאה נוירוכירוגית בהדסה, עדיין היו קיימות "תלונות של כאבי ראש, חוסר ריכוז וחולשה כללית", היכולות לאפיין מצב של זעזוע מוח, אולם בה בעת ציין כי "לפי הרגשתו הסובייקטיבית יכול לעבוד משרה חלקית", ובהתאם לכך נמנע הרופא המטפל מהמלצה על מנוחה מוחלטת והסתפק בהמלצה "להימנע משמש וממאמץ פיזי קשה" (מ/8). למשמעותה של תעודה זו נחזור בהמשך.   4. בדצמבר 96 התלונן התובע לפני הרופא המטפל כי מדי פעם הוא סובל מכאבי ראש עזים ומחולשה כללית. הרופא ציין כי מדובר במצב שלאחר זעזוע מוח שעדיין לא חלף וזימן את התובע לביקורת בעוד 3 חודשים (מ/7). במסמך אחר מיום 12/12/96 של ד"ר ליאור מ"הדסה" מצויין כי התובע יכול לחזור לפעילות רגילה.   5. אין בנמצא תיעוד רפואי לגבי ביקורים של התובע אצל רופא במהלך שנת 1997.   6. ביום 15/1/98, התלונן התובע פעם נוספת על חולשה וכאבי ראש הבאים באופן פתאומי. בדיקת סי.טי שלו הייתה תקינה (מ/7). תלונות דומות השמיע התובע כחודש לאחר מכן (מ/9).   7. בית המשפט מינה כמומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה את פרופ' עודד אברמסקי (להלן: המומחה). התובע התלונן לפני המומחה, כי הוא עדיין סובל מהתקפים של כאבי ראש, אשר נמשכים במשך שעות ואשר נוטים להופיע בתדירות של עד מספר פעמים בחודש. כמו כן מרגיש עדיין חולשה כללית בגוף. לעיתים איננו מרוכז, נוטה לשכוח ולכן נוטה לרשום דברים בעוד שקודם לתאונה היה זוכר ולא היה צריך לרשום. לדבריו, הוא עובד כיום "בסדר". לא קיבל ולא מקבל טיפול תרופתי.   בבדיקה לא מצא המומחה כל מימצא פתולוגי, למעט רגישות סובייקטיבית ללחץ ברקה השמאלית. את חוות דעתו סיכם המומחה כדלקמן:   "בתאונת דרכים מיום 10/5/95 נחבל בראש. לא ברור אם היה זעזוע מוח כהגדרתו. כיום יש סימפטומים כנ"ל אך למעשה אין הפרעה בתפקוד. בהתאם, אני מעריך את נכותו לצמיתות בשיעור של 0% לפי סעיף 34 א' מותאם". בהקשר לרישא של דברי המומחה יוער, כי לאחר שהוצג למומחה במהלך חקירתו בבית המשפט גליון חדר המיון של בית החולים "אסף הרופא" (מ/4), שלא נשלח אל המומחה קודם לכן, אישר כי התובע אכן סבל מזעזוע מוח, אם כי קצר ביותר והא ראיה, שהתובע זכר בשיחתו עם המומחה כיצד יצא מהמכונית (עמ' 6).   8. בתשובותיו לשאלות הבהרה שנשלחו אליו על ידי בא כוחו המלומד של התובע הבהיר המומחה, כי אם תובאנה לבית המשפט עדויות להפרעה תפקודית בגלל הסימפטומים שמהם סובל התובע, אזי תתאים הנכות ל- 5% ולא ל- 0% (מ/2). בה בעת, בתשובות לשאלות הבהרה שנשלחו אליו על ידי בא כוחה המלומד של הנתבעת הבהיר המומחה, כי "כוונתי לא הייתה שאם יוכחו הסימפטומים, כוונתי הייתה שאם תהיה הוכחה אובייקטיבית להפרעה בתפקוד אזי תתאים הנכות ל - 5%, לי לא נראה שתהיה הוכחה כזאת ולכן אני ממשיך ומעריך את נכותו בשיעור 0% ...." (מ/3). בחקירתו בבית המשפט הבהיר בעניין זה כדלקמן:   "... אם בית משפט יקבע שמבחינה עובדתית יש הפרעה בתפקוד אזי יש להעניק נכות של 5% כפי שכתבתי במ/2" (עמ' 5). ובהמשך:   "לשאלת בית המשפט - אם בית המשפט יהיה סבור בניגוד לדעתך שכאבי הראש שהתלונן עליהם התובע והחולשה שיש לו לפעמים הם כן פוגעים בתפקודו של התובע בצורה קלה אז מגיע לו 5% נכות. ת. נכון. לי התובע לא אמר שיש לו הפרעות בתפקוד ומכאן חוות דעתי. שאלת בית המשפט - אם התובע היה אומר לך שהכאבים מפריעים לו בעבודה. ת. אם הוא היה אומר לי שהכאבים מפריעים לו והוא נעדר יומיים מהעבודה גם אז הייתי שואל אותו למה הוא לא לוקח תרופות, אבל אם בית המשפט יתרשם שהוא מוגבל אפשר לתת לו 5% נכות" (עמ' 7).   המומחה הוסיף וציין בעניין זה -   "... גם אם אני מניח שיש לתובע כאבי ראש הוא יכול לקחת משככי כאבים ומכאן קביעתי שלמעשה אין הפרעה בתפקוד. הוא גם אמר לי שהוא חזר לעבודה ועובד בסדר ולא מקבל תרופות. אם יש לו כאבי ראש כאלה נוראיים למה שלא יקח תרופות?" (עמ' 5).   9. המומחה ציין כי אפשר לסבול מהתסמונות שהתובע סובל מהן אחרי זעזוע מוח, וכי תלונותיו, כפי שפורטו בחוות הדעת, הינן סבירות (עמ' 6). הוא לא התרשם שהתובע הפריז בתלונותיו לפניו (עמ' 7 ש' 13), אך יחד עם זאת הוא לא יכול לשלול שהייתה הפרזה כזו, וזאת "על רקע העובדה שבמשך שנים הוא לא קיבל טיפול תרופתי למרות שלדבריו יש לו כאבי ראש" (עמ' 7 ש' 29). התלונות גם אינן מתחייבות ממצב של זעזוע מוח, שכן זה עשוי גם שלא להותיר עקבות (עמ' 5 ש' 22). עינינו הרואות, כי השאלה: האם התובע אכן סובל מהתסמונות שהתלונן עליהן, למעשה הושארה על ידי המומחה במלואה להכרעת בית המשפט.   10. אשר לאי נטילת תרופות על ידי התובע הוסיף המומחה וציין, כי "אני כמעט ולא מכיר מקרים של כאבי ראש עקב חבלת ראש שבהם משככי כאבים לא יועילו ולו בצורה חלקית" (עמ' 7).   11. מהמשך עדותו של המומחה אפשר להבין, כי דבריו אודות סבירות תלונותיו של התובע מתייחסות אך ורק לתלונה שעניינה בכאבי הראש, שכן "אובדן הזכרון שהיה לתובע הוא חלק מזעזוע מוח וכאמור זה חלף" (עמ' 6 ש' 23), ואילו קשיי הריכוז והחולשה אינם אלא "נספחים" של כאבי הראש. כדברי המומחה:   "קשה לי להאמין שיש לתובע היום קשיי ריכוז למעט בשעה שיש לו כאבי ראש, העלולים להשפיע גם על הריכוז. כאבי ראש קשים יכולים להשפיע על הריכוז. גם חולשה כללית לפי דעתי קשורה לכאבי ראש בלבד" (עמ' 8).   12. על רקע האמור לעיל אין כל תימה, כי במסגרת הדיון עשה התובע מאמץ ניכר כדי לנסות לשכנע שיש לו הגבלה משמעותית בתפקוד, כאשר בא כוח הנתבעת ניסה מנגד להמעיט עד כמה שאפשר ממשמעותן של תלונות התובע ולשכנע בחוסר כנותן.   התובע, שהוא אחד מבעליה וממנהליה של חברה לייבוא ושיווק ריהוט גן, העיד בהקשר זה כי מאז התאונה הוא סובל מ"חולשה בגוף, מפגיעה בזכרון, ומהפרעות בריכוז. כמו כן אני סובל באופן קבוע מתופעה של התקפי כאבי ראש קשים ביותר, המשביתים אותי מיכולת תפקוד במשך ימים שלמים בכל חודש. התקפי כאבים אלו מתרחשים בממוצע כפעם עד פעמיים בכל שבוע וכאשר הם קורים אינני מסוגל לעבוד ולתפקד והדבר היחיד אותו אני מסוגל לעשות הוא לישון, וזאת למשך שעות רבות" (סעיף 10 לתצהיר התובע). התובע הוסיף וציין, כי נוירולוגים מומחים שאצלם ביקר אמרו לו כי "זהו המצב ואין מה לעשות". יושם לב, כי התובע אינו מתייחס בתצהירו לסוגיית נטילת תרופות משככות כאבים ולו במילה אחת. עם זאת, במסגרת חקירתו הנגדית סיפר כי ניסה ליטול "אקמולים" אך אלה רק החמירו את הכאבים (עמ' 9; עמ' 10). לסוגייה זו אחזור ואתייחס בהמשך.   דברים דומים נאמרו גם על ידי שותפו של התובע, מר אבי אופרה (סעיף 7 לתצהירו), וכן על ידי עובדת החברה גב' חנה ירוס (סעיף 7 לתצהירה).   13. איזה מימצאים עולים מהאמור לעיל?   גרסת התובע כי הוא סובל מכאבי ראש, חולשה וקשיי ריכוז נתמכה בעדויותיהם של שותפו של התובע ושל עובדת החברה. התלונה על כאבי ראש מתיישבת עם העובדה שהתובע סבל בשעתו מזעזוע מוח (אם כי אינה מתחייבת ממצב זה). נתונים אלה שוקלים לעבר אימוץ גרסת התובע. אף על פי כן, לאחר בחינת הראיות הגעתי למסקנה, דומה לזו שאליה הגיע המומחה, שלפיה אין התובע סובל מהפרעה תפקודית או מנכות כלשהן. כמה טעמים חברו למסקנתי זו ולהלן אמנה אותם אחד לאחד:   א. קיים פער גדול מאוד בין תלונותיו של התובע לפני המומחה, לבין תלונותיו בעדותו לפני. בעוד שמעדותו בבית המשפט עלה כי מאז התאונה ועד היום הינו מושבת לחלוטין מספר ימים בכל חודש עקב כאבי ראש עזים שאינם מגיבים לתרופות, לפני המומחה ציין שאינו נוטל תרופות וכי הוא עובד כיום "בסדר". הסברו של התובע, כי אמר למומחה "בסדר" עם משיכת כתפיים כאשר התכוון להביע שבעצם המצב הוא "לא בסדר" (עמ' 11), לא היה משכנע. כך היו פני הדברים גם לגבי דבריו כי ניסה ליטול משככי כאבים, אך אלו לא הועילו. לא ברור כלל וכלל מדוע לא ציין דברים חשובים אלה לפני המומחה בעת שנבדק על ידו. לא ניתן כל הסבר, מדוע לא פורטו הדברים בתצהירו. גם בכל התיעוד הרפואי הרב שהמציא התובע אודות ביקוריו אצל רופאים מאז התאונה ועד היום לא מצויין ולו פעם אחת, כי כאבי הראש של התובע אינם מגיבים לטיפול תרופתי. התובע עשה עלי רושם של אדם אינטילגנטי, היודע היטב כיצד לנהל את ענייניו. לו אכן היה נוטל תרופות שלא הועילו, חזקה עליו שהיה מציין זאת באופן ברור ומפורש הן לפני המומחה והן לפני הרופאים המטפלים, ולא כובש בליבו מידע כה חשוב עד לשלהי עדותו בבית המשפט. מכלול הנתונים מלמד, אפוא, שהתובע אינו נוטל משככי כאבים, וזאת כפי שעולה ממה שאמר למומחה. מדוע אינו נוטל משככי כאבים? דומה כי האפשרות הסבירה ביותר הנה, כי למעשה אינו סובל מכאבים.   ב. התובע ושותפו ניסו להמחיש את השלכותיה הקשות של הפגיעה התפקודית בתובע על ידי הצגת ירידה דרמטית ברווחיה של החברה. לדבריהם, בעוד שקודם לתאונה התקדמה החברה בקצב צמיחה גדול ביותר, הרי מאז התאונה ובמקביל לירידה בתפקודו של התובע "נבלמה התקדמותה של החברה ושינתה כיוון לכיוון ברור וחד משמעי של ירידה ברווחים" (סעיף 12 לתצהיר התובע; סעיף 9 לתצהיר אופרה). התובע ושותפו אף פירטו בתצהיריהם נתונים מספריים המעידים, לשיטתם, כיצד ירד הרווח מסך של 329,000 ₪ בשנת 1995, ל 291,000 ₪ בשנת 1996, 176,000 ₪ בשנת 1997, ו 24,000 ₪ בלבד בשנת 1998. דא עקא, בחינת הראיות לעומקן מלמדת, כי האמת לאשורה היא שמחזור המכירות של החברה עלה בשנה שלאחר התאונה, ומאז התאונה אף חלה עליה משמעותית ביותר ברמת השתכרותו של התובע. ככל שחלה ירידה ברווחי החברה, הרי מקורה אינו בירידה במחזורי המכירות, אלא בהגדלה משמעותית של משכורות התובע ושותפו, זאת ותו-לא. כך, למשל, בשנת 1996 הסתכם מחזור המכירות ב- 12,253,962 ₪, ובשנת 1997 ב- 14,846,195 ₪; בעוד שבשנת 1996 משך התובע משכורות של 176,000 ₪ וחלקו ברווחי החברה היה 145,000 ₪, ובסה"כ: 321,000 ₪, בשנת 1999 משך משכורות של 403,000 ₪, ואילו בשנת 2000 משך משכורות של 507,000 ₪. ברור, איפוא, כי מאחורי גירסתם של התובע ושל שותפו, שלפיה עקב התאונה חלה ירידה חדה ברווחי החברה, אין ולא כלום. מיותר לומר, שאף אם הייתה ירידה ברווחים, עדיין לא ניתן היה לקשור אותה לנכות המינורית שהיינו מעניקים לתובע, לו סברנו שפרופ' אברמסקי לא דק פורתא בחוות דעתו. אין צורך לומר, כי קריסתו של נדבך כה מהותי בגרסתם של התובע ושותפו מקשה לרחוש אמון לעדויותיהם בכללותן.   ג. למרות טענותיו של התובע על כאבי ראש עזים התוקפים אותו חדשות לבקרים, ועל קשיי זכרון וחולשה, מסתבר, כי במסגרת הצהרת בריאות שמסר לפני כשנה בעת שביקש לחדש את רשיון הנשק שלו, לא הצהיר שהוא סובל מבעיות בריאותיות כלשהן (עמ' 8). הכיצד?   ד. החשש, כי התובע מתאים את גרסתו לאינטרס הכלכלי שברצונו לקדם, מקבל משנה תוקף לאור עדותו של התובע, כי לאחר שחזר לעבודה סדירה נאלץ להעזר במשך מספר חודשים בשירותיו של נהג. התובע צירף לתצהירו את תלושי המשכורת ששולמה לנהג במהלך החודשים דצמבר 1996 ופברואר - אפריל 1997, ותבע בשל כך פיצויים בסך של 21,000 ₪ (סעיף 8 לתצהירו). טענתו דנן של התובע, כי עקב מצבו לא היה מסוגל לנהוג, לא נתמכה בתיעוד רפואי. בא כוח התובע נמנע להפנות למומחה שאלות כלשהן בעניין זה. בחקירתו הנגדית של התובע הסתבר, בניגוד למה שהשתמע מתצהירו, כי "הנהג" למעשה היה עובד ותיק של החברה. העובד עצמו לא זומן להעיד. רכיב הנזק הנדון לא נזכר ולו ברמז בכתב התביעה. כל אלה מקשים לאמץ את גרסת התובע בנקודה זו. אך מעבר לכך ובהקשר למהימנותו הכללית של התובע ראוי להטעים, כי בעוד שבתצהירו דרש התובע החזר של המשכורת ששולמה לנהג בעת שהסיעו לעבודה בחודש דצמבר 1996, הרי בתביעתו למל"ל טען, כי עד ליום 1/1/97 לא עבד כלל (מ/9). רואים אנו, כי העובדה שהתובע הוזהר לומר את האמת, אינה מונעת ממנו גם הפעם להעלות לפני רשויות שונות טענות עובדתיות סותרות, העשויות להותיר בידיו פיצוי כפול.   ה. התובע לא הציג תיעוד רפואי כלשהו אודות ביקורים אצל רופא במהלך שנת 1997. טענתו, כי גם באותה שנה הלך לרופאים (עמ' 9 ש' 7) הייתה סתמית וכללית ואין לקבלה. העובדה שלא ביקר אצל רופא במשך השנה הסמוכה לשנת התאונה תומכת אף היא במסקנה, כי הדברים אינם כצעקתה.   ו. התובע העיד כי במשך 3 חודשים שאחרי התאונה לא עבד כלל, אך עדותו בעניין זה אינה מתיישבת עם התעודה הרפואית מיום 1/9/96 (מ/8), שבה נרשם מפיו כי "לפי הרגשתו הסובייקטיבית יכול לעבוד משרה חלקית". באותה תעודה לא המליץ הרופא המטפל על מנוחה מוחלטת אלא הסתפק בהמלצה "להימנע משמש וממאמץ פיזי קשה". לא הומצא תיעוד רפואי אחר כלשהו המלמד כי התובע לא עבד באופן מוחלט במשך 3 חודשים. מנגד לכך מהראיות עלה, כי לאחר התאונה נכח התובע בעסק (עמ' 9 ש' 17; עמ' 12 ש' 11). הוא אף המשיך לקבל משכורת מלאה מהחברה. לאור מכלול הנתונים לא ניתן לקבוע, כי התובע נעדר מהעבודה באופן מוחלט יותר משבועיים, וזאת כפי שעולה מגליון האשפוז ומהתעודה הרפואית הראשונה לנפגע מעבודה. גם מימצא זה מכרסם במהימנות גירסתו בכללותה.   ז. לכל האמור לעיל יש להוסיף, כי בבדיקות הדמייה לא נמצא אצל התובע כל ממצא פתולוגי, ואף לא קיים כל ממצא אובייקטיבי אחר התומך בטענותיו. המומחה העיד, כי לא סביר שהוא סובל מאובדן זכרון או מקשיי ריכוז וחולשה כשהם עומדים בפני עצמם (במנותק מכאבי ראש). תלונותיו על כאבי ראש אמנם אפשריות לאחר מצב של זעזוע מוח, אך הן אינן הכרחיות, שכן זעזוע מוח עשוי שלא להותיר עקבות. בסופו של דבר, הממצא אם התובע סובל מנכות אם לאו, אינו אלא פועל יוצא של האמון שירחוש בית המשפט לתלונותיו הסובייקטיביות אודות מגבלותיו. דא עקא, לאור משקלם המצטבר של השיקולים שמנינו, לא ניתן לרחוש להן אמון. בזוכרנו, כי התובע אינו נוטל תרופות לשיכוך כאבים (שובו ועיינו בסעיף קטן א' לעיל), נוטה הכף לקבוע, כי יסוד הדבר בהעדר כאבים. בהביאנו בחשבון כי רמת השתכרותו לא נפגעה (שובו ועיינו בסעיף קטן ב' לעיל) סביר להוסיף ולהניח, כי הוא לא סובל ממגבלות תפקודיות.   ח.                  לאור כל המקובץ לעיל מקובלת עלי מסקנתו של פרופ' אברמסקי, כי התובע אינו סובל מהגבלה תפקודית כלשהי, וכי לא נותרה אצלו נכות צמיתה.   14. על רקע האמור לעיל, להלן התייחסותי לראשי הנזק:   א. נזק לא ממוני   התובע סבל מזעזוע מוח, אושפז למשך 3 ימים, ואחר כך היה במנוחה כעשרה ימים נוספים. סביר בעיני כי בתקופה זו ויתכן שגם מספר שבועות לאחר מכן, עד להחלמתו הסופית, אכן סבל מכאבי ראש. בשים לב למכלול הנתונים, בגין נזק לא ממוני פוסק לתובע סך של 10,000 ₪, נושא ריבית כחוק החל מיום התאונה ועד היום. החל מהיום ועד התשלום בפועל ישא הסכום הצמדה וריבית כחוק.   ב. אבדן השתכרות בעבר   בגין אבדן כושר מלא לשבועיים שלאחר התאונה פוסק לתובע סך של 5,400 ₪, צמוד ונושא ריבית כחוק החל מיום 1/9/96. לא נעלם מעיני כי החברה שלמה לתובע את שכרו לתקופה זו, אך מאחר שמדובר בחברתו של התובע, לא נראה לי כי העדרה של התחייבות פורמאלית להשיב את השכר לחברה אמור לחרוץ לשבט את גורל תביעתו, אלא ראוי וניתן להתייחס אל תביעת התובע בפריט זה כאל תביעת החברה כמיטיב. עם זאת למען הזהירות גרידא, כתנאי מוקדם להבאתו של הסכום הנדון בחשבון הפיצויים ימציא התובע לב"כ הנתבעת אישור של החברה, כי אין ולא יהיו לה כלפי הנתבעת תביעות נוספות בגין התאונה.   ג. הוצאות   למרות שהתאונה היא תאונת עבודה, לא ניתן לומר שהוצאותיו הרפואיות של התובע בסך של 585 ₪ חורגות מהסביר. פוסק, אפוא, לתובע סכום זה, בצירוף הצמדה וריבית כחוק החל מיום 16/12/96 ועד ליום התשלום בפועל. כפי שבואר לעיל, אין מקום לפסוק לתובע החזר המשכורות ששולמו, כביכול, על ידי החברה לנהג בגין הסעת התובע בחודשים דצמבר 1996 ואילך.   ד.                  אובדן כושר השתכרות   לאור הממצא אודות העדר נכות ומגבלות תפקודיות, אין מקום לפסיקת פיצויים כלשהם בפריט זה.   15. אין מחלוקת, כי התאונה היא תאונת עבודה. התובע פנה למל"ל רק לאחרונה והליכי תביעתו טרם הסתיימו. בשים לב לכך שניכוי תקבולי המל"ל במקרה כגון זה הנו סטטוטורי, מן הדין להקפיא את תשלום הפיצויים לתובע עד לסיום ההליכים במל"ל, וכך אנוכי מורה.   לאחר סיום ההליכים יערכו באי כוח הצדדים בעצמם את חישוב המגיע לתובע. במקרה של מחלוקת רשאי כל אחד מהם לשוב ולפנות לבית המשפט. אם התביעה תדחה על הסף עקב האיחור בהגשתה, שמורות לבא כוח הנתבעת מלוא טענותיו.   16. לסכום הפיצויים שישולם בפועל לידי התובע יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% ומע"מ, וכן סכום האגרה המשוערך ששילם התובע. שכר טרחתו של המומחה, שבו נשא התובע ממילא כמימון ביניים, יחול לאור כל האמור לעיל על התובע.   ניתן היום ג' באייר, תשס"ב (15 באפריל 2002) בהעדר הצדדים.   המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.   מותר לפרסום מיום 15/04/02.     יצחק ענבר, שופטסגן-נשיא    נכות תפקודיתנכותזעזוע מוח