הכלל שהתקבל בשיטת משפטנו כי התביעה אינה רשאית להציג בפני בית המשפט, בשלב בירור אשמתו של הנאשם, ראיה הנוגעת להתנהגותו של הנאשם בהזדמנויות אחרות המצביעה על אופיו הרע , או על נטייתו המיוחדת לבצע את העבירה שבה הוא מואשם , זאת בשל יצירת הדעה הקדומה הכרוכה מעצם טבעה בהוכחת אופיו הרע של הנאשם ( ע"פ 411/04 טטרו נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(1) 231 ,עמ' 236 ; י' קדמי בספרו על הראיות, חלק שני; ע"פ 3339/98, ע"פ 3157/98, ע"פ 3363/98 קניטז'ינסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(2) 479 ,עמ' 502-503 ). יחד עם זאת נקבע, כי התנהגותו של אדם בעבר עשויה במקרים מסוימים להיות בעלת ערך הוכחתי הן במישור הפלילי, והן במישור האזרחי. בהתאם לכך , לאור ההכרה שעברו של אדם עשוי ליצור דעה קדומה לחובתו, ומתוך ניסיון להקטין את הנזק הכרוך בנטילת הסיכון שבית המשפט נוטל בהתירו הגשת ראיה אשר יש בה כדי ליצור דעה קדומה, לשם עשיית צדק, התגבשו בפסיקה שני חריגים להתרת עדות מעין זו: "מעשים דומים" ו"עדות שיטה", ת וך שנערכה הבחנה בין המישור הפלילי והאזרחי. (ראה: י' קדמי בספרו, חלק שני, עמ' 609). בדומה למישור הפלילי, הרי גם במישור האזרחי, הרתיעה לקבלת ראיות בדבר מעשים דומים ועדות שיטה נעוצה בחשש של יצירת משפט קדום, שיבוא במקום ראיות מספיקות להוכחת החיוב, אשר על כן, נקבע כי הוכחת מעשים דומים או עדות שיטה תותר בדומה להוכחת כל עובדה אחרת- כאשר ראיות אלה רלוונטיות,דהיינו, כשהן בעלי משקל ראייתי ענייני להוכחת העובדות השנויות במחלוקת. (ראה לעניין זה: קדמי, בספרו על הראיות, חלק שני עמ' 624; ע"א 104/64 מורגנבסר נ' ליטוינסקי , פ"ד יח(3) 442; ע"פ 265/64 שיוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3) 423). 38.לעניין ההבחנה בין שני חריגים אלה נקבע ב ע"פ 411/04 טטרו הנ"ל, כי: " ההבחנה בין שני המושגים הללו, הקרובים באופיים, נעוצה בתכלית השונה אשר לשמה נדרשת הראיה. " עדות על מעשים דומים " מכוונת לתקוף טענה אפשרית של הנאשם בדבר העדר כוונה פלילית, כאשר ביצוע המעשה אינו שנוי במחלוקת. לעומת זאת, " עדות שיטה" משמשת להוכחת עצם ביצועו של מעשה העבירה על ידי הנאשם. בהתאם לאמור, רשאי בית המשפט לקבוע מסקנות על יסוד "עדות שיטה", אם שוכנע כי ייחודו של אופן ביצוע המעשה העברייני מלמד על עצם ביצוע העבירה או על זהות מבצעה. כמובן, שלשם קביעת מסקנה מ"עדות שיטה" דרושה הצטברות תכונות דומות ברמה גבוהה ביותר " (שם, שם). ויפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בע"פ 265/64 שיוביץ הנ"ל, לפיהם : " כאשר התכונות הדומות הטמונות בכל אחת מעיסקאותיו הקודמות של הנאשם והדומות לאלה הטמונות בעיסקה נשוא ההאשמה מגיעות, שעה שהן מצטברות זו לזו, לדרגת הדמיון המראה בהכרח שהנאשם פעל לפי תכנית פלילית (שיטה) שקבע מראש ואשר כל אחת מאותן העיסקאות (לרבות העיסקה נשוא ההאשמה) מהוות דוגמא נפרדת להג שמתה - הרי לפנינו עדות שבכוחה להוכיח לא רק את יסוד הכוונה הפלילית אלא גם את המעשה הפלילי המיוחס לו. מכאן יוצא, שההבדל בין עדות שיטה לבין עדות על סתם מעשים דומים הינהו הבדל של דרגה - של מידת הדמיון בין התכונות המאפיינות את העיסקאות הקודמות לאלו הטמונות בעיסקה שהיא נשוא המשפט - הווה אומר, כי עדות שיטה מחייבת הצטברות של תכונות דומות בדרגה גבוהה יותר מאשר עדות על מעשים דומים, המכוונת להוכיח אך את כוונתו הפלילית של הנאשם. הטעם לדבר הוא: כיוון שההנחה באשר לעדות מהסוג השני, היא, שאין חולקים שהנאשם ביצע את האקט הפלילי, הרי לשם סתירת הטענה בדבר תום לב, ניתן להסתפק בעדות המראה שעשה מעשים אחרים, אשר אחדות מתכונותיהן דומות לתכונות המעשה הנדון; כגון כי המדובר באותו מבצע ובמעשה מסוג דומה - אך לאו דווקא באותה דרך של ביצוע או באותו קרבן. לעומת זה, כאשר מטרת העדות היא להוכיח את המעשה עצמו, כי אז דרושה הצטברות של תכונות דומות, באשר לעיסקאות הנדונות, במידה אשר בכוחה לשכנע שהנאשם פעל לפי שיטה שקבע מראש ואשר אותו מעשה משקף אותה " ( שם, בעמ' 458 ; הדגשה שלי-מ.ה.). 39.באשר לעדות על מעשים דומים, נאמר עוד בע"פ 265/64 שיוביץ הנ"ל, כי: " עדות על עובדות דומות תהיה מותרת אם היא רלבנטית, במידה מספקת (או ניכרת), לנשוא האישום, שלא מחמת הטעם שהעובדות מראות את נטייתו של הנאשם לעסוק בפליליות או לבצע את העבירה שיוחסה לו במשפט. גם עדות כזו העומדת, מבחינה צרה, במבחן הרלבנטיות כאמור, ולכן הינה עדות קבילה, אף-על-פי-כן, מוטב שלא להתחשב בה כאשר ערכה ההוכחתי הוא מועט ואינו ביחס מתאים למידת המשפט הקדום שבכוחה ליצור נגד הנאשם בלבו של בית-המשפט. ברי כי העקרון הזה יורד, הגיונית, אך לענין משקלה של העדות, להבדיל מכשרותה . בישראל, בה מתברר המשפט הפלילי בפני שופט או שופטים מקצועיים, היודעים להעריך את משקל העדויות והנוהגים לנמק את קביעותיהם העובדתיות, אין לבוא בטרוניה עם בית-המשפט שהתיר עדות על עובדות דומות, גם אם זו עמדה במבחן הרלבנטיות אך מבחינה טכנית צרה, ובלבד שמפסק-דינו עולה, שהוא נתן לאותה עדות את המשקל שהיא היתה ראויה לה בגין הוכחת ההאשמה" עדותדיון