כל עובד זכאי לחופשה שתינתן לפי הוראות חוק חופשה שנתית, תשי''א-1951 אורך החופשה לכל שנת-עבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד הוא: (1) בעד כל אחת מ-4 השנים הראשונות - 14 יום; (2) בעד השנה החמישית - 16 יום; (3) בעד השנה הששית - 18 יום; (4) בעד השנה השביעית - 21 יום; (5) בעד השנה השמינית ואילך - יום נוסף לכל שנת-עבודה עד לחופשה של 28 יום. אלה הימים שלא יובאו במנין ימי-החופשה; (1) הימים בהם שירת העובד שירות-מילואים לפי חוק שירות המילואים, התשס''ח-2008; (2) ימי-חג שאין עובדים בהם, אם על פי חוק ואם על פי הסכם או נוהג - להוציא ימי המנוחה השבועית; (3) ימי חופשת-לידה; (4) הימים שבהם אין העובד מסוגל לעבוד מחמת תאונה או מחלה; (5) ימי-אבל במשפחה, שמטעמי דת או נוהג אין העובד עובד בהם; (6) ימי שביתה או השבתה; (7) ימי הודעה מוקדמת לפיטורים, אלא אם עלו על ארבעה-עשר ובמידה שעלו. אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי-חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות-העבודה הבאות. החופשה תהיה רצופה, אלא שבהסכמת העובד והמעביד ובאישור ועד העובדים במקום, אם ישנו, אפשר לחלקה, ובלבד, שפרק אחד ממנה יהיה לפחות שבעה ימים. המעביד חייב לשלם לעובד בעד ימי החופשה דמי-חופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל. דמי החופשה ישולמו לכל המאוחר ביום שבו היו משלמים לעובד את שכרו, אילו לא יצא לחופשה והוסיף לעבוד; אך אם העובד יצא לחופשה של שבעה ימים לפחות, ודרש להקדים את תשלום דמי-החופשה ישולמו לכל המאוחר שני ימים לפני תחילת החופשה. עובד לא יעבוד בשכר בימי חופשתו, ואם עבד עבודה סדירה בשכר, איבד את זכותו לדמי-חופשה; ואם כבר שולמו, רשאי המעביד לנכותם משכר העבודה שישולם לעובד, או לגבותם בכל דרך בה גובים חוב אזרחי. פדיון חופשה אם חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעביד פדיון-חופשה בסכום השווה לדמי-החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד. דמי חופשה שנתית