בפני תביעה כספית בה עותרת התובעת לחייב את הנתבע להשיב לה את הסכום הנקוב בכתב התביעה. אלה הם עיקרי העובדות הצריכות לענייננו, שאינן שנויות במחלוקת, ושהוכחו במהלך המשפט, עפ"י סדרם הכרונולוגי: התובעת ניהלה בסניף הנתבע חשבון מס' 9513/64 (להלן- "החשבון"). בתאריך 8.9.93 נתנה התובעת הוראה בלתי חוזרת לצרף את בעלה, רוני X (להלן- "X"), כשותף בחשבון. בתאריך 9.5.95 חתמה התובעת על מסמך הנושא כותרת "ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום" בו ערבה כלפי בנק ערבי ישראלי בע"מ לסילוק כל הסכומים שX יהיה חייב לו. בתאריך 19.5.95 פתח X חשבון אצל הנתבע (להלן: "חשבון X"). בתאריך 20.3.97 נסגר החשבון. בתאריכים 11.11.98, 12.11.98 ו- 18.11.98 זיכה מס הכנסה את החשבון בסכום כולל 10,670 ₪. ממסמכים הנושאים כותרת "הודעה על ביצוע החזר מס וקיזוז חובות" עולה כי הזיכוי נועד ל"X רוני ו/או רחל קטי". כמו כן צוין בהם כי הסכומים הועברו לחשבון 951364 בבנק לאומי סניף דימונה. הואיל וחשבון X עמד בחריגה, נכון לתאריכי זיכוי החשבון, העביר הנתבע את הסך 10,670 ₪ הנ"ל לזכות חשבונו של X, מבלי שיידע את התובעת. מכאן התביעה להשבת הסך הנ"ל. התובעת טענה שפעולת העברת הכספים מחשבונה הסגור לחשבון X, נעשתה שלא כדין וללא סמכות, מבלי לבקש את רשותה או את רשותו של X. עוד טענה, שבכך פעל הנתבע בחוסר תום לב, הפר את חובת הנאמנות כלפיה ועליו להשיב לה את מלוא הסכום ולחילופין את מחציתו. הנתבע טען שמס הכנסה הפקיד את הכספים לחשבון "עבור X ו/או התובעת", ולא בהכרח לתובעת בלבד, שלתובעת היתה זיקה של ממש לחשבונו של X שהתבטאה בכך שערבה לו ואף מישכנה את רכבה הפרטי כבטוחה להחזר חובותיו בחשבונו. כמו כן, קמה לו הזכות לקזז את הזיכוי לטובת חשבון X ולכן כל פעולותיו נעשו כדין ובהתאם לחוזים שנכרתו בינו לבין התובעת וX. הנפקות העולה מסגירת החשבון לגבי היחסים המשפטיים שבין בעלי הדין. 4.1 הפרת הוראות בנק ישראל/ המפקח על הבנקים. בתאריך 8.9.93 חתמו התובעת וX על מסמך הנושא כותרת "תנאי ניהול חשבון עו"ש חש"ק/ חח"ק" (להלן: "החוזה"). המדובר בחוזה סטנדרטי לפתיחת וניהול חשבון בנק. בסעיפים 12 (א) ו- (ב) לחוזה נקבעו התנאים לגבי סגירת החשבון. בחוברת "יחסי בנק- לקוח, חקיקה והוראות" בהוצאת בנק ישראל/ המפקח על הבנקים בחודש יולי 1997 ושבה הוסדרה הפעילות הבנקאית בישראל בכלל, והיחסים שבין הבנק והלקוח בפרט, נכתב בפרק "סגירת חשבון של לקוח" בסעיף 8 שכותרתו: "הצגת חיובים על החשבון לאחר סגירתו" כדלקמן: "חיובים וזיכויים שיוצגו לבנק לאחר סגירת החשבון, יוחזרו ע"י הבנק בציון "החשבון נסגר"". יושם אל לב כי בסעיף 13 לחוזה פתיחת חשבון, שנחתם ע"י X, בתאריך 19.5.95, נכתב בפרק "סגירת החשבון" כדלקמן: "הבנק יהיה רשאי בכל עת לסגור את החשבון או לשלול מהלקוחות את זכותם לפעול בחשבון באמצעות שיקים או מסמכים דומים. סגירת החשבון תתבצע עפ"י הנוהלים שנקבעו ויקבעו מעת לעת ע"י בנק ישראל...". (ה.ש. ד.מ.). עולה, איפוא, שחוזה פתיחת החשבון שערך X, מפנה, במפורש, להוראות המפקח על הבנקים בסוגיית סגירת חשבון. לא התעלמתי מההלכה שנפסקה בע"א 250/89 בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ נ' יהודית שפוך ואח', פ"ד מ"ז (1) עמ' 593, הקובעת כי: "הפרת מסמך ההוראות של בנק ישראל ע"י הבנק המערער הינו במישור היחסים שבין בנק ישראל והבנק המערער, וצד ג'... אינו יכול להיבנות, כאמור, מהפרה כזו, אם היתה, אלא אם כן, ההפרה היתה כה יסודית ובסיסית...". נכון שלהוראות ניהול בנקאי תקין אין מעמד סטטוטורי. בד"כ אי אפשר להשתמש בהן לתקיפה חזיתית (כגון ביטול פעולות מסוימות) אך בתי המשפט מתחשבים בהוראות אלה כנורמה מקובלת, בכל מה שקשור בתחום הבנקאות. אלה, אפוא, הן הנורמות המקובלות אצל בנקאי סביר. גם דבריו של המלומד גריניץ עולים בקנה אחד עם הוראות בנק ישראל. בספרו: הבנק והלקוח, מהדורה רביעית, עמ' 25 הוא כותב כדלקמן: "הרשאי בנק לקבל כספים לזכות חשבון לקוחו או לכבד שיקים, כשהיתרה בחשבון מאפשרת את הדבר, אחרי שהלקוח מודיע לבנק על רצונו לבטל את החשבון? לא. במקרה כזה על הבנק לסרב לקבל תשלומים לזכות החשבון וגם לא לכבד שיקים, למרות שהיתרה מאפשרת כיבודם כי אין הבנק רשאי לפעול בחשבון הלקוח בניגוד להוראתו המפורשת. שיקים אלה יוחזרו בציון ההערה: "החשבון נסגר"". (ה.ש.ד.מ.). מקל וחומר אמורים הדברים לגבי המקרה שבפנינו. המלומד הנ"ל כותב בספרו: הלכות הבנקאות, מהדורת 1970 בעמ' 274 כדלקמן: "בסגירת חשבון מרצונו של הלקוח, אף שלא הוציא את היתרה העומדת לרשותו, על הבנק לנהוג בחשבון כסגור, משעה שקיבל את הודעת הלקוח על סגירת החשבון. אם אחרי ההודעה נתקבלו שיקים משוכים על ידי הלקוח והיתרה מאפשרת את הכיבוד, על הבנק להחזיר את השיקים למציגם בציון: "החשבון נסגר". הוא הדין אם צד שלישי רוצה להכניס כספים בחשבון אחרי קבלת הודעת הלקוח, על הבנק לסרב בקבלת כספים לחשבון". (ה.ש.ד.מ.). ניתן גם ללמוד על המשמעות שיש לייחס להוראות המפקח על הבנקים ממאמרה של ד' פלפל, "חובות הבנק כלפי ערב", עיוני משפט מ"א (ג) (תשנ"ד) 414, בעמ' 421: "מבלי להיכנס למשמעות התוקף המשפטי של הוראות הפיקוח על הבנקים, ומשמעותה של הפרה אפשרית של הוראות אלה מצד הבנקים, נראה לי כי ניתן להסיק מהוראות אלה על היקף חובת הזהירות כלפי הערב, אותה רואה המפקח על הבנקים עצמו, כמחוייבת המציאות". (ה.ש. ד.מ.). מן הכלל אל הפרט: החוזים הנ"ל הינם חוזים אחידים. מעיון בהם ניתן להוכח שהוראות בנק ישראל, כפי שנוסחו בחוברת הנ"ל, באו בהם לידי ביטוי, רעיוני, תכני, ואף לשוני. מהמקובץ לעיל מתבקשת המסקנה, שהנתבע החיל את הוראות המפקח על הבנקים לתוך החוזים שערך עם התובעת וX. למרות זאת פעלו פקידיו (ראה עדותו של נציג הנתבע) בניגוד להוראות אלה ובמטרה להכשיר את העברת הזיכוי לחשבון X. אשר על כן, התובעת זכאית להיבנות מהוראות אלה והנתבע מחוייב לבצען. המסקנה האופרטיבית לענייננו הינה, שהנתבע היה חייב להשיב למס הכנסה את הזיכוי, שהגיע לחשבון לאחר סגירתו, בציון "החשבון נסגר", ולא לזקוף אותו לחשבון X. 4.2 האם סגירת החשבון מהווה סיום היחסים החוזיים בין בעלי הדין? פרופ' בן אוליאל בספרו "דיני בנקאות" בעמ' 431-432 כותב: "סגירת חשבון משמעותה היא, סיום היחס החוזי המתקיים בין הצדדים בהקשר של אותו חשבון. סגירת החשבון וסיום הקשר החוזי, אינם גורמים בהכרח למחיקה מוחלטת של מערכת הזכויות והחובות בין הצדדים. כך למשל, אם יתברר לאחר שנסגר החשבון, שצד אחד חייב כספים לצד השני, אין החייב פטור מחובתו להחזיר לצד האחר את מה שמגיע לו וזאת עד שיתישן החוב". יתכן שבדברי פרופ' בן אוליאל טמונה ההנחה הנסתרת כי לא היה מקום לסגירת החשבון, שהרי אחד הצדדים לא פרע את חובו לצד האחר. משעה שכך, פשיטא שהוא אינו פטור מחובתו לשלם לצד האחר את המגיע לו. גם אם תאמר שמהות החוב התבררה לבנק לראשונה רק לאחר שהחשבון נסגר, גם אז אין הבנק זכאי באופן חד-צדדי ל"החיות" את החשבון ש"עבר מן העולם", מבלי שיקבל על כך את רשות הלקוח. ביחסים חוזיים עסקינן ואלה מבוססים על הדדיות ועל הסכמות. אשר על כן, ובהעדר הסכמה - אין נפקות לפעולה . אין בכך, כמובן, כדי לגרוע כמלא הנימה מזכויות הבנק לנקוט, כמקובל, הליכים משפטיים נגד הלקוח, אך לא יתכנו "קפנדריות" וקיצורי-דרך, כפי שנקט הנתבע במקרה שבפנינו. סוגיית סגירת חשבון והנפקויות העולות ממנה לגבי היחסים החוזיים שבין הבנק ובין לקוחו, נדונה גם במשפט האנגלי ובאה לכלל ביטוי בספרו של J. Milres Holden, The Law and Practice of Banking/ Volume 1, Banker and Customer, 5th Edition, p. 120: “When the customer’s account has been closed, either by the customer or by the bank, the relationship of banker and customer is at an end, and neither party is under any contractual obligation to the other, save only in one respect, namely that the banker’s duty of secrecy still subsists”. מהראיות שבאו בפני, שוכנעתי שהנתבע נענה לבקשת התובעת וסגר את החשבון, מאחר שבאותה שעה היא לא היתה חייבת לו סכום כלשהו. בסעיף 9 לתצהיר פקיד הנתבע, שהוגש במקום חקירה ראשית, נכתב שעובר ל-18.11.98 היה חשבון X מצוי ביתרת חובה. גם בחקירתו הנגדית (עמ' 5) העיד כי הנתבע הגיש בזמנו תביעה נגד התובעת וX וניתן נגדם פס"ד. ואולם, לא הוכח שעובר לסגירת החשבון כבר ניתן פס"ד. בנושא זה נטל הראיה היה מוטל על שכמו של הנתבע והוא לא עמד בו. פסה"ד לא הוצג כראיה. הנתבע סתם ולא פרש. חזקה על הנתבע, שאם התובעת היתה חייבת לו כספים, עובר לסגירת החשבון, הוא היה מסרב לבקשתה ולא סוגר את החשבון. הפרת הוראות המפקח על הבנקים ופעילות חד-צדדית בחשבון, לאחר סיום היחסים החוזיים בין בעלי הדין, מוליכות למסקנה זהה: הנתבע היה חייב להשיב למס הכנסה את הסכומים שהועברו לחשבון, כאמור לעיל. 5. מעמדו של הנתבע ביחסים עם מס הכנסה. בע"א 886/93 (ת"א) בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אריה נקש, דינים מחוזי כרך ל"ב (1) נדון מקרה בו מס הכנסה העביר סכום כסף לזכות חשבון משותף. השאלה שהתעוררה היתה, האם הבנק היה רשאי לפעול בחשבון ולהוציא ממנו כסף, למרות שלא ביקש רשות מאחד השותפים. בית המשפט קבע כי ביחסים שבין הבנק ובין מס הכנסה, הבנק שימש רק כגורם פיננסי, ומשהעביר הבנק את הזיכוי ממס הכנסה לחשבון המשותף, תם תפקידו כגורם פיננסי ומאותה שעה ואילך הפך הבנק להיות נאמן של בעל החשבון ובתור שכזה לא יכול היה לפעול אלא לפי הוראותיו. התובעת ביקשה לסגור את החשבון. הבנק הסכים. משעה שכך, כל פעולה שהתבצעה בחשבון לאחר סגירתו היתה חייבת לעבור לידיעתה , על מנת לקבל הסכמתה והוראותיה. במקרה שבפנינו, הדבר לא נעשה. האם חב הנתבע חובת נאמנות לתובעת? משעה שהיחסים החוזיים שבין בעלי הדין, הגיעו לכלל סיום, הנתבע אינו חב לתובעת חובת נאמנות כ"לקוחה", שהרי חדלה להיות לקוחה שלו. השאלה הינה, האם מרגע שהחשבון נסגר, אין הבנק חייב ל"לקוח לשעבר" חובת נאמנות כלשהי? פרופ' בן אוליאל, בדבריו כפי שהובאו לעיל, סבור כי: "סגירת החשבון וסיום הקשר החוזי, אינם גורמים בהכרח למחיקה מוחלטת של מערכת הזכויות והחובות בין הצדדים". סבורני שחובת הנאמנות הינה אחת מהחובות המוטלות על בנק, כפי שחובת הסודיות אף היא עומדת בעינה. הדעת נותנת שחובות אלה שרירות וקיימות גם לאחר סגירת החשבון וסיום היחסים החוזיים בין הצדדים, והכל בכפוף לנסיבות של כל מקרה ומקרה דהיינו - לאופי היחסים ששררו בין הבנק ללקוח בעת שהחשבון היה פעיל, למהות הפעולה שנעשתה בחשבון ולפרק הזמן שחלף מאז סגירתו וכיוצ"ב. יתרה מכך, ב"כ הנתבע טען שהתובעת ערבה לחובותיו של X בגין החשבון שניהל אצלו. אם אלך לשיטתו, מתבקשת המסקנה שהנתבע חב חובת נאמנות לתובעת, מתוקף היותה ערבה. ראה: ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, פ"ד מ"ט (1), 369, שקבע כי ערב הינו "לקוח" כמשמעותו בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א- 1981. עולה, אפוא, שהנתבע היה חייב לפנות אל התובעת וליידע אותה לגבי זיכוי החשבון ולגלות לה כי בדעתו לזקוף אותו לטובת חשבון X. משלא עשה כן- הפר הנתבע את חובת הנאמנות לנתבעת. 7. האם הנתבע התרשל כלפי התובעת? סוגית חובת הנאמנות של בנק משיקה לחובת הזהירות. ביהמ"ש העליון דן בסוגיה בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' קוסטמן ואח', פ"ד מ"ז (5) עמ' 31 (להלן: "פס"ד קוסטמן"). בפס"ד זה עסק ביהמ"ש בעו"ד שהיה מיופה כח בחשבון בנק ומתוקף יפוי הכח ביצע פעולות בחשבון, שהותירו את בעלי החשבון כשידיהם על ראשם. ביהמ"ש פסק, בין היתר, כי חובה מיוחדת מוטלת על הבנק, מקום שמדובר בפעילות "בלתי שגרתית" כגון פעולה "חד פעמית", שאז תרבה חובת הזהירות המוטלת על הבנק. גם לאחר שהתובעת עברה מסטטוס של "לקוחה" לסטטוס של "לקוחה לשעבר" (ואל נשכח שבעת ובעונה אחת היא עדיין מצויה בסטטוס של "ערבה", אליבא דב"כ הנתבע) גם אז היינו מצפים מהנתבע שינהג כלפיה בזהירות המתחייבת בנסיבות הענין. בהתאם לפס"ד קוסטמן הנ"ל, ומאחר שזיכויי מס הכנסה מהווים פעולה חריגה בחשבון, היה על הנתבע, מכח חובת הזהירות המוטלת עליו ולאור האופי "הבלתי שגרתי" ו"החד פעמי" של הפעולה, ליידע את התובעת. מקל וחומר אמורים הדברים לגבי חשבון שנסגר וכשעסקינן בתובעת שניתקה קשר עם הנתבע, שאינה בודקת את הנעשה בחשבון ושאין לה מושג מה קורה בו. עולה, אפוא, כי בהעבירו את הכספים לחשבון X התרשל הנתבע כלפי התובעת. 8. מנהג הבנקאים אחת מאמות המידה של התנהגות הבנק כלפי לקוחו תימצא במנהג הבנקאים. אם נהג הבנק כמנהג הבנקאים, חזקה עליו שנהג כהלכה ומילא את החובה המוטלת עליו, ואילו לא נהג כמנהג הבנקאים, אות וסימן כי התרשל וממילא ראוי כי ישא בתוצאות מעשיו או מחדליו. הוכחת מנהג הבנקאים תעשה באמצעות עדים מומחים, ובמשפט שבפנינו הדבר לא נעשה כלל. עם זאת, ניתן לצאת מתוך הנחה, שהוראות בנק ישראל/ המפקח על הבנקים משקפות את מנהג הבנקאים. בכך נסגר המעגל, לאמור: הנתבע לא ציית להוראות המפקח על הבנקים, לא השיב למס הכנסה את הסכומים שהופקדו בחשבון ולכן לא נהג כמנהג הבנקאים. 9. משעה שהכרעתי בשאלה הראשונית- הבסיסית, דהיינו המשמעות הנובעת מסגירת החשבון, לגבי היחסים המשפטיים שבין בעלי הדין, מתייתר הצורך להכריע בשאר הטענות שב"כ הצדדים העלו בסיכומיהם. סוף דבר: מכל המקובץ לעיל אני מקבל את התביעה, ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך 11,253 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ בתוספת מע"מ. חשבון בנקבנק