לעניין זה מקובלת וידועה ההלכה, כי "יש שהתנהגות מפלילה של נאשם, שאין לה הסבר אמין ומניח את הדעת, די בה כראיה נסיבתית, ועל אחת כמה וכמה כשאליה מצטרפות ראיות אחרות, ולו גם משניות, כדי להוות בסיס להרשעה בפלילים ...". (ראה : ע"פ 210/81 יצחק עקביוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 393 , 400-401). ראה לעניין זה גם, ע"פ 258/83 מדינת ישראל נ' רחמים אהרוני, פ"ד מ(1) 617, 621-622, שם נקבע , כי: "אשר להתנהגות המערער לאחר מעשה הרצח בהעלמת ראיות ובבריחה לחו"ל, הרי הלכה פסוקה היא, שהתנהגותו של נאשם לאחר המעשה יכול שתהא ראיה נסיבתית, שעל פיה ניתן לקבוע מימצא מפליל כלפי הנאשם, כל זאת כאשר יש בהתנהגות כדי להצביע על תחושת אשם המקננת בלבו. ניתן אז להסיק מהתנהגותו המסוימת לאחר המעשה, כי נטל חלק בביצוע מעשה העבירה גופו. למשל, ... בעניין בריחה ממקום ביצוע העבירה, קובע השופט בייסקי בע"פ 546/79 [6], בעמ' 720: "ואכן כבר בהקשר זה יש נסיבות מיוחדות המבדילות את החשד של הכוונה הפלילית המשותפת של המערער ופרץ גם יחד - והיא נובעת מנסיון ההתחמקות מהשומרים ברגע שאלה הבחינו בהם, הנסיון למנוע הזמנת המשטרה למקום וההסתלקות בתחבולה והבריחה מהמקום...".וראה גם: ע"פ 99/65, 147[7], בעמ' .554... ". הגשת ראיות