1. תביעה זו עניינה טענה בדבר הפרת חוזה ואי-תשלום דמי-שימוש בגין שימוש במקרקעין ודרישה לפיצוי כספי בגין כך. 2. העובדות הצריכות לענין: א. ביום 2/3/97 הוגשה תביעה בהליך של סדר דין מקוצר על ידי התובעת כנגד הנתבעת לתשלום דמי-שימוש במקרקעין שהושכרו על ידה, ואשר לטענתה לא שולמו על-ידי הנתבעת. ב. בתאריך 12/7/98 נתנה כבוד הרשמת (כתוארה אז) ג. ציגלר החלטתה בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה מאת הנתבעת (ביום 18/4/97), ובקובעה, כי ניתנת לנתבעת רשות להתגונן רק בשאלת קיומו של הסכם בין הצדדים והפרתו הנטענת. ג. בדיון שהתקיים בפני כבוד השופטת ד. גנות ביום 12/10/99, ובהמשך להחלטתה של כבוד הרשמת (כתוארה אז) ג. ציגלר, נקבע, כי בתיק תתברר השאלה: האם היה בין הצדדים הסכם מחייב בתקופה שבין 1/11/95 ועד 1/11/96, ואם כן, האם הופר הסכם זה, ועל ידי מי מן הצדדים. 3. התובעת טוענת ב"קליפת אגוז" כדלקמן: א. בין התובעת לנתבעת נחתם ביום 25/3/88 חוזה למתן רשות שימוש במקרקעין לתקופה של 36 חודשים, אשר הסתיימה בתאריך 30/4/91. תוקפו של החוזה האמור הוארך בשתי תקופות נוספות אשר האחרונה בהן היתה אמורה להסתיים בתאריך 30/4/97. זאת על-פי הסכם הארכה אחרון אשר נחתם ובויל על-ידי הנתבעת. ב. על-פי סעיף 3(ג) להסכם ההארכה היתה אמורה הנתבעת לשלם דמי שימוש בסך 2,237 ₪ לחודש, הצמודים למדד המחירים לצרכן (כשמדד הבסיס הינו מדד חודש מרס 1993). ג. למרות הסכמה זו לא שילמה הנתבעת את דמי השימוש החל מיום 1/11/95. למרות פניותיה אל הנתבעת מיאנה האחרונה לשלם חובה ומכאן התביעה. 4. מאידך גיסא טוענת הנתבעת כדלקמן: א. אמנם הנתבעת הפעילה במקרקעין האמורים מתקן מיניגולף החל מיום 1/5/1988, אולם באמצע שנת 1995 או בסמוך לכך, החלה התובעת בביצוע פרוייקט רחב היקף בשטח גן העיר אשר כלל הריסה ובניה מחדש של שטח מקרקעין הצמוד לנכס שהושכר על ידי הנתבעת. ב. כתוצאה מעבודות אלה, נמנעה מהנתבעת כל הנאה בנכס ואפשרות להפעיל את המתקן באופן שוטף. הקפת הנכס בקירות חוסמים מנעו אף את הגישה מן המדרחוב אל המתקן המופעל על ידי הנתבעת, ובמעשיה גרמה התובעת לכך שמספר המבקרים במתקן הנתבעת פחת עד כדי שעור של קרוב ל- 100%, וזאת גם עקב הזנחה נמשכת של נקיון המקרקעין הסמוך לנכס והפיכתו למגרש אכסנה של חומרי בנין. ג. עבודות הבניה שביצעה התובעת אף גרמו לכך שגם בעת הפעלת המתקן חלה עליה ניכרת בשיעור הפריצות לעסק שניהלה הנתבעת. הפעלתו לסירוגין של המתקן שבבעלות הנתבעת, בגין מחדלי התובעת, גרמו לירידה בשיעור של כ- 90% בהכנסות הנתבעת. ד. אמנם הוארך תוקפו של ההסכם בין הצדדים עד ליום 30/4/97 וביום זה היתה אמורה הנתבעת לפנות את הנכס ששכרה אולם על-פי בקשת התובעת היא פינתה את הנכס אך בסוף חודש אוקטובר 1996. ה. למרות שהנתבעת אינה חייבת כל סכום לתובעת בגין השימוש בנכס, ומתוך רצון לסיים את היחסים העסקיים בינה לתובעת, הציעה הנתבעת לתובעת לשלם לה סכום של 10,000 ₪ לשם מענה על כל תביעותיה. 5. לאחר שקראתי את כתבי הטענות, ולאחר ששמעתי את הצדדים, סבורני, כי דין התביעה להתקבל מהטעמים שלקמן: ראשית, אחזור ואזכיר, כי השאלות שבמחלוקת, בגינן ניתנה לנתבעת רשות להתגונן הינן: (א) האם היה קיים הסכם מחייב בתקופה שבין 1/11/95 ועד 1/11/96? (ב) במידה והיה הסכם, האם הוא הופר ועל ידי מי מהצדדים? (ג) כשאלה נוספת אתייחס לסוגיית הסעד המגיע, ולמי מהצדדים? 6. להלן אתייחס לשאלות על-פי סדרן: (א) הסכם מחייב אם לאו, ומכוח מה? א. אין חולק, כי: ההסכם המקורי נחתם ביום 24/3/1988 על-ידי שני הצדדים (נספח א1 לכתב התביעה). הסכם ההארכה שכותרתו "תוספת להסכם רשות" [להלן:"הסכם ההארכה"] (נספח א2 לכתב התביעה) נחתם אך ורק על-ידי הנתבעת ולא על ידי התובעת (וראו לענין זה סעיף 4 לכתב התביעה, סעיף 7(ג) לתצהירו של מר שמעון ברטש, ממונה על נכסי התובעת [להלן:"מר ברטש"], וכן ראו סעיף 18 לתצהירו של מר שמואל רביב, מנהל הנתבעת [להלן: "מר רביב"]).ב 3) בפועל ישבה הנתבעת בנכס לפחות עד סוף חודש אוקטובר 1996 (ראו סעיף 13 לתצהירו של מר אביה פשחור, מנהל תפעול בנתבעת, מיום 1/12/97). ב. בדיון שהתקיים בפניי, ביום 6/9/00, העיד מר ברטש כי: "ת. אכן לא היה הסכם מחייב ממאי 91, ועל פי הנחיות היועמ"ש הנתבעת חייבת היתה לשלם דמי שימוש, ממנים שמאי לקרקע שהשתמשה בפועל על פי הנחיות שמאי, ו/או מצמידים את המחיר שהיה קיים קודם למדד והכל על פי החלטת העירייה. ש. אתה מוכן להראות לי איפוא הוסכם להצמיד מחיר שהוא בעבר? ת. לא הוסכם על כך. אשר על כן הוא השתמש בקרקע ללא רשות וגם לא הסכים לשלם. ש. אתה מוכן להציג לי חות דעת שמאית לנובמבר 95 עד נובמבר 96? ת. היא הנותנת, אין לי חות דעת כזו, והמיני גולף לא יכול להציג חוזה להשתמש בקרקע. ש. מכח מה העירייה דורשת היום שכירות? ת. מכח זה שמיני גולף השתמשה בקרקע, ומכח זה ששולם קודם לכן 800 דולר לחודש. למרות שמר ברטש העיד, כי לא היה הסכם בפועל, ולמרות התעקשותה של התובעת כי הסכם ההארכה לא נחתם על ידה (ראו לענין זה סעיף 4 לכתב התביעה וכן סעיף 2 לסיכומי המשיבה לענין בקשת הרשות להתגונן), היא צירפה אותו לכתב-תביעתה ואף התבססה עליו בחישוביה לענין דמי השימוש בנכס המגיעים לה, לטענתה, מאת הנתבעת. באשר לענין השימוש בפועל העיד גם מר רביב: "ש. האם הנתבעת שלמה את דמי השימוש כפי שנקוב בהסכם זה? ת. מיני גולף שלמה את מלוא דמי השימוש עד 31/10/95. ש. האם שלמה הנתבעת דמי שימוש בהתאם לנקוב בהסכם זה? ת. ... כל מה שאני יכול להגיד זה שדמי השימוש לפי הערכת השמאי יובל דאנוס שולמו עד ליום 31/10/95 מלא, מיום 1/11/95 עד שפינינו את המקום לא שילמנו דמי שימוש. ג. משמע, הנתבעת מאשרת, ובכך הוכח, כי המשיכה בפועל להשתמש, ובאופן בלעדי, בנכס שהושכר לה מאת התובעת בשנים עברו, ולהפעיל את עסקיה בו, ולהפיק ממנו אי-אלו רווחים ויתכן והיה בכך משום הפרת הסעיף 14.3 בהסכם המקורי (באשר הסכם ההארכה אינו תקף, מפאת היותו חתום רק על ידי צד אחד) לפיו - "מוסכם בזה כי בכל מקרה על החברה לפנות את האתר משטח גן העיר לא יאוחר מיום 30/4/1991... וזאת בלא כל פיצוי או תשלום כלשהו מצד העירייה בגין פינוי האתר, הוצאותיו ו/או השקעות החברה באתר" ועל כן דינם היה להתפנות (כמסיגי גבול). ואולם התובעת מצידה לא הוציאה צו לפינוי המושכר (ראו אישור התובעת לכך בסעיף 4 לסיכומיה), ולכן מדובר, איפוא, בהסכמה הדדית של הצדדים לחוזה שהחזקה והשימוש של השוכרים ייחשבו כחזקה ושימוש של השוכרים בלעדית, ודי בהסכמה זו, שבהתנהגות הצדדים, כדי לחייב הנתבעת לשלם דמי השימוש בנכס בגין התקופה שבין 1/11/95 עד ל- 1/11/96. באשר לטענת התובעת כי חוזה של רשות מקומית מחייב הוא חתימתם של ראש הרשות והגזבר, כאמור בפקודת העיריות, ובהעדרן אין חוזה. טענה זו, בכל הכבוד, עלי לדחותה, שכן, העירייה בהתנהגותה אישרה קיומו של חוזה מכללא (וראו לענין זה האמור בסעיף 4 לסיכומי התובעת "כל שנתקיים בין הצדדים הינו מתן רשות שימוש ע"י העיריה לנתבעת בנכס בתמורה אשר תחושב ע"פ שומתו של שמאי העיריה, וזאת כל עוד לא ניתנה הודעת פינוי ע"י העיריה לנתבעת"). (ב) האם הופר ההסכם? סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 קובע: "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים..." , ואמנם לאחר שפג תוקפו של החוזה המקורי ולא נחתם על ידי שני הצדדים חוזה מחייב אחר, מחייב הנוהג הקיים את שני הצדדים, ומשמעו של דבר, שעל הנתבעת היה להמשיך ולשלם את דמי השכירות עבור השימוש בנכס, וכפי שהעיד, כאמור, מר רביב: ש. האם שלמה הנתבעת דמי שימוש בהתאם לנקוב בהסכם זה? ת. ... כל מה שאני יכול להגיד זה שדמי השימוש לפי הערכת השמאי יובל דאנוס שולמו עד ליום 31/10/95 מלא, מיום 1/11/95 עד שפינינו את המקום לא שילמנו דמי שימוש. אשר על כן, בעשייתה לעצמה דין עצמי של אי-תשלום עבור השימוש בנכס, הפרה הנתבעת את ההתחייבות החוזית שהיתה לה כלפי התובעת, מכוח הנוהג שהתקיים בשנים קודמות, ולענין זה יש לראות גם את האמור בסעיף 15 לחוזה המקורי לענין התמורה ובפרט הסעיפים 15.2, 15.3, וכן סעיף 15.4 הקובע כי "דמי השימוש ... יקבעו על פי הערכת שמאי העיריה... ". מאחר ותקופת ההארכה האחרונה של החוזה היתה 30/4/91, ברור, כי הערכת השמאי מר דנוס, הקובעת לעניינינו ולתקופה שלאחר חוזה זה, הינה הערכתו מיום 27/2/94. (ג) הסעד המגיע לתובעת: מר רביב, מנהל הנתבעת, ציין בסעיף 14 לתצהיר עדותו הראשית מיום 20/3/00, כי : "בנסיבות האמורות... בדק שוב השמאי יובל דנוס את היקף הפעילות וקבע בחוות דעתו מיום 27/2/1994 שמי השימוש יופחתו משמעותית ויעמדו על 800 דולר לחודש או כ- 10% מהמחזור השנתי.... [ובחות-הדעת עצמה נאמר: "הגבוה משניהם", א.ד.ג] לאור הגישה העניינית של מר דנוס, מצאנו לנכון שלא להגיש חוות דעת נגדית מטעם החברה לענין גובה דמי השימוש כאמור בהסכם המקורי" [הכוונה לסעיף 15.4 סיפא בו נקבע: "היה וחלקה החברה על הערכת השמאי תהא זכאית להמציא הערכת שמאי מטעמה...", א.ד.ג]. בעדותו אף הוסיף מר רביב ואמר: "ש. אני מפנה אותך לסעיף 14 לתצהירך, בו אתה מצהיר "מיני גולף לא רצתה להשיג על שומה...", משמע אתם הסכמתם עם השומה הזו? ת. יובל דאנוס הזמין אותי כל פעם שעשה שומה לקח ממני את הדוחות הכספיים וזה היה מקובל עלינו, למרות שזה היה גבוה מדמי שימוש בכל מקום אחר בארץ" (ראו עמ' 13 לפרוטוקול מיום 6/9/00 שורות 14-17). ואולם איני מסכים לאמור בסעיף 37.5 בתצהיר מר רביב, לפיו - "החברה הציעה לעיריית ראשל"צ, לפנים משורת הדין, לשלם לה עד 50% מדמי השימוש האחרונים שנקבעו על ידי השמאי המוסכם מר יובל דנוס ערב תחילת השיפוצים (800 דולר לחודש או 10% ממחזור התקבולים השנתי..." - באשר לתובעת מגיע מלוא התשלום על-פי החוזה שהתקיים בין הצדדים, ועל כך כאמור, העיד מר ברטש בפניי: ש. מכח מה העירייה דורשת היום שכירות? ת. מכח זה שמיני גולף השתמשה בקרקע, ומכח זה ששולם קודם לכן 800 דולר לחודש. 7. סוף דבר הנני מקבל התביעה. הנתבעת תשלם לתובעת דמי-שימוש בסך 9,600$ (800 $ X 12 חודשים) בצירוף מע"מ סה"כ 11,232$, בגין השימוש בנכס בתקופה שבין 1/11/95 ועד 30/10/96. סכום זה, נכון ליום 30/10/96 הינו 36,694 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30/10/96 ועד מועד התשלום המלא בפועל. 8. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) בסך 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1/11/95 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 9. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום מהיום. ניתן היום, ח' במרחשון התשס"א, 06 לנובמבר 2000, בנוכחות: אהרן ד. גולדס, שופטמקרקעיןשימוש במקרקעיןדמי שימוש