ראו לעניין זה, דברי בית המשפט העליון בע"פ 728/84 שמעון חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 619-620, אשר נאמרו במסגרת הליך פלילי, ויפים מכוח קל וחומר להליך שבפני, שהינו אזרחי "מעין פלילי", ולפיהם: "כידוע בהרשעה על סמך ראיות נסיבתיות צריכות הראות להביא, בדרך האלימינציה, למסקנה האחת של אשמת הנאשם. "כאשר בוחנים את מכלול הראיות הנסיבתיות מפעיל בית המשפט, כאמור, את מבחני ההיגיון וניסיון החיים... לאור מהותן של הראיות ומשקלן המצטבר, לאור הסבריו של הנאשם, אם ניתנו כאלו, וכן לאור כל היפותיזה סבירה אחרת, קובע בית המשפט, אם יש מקום להסקת מסקנה חד- משמעית, שהיא ההגיונית היחידה, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם" (כדברי השופט שמגר (כתוארו אז) בע"פ 543/79, 622, 641, [1], בעמ' 140). "... תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני עצמה. אולם עצם צירופן יחד אינו יכול - מבחינה הגיונית -להיות תמים ומקרי..." (ע"פ 351/80 [2], בעמ' 484). "גם לראיות שאינן חד-משמעיות יש כוח מצטבר, שאין להתעלם ממנו. הרבה ראיות, המצביעות רק לכאורה בכיוון מסוים, עשויות יחדיו להוות תשתית לקביעת מימצא בטוח" (ע"פ 531/80 [3], בעמ' 600). כנגד האינדיקציות מפלילות שומה על בית המשפט לשקול את גירסת ההגנה ולבדוק, שמא יש בראיותיו ובהסבריו של המערער כדי לעורר ספק סביר, ולו גם דחוק, באשמתו. רק עם תום מלאכה מורכבת זו מגיע השלב לשקול, אם מערכת הראיות הנסיבתיות בכללותה אכן מובילה למסקנה ההגיונית היחידה, לפיה ביצע הנאשם את המעשה המיוחס לו: דבריו של השופט זילברג בע"פ 38/49 [4], בעמ' 835, וכן: ע"פ 258/83 [5], ע"פ 501/81. 610[6]..." . עוד ראו לעניין זה, דברי כבוד השופט ברק בע"פ 384/80 ע"פ 435/80 מדינת ישראל נ' לוי דוד בן-ברוך, פ"ד לה(1) 589 , 591-592 , ולפיהם: "...כידוע, על ידיעתו של אדם - כמו גם על התנהגותו - ניתן ללמוד לא רק מתוך ראיות ישירות, אלא גם מתוך הנסיבות הכוללות של העניין, העשויות ליצור הנחה בדבר אותה ידיעה או התנהגות. עצמתה של הנחה זו תלויה ב"משקלה הסגולי של מערכת הנסיבות" (כלשונו של חברי הנכבד, השופט שמגר בע"פ 15/78 , בעמ' 80). במקום שמשקלה של הנחה זו הוא נכבד, והריהי משכנעת מעל לכל ספק סביר, עשויה אותה הנחה להגיע למידה הדרושה לגיבושה של אחריות פלילית. כמובן, הנחה זו, שאינה אלא פרי ההיגיון וניסיון החיים, ניתנת לסתירה. אין מרשיעים אדם על יסוד מחשבה פלילית שעשויה להיות לו, אלא אך על יסוד מחשבה פלילית שיש לו. על-כן, רשאי נאשם להביא ראיות או ליתן הסברים, שיש בהם להראות, כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית כלל ועיקר או כי עצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי. אך במקום שהנאשם לא הרים נטל טקטי זה, ולא הביא ראיות או לא נתן הסברים המניחים את הדעת, הופכת ההנחה למציאות. שוב אין אנו אומרים, כי יש להניח, או כי לכאורה ניתן לומר, כי הנאשם התנהג התנהגות פלונית, והיה בעל מחשבה אלמונית, אלא אנו אומרים, כי הוכח, במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי, כי אכן הנאשם התנהג התנהגות פלונית, והיה בעל מחשבה פלילית אלמונית. מה שהחל כהנחה לכאורית הופך להנחה מוחלטת, דהיינו למציאות עובדתית - התנהגותית או מחשבתית".משפט פליליהרשעהראיות