תאונת שרשרת מי אשם ? 1. תביעה כספית בגין נזקים - ישירים ועקיפים - שנגרמו לתובעת בתאונת דרכים שאירעה ביום 8.8.96 בדרך חברון בירושלים. 2. מדובר בתאונת שרשרת. ראשונה בשיירה, התובעת, במכונית מסוג אופל; פגעה בה מאחור מכונית מסוג הונדה; זו נפגעה ממכונית משא מסוג סובארו; לאחריה - טנדר מיצובישי; בסוף השיירה - טנדר מסוג G.M.C. 3. לדידה של התובעת, מוטלת האשמה בגין קרות התאונה על כתפי הנתבע, נהג המכונית האחרונה בשיירה, טנדר ה- G.M.C. 4. הנתבע ומבטחתו טוענים להגנתם כי קדמה לפגיעתו במכונית המיצובישי שלפניו, תאונת שרשרת. התנגשותו במכונית המיצובישי גרמה לפגיעה קלה ביותר, ונבעה מכך שלא הצליח לבלום לחלוטין. הנתבעים סבורים כי לא עליהם מוטלת האחריות לנזקיה של התובעת, נזקים שנגרמו, כאמור, בשל תאונה שקדמה לפגיעתו הקלה של הנתבע במכונית שלפניו. 5. דומה כי ב"כ המלומדת של התובעת ראתה לכתחילה לכלכל צעדיה על פי ממצאי חקירת המשטרה, והכרעת דין שניתנה בבית המשפט לתעבורה. על פיה, הודה הנתבע באחריותו לתאונת השרשרת, מראשית ועד אחרית. לימים תוקנה הכרעת הדין, בעקבות בקשה משותפת שהוגשה ע"י ב"כ הנתבעים, בשם הנתבע (הנאשם שם) וב"כ התביעה (שם), באופן שנקבע כי הנתבע אחראי רק לנזק שנגרם למכונית שלפניו. ערעור שהגישה התובעת (כאן) כנגד הכרעת הדין המתוקנת לבית המשפט המחוזי - נמחק, לאחר שבאת-כוחה הודיעה כי היא חוזרת בה מן הערעור בעקבות הערות בית המשפט המחוזי. 6. יצויין, כי הודעה על תיקון פסק הדין של בית המשפט לתעבורה נמסרה לב"כ התובעת, ביום המחרת - 27.1.99 - לפני המועד שנקבע להגשת תצהירי העדות הראשית בתביעה זו מטעם התובעת. עוד לפני כן, בישיבת קדם-המשפט ביום 31.12.98 דובר על כך שלשיטת הנתבעים, חומר החקירה תומך לכאורה בגירסת הנתבע. כיוצא בזה, בתשובה לשאלתי נמסר באותה ישיבת קדם-משפט, כי הוגשה תביעה נוספת בקשר לתאונה נשוא תביעה זו. 7. חרף האמור לעיל, נתבקש איחוד הדיון בשתי התביעות, ולחילופין, צירוף נתבע נוסף, בשלב מאוחר, סמוך למועד שנקבע להוכחות (מועד שכבר נדחה פעם אחת לבקשת התובעת בערבו של יום), ולאחר הגשת תצהירי העדויות הראשיות. יתכן שברגיל היה מקום לשקול בחיוב להיעתר לבקשה, אם כי קיימים גם שיקולים כנגד, אך מכל מקום, בשלב הדיוני שבו הוגשה הבקשה, ובשל נימוקי ההתנגדות של הנתבעים, נדחתה הבקשה, בהחלטתי מיום 10.6.98. 8. ודוק: "טענת הנתבע שלא הוא אלא אדם אחר גרם לתאונה, איננה, כנראה בעליל, טענה המחייבת את נוכחותו של האחר במשפט... אם יאבה התובע, יתבע את לוי בתביעה אחרת, ולכך, כמובן, הוא רשאי. יתכן, איפוא, שבית המשפט ייאלץ לדון באותה תאונה ובתוצאותיה פעמים אחדות..." [י' זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית, 1995 (ש' לוין עורך) 198]. 9. לגוף העניין, דומה, כי התובעת, בהגינותה, מסרה גירסה בתצהיר העדות הראשית, גירסה שעמדה עליה גם בחקירתה הנגדית, והיא: "לפתע שמעתי חבטות מאחור והרגשתי את רכבי נחבט מאחור מספר פעמים ברצף. לא חשתי ולא שמעתי שתי סדרות של חבטות וממה שראיתי ניתן היה להבין שאירעה תאונת שרשרת לכל חמשת הרכבים המעורבים". כיוצא בדברים הללו אמרה בהודעתה למשטרה (מיום 9.8.96 שורה 10), וכן בחקירתה הנגדית: "הרגשתי מספר חבטות פעם אחר פעם... אני קיבלתי בין 4-5 מכות" (עמוד 3 לפרוטוקול מיום 11.7.99). 10. מטבע הדברים לא ראתה התובעת בעיניה את קרות התאונה, אלא רק לאחר מעשה. אך את תחושותיה תיארה בעקביות, ובאופן משכנע, על אודות מספר חבטות במכוניתה, ברצף. על פי גירסתה-שלה, איפוא, נשללת אחריותו הבלעדית של הנתבע. שאם הוא, האחרון בשיירה, היה הגורם האחד והיחיד לתאונה, כי אז הייתה התובעת חשה בחבטה אחת ויחידה. 11. אם צריך חיזוק לגירסתה של התובעת, הרי שזה נמצא בדברי נהגת מכונית ההונדה שבעקבותיה, גב' רות יהודה, בהודעתה למשטרה מיום 8.8.96: "וכמה שניות אחרי שעצרתי את האוטו שמעתי בום חזק מאחורי הרכב ונדחפתי לרכב שלפני. עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה נשמעו עוד כמה בומים חזקים". 12. אמת נכון הדבר, בשלב הראשון סברה המשטרה, כי יש לייחס לנתבע אחריות ביחס לכל התאונה. הנתבע עצמו הודה בכך; אף הורשע, ודינו נגזר בהתאם. אלא שבדיקה שנעשתה, כאמור, ביוזמת באת-כוחו, שכנעה את רשויות התביעה לחזור בהן, ולפיכך, בהסכמה, תוקן פסק הדין ונקבעה אחריותו של הנתבע רק לגבי הפגיעה במכונית שלפניו. 13. כשלעצמי, די לי בדברי התובעת והנהגת שבעקבותיה, ששתיהן חשו מספר חבטות בזו אחר זו, כדי לקבוע, כאמור, שאין הנתבע נושא באחריות בלעדית לתאונת השרשרת כולה. 14. התלבטתי האם יש לנקותו כליל מאחריות לנזקי התובעת, או שהוא אחראי למקצתם. הנתבעים מתארים, למעשה, שתי תאונות; האחת, שבה היו מעורבות שלוש המכוניות הראשונות; והאחרת, תאונה שבין שתי המכוניות האחרונות. 15. התנהגותו של הנתבע מעוררת מספר סימני שאלה. (א) עוד מלכתחילה ראה רס"ר לאוניד דרגונסקי לדווח בדו"ח פעולה שרשם על אתר, ביום 8.8.96 - "עלי לציין שנהג ג'.מ.סי לא חיכה עד סיום הטיפול ועזב את המקום בלי לקבל הזמנה". ניתן היה לצפות מנהג אחרון בשיירה בתאונת שרשרת שיישקוד על משמר זכויותיו, וכי אם אינו אשם בתאונה, לא ייסתלק מן המקום, אלא אדרבא, ייטען בדווקנות את טענותיו בפני השוטר שבא למקום. מה טעם ראה 'להפקיר' את הזירה ולהסתכן בכך שהאחריות במלואה תוטל עליו? לא נחה דעתי מתשובה שביקשה ליתן באת-כוחו לתמיהה זו, שהנתבע לא ראה עצמו כלל קשור לעניין, שכן מדובר בשתי תאונות נפרדות, וממילא לא הייתה הוה אמינא לייחס לו אחריות לתאונת השרשרת כולה. נימוק זה אינו משכנע, שכן עובדה היא שבעיני רוחו של השוטר שרשם את דו"ח הפעולה מדובר "בתאונת שרשרת מחמישה רכבים", והעלמותו של הנתבע מן השטח, נמצאה ראוייה לציון בדו"ח הפעולה. זאת, חרף העובדה שבדו"ח הפעולה צויין גם כי מכונית המיצובישי והג'י.מ.סי היו במרחק של 2-3 מטר מ- 3 המכוניות שלפניהן. הנתבע עצמו טען במשטרה (הודעה מיום 15.12.96 שורות 8-10) "אני גם לא קיבלתי הזמנה מהמשטרה. יתכן בגלל שמיהרתי שכחו למסור לי אותה". (ב) נטען רבות על כך שהנתבע לא היה מיוצג לכתחילה בבית המשפט לתעבורה וכי הבנתו את השפה העברית - קלושה. הטעמים הללו, כך נטען, הביאו להרשעתו, לכתחילה, באחריות לתאונת השרשרת כולה. גם בכך נתקשיתי: בהעידו בפניי התרשמתי מהבנתו את מהלך העניינים; הדעת נותנת כי אדם לא ימהר להודות בבית המשפט לתעבורה במיוחס לו בעיניים עוורות; בית המשפט שוקד על משמר זכויותיו הדיוניות והמהותיות; והנתבע (הנאשם שם) עצמו, ער במיוחד לאפשרות שהתביעה תבקש להאשימו באחריות לתאונה כולה, כשהוא טוען לאחריותו רק לגבי מקצתה. כל בר-דעת מבין את ההבדל, גם לעניין העונש. ואכן רשיונו נשלל והוטל עליו קנס כספי. הוא ריצה את עונשו, עד ליוזמה שננקטה, כאמור, ע"י באת-כוחו המייצגת גם את חברת הביטוח. (ג) גם כשהוזמן למשטרה, דומה, השתמט הנתבע, עד שבא למסור הודעתו ארבעה חודשים ויותר ממועד התאונה, ביום 15.12.96. או אז, לא הייתה גירסתו משופרת כגירסה שמסר בתצהיר עדותו הראשית כאן. שכאן ביקש להדגיש (סעיף 8 לתצהירו) "אני ראיתי בבירור כי אירעה תאונת שרשרת בנתיב נסיעתי שבה נפגעו מספר כלי רכב עוד לפני שהגעתי למקום". במשטרה, לעומת כן, היה מסוייג, הרבה יותר ספקן, ועל פי פרשנות מסויימת - לא בלתי סבירה - דבריו שם מנוגדים ממש לגירסתו כאן. 16. הומצא לעיוני תיק המשטרה. נתתי דעתי על הודעות המעורבים בתאונה, למשטרה ולחברת הביטוח. הללו לא העידו בפניי ולפיכך התייחסתי בזהירות לדבריהם. [אציין בהקשר זה כי מלכתחילה הובעה התנגדות ע"י ב"כ הנתבעים (בהודעה מיום 27.5.99) להגשת מקצת המסמכים שבתיק המשטרה; בסיכומיו, זנח ב"כ הנתבעים התנגדות זו, וראה גם הוא להסתמך על מסמכים שבתיק המשטרה, בכללם, מכתבו של רפ"ק לוי, ב"כ התביעה, בבקשה המשותפת לתיקון פסק הדין בבית המשפט לתעבורה, ועדויות הנהגים המעורבים]. 17. לדידו של נהג מכונית הסובארו מר עבאסי סעיד (השלישי בשיירה), פגע בו טנדר המיצובישי ואז נהדף אל מכונית ההונדה שלפניו. לדבריו, היה זה הנתבע "שפגע בכל השיירה". אוֹמר בזהירות, למקרא הודעתו, על רקע שאר החומר שבתיק, דומני שביקש להמעיט מחלקו, 'ולהפיל את התיק' על הנתבע. מסתבר בעיניי יותר שעליו האחריות העיקרית לקרוֹת התאונה, וכי הנתבע דנן 'תרם' את חלקו, בשוליים, לאחר שעיקר הנזק נגרם באשמו - הנחזה, לכאורה - של נהג מכונית הסובארו. 18. הנתבע טען בהודעתו במשטרה (כאמור, 4 חודשים ויותר אחרי קרות התאונה), כי "ראיתי את הטנדר שלפניי עוצר ופגעתי בו. לא ראיתי שהוא פגע ברכבים אחרים". 19. הנהג הרביעי בשיירה, מר יהודה שוקרון (טנדר מיצובישי), אמור, לכאורה, להיות נייטראלי. לדבריו בהודעתו מיום התאונה, 8.8.96, "ראיתי תאונת שרשרת של 3 מכוניות קודמות. עצרתי כ- 5 מטר לפני, ואחרי הגיע במהירות ג'.מ.סי". מכוניתו נפגעה, לדבריו (בהודעתו למשטרה), לא רק מאחור אלא גם מלפנים "טמבון קדמי גריל + פנסים קדמיים + מכסה מנוע". פגיעה זו אינה פגיעה של מה בכך, ועולה ממנה עוצמה חזקה יותר של התנגשות בין הנתבע למכונית שלפניו, יותר מתיאורו של הנתבע. 20. התובעת, הנהגת שלאחריה, והנהג השלישי בשיירה נפגעו, והובהלו לבית החולים. ב"כ הנתבעים הדגיש עובדה זו בסיכומיו. כיוצא בזה, הנזק במכוניתו של הנתבע היה קטן (לדבריו, מכה קלה בטמבון שתוקן על דרך של כיפוף ידני על ידי חברו במוסך) לעומת נזקים כבדים יותר בשלוש המכוניות הראשונות. ללמדנו - כך, ב"כ הנתבעים - שלא בשל הנתבע כל הנזקים הללו שבמכוניות שבתחילת השיירה. כך, אכן, מסתבר, אך לא באופן מוחלט. 21. אני סבור כי האחריות העיקרית אינה רובצת על הנתבע, אם כי, בנהיגתו הרשלנית הוא גרם לנזק בשיעור גדול מזה שנגרם ממילא, באשמו של אחר. מכוניתו-שלו, וזו שלפניו, גדולות באופן יחסי, וכבדות, לעומת 2 המכוניות הראשונות בשיירה. גם אם נזקי מכונית ה- G.M.C היו קלים (ולעניין זה אנו חיים מפיו של הנתבע שהתנהלותו מעלה, כאמור, מספר תמיהות; הוא גם לא העיד את חברו שתיקן, לפי הנטען, את המכונית), גם אז, בשל מהירות הנסיעה וכובד משקלה של המכונית, נגרם נזק לא מבוטל למכונית שלפניה. וכאן אנו שבים לאותן 4-5 חבטות שעליהן העידו התובעת והנהגת שבעקבותיה. אכן, שוכנעתי, אין לפטור את נהג ה- G.M.C מאחריות כליל. 22. על דרך האומדן אני קובע את אחריותו בשיעור של 20% מנזקי התובעת. 23. לא ניתנה חוות דעת נגדית באשר לנזקיה, והשמאי מטעמה לא נחקר. לעניין ירידת הערך, לא הומצאה חוות דעת. הסכום הנתבע - 3,000 ש"ח - קרוב למחצית מסכום הנזק על פי דו"ח השמאי, שעומד על 6,300.45 ש"ח - נראה מופרז קמעא, ואני מעמידו על מחצית. כיוצא בזה, 6,000 ש"ח שנתבעו בגין אי-נוחות, עוגמת נפש, טרחה, אובדן זמן וכיוצא בזה. גם סכום כסף זה לא הוכח, ונראה מופרז. אני מעמידו על 1,500 ש"ח. 24. כללו של דבר, מסכום התביעה שהועמד על 15,905 ש"ח, יש להפחית סכומי כסף כנ"ל ולהוסיף עוד קמעא בגין שיערוך חוות דעת השמאי ליום הגשת התביעה, באופן שמתקבל סכום של 10,000 ש"ח. 25. הנתבעים ישלמו, איפוא, לתובעת, 2,000 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, ועוד סכום כסף כולל בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ, בשיעור של 750 ש"ח. ניתן היום, כ"ו בכסלו תש"ס, 5 בדצמבר 1999, בהעדר. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. נעם סולברג, שופט תאונת דרכיםשאלות משפטיותתאונת שרשרת