1. המבקש עותר להרשות לו לערער על החלטת בית משפט לענייני משפחה, לפיה נדחתה בקשתו לביטול עיקול זמני שהוטל עליו, במסגרת תביעת מזונות אשר הגישה אשתו (משיבה 1, להלן "המשיבה") בשמה ובשם שתי בנותיהן. 2. המבקש הסתייג מהחלטת בית משפט קמא במספר מישורים. נטענו שתי טענות סף. האחת היא כי העיקול פקע על פי הוראות תקנה 373 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי. השניה היא כי המשיבה לא המציאה ערובה- התחייבות עצמית או ערבות צד ג', לפי תקנה 365 לתקנות. עוד טען המבקש כי הבקשה אינה מגלה עילה להטלת עיקול ולא הונחה בפניי בית משפט התשתית העובדתית הנדרשת. בית משפט קמא נקט עמדה עקרונית. לשיטתו, בבקשה לעיקול על בית משפט לשים דגש על הבטחת מזונותיהם של בני משפחה באופן כללי ושל ילדים בפרט. לשם כך, יש להתמקד במהות ולא בפרוצדורה "...אפילו סבר בית משפט שנפלה שגגה פרוצדורלית מתחת ידו של עורך דינם שעה שהגיש את בקשת העיקול" (עמ' 19) אומר כבר עתה כי מגמתו של בית משפט קמא הנה ראויה בעיני. בית משפט לענייני משפחה הוקם במטרה להתמקד בצרכי המשפחה. סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה מאפשר סטייה מדיני הראיות בסדרי הדין "...לעשיית משפט צדק". השאלה היא באיזו מידה. הגדרת המונח צדק מטבעה דורשת שיקול האינטרסים של כל אחד מן הצדדים. הילד במשפחה הוא בעל מעמד מיוחד. הוא זקוק להגנה ביתר שאת. כמובן אין הדבר אומר כי יש להעתר לכל בקשה אשר תוגש בשמו. 3. לאחר עיון בתגובת הצדדים, החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. נראה לי כי דין הערעור להתקבל, ודי בטענה אחת של המבקש בעניין הפקעת העיקול לפי תקנה 373 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי. תת תקנה זו עניינה המצאת המסמכים הדרושים לבית משפט לשם המצאת העיקול לנתבע בתביעה. בית משפט קמא קבע כי תקנה זו לא חלה על הליך המתנהל בפניי בית משפט לענייני משפחה. וזאת מדוע? בשל קיומה של תקנה 258 י"ז. תקנה זו מצויה בפרק של תובענות בענייני משפחה וקובעת, בין היתר, שצו עיקול שאושר בפסק דין למזונות יפקע בתום חמש שנים מיום אישורו. לדעתו של בית משפט קמא, טענה זו הנה טענה פרוצדורלית מובהקת. בספרו של ד"ר זוסמן, ישנה התייחסות למשמעות אי מילוי דרישת ההמצאה: "לא עשה התובע כן, יפקע העיקול באופן אוטומטי, ללא צורך בפנייה לבית המשפט, לפי תקנה 373 (1). המועד של שבעה ימים הקבוע בתקנה 373 (1) ניתן אמנם להארכה, אך על פי התקנה האמורה אין להאריכו עוד אם עברו שבעת הימים. מכאן, שתובע החפץ לקבל מועד ארוך יותר, לא רק חייב לבקשת את ההארכה לפני שעברו שבעת הימים, אלא עליו גם הדאגה לכך, שבית המשפט או הרשם ידונו בבקשתו ויפסקו בה בעוד מועד. לאחר תום שבעת הימים, אין הבית משפט מוסמך עוד להאריך..." (סדרי הדין האזרחי- מהדורה שביעית, עמ' 589). בהערת שוליים 52, מבהיר המחבר על אתר את הרציונל לתקנה. "תקנה 373 מחמירה עם התובע, הואיל והטלת עיקול זמני על פי צד אחד היא אמצעי חמור, העלול להסב לנתבע נזק רציני. העיקול יכול שיוטל ללא ידיעת הנתבע, למשל, על מקרקעיו הרשומים...". ב"כ המשיבות אינו חולק על הטענה העובדתית שלא מלא אחר דרישת ההמצאה. הוא מתרץ את האיחור בעובדה שמשרדו, הנמצא ברמת גן, מרוחק ממשרדו של ב"כ המבקש, המצוי באילת. יצויין כי ב"כ המבקש טען, בפני בית משפט קמא ולפניי, שעד היום המשיבות לא מלאו את התנאי האמור. ב"כ המשיבות לא מצא לנכון להתייחס לעניין זה. נטען על ידו כי בשלב כלשהו, ולא ברור מתי, העניין הפך לטכני מאחר וב"כ המבקש ידע על העיקול. זאת ועוד, הקושי נעוץ בהוראה הפסקנית של מתקין התקנות - "צו העיקול יפקע". אם הצו פקע, הוא אינו קיים עוד. נוצר מצב משפטי אשר אינו מותנה בצו של בית משפט. 4. ב"כ המשיבות תוקף את טענת ב"כ המבקש בשני מישורים. האחד הוא כי תקנה 373 (1) לא חלה בהליך עיקול אשר בפני בית משפט לענייני משפחה. האחר הוא כי בית משפט לענייני משפחה רשאי לפעול על פי הסעיף המאפשר סטייה מסדרי הדין שהובאה לעיל (סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה). איני מסכים עם הגישה לפיה כל נושא אשר נידון בפרק התקנות שנושאו תובענות בענייני משפחה (כ' (1) לתקנות סדר הדין האזרחי) נידון באופן ממצה שם ואין תקנות אחרות בסדר הדין האזרחי, הדנות באותו נושא, חלות לגביו באופן מצטבר. אם נקבל גישה זו, יוצא למשל שאין כללים להטלת צו עיקול או צו עיכוב יציאה מן הארץ, בענייני משפחה. ההתייחסות לצו עיקול ולצו עיכוב יציאה מן הארץ מוגבלת לסעיף אחד של כל נושא בלבד (תקנה 258 י"ז ו-י"ח). יוצא שבכל הליך בענייני משפחה, כל שופט רשאי לקבוע למשל, את הדרישה הראייתית למתן צו זמני על פי שיקול דעתו גרידא. דוגמא נוספת היא תקנה 373 (3), התקנה נשוא ענייננו, קובעת כי צו עיקול יפקע אם תובענה "נדחתה, נמחקה או הופסקה או שפסק דין בוצע". האם יש מקום לטעון שחלופה זו של התקנה אף היא לא חלה? לדעתי, התשובה ברורה. אין בכך לקבוע כי בית משפט אינו רשאי לסטות מהוראות סדרי הדין. הדבר עולה במפורש משני מקורות. המקור הראשון הוא תקנה 258 ב' (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי. זוהי גם התשובה לטענת ב"כ המבקש כי יש לפנות לפרק המיוחד לבית המשפט לענייני משפחה בתקנות סדר הדין האזרחי. שכן, אפילו וננהג כך, מכוח אותו פרק יש לפעול על פי הפרקים האחרים שבתקנות סדרי הדין. ניתן איפוא לסטות מן התקנות, בפרקים האחרים בתקנות סדר הדין האזרחי, "לעשות משפט צדק". ביטוי זה זהה ללשון סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה. טענה זו הנה למעשה ההתקפה במישור השני של ב"כ המשיבה. לדעתי, מילוט הסטייה לא יסייע לב"כ המשיבה בבקשה זו. הצו פקע. זהו המצב המשפטי העומד בפני בית המשפט ואין הוא יכול להתעלם ממנו. האפשרות של אקרובטיקה משפטית כדי להתגבר על מצב זה- למשל, על ידי מתן היתר למשיבות להגיש בקשה חדשה במהלך הדיון- כלל לא הועלתה על ידי ב"כ המשיבה. בבוא בית משפט לבדוק עשיית צדק, מחוייב הוא לשקול את מחדלי הצד שעותר לסטייה מסדרי הדין. המשיבות מיוצגות על ידי עורך דין. לא הוגש כל תצהיר בנדון. לא ברור, גם מטענות ב"כ המשיבה בבקשה, מדוע לא מלא את דרישת ההמצאה בתקנה 373 (1) מלכתחילה,וכן מתי ובאיזו מידה ניסה לתקן את הדבר. הטלת עיקול, גם אם היא מוצדקת, פוגעת בזכויות הנתבע. לכן אין להקל ראש ולהתיר סטייה מסדר דין, תוך התמקדות בצרכי הצד שכנגד בלבד. דווקא במקרה בו המשיבות מיוצגות על ידי עורך דין, ניתן היה לצפות להתייחסות שונה. יתכן וב"כ המשיבות נהג כפי שנהג הואיל והשליך את יהבו על הטענה שתקנה 373 (1) לא חלה על המקרה. ברם, משדחיתי טענה זו, אין לי אלא לבחון את המונח עשיית צדק, תוך התחשבות בשני הצדדים. 5. טרם אסיים, ובשל ההיבטים העקרוניים בהחלטת בית משפט קמא, ארשה לעצמי להעיר שלוש הערות. הערה ראשונה- הכלי של סטייה מסדרי הדין הנו רב עוצמה. בכדי להבין את מלוא המהפכה בדבר, יצויין כי בסעיף 8 לחוק בית המשפט, ישנה התייחסות לא רק לסטייה מסדרי הדין אלא גם לסטייה מדיני ראיות. החוק מקנה שיקול דעת לבית משפט לענייני משפחה לסטות מסדרי הדין ויש להפעילו במקרה המתאים. הזהירות נדרשת ומתבקשת, בשל מרחב שיקול הדעת, ואין להפוך את היוצא מן הכלל לכלל. הערה שניה- בעניין הדרישה למתן ערובה בצו עיקול (תקנה 365 לתקנות סדר הדין האזרחי). לנוכח מסקנתי דלעיל, אין צורך להכריע בעניין. אעיר רק זאת, בית משפט קמא ציין כי דרישה זו לא חלה על עיקול בהליך בבית משפט לענייני משפחה, ועוד הקשה ושאל מהי התועלת במתן ערובה. איני מסכים שדרישת הערובה לא חלה בשל היותה מצויה בפרק אחר של תקנות סדר הדין האזרחי, כפי שנימקתי לעיל. יודגש כי תקנה 365 מאפשרת פטור מהמצאת ערובה בהליך אזרחי רגיל. אך ככלל, איני סבור כי שיש לנהוג על דרך מתן פטור להמצאת ערובה בהליכי עיקול זמני בבית משפט לענייני משפחה. גם אם יש מקום לגמישות בדרישה, אין בכך כדי לבטל את חשיבותה. הערה שלישית- המבקש טען כי השלכתו של צו העיקול הרסנית לעסקו. לטענתו, יש בזה כדי להקשות עליו לנהל את ענייניו, כולל לפרנס כראוי את בנותיו. איני קובע ממצא בנדון. הדבר לא דרוש, אך אם הוא נכון איני מבין מדוע המבקש לא היה פתוח יותר להצעת בית משפט שימציא ערובה אחרת. ניתן להסכים להמרת עיקול, תוך שמירה על טענות עקרוניות. המבקש היה רשאי להציע חלופה אחרת לעיקול כפי שהוטל, בדרך שפוגעת בו פחות, ומבלי לוותר על טענות הסף שהועלו. סוף דבר הערעור מתקבל בזאת. החלטת בית משפט קמא בדבר הטלת צו עיקול זמני בטלה, כולל ההוצאות שהוטלו. המשיבה תשא בהוצאות המבקש בערעור זה בסך 1,500 ₪ להיום. ניתן היום ו' בניסן, תשס"א (30 במרץ 2001) בהעדר הצדדים. ניל הנדל - שופט תקסד"א 1984 (הישנות)