1. התובעים הגישו תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף עקב תאונת דרכים שארעה להם ביום 1.9.99. התובע 1 יליד 1970, התובע 2 יליד 1971. התובעים טענו כי ביום 1.9.99 בעת שהיו בדרכם מן העבודה הביתה, במכונית שנתן להם המעביד, נפצעו בתאונת דרכים בשד' הציונות חיפה. התובע 1 נהג ברכב, הנתבע 2 ישב לידו. טוען הנהג כי הבחין בילד שקפץ לכביש וכדי למנוע פגיעה בו סטה ימינה, הגלגל הימני קדמי של הרכב פגע במדרכה וכך נפגעו שניהם. 2. צריך לומר מיד, שפגיעתם אם בכלל של התובעים באותה תאונה היתה כה קלה וסמלית עד כי לא ניתן בשום קנה מידה סביר לומר שנפגעו פגיעת גוף כמשמעותה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד ודין התביעה להדחות ולו רק מטעם זה. הנתבעת טענה כי התאונה כלל לא התרחשה וכי התובעים מנסים, שלא כדין, לביים את התאונה. לטענות אלה משקל רב מאוד לנוכח התמונה שהצטיירה בפני. 3. העידו בפני שני התובעים וכן מעבידם - מר ארז קפלן - שעוסק בעבודות גינון, עבורו עבדו השניים בזמן הרלבנטי לתביעה. בשעות אחה"צ של יום 1.9.99 פנו התובעים לחדר מיון בבי"ח רמב"ם וסיפרו כי נפגעו בתאונת דרכים. התלוננו על כאבי גב וצוואר אולם לא היו כל סימנים חיצוניים לפגיעה, כגון פציעות או חבלות שניתן לאבחן. לתובעים עבר עשיר בהגשת תביעות על נזקי גוף בגין תאונות ותאונות דרכים, החומר הוצג בפני והוגש. מתברר למשל שהתובע מס' 1 נוהג להגיש את התביעות באמצעות עורכי דין שונים שהוא מעסיק לכל תביעה ולמרות שבשנת 2000 למשל, נפגע מספר פעמים בתאונות דרכים בהפרשי זמן קצרים. בכל הפעמים התלונן על פגיעות שאין בהן סימנים חיצוניים כמו בעניין דנן. ב"כ הנתבעת מייחסת להם שיטה של ביום תאונות והגשת תביעות סרק, כאשר הכל מתוכנן בקפידה. אינני בטוח שניתן למצוא ולגלות שיטה קונקרטית, אולם עלי לבחון היטב את העובדות הקשורות לתביעה הנוכחית, ודייני בכך. 4. בנסיבות המקרה מספר רב של נתונים ועובדות המעלים ספק ותמיהה ומעיבים על גרסת התובעים. אפרט להלן בקצרה את הדברים ואציין במיוחד כי הרושם ששני התובעים עשו עלי בהופעתם בבית המשפט היה עגום למדי, ולא אוכל לקבוע ממצאים כעדותם. א. התובעים עבדו אצל מר ארז קפלן וקיבלו ממנו את הרכב. לפי הטענה ארעה התאונה בזמן נסיעה לביתם. תביעה שהגישו למוסד לביטוח לאומי להכיר בתאונה כתאונת עבודה נדחתה, מהטעם שהמל"ל בא למסקנה שהתאונה לא אירעה כלל. הוצג חומר החקירה במל"ל ועדות התובעים אשר אכן מעוררת תמיהות רבות. על ההחלטה הנ"ל לא הוגש ערעור (על כל פנים לא הובא הדבר לידיעתי). ב. בעדות שמסרו התובעים בפני חוקרי המל"ל סיפרו כי היו בדרכם לעבודה מסויימת בגן פלוני - בניגוד לעדותם כאן - וכל זאת כדי לנסות, כנראה, ל"הכניס" את האירוע במסגרת עבודתם. זוהי סתירה משמעותית. ג. בתאונה נגרם נזק לרכב. הגלגל נפגע וכן חלק של פח. התובעים לא סיפרו על התאונה דבר וחצי דבר למעבידם. את המכונית תיקנו בעצמם. הנהג סיפר שנסעו לשפרעם לקנות גלגל וכן העיד במקום אחר שבעזרת פטיש (באותו היום) ישרו את חלקי הפח. גרסה זו ילדותית ולא רצינית. מוזר הדבר כיצד אדם שנפגע בתאונה עד כי הלך לטיפול בבית חולים, עוסק באותו יום בתיקון המכונית, נוסע לשפרעם קונה חלקים, מניף פטיש ומיישר פח. אין הדבר מתקבל על דעתי. בכל מקרה אין זה סביר שאחרי שאדם טוען כי נפגע בתאונה עד כי פנה לחדר מיון - ופנה משם למלאכה קשה של ישור הפח, נסיעה למוסך ותיקון הרכב. זוהי סיטואציה שאין לקבלה. ד. זאת ועוד. התובעים אינם מביאים לעדות ולו גם בדל של ראיה לעצם הפגיעה במכונית, צילום, קבלה חשבונית בדבר רכישת חלפים, גלגל או כל פריט אחר. ה. בתצהיר התובעים טענה נטולת כל שחר והיא שעקב התאונה נאלצו לעזוב את העבודה. בתצהיר ג'יהד סעיף 10 ובתצהיר באסם סעיף 10. התברר שאין לכך כל קשר למציאות. מעדות המעביד לשעבר עולה כי פיטר את ג'יהד על רקע של גניבת דלק ממנו באלפי שקלים. בכל מקרה הוא לא ידע על אירוע התאונה או נזק למכונית. בראשית עדותו של באסם הוסבר ע"י ב"כ התובעים כי האמור בסעיף 10 לא מדוייק לאור קשיי בא כוחו להבין את התובע על רקע של קשיי השפה. ו. בכל מקרה מתלוש השכר לחודש פב' 99 של התובע מר באסם חג'אזי נלמד כי נרשמו 25 ימי עבודה. עובדה זו אינה מתיישבת עם הטענה שבתצהירו, אך גם לא עם הטענה שנפגע בתאונה פגיעה גופנית. ז. שני התובעים התייצבו לעבודה למחרת האירוע, כאילו דבר לא היה. ח. עדות התובעים היא עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע מכל ממצא אוביקטיבי. 5. גרסת כל אחד מן התובעים, שהיתה מתואמת היטב, אינה מהימנה בעיני, הגרסה בלתי סבירה, וכל פרטי העובדות והנסיבות כפי שתוארו לעיל ביחד עם הרושם שהותירו השניים בבית המשפט מביאים למסקנה שלא ניתן לסמוך על גרסתם, לא מבחינה הגיונית ולא במבחן העימות בין הגרסה והעובדות. נוסף לכך מדובר בעדות יחידה של בעלי דין ושאין לה כל סיוע. הפנייה לבית החולים אינה יכולה במקרה זה להוות סיוע מספיק כמו גם הגשת תלונה במשטרה, שכן אלה הווה חלק מן המסכת הבדויה שרקמו התובעים. על פי התסריט הם היו אמורים לגבות פיצויים בגין נזקי גוף, עקב אירוע שאין בינו לבין המציאות כל קשר. 6. מסקנתי היא שדין התביעה להידחות מהטעם שהתובעים לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה - נטל המוטל עליהם בלבד - להוכיח את קיום התאונה. עליהם להוכיח את קיום התאונה ואת גרימת נזק הגוף - לא פחות ולא יותר. משכשלו בשני אלה לא יזכו בדבר. אעיר שלגבי קיומם של נזקי גוף, צודקת ב"כ הנתבעת כי אין בתיעוד שהוגש - ראיה לקיום נזק כזה. הכל בגדר תלונות סוביקטיביות שאין להן כל תמיכה ולו גם סמלית בממצא רפואי. התובעים לא נחבלו ולא נפצעו, לא נגרם להם נזק גוף כאמור, ומיד לאחר התאונה שבו לעבודה, ומאז לא נמצא ולו גם מסמך רפואי אחד היכול להעיד כי טופלו אי פעם בגין הפגיעה הנטענת באותה תאונה. 7. לעניין גרימת "נזק גוף" אעיר כמה הערות. על פי חוק הפלת"ד רק אירוע המהווה "תאונת דרכים" שגרמה לנזק גוף עשויה לזכות את הנפגע בפיצויים. "נזק גוף" מהווה חלק מהותי מעצם הגדרת המונח "תאונת דרכים" (ראה סעיף ההגדרות בחוק הפלת"ד). נזק הגוף הוגדר אף הוא לאמור: ""נזק גוף" - מוות, חבלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת אירוע תאונת דרכים". הפסיקה שהתגבשה עד כה, וקשה שלא להסכים לה, פירשה את "נזק הגוף" כיסוד הכולל פגיעה ממשית ולא בעניין של מה בכך, או עניין שאין בו כדי להוציא האדם משגרת חייו. מי שנפגע באופן קל מאוד בתאונת דרכים ופגיעה זו אינה גורמת להשפעה על תיפקודו, על שגרת חייו, על נוחותו, על הנאתו וכיוצא באלה, לא ייחשב כמי שנגרם לו נזק גוף. כנראה שאי הנוחות היחידה שנגרמה לתובעים היתה בעצם הליכתם לחדר המיון וההמתנה שם. התובעים אינם מצביעים על כל נזק גופני. התלונות הסוביקטיביות שלא נמצא להן כל תימוכין: העדר הפסקה של הפעילות או עבודה, העדר טיפול כל שהוא בהמשך, העדר תלונה על בעיה לאחר ה"ביקור" בחדר המיון - כל אלה אינם מצביעים על נזק של ממש אלא על עניין של מה בכך. מה שהתובעים "חיפשו" בביקורם בחדר המיון היתה התעודה בדבר עצם ביקורם ש, ובנסיבות אלה פשיטא - לא ניתן לומר שנגרם להם נזק גוף. 8. לסיום אעיר, כי ב"כ התובעים ניהלה את התביעה בצורה יעילה ועניינית והביאה בכך לחסכון רב בזמן שיפוטי ולמניעת סרבול הדיון - ועל כך היא ראוייה לשבח. באשר לפסיקת ההוצאות, אני ער לכך שהוצאות הנתבעים, בהכנת הגנה בתיקים מסוג אלה גבוהות, והחלטתי להטיל על התובעים הוצאות בלא למצות עימם את מלוא חומרת הדין גם בהתחשב בכך שתוטל עליהם אגרת משפט. לפיכך התביעה נדחית, התובעים יחד ולחוד ישלמו לנתבעת הוצאות בסך 1,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ + מע"מ.תאונת דרכים