במרכז ההליך שלפנינו עומד ילד קטן, שעוד מעט ימלאו לו שלוש. הילד נולד לאם ממוצא אתיופי, היא המשיבה בהליך, ולאב בלתי ידוע. למרבה הצער המשיבה לוקה בנפשה. היום, אחרי הליך משפטי ממושך שעל פרטיו עוד אעמוד, אין עוד חולק על כך שאין מנוס מהכרזה על הקטין כבר אימוץ הן כלפי האם, הן כלפי האב. השאלה העומדת במרכז הדיון היא האם יש לאפשר, בשלב זה, אימוץ של הילד על ידי אחת מדודותיו, אחותה של האם (שתיקרא להלן – הדודה) ובעלה או שמא יש לאפשר לבני הזוג המועמדים להיות המאמצים, אצלם נמצא הילד מאז יום 9.2.2012 להגיש בקשה לאמצו. הדברים עשויים להיראות, והיו בהליך שלפנינו דגשים על כך, כמחלוקת בשאלת עדיפות "קשר הדם". לעתים התלוותה לכך בטיעונים לפנינו, לצערי, גם נימה עדתית. בטרם אצלול לפרטי ההליך הסבוך אבהיר, בקצרה, את עמדתי: לכתחילה, בעניין זה, ובכל עניין אחר של אימוץ יש בעיני עדיפות טבעית לקשר הדם, ולמשפחה המורחבת. כך הוא לגבי אימוץ ילדים ממוצא אתיופי, לגבי אימוץ ילדים ממוצא אשכנזי, מזרחי, או כל מוצא אחר. על כן, למשל, בקרות תאונה בה נספים הוריהם הביולוגיים של קטינים אך טבעי הוא שהדודים והדודות של הקטינים יאספו, קודם כל, את הקטינים לביתם, ואחר כך יפתחו, בעזרת שירותי הרווחה בהליכי האימוץ הנדרשים. גם שירותי הרווחה, באמצעות הפרקליטות, לא חלקו על כך שזה מהלך הדברים הטבעי והנכון. אלא שלכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים. בנסיבות העניין שבפנינו, ועליהן אעמוד בהרחבה, לא ניתן עוד לדעתי, ולאור חוות הדעת שהוגשו בתיק זה, להחזיר את הגלגל אחורנית ולקרוע את הילד מן המשפחה האחת שאי פעם היתה לו – בני הזוג המועמדים להיות המאמצים. צעד כזה בעיתוי הנוכחי, ולאור חוות הדעת שבפנינו, אינו עולה בקנה אחד, לדעתי, עם טובתו של הילד. הילד וטובתו עומדים במוקד הדיון שלפנינו. אכן, כפי שילמד הקורא לדעת, נחלקו הדעות בינינו בשאלה מהי טובתו של הילד, אך כולנו מונחים על ידי השאיפה שהכרעתנו תביא אך טוב לילד, בנסיבות הקשות של חייו. פסק דין בענייני אימוץ נשען על העבר, אך הוא צופה פני העתיד. הוא מתבונן בעתיד הקרוב ובעתיד הרחוק. כשעוסקים בעתיד מדובר, תמיד, בהערכות בדבר מה שיהיה, ולא בקביעות בדבר מה שהיה. במוקד דיוננו עומד הילד, הילד כאדם, כפרט, ולא הילד כסמל של מאבק. הלוואי ולא ניכשל בהערכותינו לגבי טובתו. מי יתן והילד יראה אך טוב ואושר בחייו. זוהי תקוות כולנו, אף שנחלקו דעותינו. ומכאן – לגלגוליו הסבוכים של ההליך. בקצירת האומר: לאחר גלגולים שונים בערכאות הדיוניות, אשר על פרטיהם אעמוד מייד, הונחה ההכרעה בדבר עתידו של הקטין לפתחו של בית משפט זה. בפסק הדין שניתן בערעור נחלקו הדעות: דעת הרוב (מפי חבריי השופטים י' עמית וע' ארבל) היתה כי יש לאפשר אימוץ של הילד בידי דודתו, וזאת במסגרת "אימוץ פתוח" כלפי האם. דעת המיעוט (חברי השופט נ' הנדל), היתה כי יש לדחות את הערעור, משום שאין מקום לאימוץ הקטין בידי דודתו. על עמדות השופטים אעמוד ביתר הרחבה בהמשך הדברים. ביום 8.10.2013 קיבל הנשיא א' גרוניס את בקשת היועץ המשפטי לממשלה לקיים דיון נוסף בפסק הדין. ביום 5.11.2013 שמענו טענות הצדדים. עתה אעבור לפירוט ההליכים העיקריים בהליך השיפוטי וגלגוליו עליהם למדתי בראש וראשונה מתיק בית המשפט לענייני משפחה, וממסמך נוסף שהגישה המשיבה. לקראת סיום אתייחס לבקשות שונות וראיות נוספות שהוגשו לאחר שמיעת הטענות ביום 5.11.2013. רקע והשתלשלות ההליכים הרלוונטית 1. הקטין נולד ביום 25.12.2010 למשיבה ולאב שזהותו אינה ידועה. מספר שנים לפני כן, בשנת 2006, אושפזה המשיבה במרכז לבריאות הנפש, שם אובחנה כסובלת מסכיזופרניה פרנואידית. בשנים הבאות אושפזה המשיבה מספר פעמים נוספות, ובתקופות האשפוז הוגדרה כמסוכנת לעצמה ולסביבתה. במהלך הריונה, הפסיקה המשיבה על דעת עצמה את הטיפול התרופתי במחלתה, ובשלביו האחרונים של ההיריון אושפזה בכפייה, לאחר שהתקבל דיווח על מצבה מאחיותיה. בשבוע ה-35 להיריון הגיעה המשיבה לבית החולים. חרף המלצות הרופאים כי על המשיבה לעבור ניתוח קיסרי נוכח מיעוט מי שפיר, סירבה המשיבה לעשות כן. ימים ספורים לאחר מכן נולד הקטין טרם זמנו, ואושפז בפגייה. המשיבה נשארה בבית החולים עם התינוק, ואף ישנה במקום. בכך באו לידי ביטוי מסירותה ואהבתה של המשיבה לקטין. מסירותה של המשיבה לקטין ואהבתה אליו נוגעות ללב. אין במשיבה אשם. האשם הוא במחלה הקשה בה היא חולה. עם זאת, ואף שאין בה אשם, אין חולק כאמור היום על כך שהמשיבה אינה מסוגלת לגדל את הילד, וכי אין מנוס מלהכריז עליו כבר-אימוץ. 2. ביום 5.1.2011 התקיימה ועדה לתכנון טיפול במשרד הרווחה בהשתתפות גורמי הרווחה, המשיבה ואחותה הבכורה (שאיננה הדודה שבמוקד דיוננו). באותו מועד הציעה האחות הבכורה לקבל את הקטין לרשותה, אך המשיבה סירבה לכך (עמוד 4 להחלטת בית המשפט לנוער מיום 12.1.2011). על רקע מצבה הנפשי של המשיבה, נפתחו הליכים בבית המשפט לנוער לשם הוצאה זמנית של הקטין מחזקתה של המשיבה. במקביל, נידונה האפשרות להעביר את הקטין למי מאחיותיה הנוספות של המשיבה. אולם, באותה עת, דודותיו של הקטין לא הביעו עמדה נחרצת בשאלה אם ביכולתן לקלוט את הקטין. בדיון בבית המשפט לנוער בעניין העברת הקטין למסגרת חסויה ציינה אחת מאחיותיה של המשיבה, האחות ל', כי "אחותי הגדולה רוצה לעזור לה [למשיבה – מ"נ] לגדל את התינוק ולקחת אחריות אבל המשיבה לא תתן לה. עד עכשיו ויתרנו על החיים שלנו בשבילה. תינוק זה משהו מאד קשה. זה לוותר על החיים שלי. הייתי מוכנה אם היא [המשיבה – מ"נ] היתה נותנת לנו. הדבר היחיד שעוצר אותנו [המשפחה המורחבת – מ"נ] לא לקחת את האחריות הזו שאנחנו יודעות שלא נוכל לטפל בו לבד. תמיד המשיבה תגיד זה התינוק שלי. היא לא תתן לאחותי הגדולה לגדל אותו" (פרוטוקול הדיון מיום 25.1.2011 ב-תנ"ז 21439-01-11, עמוד 7, מול שורות 17-13; כן ראו פרוטוקול הדיון ב-תנ"ז 21439-01-11 מיום 23.3.2011, עמוד 15, מול שורות 7-3). כפי שצוין בהחלטתו מיום 25.1.2011, הבהיר בית המשפט לנוער לאחות ל' מה עלול להיות גורלו של הקטין אם המשפחה תתמיד בעמדתה לפיה היא תתקשה לקחת אחריות על הקטין: "כמו כן, אחותה של המשיבה [האחות ל' – מ"נ], פירטה את הקשיים של המשפחה לקחת אחריות על הקטין ואף שהובהר לה על ידי בית המשפט מה עלול להיות גורל הקטין בהמשך" (עמוד 8). בדיון בבית המשפט לנוער ביום 7.2.2011, ציינה האפוטרופא לדין של הקטין, כי המשפחה המורחבת חוששת מכך שהקטין יישאר אצל המשיבה (עמוד 11, מול שורה 3). 3. בהתאם להחלטת בית המשפט לנוער מיום 25.1.2011, עם שחרורו מהפגייה, הועבר הקטין לבית תינוקות חסוי של השירות למען הילד, תוך קביעת הסדרי ראייה בינו לבין אימו. 4. לאחר העברתו של הקטין לבית התינוקות נידונה שוב האפשרות להעבירו לאחת מאחיותיה של המשיבה. ביום 1.2.2011 התקיימה ועדה נוספת לתכנון טיפול במשרד הרווחה בה נכחו המשיבה ושתיים מאחיותיה (האחות ל' והדודה). באותו מעמד צוין כי עמדתן של אחיותיה של המשיבה הייתה ש"הן לא יכולות לקחת את התינוק תחת חסותן מבקשות שידאגו לו כי זה סבל נוראי לגדול עם אם במצבה של אחותן". האחות ל' ציינה כי "אנחנו לא רוצות לוותר על החיים שלנו אי אפשר לקחת אחריות כי אני אצטרך לוותר על החיים שלנו. שילך למשפחה שתדאג לו", ואילו הדודה הוסיפה "אני קראתי שכשילד חי בתוך משפ' שיש חולי הסיכון שלו להיות חולה יותר גבוה". בדיעבד, ציינה הדודה כי באותו מועד הסבירו השתיים לגורמי הרווחה כי יתקשו לגדל את הקטין באותו בית יחד עם המשיבה, אך לא הסתייגו מגידולו (דברי הדודה בעמוד 4 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה מיום 25.6.2012, מול שורות 116-103). 5. כפי שיפורט בהמשך הדברים, בעמדתן של אחיותיה של המשיבה בדבר עתידו של הקטין חלה התפתחות הדרגתית, אשר ראשיתה כאמור בתמיכתן בהעברת הקטין למשפחת אומנה. בהמשך, הביעו האחיות תמיכה בזכותה של המשיבה לגדל את הקטין, ולחלופין בפתרונות נוספים כדוגמת העברתו לידי הדודה; ולבסוף, הביעה הדודה רצון מגובש לאמצו. 6. ביום 23.3.2011 הוכרז הקטין על ידי בית המשפט לנוער כ"קטין נזקק" על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960. מספר חודשים לאחר מכן, דיווחה עובדת סוציאלית שטיפלה במשיבה, כי אין בכוונתן של הדודות לגדל את הקטין ביחד עם האם או בלעדיה (דיווח מיום 23.6.2011, נספח י לתגובת היועץ המשפטי לממשלה לבקשת רשות הערעור)). עם זאת, כחודש לאחר מכן, פנתה הדודה לעובדת סוציאלית ממחלקת הרווחה של עיריית רחובות, עם "אמירה נחרצת של רצון לבדוק את האפשרות להיות אפוטרופוסית/מאמצת של בנה [של המשיבה – מ"נ]", אך ציינה כי טרם שוחחה על כך עם המשיבה עצמה. תגובתה של עובדת הרווחה לדברים הייתה כי "יש פה חשיבה אגואיסטית שלה ברצון שלה לאמץ אותו". עם זאת, לאחר שהדודה התעקשה על בחינת האפשרות לאמץ את הקטין, היא הופנתה להתייעצות עם עו"ס לחוק האימוץ הגב' אייזנברג. הגב' אייזנברג הבהירה לדודה כי עליה לשוחח עם המשיבה על הצעתה לאמץ את הקטין, ולהסביר לה כי משמעות הדבר היא ויתור על הזכויות ההוריות שלה כאמא. כמו כן, הוסבר לה כי היא צריכה לקבל את הסכמת המשיבה לאימוץ, וכי אם המשיבה תסכים, יהיה עליה לבוא יחד עם המשיבה לפגישה עימה (תרשומת שיחה מיום 18.7.2011; שהוגשה כנספח ב לתגובת המשיבה לבקשה לדיון נוסף). ככל הנראה, לא התקיימה בהמשך פגישה משולשת בין הדודה, המשיבה והגב' אייזנברג (עדותה של הגב' אייזנברג, עמוד 3 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה מיום 25.6.2012, מול שורות 100-96). ביני לביני, דיווח פסיכולוג בית התינוקות בחודש אוגוסט 2011 כי בשל נסיבות ההיריון והלידה של הקטין; מחלת הנפש הקשה של האם-המשיבה; וגדילתו של הקטין שלא בתנאי משפחה, יש לראות בקטין כקטין בסיכון. המלצתו של הפסיכולוג הייתה לאפשר לקטין יצירת התקשרות עם דמויות קבועות שיגדלוהו לאורך כל חייו, על מנת להפחית את גורמי הסיכון לבריאותו הנפשית. על כן, המלצתו הייתה כי יש להעבירו לבית חם ומיטיב "ללא כל דיחוי נוסף". 7. בהתאם להמלצת הפסיכולוג הנזכרת לעיל, הוגשו ביום 20.9.2011 בקשות לבית המשפט לענייני משפחה שעיקרן הכרזת הקטין כבר אימוץ בהתאם לסעיף 13 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן – חוק אימוץ ילדים) ללא צמצום תוצאות האימוץ, והעברת הקטין לבית משפחת אומנה עם אופק אימוץ (לפי סעיף 12(ג)(1) לחוק אימוץ ילדים, הקובע כי ניתן להעביר קטין למשפחת אומנה לפני הכרזתו כבר-אימוץ, אם הדבר מוצדק על-מנת למנוע נזק לילד). במסגרת הבקשה, צוין כי בתחילה הציעה הדודה כי הקטין יועבר למשפחת אומנה לטובתו שלו. כן צוין כי בהמשך, הציעה הדודה לשמש כמשפחת אומנה לקטין. אולם, מכיוון שמדובר היה בהצעה לשמש כמשפחת אומנה זמנית, כאשר הדודה אינה יודעת כיצד יגיב בן זוגה העתידי להיותה אם אומנת; ונוכח מצבה הנפשי של המשיבה והיסטוריית הקשר הבעייתי שלה עם אחיותיה, עמדתה של פקידת הסעד הייתה כי הצעתה זו של הדודה אינה ישימה, והדודה קיבלה את עמדתה (ראו גם: תיאור דבריה של הדודה לעו"ס לחוק האימוץ הגב' אייזנברג ביום 1.3.2011, כפי שהובאו בתסקיר השרות למען הילד מיום 5.9.2011). בסיכום הבקשה, צוין כי "אין איש מבני משפחתה המורחבת של המשיבה אשר יכול ו/או מעוניין להוות עבור הקטין הורה קבוע ויציב" (פסקה 37 לבקשה להכריז על הקטין כבר-אימוץ; עמדה זו זהה לעמדת השרות למען הילד כפי שהובעה בתסקיר מיום 5.9.2011).בהסכמת הצדדים הורה בית המשפט לענייני משפחה על הזמנת חוות דעת מומחה מטעם "מכון שלם", כדי לבחון את מסוגלותה של המשיבה. חוות הדעת, אשר הוגשה ביום 1.1.2012, כללה תמצית של אבחונים שנערכו למשיבה ולקטין. בשורה התחתונה, נמצא כי המשיבה חסרה מסוגלות הורית; כי אין מי ממשפחתה המורחבת אשר יכול להוות עבור הקטין הורה קבוע ויציב; כי "במצבים פסיכוטיים עלולה [המשיבה – מ"נ] לסכן את חייו של התינוק" (עמוד 11); וכי אין מנוס מלהכריז על הקטין כבר אימוץ. נוכח הבעייתיות הנובעת משמירת ערוץ פתוח עם המשיבה, הומלץ שלא לצמצם את תוצאות האימוץ. אשר לקטין, צוין כי מדובר בפעוט מפותח לגילו, אך נראה כי מציאת פתרון קבע הינה הכרחית עבורו, וכי הארכת שהותו בבית התינוקות עשויה להקטין משמעותית את סיכויי ההשתלבות שלו ולהשפיע על עתידו באופן בלתי הפיך (עמוד 15). 8. בדיון שהתקיים ביום 9.1.2012 בשאלת העברתו של הקטין למשפחת אומנה עם כוונת אימוץ, תמכה הדודה בזכותה של המשיבה לגדל את בנה, אך ציינה שהיא עצמה הציעה לאמץ את הקטין, אולם מכיוון שאינה נשואה הוסבר לה כי אין באפשרותה לעשות כן (עמוד 4, מול שורה 23; כן ראו: עמוד 4 לפרוטוקול הדיון מיום 25.6.2012, מול שורות 116-107). יצוין, כי גם האחות ל' תמכה בכך שהמשיבה תגדל את בנה, וצידדה בהעברת הקטין לחזקת הדודה רק כחלופה לכך (עמוד 3 לפרוטוקול הדיון מיום 21.3.2012, מול שורות 27-1; עמוד 4, מול שורות 39-4). המשיבה והיועץ המשפטי הגיעו להסכמה לה ניתן תוקף של החלטה, לפיה הקטין יועבר למשפחת אומנה, בכפוף להרחבת הסדרי הראייה עם המשיבה, על מנת שהאחרונה תוכל להוכיח את מסוגלותה ההורית (החלטה מיום 9.1.2012). זמן קצר לאחר מכן ביום 12.1.2012 הודיעה המשיבה לבית המשפט כי היא חוזרת בה מהסכמתה; וכי היא מעוניינת בהעברת הקטין למשפחת אומנה אתיופית ללא אופק אימוץ. ב"כ המשיבה הוסיפה וביקשה לראשונה כי אם המשיבה תימצא חסרת מסוגלות הורית, תועבר המשמורת על הקטין לדודה. היועץ המשפטי לממשלה טען בתגובה כי המשפחה מן העדה האתיופית שהוצעה לשמש כמשפחת אומנה, התבקשה לפנות לשירות למען הילד בעניין אך לא עשתה כן. לעניין החלופה של העברת הקטין למשמורתה של דודתו, טען היועץ המשפטי לממשלה כי הדודה אינה מעוניינת באמת ובתמים באימוץ הקטין וכי בקשתה למשמורת הוגשה רק כדי למנוע את העברתו למשפחת אומנה. בית המשפט דחה את הבקשה ביום 17.1.2012. ביום 30.1.2012 הגישה הדודה תצהיר במסגרתו ביקשה שהמשיבה תגדל את הקטין בסיוע המשפחה המורחבת, ולחלופין ביקשה כי יותר לה לאמצו יחד עם בן זוגה (להלן – תצהירה של הדודה; כן ראו תצהירה של האחות ל' מיום 20.3.2012, בו הביעה ל' עמדה זהה לעמדתה של הדודה בתצהירה). 9. ביום 6.2.2012, הציעה ב"כ המשיבה כי הקטין יאומץ על-ידי דודתו. במהלך הדיון בהצעה זו, הובהר כי לדודה יש מזה חצי שנה בן זוג, וכי בכוונתם להתחתן. כן נאמר כי בן-זוגה של הדודה תומך באימוץ ומוכן שתיערך בדיקה גם לגביו. עוד התבקש כי הליך הבדיקה של הדודה ייעשה במהירות האפשרית, וזאת על מנת למנוע טלטלה בחיי הקטין. ב"כ היועץ המשפטי לממשלה טען בתגובה כי נוכח תצהירה של הדודה, בו צוין בין היתר כי המשיבה מסוגלת לגדל את הקטין; וכן נוכח המועד המאוחר בו ביקשה הדודה לאמץ את הקטין (כארבעה חודשים לאחר פתיחת הליך האימוץ), דומה כי אין כוונה אמיתית בהצעת הדודה ולמעשה – תכליתה של ההצעה היא לעכב את אימוצו של הקטין. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי "זכאית האחות [הדודה – מ"נ] כי הצעתה לאמץ את הקטין תישקל בכובד ראש על ידי ביהמ"ש". אולם, מכיוון שהקטין כבר שהה אותה עת תקופה ארוכה בבית התינוקות, סירב בית המשפט לעכב את החלטתו להעביר את הקטין למשפחת האומנה, וקבע כי אם בהמשך יימצא כי טובת הקטין מחייבת את העברת המשמורת לדודתו, כך ייעשה. כפי שנראה, במבט לאחור, החלטה זו מיום 6.2.2012 היוותה במידה רבה את קו פרשת המים של הפרשה כולה. ביום 9.2.2012, בהיותו בן שנה וחודשיים, הועבר הקטין למשפחת אומנה עם כוונת אימוץ, והוא מצוי בחזקתה עד היום. ביום 12.2.2012 הגישה הדודה בקשה להצטרף כצד להליך. בית המשפט קבע כי רק לאחר שהקטין יוכרז כבר-אימוץ תצורף הדודה להליך (החלטות מימים 20.2.2012 ו-25.6.2012). אולם, נוכח בקשתה של הדודה לאמץ את הקטין, הסכימו הצדדים כי בפני בית המשפט לענייני משפחה יתנהלו שני הליכים מקבילים – האחד, הכרזת הקטין כבר אימוץ כלפי הוריו, והאחר – בדיקת בקשתה של הדודה לאמץ את הקטין (החלטה מיום 19.3.2012). במבט לאחור, ייתכן ולא היה זה רצוי לדון במקביל בשתי הסוגיות. 10. בתסקיר מפורט מיום 28.5.2012 מטעם השירות למען הילד, נמצא כי לדודה ולבן זוגה מעלות רבות. אולם, נוכח ההערכה כי בני הזוג יתקשו בהתמודדות עם המשיבה ונוכח מצבה הנפשי של המשיבה עצמה, צידדו עורכות התסקיר באימוץ הקטין על ידי משפחת אומנה. בתסקיר צוין כי העובדת הסוציאלית שטיפלה במשפחה דיווחה כי מאז לידתו של הקטין מעורבותה של הדודה בהליך המשפטי הייתה מצומצמת, וכי עמדתה הייתה כי אין אפשרות שהיא או אחת מאחיותיה ייקחו אחריות על גידולו, בצל מחלתה הקשה של המשיבה. רק כעבור שנה מיום היוולדו, פגשה הדודה בקטין וככל הנראה המפגש, שעורר בה רגשות, גרם לשינוי בעמדתה וכיום היא רואה חשיבות רבה בכך שהקטין יגדל בחיק משפחתו. כן צוין בתסקיר כי לטענת הדודה, היא הציעה לגדל את הקטין מייד עם היוולדו, אך כאשר העלתה את ההצעה בפני הגורמים המקצועיים נאמר לה כי אינה מתאימה לכך ועל כן הרפתה ממעורבות בשאלת גידולו. עוד צוין בתסקיר כי מפרוטוקול הדיונים בעניינו של הקטין, עולה כי בעבר תמכה הדודה ברצונה של המשיבה לגדל בעצמה את הקטין. 11. לאחר קבלת התסקיר עתרה ב"כ המשיבה למינוי מומחה חיצוני אשר יבחן את שאלת אימוצו של הקטין בידי דודתו, לרבות את האינטראקציה בין הקטין לדודתו. ביום 24.10.2012 דחה בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה. באותו יום התקיים דיון, במהלכו העידו הדודה ועורכות התסקיר. בעדותה, ציינה הדודה לראשונה במפורש, כי לדעתה המשיבה לא מסוגלת לגדל את הקטין (עמוד 2 לפרוטוקול), וציינה כי היא ובן-זוגה נכונים לגדל את הקטין בכוחות עצמם. כשנשאלה מדוע שינתה מעמדתה כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירה (בו תמכה בגידול הקטין על ידי המשיבה), ציינה כי הנסיבות השתנו: המשיבה תתגורר מעתה לבדה, ולאחרונה מצבה הנפשי התדרדר באופן משמעותי, עד שנדרש לאשפזה שוב (עמוד 2 לפרוטוקול). לאחר שמיעת עדותה של הדודה ועדויותיהן של עורכות התסקיר, הורה בית המשפט על הגשת חוות דעת משלימה מטעם מכון שלם. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי התרשם רבות מאישיותה של הדודה ומרצונה העז לטפל בקטין ולקבלו לחזקתה. עוד צוין כי הדודה תינשא בקרוב; כי בקשת האימוץ היא על דעתו של בן-זוגה; וכי היא מבינה את מורכבות היחסים שעתידה להיווצר בינה לבין המשיבה והקטין. על רקע האמור, הורה בית המשפט על עריכת חוות דעת משלימה אשר תבחן את יכולתה של הדודה להציב גבולות בין הקטין לבין המשיבה, ואת יכולתה של המשיבה להשלים עם האימוץ. כן נקבע כי אין צורך בבחינת הקשר בין הדודה לקטין, שכן כבר נמצא כי הדודה בעלת יכולת ליצור קשר טוב עם הקטין (החלטה מיום 28.10.2012). 12. בהתאם להחלטת בית המשפט, הוגשה ביום 30.1.2013 חוות דעת משלימה מטעם מכון שלם (להלן – חוות הדעת המשלימה). בחוות הדעת המשלימה נמצא כי ניכרת ירידה חדה בתפקודה של האם, אולם נוכח חוסנה הנפשי ומעלותיה של הדודה, ניכר כי היא יכולה להתמודד עם המשיבה ולשמור על טובתו של הקטין. עוד צוין כי אם הדיון היה נערך שנה קודם לכן, בטרם הועבר הקטין למשפחת האומנה, חוות הדעת הייתה נוטה באופן ברור לאימוץ בתוך משפחתו של הקטין. אולם, כעת, משחלפו חודשים רבים והקטין נקשר למשפחת האומנה, יש להתחשב בנזק העלול להיגרם לו אם תיכפה עליו פרידה ממשפחת האומנה. בחקירתו בבית המשפט של ד"ר שרי (אשר העיד מטעם מכון שלם) ביום 11.2.2013, עמד ד"ר שרי על כך שנוכח מצבה הנפשי הקשה של המשיבה, התרת מעורבותה בחייו של הקטין עלולה לגרום לקשיים ניכרים לקטין. ד"ר שרי הדגיש כי הנזק לקטין עקב עקירתו ממשפחת האומנה אינו קשור לשאלה מה יזכור הקטין בבגרותו, אלא בפגיעה העתידה להיגרם למבנה הנפשי של הקטין. עוד ציין ד"ר שרי, כי הנזקים הקשים העלולים להיגרם לקטין אם ינותק ממשפחת האומנה, לא יהיו ניתנים לתיקון גם בהנחה כי תהיה נוכחת בחייו דמות חיובית כדמותה של דודתו. אדגיש כבר עתה כי לדברים אלה של ד"ר שרי משקל רב בהכרעתי. בסיכומיה בבית המשפט לענייני משפחה, עמדה באת כוח המשיבה על כך שהמשיבה בעלת מסוגלות הורית לגדל את הקטין וביקשה שלא להכריז על הקטין כבר-אימוץ. בנוסף, הביעה באת כוח המשיבה הסכמה לכך שהדודה היא שתגדל את הקטין (עמוד 16 לפרוטוקול הדיון מיום 19.2.2013, מול שורות 14-1). לדברי הדודה במהלך דיון זה, בחודשים פברואר-מרץ 2011 היא שוחחה עם העו"ס לחוק האימוץ הגב' אייזנברג, וביקשה לאמץ את הקטין, תוך העלאת הקשיים הכלכליים והאחרים העלולים לעמוד בפניה. היא ביקשה להדגיש שכיום השיקול העיקרי הוא טובת הקטין, וכי טובתו מחייבת כי יגדל בקרב משפחתו המורחבת (עמוד 16 לפרוטוקול הדיון מיום 19.2.2013, מול שורות 26-17). פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה 13. ביום 18.4.2013 הכריז בית המשפט לענייני משפחה על הקטין כבר אימוץ; קבע כי האימוץ יהיה אימוץ סגור; ובתוך כך דחה את בקשתה של הדודה לאמץ את הקטין. פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה נסמך על נימוקים אלה: ראשית, נקבע כי עמדת המשפחה לעניין אימוץ הקטין בשלבים שונים של ההליך לא הייתה עקבית: עד למועד פתיחת הליכי האימוץ הייתה עמדת המשפחה שאין מקום כי הקטין יגדל בחיק המשפחה המורחבת, משום שהאם לא תיתן לבני המשפחה אפשרות לגדלו. בהמשך, בהליכים בפני בית המשפט לענייני משפחה, שינתה המשפחה מעמדתה ותמכה באפשרות כי המשיבה תגדל את הקטין (תצהיריהן של הדודה (מיום 30.1.2012) ושל האחות ל' (מיום 20.3.2012)). על רקע זה, ציין בית המשפט כי הצעת המשפחה כי הדודה תאמץ את הקטין עלתה כהצעה קונקרטית (ולא כהצעה חלופית להצעות אחרות) רק ביום 6.2.2012. עד לאותו מועד, טענתה העיקרית של המשפחה הייתה כאמור כי האם מסוגלת לגדל את בנה בכוחות עצמה. בשלב זה, ציין בית המשפט, היה מצבו של הקטין קריטי והיה הכרח למצוא לו פתרון קבע, ומכל מקום, באותו מועד הייתה ההצעה כי הקטין יאומץ בידי דודתו "הצעה ראשונית בלבד של אחות האם, שטרם נישאה לבן זוגה, שלא פגשה את הקטין אלא פעמים ספורות, כאשר בן זוגה לא פגש אותו אף פעם, הצעה שטרם גובשו לגביה ההשלכות השונות על האם, כאשר הרעיון עלה במסדרון בית המשפט וזאת לאור הבנה של בני המשפחה כי הקטין אמנם יעבור באותם ימים למשפחת אומנה עם אופק אימוץ" (פסקה 367 לפסק הדין). עוד צוין כי במועד זה המשיבה לא נתנה את הסכמתה להכרזת הקטין כבר-אימוץ, ועל כן לא ניתן היה לשקול את הצעתה של הדודה כאפשרות מיידית. כן נקבע, כי עמדתה של הדודה לפיה המשיבה לא תוכל לגדל את בנה, התגבשה רק מספר חודשים לאחר הדיון ביום 6.2.2012, בעדותה בבית המשפט ביום 24.10.2012. 14. נימוק נוסף היה הקשר המועט בין הקטין למשפחתו הביולוגית. הדודה העידה שהתלוותה למשיבה לביקורים אצל הקטין מספר מועט של פעמים עד לחודשים יוני-יולי 2011, ולאחר מכן פסקה מלבקר משום שהייתה יוצאת נסערת מהביקורים. כמו כן, עמד בית המשפט על התקשרותו של הקטין למשפחת האומנה ומשמעות ניתוקו ממנה בשלב זה. לבסוף, עמד בית המשפט על הסיכונים הנשקפים לשלומו של הקטין מהאפשרות כי המשיבה תמשיך ותמלא תפקיד פעיל בחייו. זאת, בין היתר, נוכח חוסר התובנה של המשיבה למצבה וחוסר התובנה, עד לאחרונה, של משפחת המשיבה למצבה. נוכח האמור לעיל, דחה בית המשפט לענייני משפחה את בקשתה של הדודה לאמץ את הקטין, וקבע כי אימוצו של הקטין יהיה אימוץ סגור. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 15. המשיבה ערערה על דחיית הבקשה כי הקטין יאומץ בידי דודתו, במסגרת של אימוץ פתוח. בערעור נטען, בין היתר, כי בית המשפט לענייני משפחה התעלם משיקול ניתוק הקטין משורשיו העדתיים והתרבותיים אם יישאר בידי משפחת האומנה. בית המשפט המחוזי, בפסק דינו מיום 16.6.2013, קבע כי אין מקום להתערבות בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. השיקולים המרכזיים לכך היו שאלת מעורבותה והשפעתה של המשיבה על הקטין, אם ישהה הקטין אצל דודתו, וכן הקושי בניתוק הקטין ממשפחת האומנה נוכח חלוף הזמן. על פסק דין זה הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה.פסק הדין מושא הדיון הנוסף 16. במוקד הדיון בבית משפט זה עמד השיקול של טובת הקטין, בהתחשב בשיקולים הכלליים של טובת הקטין במקרי אימוץ, וכן השיקולים הספציפיים המתעוררים בנסיבותיו המצערות של המקרה דנן. פרט לחוות הדעת של מכון שלם ולתסקירים קודמים של השירות למען הילד, הונח בפני בית משפט זה תסקיר מעודכן של השירות למען הילד מיום 3.7.2013. בתסקיר זה צוין, בין היתר, כי מאז נמסר הקטין למשפחת האומנה, ממשיך להתקיים קשר בינו לבין המשיבה במשרדי השירות למען הילד פעם בשבוע למשך שעתיים. במהלך ביקורים אלה, האם משחקת עם הקטין ומאכילה אותו, אולם מתקשה להכילו במשך שעתיים. כן צוין כי הקטין מאד קשור להוריו האומנים, אשר "השקיעו ומשקיעים בו מעל ומעבר על מנת להעניק לו סביבה הולמת ובטוחה להתפתחותו בכל המובנים..." (עמוד 2). עוד צוין כי הוריו האומנים של הקטין נמצאים בקשר הדוק עם משפחות נוספות שאימצו ילדים ממוצא אתיופי, ומשתתפים יחדיו בימי עיון שונים בהם עולות סוגיות הקשורות לטיפוח התרבות והמורשת של המוצא האתיופי. צוין גם כי הקטין אינו מכיר את דודתו, וכי ראה אותה בינקותו פעמיים בלבד, ובהיותו בן שנה פעם אחת. כן צוין כי חסך בהתקשרות בין ילד להורים מגדלים עשוי לגרום נזק לילד, וכי הסיכון לנזק גדול עוד יותר כאשר מדובר בילד אשר לו מטען גנטי כפי שנושא הקטין. עוד התייחס השירות למען הילד לאימוץ בן לעדה האתיופית במשפחה שאינה מן העדה. השירות למען הילד ציין כי מניסיונו, הגורם הקובע את הצלחתו של אימוץ מסוג זה, הוא אופי ההתקשרות בין ההורים למאומץ, וככל שההורים המאמצים משכילים ליתן למאומץ תחושה כי הוא אהוב ומקובל, יש בכך כדי להתגבר על הקשיים. מנגד, הוסבר בתסקיר, אימוץ בתוך המשפחה הוא אימוץ מורכב מהרגיל, בו ההורה המאמץ נמצא בקונפליקט נאמנויות בין צרכיו של הילד לבין צרכי המבוגר, שהוא קרוב משפחתו של המאמץ. מן הכלל אל הפרט, צוין בתסקיר כי "במקרה שלפנינו הדודה הציעה עצמה לגדל את הקטין והצעתה הייתה לגדלו באופן זמני עד שהאם תוכל להתחזק. ניתן לומר כי הדודה לא ראתה עצמה נכנסת ל'נעלי' אחותה באופן מלא ובלעדי לאורך שנות גדילתו אלא כמשפחה וסידור זמני עד לשיקום האם. התרשמנו שהמחוייבות שלה הייתה כלפי אחותה ולא כלפי הקטין; היא לא הייתה בקשר עימנו [עם השירות למען הילד – מ"נ] ע"מ לדרוש בשלומו של הקטין" (עמוד 7). נוכח האמור לעיל, ההמלצה העדכנית של השירות למען הילד נותרה כשהייתה – אימוץ סגור. 17. בבית משפט זה הסכימו השופטים כי יש להעניק רשות ערעור וכי הערעור יידון על פי הרשות שניתנה, אך לגוף העניין נחלקו הדעות. דעת הרוב (חבריי השופטים ע' ארבל וי' עמית) קבעה כי טובתו של הקטין מחייבת את אימוצו בידי דודתו, בעוד שדעת המיעוט (חברי השופט נ' הנדל) סברה כי הנזק העלול להיגרם לקטין עקב ניתוקו ממשפחת האומנה, מצדיק את דחיית בקשתה של הדודה לאמצו ואת השארתו של הקטין בידי משפחת האומנה.על פי עמדתו של השופט עמית, טובתו של הקטין היא לגדול בחיק משפחתו הביולוגית. השופט עמית הדגיש בהקשר זה את השיקול של "קול הדם", כשיקול העומד על רגליו שלו בין מכלול השיקולים הנוגעים לטובת הקטין, וכי שיקול זה רלוונטי גם כאשר מדובר במשפחה המורחבת. עוד ציין השופט עמית, בהתייחסו לכך שהאימוץ בידי הדודה הינו מטבעו אימוץ פתוח, כי אמנם ברירת המחדל היא אימוץ סגור וכי אימוץ פתוח עשוי לגרום לקשיים (בין היתר על רקע ניגודים תרבותיים או אחרים בין ההורים המאמצים לבין ההורים הביולוגיים). אולם, לדעתו, כאשר מדובר באימוץ פתוח בתוך המשפחה, הקשיים הצפויים מתעמעמים. מכל מקום, קבע השופט עמית, נוכח אופייה ואישיותה של הדודה, אשר אין חולק על מסוגלותה ההורית ומעלותיה, יש ליתן לקשיים אלה משקל מופחת. אשר לחשש מפני מעורבות יתר של המשיבה בחיי בנה, הזכיר השופט עמית את עמדת המומחים בערכאות הדיוניות לפיה יכול שהקשר בין הקטין לבין דודתו ויתר בני המשפחה המורחבת יהווה גורם מאזן לכך. עוד קבע השופט עמית כי בהתחשב "בחוות הדעת הנלהבות לגבי מסוגלותה, כשירותה וכישוריה של הדודה ובעלה; בהתחשב בכך שנטען, ולא נסתר, כי האחות ובני המשפחה המורחבת הם שדאגו לאשפז את האם כל אימת שמצבה התדרדר; בהתחשב בכך שהדודה אף הצהירה על נכונותה להעתיק את מגוריה לכל מקום בארץ אם וככל שהדבר יידרש, ואף ביררה וקיבלה גיבוי ממפקדיה בצבא לצורך זה; בהתחשב בכך שבתקופות הרמיסיה האם מתפקדת; בהתחשב 'בעוצמה' ובלכידות של בני המשפחה המורחבת סביב הנושא; בהתחשב בכך שהמומחים עצמם התלבטו ולא נקטו עמדה חד משמעית ואף סברו בזמן אמת כי ניתן לשקול בחיוב אימוץ פתוח – נוכח כל אלה, אני סבור כי אין מקום להמעיט ביכולתה של הדודה להציב גבולות לאם-אחותה בחיי היום היום" (פסקה 7). אשר לשיקול בדבר ניתוק הקטין בשלב מאוחר ממשפחת האומנה, ציין השופט עמית כי עיון בלוח הזמנים מעלה תחושה של החמצה – הדודה הביעה את רצונה לאמץ את הקטין בטרם הועבר הקטין למשפחת אומנה, אך הדבר לא נסתייע. בהקשר זה, קבע השופט עמית כי לא בכל מקרה תתקבל של "מעשה עשוי" בענייני אימוץ, עקב חלוף הזמן. לפי קביעתו, קיימת מקבילית כוחות בין המשקל שיש ליתן לחלוף הזמן ולסיכון שעלול להיגרם לקטין אם יוחזר למשפחת המקור, לבין עוצמת נכונות המצב שהיה ראוי להתקיים מלכתחילה. בענייננו, כפי שציינו המומחים, אלמלא חלוף הזמן הייתה המלצתם נוטה לעבר אימוץ על ידי הדודה. בנוסף, לצד גורם ההתקשרות של הקטין למשפחה אצלה הוא שהה יש לקחת בחשבון גם את גורם ההסתגלות – "מן המפורסמות הוא כי ילדים מסתגלים לשינויים, ויש ליתן משקל גם לסיכוי כי היחס החם והטיפול האוהב שיקבל הקטין מהדודה ומבני המשפחה המורחבת, יאפשרו לו להתגבר על הפגיעה בעקבות ניתוקו מההורים המיועדים לאמץ" (פסקה 14). השופט עמית הוסיף וציין כי יש לבחון טובת הקטין גם לטווח הארוך: אם הקטין יגדל בחיק משפחתו יימנעו ממנו הקשיים שהם מנת חלקם של ילדים מאומצים ככלל, וכן יימנע ניתוקו משורשיו העדתיים והתרבותיים. לבסוף, נקבע כי השיקול המטה את הכף הוא הדודה, אשר אישיותה וחוסנה הנפשי מבטיחים כי ביכולתה לספק לקטין הורות "מיוחדת", אשר בעזרתה עשוי הקטין להתגבר על הקשיים הצפויים לו. נוכח כל האמור לעיל, מצא השופט עמית כי יש להורות על אימוצו של הקטין בידי דודתו.השופטת ארבל הגיעה לתוצאה דומה, והוסיפה מספר שיקולים לתמיכה במסקנתה. בין השיקולים, הזכירה השופטת ארבל כי ענייננו שונה ממקרים אחרים, בהם הורים ביולוגיים קיפחו במעשיהם והתנהלותם את זכותם ההורית כלפי ילדיהם. במקרה דנן, כך קבעה השופטת ארבל, המשיבה לא הזניחה את הקטין ולא וויתרה על רצונה להשיבו לזרועותיה. השופטת ארבל הוסיפה וציינה כי בלית ברירה, לאחר שהבינה את מצבה, השלימה המשיבה עם העובדה כי לא תוכל לגדל בעצמה את הקטין והציעה שהדודה תאמץ אותו. לדידה של השופטת ארבל, אישיותה של הדודה, כך על פי קביעות המומחים, תהווה גורם מאזן למשיבה, ונוכח מעלותיה של הדודה אף נחלש החשש המובנה מפני אימוץ בתוך המשפחה. אשר לנזק העלול להיגרם לקטין כתוצאה מניתוקו ממשפחת האומנה, הדגישה השופטת ארבל כי ההורות של הדודה עשויה להוות הורות "מיוחדת" אשר תסייע לקטין להתגבר על מכשולים אפשריים בדרך חייו. רכיב נוסף שהזכירה השופטת ארבל, הוא העובדה שדודתו של הקטין באה אף היא מרקע משפחתי מורכב (הוריה נפטרו בגיל צעיר, והאחים והאחיות גודלו על ידי האחות הבכורה) וכך גם בן זוגה, וכי הן הדודה, הן בן זוגה למדו מהתנסויותיהם כיתומים על חשיבות שמירת הקשר עם המשפחה ועל התפקיד המכריע של עזרה הדדית בין אחים לשמירת לכידות המשפחה. נוכח שיקולים אלה, קבעה השופטת ארבל, יש תקווה לאיחוי הנזק שעלול להיגרם עקב ניתוק הקטין ממשפחת האומנה. השופטת ארבל הדגישה אף היא את החשיבות בשקילת טובתו של הקטין בטווח הרחוק, ואת הקושי העלול להיגרם לו עקב הניתוק ממשפחתו הטבעית, שורשיו והתרבות ממנה בא. 18. דעת המיעוט, מפי השופט הנדל, צידדה כאמור בהשארת הקטין בידי משפחת האומנה. מסקנה זו נסמכה על שני שיקולים עיקריים, שכונו מורכבות החיבור ומורכבות הפירוד. מורכבות הפירוד עניינה בניתוק הקטין ממשפחת האומנה, לאחר שהייתו אצלה במשך למעלה משנה וחצי. השופט הנדל ראה לנכון לאמץ את עמדות המומחים לפיהן ניתוק הקטין לאחר שחווה התקשרות ראשונית למשפחת האומנה, עלול לגרום לו נזק בלתי הפיך. שיקול זה, כך נקבע, הוא שיקול מרכזי בהחלטה אם להותיר את הקטין במשפחת האומנה אם לאו. שיקול זה מתחזק נוכח העובדה שהקטין עבר תקופה ארוכה בבית התינוקות (למעלה משנה). מורכבות החיבור עניינה בעובדה שאימוץ על ידי דודתו של הקטין מחייב, מעצם טיבו, השארת ערוץ פתוח בין הקטין לאימו. בהיבט זה, ציין השופט הנדל כי עמדת המומחים לגבי ההשלכות של מעורבות האם בחיי בנה על הקטין לא הייתה חד משמעית. אולם נוכח דבריו של ד"ר שרי בחקירתו, לפיהם בכל מקרה יהיה הקטין חשוף לסיטואציות לא פשוטות עקב המשך מעורבותה של המשיבה בחייו, מצא השופט הנדל כי שאלת אפשרותה של הדודה לגונן על הקטין מפני אימו – אינה נקייה מספקות, וכי חשש זה מתעצם נוכח המטען הגנטי של הקטין, המעמיד אותו בסיכון מיוחד. כפי הנקבע, אמנם חוות דעתם של המומחים בהיבט זה אינה חד משמעית, אך הצטברותו של החשש הקיים ממעורבות המשיבה יחד עם השיקול שעניינו ניתוק הקטין ממשפחת האומנה – מטה את הכף אל עבר השארת הקטין במשפחת האומנה. השופט הנדל הוסיף וקבע כי הנזק העלול להיגרם מניתוק הקטין ממשפחת האומנה, נשען ומושרש היטב בספרות המקצועית ובתיאוריית ההתקשרות, שהיא גישה המושלת בכיפה עשרות בשנים ומבוססת על מחקרים רבים. נוכח האמור לעיל, מצא השופט הנדל כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הוחלט אפוא לקבל את הערעור, באופן בו הכרזתו של הקטין כבר אימוץ תיוותר על כנה. אולם, הקטין יאומץ בידי הדודה, תוך קביעת הסדרי ראייה עם המשיבה. על פסק דינו של בית משפט זה הוגשו שתי בקשות נפרדות לדיון נוסף. האחת הוגשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה (דנ"א 6211/13), והאחרת על ידי בני הזוג המועמדים להיות מאמצים (משפחת האומנה) (דנ"א 6252/13). ביום 8.10.2013 הורה כאמור הנשיא א' גרוניס על קיומו של דיון נוסף ב-דנ"א 6211/13. באשר לבקשת בני הזוג המועמדים להיות מאמצים לדיון נוסף, קבע הנשיא כי יראו בבקשתם כבקשה להצטרף כצד להליך הדיון הנוסף ב-דנ"א 6211/13. בהתאם להחלטה זו, הוגשו עמדות הצדדים כולם באשר לאפשרות הצטרפות בני הזוג המועמדים להיות המאמצים להליך. עמדתם של בני הזוג המועמדים להיות המאמצים ושל היועץ המשפטי לממשלה הייתה כי בהליך זה מוסכם על הכול כי יש להכריז על הקטין כבר-אימוץ, וכי לב המחלוקת הוא בשאלה בידי מי יאומץ הקטין. אי לכך, השלב בו מצוי ההליך הוא שלב מתן צו אימוץ, בו למבקשים לאמץ יש מעמד. מנגד, המשיבה כי עודנו מצויים בשלב ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ. בשלב זה, מיוצגים האינטרסים של בני הזוג המועמדים להיות מאמצים והקטין על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. אי לכך, אין הצדקה לאפשר לבני הזוג המועמדים להיות המאמצים להשמיע את טענותיהם. בסופו של דבר, מכיוון ששלבי הליך האימוץ (הכרזת הקטין כבר-אימוץ ובדיקת האפשרות ליתן צו אימוץ לדודתו) נכרכו זה בזה בערכאות הדיוניות ובבית משפט זה, החלטנו במהלך הדיון בפנינו לאפשר לבני הזוג המועמדים להיות המאמצים להשמיע דברים, והם נשמעו בדלתיים סגורות בנוכחות באי כוח היועץ המשפטי ובאי כוח המשיבה, אך בהעדר המשיבה וקרוביה. החלטתנו נסמכה על כך שבפועל – השלב בו מצוי ההליך לפנינו הוא השלב של הגשת בקשה למתן צו אימוץ בידי הדודה. בשלב זה, שלאחר ההכרזה כאמור יש לדעתי למי שמבקש לאמץ מעמד (ראו למשל: בע"ם 6509/04 ההורים הביולוגיים נ' פלוני ופלונית המיועדים לאימוץ הקטין, פ"ד נט(1) 596, 614-611 (2004) (להלן – בע"ם 6509/04)). נוסף על כך, בהסכמה, התרנו למשיבה להגיש קלטות המתעדות מפגשים בינה לבין הקטין. באחת הקלטות משוחחת המשיבה עם הקטין, מציעה לו אוכל ומשחקת עימו בכדור. הקטין שואל איפה אימו, והמשיבה מציגה עצמה בפניו כ"אמא מ'" (קלטת 229). בקלטת אחרת מצולם הקטין כשהוא נוהג במכונית צעצוע ואימו מדברת אליו (קלטת 221). בקלטת נוספת מצולם הקטין כשהוא אוכל פיצה שהביאה המשיבה. המשיבה משוחחת עם הקטין, שרה לו שירי אותיות ומקריאה לו סיפור (קלטת 220). כמו כן, התרנו לעמותת "טבקה – משפט וצדק לעולי אתיופיה" ועמותת "מרכז תמורה – המרכז המשפטי למניעת אפליה", שביקשו ביום 27.10.2013 להצטרף להליך כידידות בית המשפט, להשמיע טענות. טענתן העיקרית הייתה, כי במסגרת שיקולי טובת הילד, יש לשקול את היותו של הילד בן העדה האתיופית, ואת זכותו לשמר את זהותו וקשריו לתרבות ולמורשת הייחודית של עדה זו. כן התרנו לחבר הכנסת סלומון להשמיע בקצרה את עמדתו בסוגיה, והוא ביקש להביע תמיכה במשפחה הביולוגית ובמאבקה. יודגש, כי הן למבקשות להצטרף, הן לחבר הכנסת סלומון, לא הותר להיחשף לפרטי ההליך ולאחר שהשמיעו טענותיהם – יצאו מן האולם. טענות הצדדים 19. טענות היועץ המשפטי לממשלה היו כדלקמן: בפתח הדברים, טען היועץ המשפטי לממשלה כי בית משפט זה הורה על מתן צו אימוץ לדודתו של הקטין, ללא תקופת ניסיון בת שישה חודשים הקבועה בחוק אימוץ ילדים, במהלכה סמוך הקטין המיועד לאימוץ לשולחנו של המועמד לאמצו. לגוף העניין, טען היועץ המשפטי לממשלה כי הכרעתו של בית משפט זה אינה עולה בקנה אחד עם חוות דעתם של המומחים מטעם מכון שלם, אשר קבעו באופן נחרץ כי ניתוק הקטין ממשפחת האומנה יוביל בוודאות למשבר לקטין שעלול לכלול דכאון ולפגיעה בלתי הפיכה בהתפתחותו, אשר אינה ניתנת לריפוי, גם לא באמצעות הורות חיובית כגון זו המוערכת של הדודה. נטען, כי לכך מתווסף החשש הממשי מפני חשיפתו של הקטין לאימו, אשר אינה מודעת די למחלתה ואינה משלימה עם היעדר מסוגלותה לגדל את הקטין בכוחות עצמה. לטענת היועץ המשפטי לממשלה, על אף שיקולים כבדי משקל כ"קול הדם" ושמירה על ההשתייכות העדתית והתרבותית של הקטין, שמירה על טובתו של הקטין מחייבת את השארתו באימוץ סגור. כן נטען כי הדודה הייתה אמביוולנטית לגבי השאלה אם לבקש לאמץ את הקטין, ולמעשה – רק בחודש אוקטובר 2012, לאחר שהמשיבה אושפזה פעם נוספת, הבינה הדודה כי המשיבה אינה כשירה לגדל את הקטין והפכה נחרצת בנושא האימוץ. היועץ המשפטי לממשלה צירף תסקיר מטעם השירות למען הילד מיום 16.9.2013. תסקיר זה התמקד בשאלה אם לאפשר לדודתו של הקטין לנכוח במפגשים של הקטין עם המשיבה. במסגרת התסקיר, צוין כי משפחת האומנה דיווחה כי הקטין מגלה התנגדות למפגשים עם אימו, וכי לאחר המפגשים הוא מסתובב בין חדרי הבית ובודק שכל חפציו נשארו במקומם. עוד תואר כי במפגש שנערך בתחילת ספטמבר 2013 בכה הקטין מאד במהלך המפגש, ועקב כך, הסכימה המשיבה לבקשת השרות למען הילד לסיים את המפגש. בתסקיר צוין גם כי הקטין מתקשה לנוע בין משפחת האומנה לבין אימו הביולוגית וכי הדבר גורם לו לבלבול ולעצב, וכן כי לאחרונה החל הקטין לפקוד מסגרת גנית, בה הוא נמצא בשלבי הסתגלות ראשונים. על רקע זה, המלצת השרות למען הילד הייתה שלא לאפשר לדודה להצטרף למפגשים. היועץ המשפטי הוסיף והציע כי תוגש חוות דעת מומחה עדכנית בעניין טובת הקטין כיום, בשים לב למשמעות והיקף הנזק הצפוי לקטין אם ינותק מהוריו המגדלים. יצוין, כי נוכח המסקנה אליה הגעתי, איני מוצאת מקום להגשת חוות דעת נוספת. על כך ארחיב להלן. המשיבה, מצדה, סמכה ידיה על פסק דינו של בית משפט זה. בנוסף, המשיבה כי התסקיר האחרון של השרות למען הילד (מיום 16.9.2013) משקף מציאות שונה בתכלית מהמציאות שהשתקפה מהתסקירים הקודמים, בקשר ליחסיהם של הקטין והמשיבה במהלך ביקוריה של המשיבה את הקטין. כך, לטענתה, בעוד שבתסקירים הקודמים התמונה המצטיירת לגבי יחסי הקטין עם אימו הייתה טובה באופן יחסי, בתסקיר האחרון ניכרה התדרדרות לא מוסברת. המשיבה תולה התדרדרות זו ברצונם של בני הזוג המועמדים להיות מאמצים להטות את הכף אל עבר השארת הקטין בחזקתם, ולחלופין בכך שמצוקתם האישית של בני הזוג המועמדים להיות מאמצים מחלחלת אל הקטין ופוגעת בו. בין כך ובין כך, נטען כי קיים חשש אמיתי ליכולת בני הזוג המועמדים להיות מאמצים לדאוג לרווחתו של הקטין. לגוף העניין, נטען כי אין ממש ב כי הדודה התמהמהה בבקשתה לאמץ את הקטין. לטענתה, הדודה פנתה לראשונה לשירות הרווחה בחודש יולי 2011 (כשבעה חודשים לאחר שהקטין הועבר לבית התינוקות), בבקשה לקבל את הקטין, אך שירותי הרווחה ריפו את ידיה. בהקשר זה, נסמכה המשיבה על התרשומת מהשיחה הנזכרת לעיל בין הדודה לבין שירותי הרווחה ברחובות מיום 18.7.2011. עוד נטען כי מצבה הנפשי של האם הולך ומשתפר, ולראיה צורף דו"ח תפקודי מטעם עובדת סוציאלית מהאגודה לבריאות הציבור (נספח ג לתגובת המשיבה לבקשה לדיון נוסף). לדברי המשיבה הערכאות השונות לא נתנו משקל מספק להיותו של הקטין בן העדה האתיופית; להיות משפחת האומנה משפחה "לבנה" (כלשון המשיבה); ולהשלכות הנובעות מניתוק הקטין ממורשתו ומקשריו התרבותיים ומכך שהקטין ידע במהרה כי הוא מאומץ. לבסוף, ציינה המשיבה כי לפי סעיף 25(4) לחוק אימוץ ילדים, רשאי בית המשפט לחרוג מתקופת הניסיון של ששת החודשים הקבועה בחוק. על כן, ממילא אין מקום ל כי בית משפט זה חרג מסמכותו בכך שהורה על מתן צו אימוץ לדודתו של הקטין. במסגרת השלמת טיעון (מיום 21.10.2013), הוסיפה המשיבה ו כי מחקרים עדכניים מראים כי גם אם ייגרם לקטין נזק עקב ניתוקו כעת ממשפחת האומנה, מדובר בנזק הניתן לתיקון. המשיבה התנגדה להגשת חוות דעת נוספת, כבקשת היועץ המשפטי לממשלה. בדיון בפנינו, הדגישה הדודה, לה אפשרנו לשאת דברים, כי פנתה בתחילת הדרך לשירותי הרווחה בבקשה שהקטין יעבור לחזקתה, אך רשויות הרווחה לא סייעו לה בכך. לטענתה, רשויות הרווחה התנו את העברת הקטין לרשותה בכך שהאם תחתום על הסכמה לאימוץ. הדודה הוסיפה ו כי היא ואחיותיה היו אלה שהביאו לאשפוזה של המשיבה; כי ביכולתן לזהות כאשר מצבה של המשיבה מתדרדר; וכי למעשה הן אלה שהודיעו לשירותי הרווחה על הסכנה הנשקפת לקטין מאימו. הדודה הוסיפה וציינה כי קיבלה אישור להעתיק את מקום עבודתה לאזור מרוחק, שם תוכל להתגורר עם משפחתה במקום בו תוכל בקלות יחסית במידת הצורך להגן על הקטין מפני אימו. נוכח האמור, הדודה כי אין חשש כי לא תוכל להציב גבולות בין הקטין לאימו. לבסוף, הדודה כי היא ומשפחתה מודעים לכך שאם הקטין יוחזר לזרועותיהם, הם יזדקקו לעזרת בני הזוג המועמדים להיות מאמצים, על מנת להביא לכך שהמעבר של הקטין לעולם החדש המצפה לו יהיה קל ככל האפשר. הדודה הדגישה כי היא ומשפחתה מוכנים לכך שבני הזוג המועמדים להיות מאמצים ישמרו על קשר עם הקטין, למצער בשנותיו הראשונות. 20. בני הזוג המועמדים להיות מאמצים, אותם שמענו בנפרד, הדגישו מצידם את הנזק הקשה שעלול להיגרם לקטין אם ינותק מהם. לטענתם, הקטין שהגיע לביתם היה פעוט חשדן ומסוגר. הם ידעו שנוכח שהייתו הארוכה של הקטין בבית התינוקות הוא מוגדר ילד בסיכון, ועל כן השקיעו מאמצים כבירים על מנת לשקמו. כיום לדבריהם החלו המאמצים לשאת פרי: הקטין למד לתת בהם אמון; התפתחותו תקינה; וככלל מדובר בפעוט סקרן, שמח וטוב לב. בני הזוג המועמדים להיות מאמצים הפצירו בפני בית המשפט שלא לנתק את הקטין מביתם, שכן הדבר יגרום לו לנזק בלתי הפיך. לשאלותינו אם יהיו מוכנים לסייע למשפחת הדודה לקלוט את הקטין בביתו החדש, וכן לשאלתנו אם הם עצמם מוכנים לאימוץ פתוח, במידה והקטין יישאר בביתם – לא ענו בבירור. לאחר הדיון בפנינו, ביום 11.11.2013 הגישו בני הזוג המועמדים להיות המאמצים הודעה, במסגרתה הודיעו כי אם הקטין יישאר במחיצתם, הם מסכימים לאימוץ פתוח במתכונת התואמת את צרכי הקטין המשתנים, בפיקוח והמלצת השרות למען הילד. ביום 19.11.2013 הודיעו הן המשיבה, הן היועץ המשפטי לממשלה כי הם מתנגדים לאימוץ פתוח (אם יוחלט שאין מקום לכך שהדודה תהיה המאמצת). להתפתחות זו, כמו גם לבקשות נוספות שהוגשו לאחר הדיון בפנינו, אחזור בסיום הדברים. דיון והכרעה 21. חריצת הדין בתיקי האימוץ, שבליבם הכרעה גורלית בעתידו של ילד, היא מן ההכרעות המורכבות והרגישות שבית המשפט נדרש אליהן. כפי שציין הנשיא א' ברק: "קשים הם מקרי האימוץ. קשים הם, משום שתוצאתם היא 'קיומית', שהרי יש בהם הכרעה בשאלה, אם יקוים או ינותק – לתמיד ולא לשעה – הקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם. קשים הם, משום שהמבחן על-פיו הם נחתכים – 'טובת המאומץ' – סבוך הוא, והנסתר בו מרובה מהגלוי. אכן, ההחלטות בענייני אימוץ החלטות בדיני נפשות הן, ועל השופט להכריע בהן כמיטב הכרתו ומצפונו." (ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461, 464 (1984) (להלן – ע"א 577/83); כן ראו דבריו של השופט מ' חשין ב-דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48, 88 (1995) (להלן – פרשת פלונית)). על הקשיים בהכרעות בתיקי האימוץ עמד בהרחבה חברי השופט הנדל בפסק הדין בדיון נוסף, ובפרט הדגיש את הקושי הנובע מהכרעה בעתידו של ילד, שאינו צד להליך וקולו שלו לא תמיד נשמע: "ומעל הכול, נוצר קושי חריג בדמות האדם שעומד במרכז ההכרעה – הוא הקטין. אדם זה אינו צד להליך. הוא אף אינו מיוצג בתור שכזה על ידי בא כוח, אלא על ידי צוות של מומחים הבוחנים אותו. הוא איננו 'פחות אדם', הוא איננו 'אדם חלקי' אלא אדם ככל האדם – אמנם קטן קומה, דל שנים ונטול אחריות משפטית לקבוע את גורלו, אך עולמו גדול רחב ופתוח." (פסקה 6). 22. במקרה שלפנינו ההכרעה קשה היא, שכן שתי המשפחות המבקשות לאמץ את הקטין כשירות וראויות הן. אין חולק על מסוגלותה ההורית של הדודה, שהינה אישה מרשימה ובעלת יכולות גבוהות לכל הדעות. בסופו של יום, כפי שיבואר, "מרכז הכובד" במקרה דנן מצוי להשקפתי בנזק העתיד להיגרם לקטין אם ינותק עתה מהמשפחה המועמדת לאמצו. נזק זה הוא שצריך לדעתי להכריע את הכף במקרה שלפנינו.המסגרת הנורמטיבית 23. על דרך העיקרון, בהעדר הסכמת ההורים הביולוגיים לאימוץ, הליכי האימוץ נחלקים לשני שלבים עיקריים. בשלב הראשון, נבחנת השאלה אם יש להכריז על הילד כבר-אימוץ, ועניינו ניתוק הזיקה המשפטית בין הילד לבין הוריו הביולוגיים. מבקש ההכרזה על הילד כבר-אימוץ הוא היועץ המשפטי לממשלה, והמשיב לבקשה הוא כל הורה של הילד אשר מתנגד להכרזה על הקטין כבר-אימוץ. שלב זה נחלק לשני שלבי משנה: ראשית נבחנת השאלה אם קיימת עילה להכריז על ילד כבר-אימוץ (מבין שמונה העילות המנויות בסעיף 13 לחוק אימוץ ילדים). אם נמצא כי קיימת עילה, נדרש בית המשפט להפעיל שיקול דעת שיפוטי אם להכריז על הילד כבר-אימוץ. הפעלה זו של שיקול הדעת השיפוטי נעשית, בעיקר, על פי השיקול של טובת הילד (ראו למשל: ע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(1) 1, 11-10 (1986)). השלב השני הינו הליך של מתן צו אימוץ, אשר עניינו ביצירת קשר משפטי בין הילד לבין הוריו המאמצים. על שלב זה מקרין בעצמה השיקול בדבר טובת המאומץ. 24. בענייננו אין עוד חולק בדבר קיומה של עילה להכריז על הקטין כבר-אימוץ כלפי אימו-המשיבה וכלפי אביו. כאמור לעיל, שלבי האימוץ בהליך שלפנינו נכרכו במידה מסוימת זה בזה: בד בבד עם הליך ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ, נבחנה האפשרות כי הקטין יאומץ על-ידי הדודה. בנסיבות אלה, לב המחלוקת הוא בשלב השני של הליך האימוץ, שעניינו בשאלה אם יש לאפשר, בשלב זה, אימוץ של הילד על ידי הדודה ובן-זוגה, או שמא יש לאפשר לבני הזוג המועמדים להיות המאמצים, אצלם נמצא הילד מאז יום 9.2.2012 להגיש בקשה לאמצו. אפנה אפוא לשיקולים הצריכים לעניין.מכלול השיקולים 25. ההכרעה בין חלופות האימוץ נעשית, בראש ובראשונה, לאורו של השיקול בדבר טובת הילד (על מקומו של שיקול טובת הילד בהליכי האימוץ, על שלביהם השונים, ראו למשל: בע"ם 6509/04, עמודים 614-611; סעיף 1(ב) לחוק אימוץ ילדים). 30. על רקע השיקולים הכלליים הנגזרים מעיקרון טובת הילד, נפנה מבטנו לנסיבותיו של המקרה דנן. מן הכלל אל הפרט 31. ניתוח הנסיבות בענייננו מעלה כי בין המשפחה המורחבת לבין בני הזוג המועמדים להיות המאמצים, כפות המאזניים נוטות לדעתי במידה רבה אל האפשרות להשאיר את הקטין בידי בני הזוג המועמדים להיות המאמצים. זאת, נוכח המציאות העובדתית המורכבת שנוצרה במהלך ההליכים בערכאות הדיוניות ובבית משפט זה. אבאר. 32. הקטין שבמוקד דיוננו הוא פעוט שיחגוג בקרוב שלוש שנים. מזה קרוב לשנתיים הוא שוהה אצל בני-הזוג המועמדים להיות המאמצים. בחוות הדעת המשלימה מטעם מכון שלם (שניתנה לפני כעשרה חודשים, ביום 30.1.2013) צוין כי הרושם הוא שהקטין נמצא במסלול התפתחות תקין וחיובי מאוד, וכי הוא פנוי ללמידה ולהסתגלות רגשית וחברתית (עמודים 7-6 לחוות הדעת). עוד צוין כי ההרגשה הכללית הייתה שהקטין "זוכה לגדול אצל זוג הורים מסורים ומושקעים ביותר המהווים לו משפחה חמה ומעניקים לו הזדמנות אמיתית להתפתחות מיטיבה" (עמוד 26 לחוות הדעת). התרשמות מומחי מכון שלם הייתה כי נוצרה בין הקטין לבין בני הזוג המועמדים לאמצו התקשרות בטוחה וברורה וכי הקטין רואה בהם את הוריו. גורמי הרווחה התרשמו באופן דומה. בתסקיר של השירות למען הילד מיום 3.7.2013, צוין כי נוצר קשר עמוק בין הקטין להוריו המגדלים: "הקטין מאד קשור להוריו האומנים [בני הזוג המועמדים להיות המאמצים של הקטין – מ"נ], מרגיש בטוח לידם, סומך עליהם בכול, ומרגיש אהוב ועטוף בחום אין-סופי" (עמוד 2). תוך כדי ההליכים המשפטיים, השתנה אפוא מצבו של הקטין. שינוי זה התרחש במהלך השנה בה שהה הקטין בבית משפחת בני הזוג המועמדים לאמצו, ומהותו היא יצירת התקשרות ראשונית בין הקטין לבני הזוג המועמדים לאמצו. המלצת מכון שלם הייתה שלא לנתק את הקשר בין הקטין לבין הוריו ה"פסיכולוגיים", שכן קשר זה מהווה עבור הקטין עוגן הכרחי להמשך התפתחותו התקינה. אי לכך, על אף שהתרשמות המומחים מהדודה הייתה כאמור חיובית ביותר, נמנעו המומחים מלהמליץ על אימוצו של הקטין על ידה. על עמדה זו חזר ד"ר שרי באופן חד משמעי בחקירתו השנייה בבית המשפט לענייני משפחה, שעניינה היה חוות הדעת המשלימה. בחקירתו ציין ד"ר שרי כי אין לו ספק בכך שהקטין, אם יועבר לדודתו, יגיע אליה ב"מצב של קריסה", וכי הקטין "[ש]יחווה סוג של אובדן, השאלה עד כמה הפגיעה שהוא יספוג היא הפיכה ואיפה לא תהיה הפיכה היא שאלה שעומדת על הפרק, כך שיהיה ילד פגיע, גם בגלל מצבו הגנטי [נוכח מחלתה של המשיבה – מ"נ] וגם בגלל האופן המצב הנפשי שאין ספק שהוא יגיע איתו יהיה ילד מאוד פגיע ועל כן חשוף לזעזועים" (עמודים 3-2 לפרוטוקול הדיון מיום 11.2.2013). ד"ר שרי הדגיש: "כשהילד הגיע למשפחה [בני הזוג המועמדים להיות המאמצים – מ"נ] זו היתה הזדמנות ראשונה ליצירת התקשרות ראשונית בטוחה שתיתן בסיס להתפתחות נפשית תקינה. ובמיוחד כשמדברים על קטין בעל מטען גנטי שהוא עלול לגרום לחוסר יציבות...ניתוק של הקטין ממשפחתו האומנת, אין ספק זה אפילו לא השערה, זו אמירה ברורה, אין ספק שיביא למשבר שיכול לכלול על מצב דכאוני, דכאון במובן של ניתוק ממשפחה שהקשר איתה הוא התשתית של הוויתו היום. מעבר לכך, הפגיעה ביכולת של הילד ליצור התקשרויות בטוחות בעתיד, ולהסתמך עליהם לצורך התפתחותו תהיה מהותית." (עמוד 4 לפרוטוקול; ההדגשה הוספה – מ"נ) ד"ר שרי הוסיף וציין כי הסיכון לקטין גדול במיוחד נוכח מטענו הגנטי, וכי רף האמון וההתקשרות שילד כזה זקוק לו הוא גבוה יותר מילד בעל מטען גנטי רגיל (עמוד 5 לפרוטוקול). ד"ר שרי הדגיש כי הנזקים הצפויים לקטין לא יהיו ניתנים לתיקון, גם לא באמצעות הורות חיובית כהורות הצפויה של הדודה ובן-זוגה (עמודים 5-4 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית, עמד ד"ר שרי על כך שהנזקים הצפויים לקטין הינם, למצער בחלקם, נזקים "ארוכי טווח ובחלקם בלתי הפיכים" (עמוד 5 לפרוטוקול). בחקירה הנגדית חזר ד"ר שרי על כך שלא ניתן יהיה לתקן את הנזקים הצפויים לקטין, גם לא באמצעות הורות מיטיבה כהורות של הדודה: "מה שמכריע את הכף בהמלצתנו לפחות היא שהנתון הזה מדבר על נזקים בלתי הפיכים בחלקם, על מצב שחלק מהמשבר עקב הניתוק מהמשפחה לא ניתן יהיה לתיקון גם אם דמות חיובית, נכון הוא אתגרים לא פשוטים אבל כאשר מוסיפים לאתגרים הללו את מצב הקטין הנתון הזה מבחינתנו הכריע את הכף לגבי ההמלצה" (עמוד 5 לפרוטוקול; ההדגשה הוספה – מ"נ). לשאלתה של ב"כ המשיבה באשר לזיכרונות של הקטין לטווח הארוך, הסביר ד"ר שרי כי "המילה זכרונות, אנחנו לא מדברים על זכרונות. אנחנו מדברים על מנגנון נפשי שנוצר לא רק אצל הקטין הנוכחי, אלא על כל ילד, מרגע לידתו מתחיל להבנות ... משהו בתוך המבנה הנפשי שלו יזכור גם יזכור, לא מדובר בזכרון מודע מה היה לי ... אנחנו מדברים לא על זכרונות אלא על תשתית הכוחות של התפתחותו הרגשית והנפשית של הילד" (עמוד 7 לפרוטוקול). חוות דעת זו, לרבות החקירה עליה, עומדת במרכז הכרעתי. 33. אני מוכנה להניח כי יש בכוחה של הדודה לגרום לכך שהקשר בין הקטין לבין אמו הביולוגית לא יזיק לו, אם יאומץ על ידי הדודה, ועם זאת מצטרפת אני לתוצאה אליה הגיע חברי השופט הנדל בפסק הדין שבערעור בפרשה כאובה זו. לאחר ששקלתי בדבר היטב, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתוקו של הקטין מבני הזוג המועמדים להיות המאמצים והעברתו לדודתו אינם עולים בקנה אחד עם טובתו של הקטין. התוצאה של טלטול הקטין ממשפחה אחת לאחרת, תהיה משבר נפשי קשה לקטין, שהשלכותיו בחלקן בלתי הפיכות. זו מסקנתם של מומחי מכון שלם, ולדעתי אין מקום בנסיבות לסטות ממנה. אכן מושכלות יסוד הן כי בית המשפט אינו מחויב לקבל את חוות דעתו של מומחה. יחד עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנותיו המקצועיות של מומחה. בעניינים הקשורים בבריאותו הנפשית והגופנית של קטין, צריכות להיות נסיבות יוצאות דופן בהן תדחה עמדתם המקצועית של מומחים (ראו למשל: ע"א 568/80 פלוני ופלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 701, 714 (1981) (להלן – עניין פלוני ופלונית); בע"ם 6593/06, פסקה ט(2) לפסק דינו של חברי השופט א' רובינשטיין; כן ראו והשוו: בג"ץ 5227/97 דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נה(1) 453, 463-462 (1998)). חוות הדעת המשלימה מטעם מכון שלם היא חוות דעת מקיפה, המבוססת על אבחונים פסיכולוגיים של הקטין ושל דודתו; על בדיקת אינטראקציה בין הקטין לבני הזוג המועמדים להיות המאמצים ועל ראיון עם בני הזוג המועמדים להיות המאמצים. מסקנותיהם המקצועיות של מומחי מכון שלם נסמכו על תיאורית ההתקשרות (ה-attachment), המעוגנת היטב במחקרים. תיאוריה זו מבוססת על כך שלהתקשרות הראשונית של אדם מינקות לבין הדמויות המגדלות אותו חשיבות רבה במהלך החיים, וכי ההמשכיות וההתמדה בקשר הראשוני שנוצר הינן יסוד מרכזי בהתפתחותו התקינה של כל אדם (ראו פסקה 51 לפסק דינו של הנשיא א' ברק בפרשת תינוק המריבה, והאסמכתאות הרבות שם; ע"א 577/87; כן ראו ע"א 3236/90 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(3) 460 (1991) (להלן – עניין פלונים)). אף הוזכר בפסיקה כי קיימים מחקרים לפיהם אם קיימת שהות של שנים-עשר חודש ברציפות אצל הורים מגדלים (הורים "פסיכולוגיים"), יהיה זה בדרך כלל בלתי סביר לנתק את הקשר בין הקטין להוריו המגדלים, לשם העברתו למשפחתו הביולוגית (ע"א 577/87, עמוד 490). תיאורית ההתקשרות התקבלה גם בפסיקתו של בית משפט זה, אשר מקנה משקל מהותי, במסגרת בחינת טובת הילד, לנזק שעלול להיגרם לילד אם ינותק מהדמויות המגדלות, ונוכח החשש כי ייגרם לו עקב כך משבר נפשי חמור (ראו גם: מימון, עמוד 97). זאת ועוד: מסקנות מומחי מכון שלם אינן מבוססות אך על תיאוריה כללית, כי אם על נסיבותיו הקונקרטיות של הקטין (השוו: עניין פלוני ופלונית, עמוד 712). כמפורט לעיל, הדגיש ד"ר שרי בחקירתו את החשש המוגבר הקיים בעניינו של הקטין שבמוקד דיוננו, נוכח המטען הגנטי שייתכן שנושא הקטין בגופו. כמו כן, כאמור לעיל, חוות הדעת התבססה על אבחון פסיכולוגי קונקרטי של הקטין ועל האינטראקציה בינו לבין הוריו המגדלים. חוות דעתם של המומחים ניתנה לפני כשנה, אולם היא רלוונטית גם עתה בבחינת קל וחומר. אם לפני כשנה התריעו המומחים על הנזקים הצפויים לקטין אם ינותק מהוריו המגדלים, אין ספק כי כעת, לאחר כשנתיים בהן שוהה הקטין במחיצתם והוא כמעט בן שלוש, המעבר יהיה קשה אף יותר. מטעם זה, לדעתי, גם אין מקום לבקש עתה חוות דעת נוספת, ועלינו להסתפק בהכרעתנו בחוות הדעת המשלימה. 34. המשיבה והמשפחה המורחבת הפנו אצבע מאשימה אל רשויות הרווחה ואל בית המשפט לענייני משפחה ביצירת המצב העובדתי עליו עמדתי. באת כוח המשיבה בדיון בפנינו כי המשפחה דרשה מלכתחילה שהקטין יישאר בחזקתה, אך שירותי הרווחה לא שעו לבקשתה (עמוד 18 לפרוטוקול הדיון בפנינו, מול שורות 14-13). בעיקר, הלינו המשיבה והדודה על כך שביקשו כי הקטין יועבר לחזקתה של הדודה עוד בטרם הועבר מבית התינוקות לביתם של בני הזוג המועמדים לאמצו, אך בית המשפט לענייני משפחה השיב פניהן ריקם. לא אכחד: טענות אלה טרדו את מנוחתי. אולם, לאחר שעיינתי עיין היטב בחומר שבתיק, לרבות הפרוטוקולים, הבקשות וההחלטות של בית המשפט לענייני משפחה, החלטתי שלא לשנות ממסקנתי כי לא ניתן כיום להחזיר את הגלגל לאחור ולהעביר את הקטין לדודתו. 35. עמדתי לעיל בהרחבה על השתלשלות האירועים העובדתית במקרה דנן, כפי שהיא משתקפת ממכלול החומר שלפנינו. במהלך הריונה של המשיבה, עירבה המשפחה המורחבת ובצדק את שירותי הרווחה מתוך דאגה כי המשיבה תסכן את שלומו של הקטין (ראו: דברי באת כוח המשיבה בעמוד 18 לפרוטוקול הדיון בפנינו, מול שורות 12-11). עם היוולדו של הקטין, הייתה המשפחה המורחבת מעורבת בדרכי הטיפול בקטין, וכן נבחנה האפשרות שהקטין ייקלט במשפחה המורחבת (ראו לעיל תיאור ישיבות ועדת תכנון טיפול בחודשים ינואר ופברואר 2011). אותה עת, עמדתן של הדודה ושל האחות ל' הייתה כי לקטין ייטב במשפחת אומנה (ראו: פרוטוקול ועדת תכנון טיפול מיום 1.2.2011). בהמשך הובעה העמדה כי במצבה הנפשי של המשיבה חל שיפור, וכי היא מסוגלת לעמוד במשימת גידולו של הקטין, בסיוע בני המשפחה המורחבת (תצהיריהן של הדודה ושל האחות ל' מימים 30.1.2012 ו-20.3.2012, בהתאמה). אמנם, הדודה העלתה במהלך שנת 2011 את האפשרות כי היא תאמץ את הקטין, אך באותה עת הביעה גם חששות מכך (דבריה של הדודה לעו"ס לחוק האימוץ הגב' אייזנברג ביום 1.3.2011). הצעתה של הדודה לאמץ את הקטין הועלתה גם בפני גורמי הרווחה ברחובות, אולם על אף שהדודה התבקשה להגיע לפגישה בעניין זה יחד עם המשיבה, הדבר לא נסתייע (ראו תיאור הפגישה מיום 18.7.2011). בחודש ינואר 2012 הועלתה לראשונה בפני בית המשפט לענייני משפחה האפשרות כי הדודה תאמץ את הקטין, וזאת כחלופה לגידולו בידי האם. אך במקביל, באותה תקופה, לדברי ד"ר שרי, עמדה המשיבה בתוקף על כך שהיא כשירה לגדל את הקטין, ולא הזכירה בעצמה את האפשרות כי הקטין יאומץ בידי דודתו: "ש. קראתי בעיון את כל חוו"ד [חוות הדעת הראשונה מטעם מכון שלם – מ"נ] ולא מצאתי התייחסות אחת לאחות, האם אם באותה תקופה [התקופה בה נערכה חוות הדעת הראשונה – מ"נ] בכלל העלתה את האופציה הזו בפניכם. ת. לא היתה מצד האם [המשיבה – מ"נ] כפי שהיא היום פניה, נהפוך הוא. האם עמדה על כך שהיא כשירה לגדל את הקטין וזאת היתה עמדתה ועל פי העמדה הזו עשינו את הבדיקה (עמוד 3 לפרוטוקול הדיון מיום 11.2.2013, חקירת ד"ר שרי). בתיאור האירועים עד לתחילת שנת 2012 מצוי במידה רבה מענה לטענות המועלות כיום בדיעבד כנגד שירותי הרווחה. עם היוולדו של הקטין, נבדקה כאמור האפשרות כי הקטין ייקלט במשפחה המורחבת, אך היו נסיבות אובייקטיביות שהקשו על כך: מצבה הנפשי של המשיבה; היחסים המורכבים בין המשיבה לבין אחיה ואחיותיה; עמידתה של המשיבה על זכותה לגדל את הקטין בעצמה; רצונה של המשפחה המורחבת כי המשיבה היא שתגדל את בנה, בסיוע בני המשפחה המורחבת; היותה של הדודה אותה עת בשירות סדיר ורווקה. נוכח נסיבות מורכבות אלה, התחבטותה של המשפחה המורחבת בשאלה אם ניתן לקלוט את הקטין אצל מי מבני המשפחה הינה אך מובנת וטבעית. לפתחם של בני המשפחה המורחבת, לרבות הדודה, לא רובץ אשם. מעורבותם של בני המשפחה בתהליך מראשיתו, רצונם בטובתו של הקטין ודאגתם לרווחתו אינן מוטלות בעיני בספק. בפתח הדברים הבאתי דוגמה של משפחה מורחבת המתגייסת לאימוצו של קטין בן משפחתם שהוריו נהרגו. הסיטואציה עימה נאלצה משפחת המקור בענייננו להתמודד הייתה מורכבת יותר. אין לי ספק שלוּ חלילה המשיבה הייתה נעלמת מחיי הקטין, מכל סיבה שהיא, קרוביו של הקטין היו אוספים אותו לביתם ללא היסוס. אולם, כל עוד הייתה המשיבה נחרצת בדעתה לגדל בכוחות עצמה את בנה, אך מובן הוא כי הדודים והדודות, שאוהבים את המשיבה ונאמנים לה, התקשו לעמוד בדרכה. נראה, שזו הסיבה לכך שחלף זמן עד שהופנמה ההבנה שהמשיבה אינה מסוגלת לגדל את הקטין, בנה. רק לאחר שבני המשפחה המורחבת הבינו לאור העליות אך גם המורדות במצבה כי המשיבה אינה מסוגלת לגדל את הקטין, הם פנו לפתרון של אימוץ הקטין בתוך המשפחה. מנגד, אין לדעתי לייחס משקל לטענות בדבר הוצאת הקטין מחזקת המשיבה תוך התעלמות כביכול מרצונם ודעתם של בני המשפחה בנוגע לעתידו של הקטין. ההחלטה ש"טרפה" את הקלפים, ובה אתמקד להלן, הייתה החלטת בית המשפט לענייני משפחה להעביר את הקטין למשפחת אומנה עם כוונת האימוץ, בעת שהצעת הדודה לאמצו, ולו כחלופה לכך שהמשיבה היא שתגדל את הקטין, הייתה תלויה ועומדת (החלטה מיום 6.2.2012). 36. כזכור, הורה בית המשפט לענייני משפחה על העברת הקטין מבית התינוקות לבית משפחת אומנה עם כוונת אימוץ. החלטה זו נסמכה על סעיף 12(ג)(1) לחוק אימוץ ילדים, הקובע: מסירת ילד למטרת אימוץ 12.[...](ג) (1) ראה עובד סוציאלי לפי חוק האימוץ שהדבר מוצדק כדי למנוע נזק לילד, רשאי הוא, אף בלא הסכמת ההורים או הכרזה על הילד כבר-אימוץ, לקבוע את מקום הימצאו של הילד או למסרו למי שהסכים לקבלו לביתו, לרבות למי שהסכים לקבלו לביתו בכוונה לאמצו; פעולה כאמור טעונה את אישור בית המשפט;[...] 37. סעיף 12(ג)(1) לחוק אימוץ ילדים עבר מספר גלגולי חקיקה שאין צורך לעמוד על פרטיהם (ראו: חוק אימוץ ילדים, התש"ך-1960, שלא כלל סעיף זה כלל; סעיף 12(ג) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 בנוסחו עד לשנת 2010; סעיף 12(ג)(1) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, לאחר כניסתה לתוקף של הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 7), התשס"ט-2008). סעיף זה, בין בנוסחו כיום ובין בנוסחו הקודם, מקנה סמכות חריגה לעובד סוציאלי באישור בית המשפט לענייני משפחה. סמכות זו מאפשרת להורות על העברתו של הקטין למשפחה לה כוונה לאמצו עוד בטרם הוכרז הקטין כבר-אימוץ. בכך נוצר סיכון כי הקטין ייקשר למשפחה החדשה, באופן בו לא תתאפשר החזרתו למשפחתו הביולוגית, נוכח הנזקים הנפשיים העלולים להיגרם לקטין עקב כך. וזאת, בשלב מוקדם של הליך האימוץ, בו טרם הוחלט כאמור כי התקיימה עילה להכרזת הקטין כבר-אימוץ. על הקשיים בהפעלת הסעיף עמד המלומד פרופ' פ' שיפמן: "...שימוש נרחב ונמהר בסמכות פקיד הסעד לפי סעיף 12(ג) של חוק אימוץ ילדים, עלול להיות בעל תוצאות חמורות לגבי זכויות ההורים: נמנעת מהם ההזדמנות להוכיח סיכוי לשיפור במסוגלותם כהורים, ובבוא בית המשפט להכריז על הילד כבר-אימוץ, לא יוכל בית המשפט להתעלם, בקביעת ערכן היחסי של החלופות השונות מבחינת טובת הילד, מן העובדה שהילד כבר הושם במשפחה אחרת וכבר נקשר אליה. אלמלא כן יתכן שבית המשפט היה סובר שניתן לשקם את מסוגלות ההורים לגדל את הילד בעצמם, בהנתן להם עזרה מתאימה. רשויות הסעד מניחות לא-פעם תשתית נסיבתית המונעת החזרת הגלגל אחורנית והפוגעת ללא תקנה בזכויות ההורים הטבעיים" (שיפמן, עמודים 304-303). 38. בעניין פלונים, מתח בית משפט זה ביקורת נוקבת על שימוש בלתי-זהיר בסמכות מכוח סעיף 12(ג) לחוק אימוץ ילדים: "הרצון והצורך למנוע את ניתוקו של הקטין מהמשפחה בה הוא נמצא, וגרימת זעזועים נוספים כתוצאה מכך, עשויים להפוך לשיקולים מכריעים [עקב השימוש בסמכות מכוח סעיף 12(ג) – מ"נ], ובכך תימנע אפשרות ממשית לשקילה רצינית של חלופות לאימוץ, אשר בנסיבות אחרות עשויות היו אולי להיחשב כעדיפות. כך עלולה להתחייב קבלת הכרעה שיסודה בעובדות החדשות שנוצרו, בדיעבד, הכרעה אשר לא הייתה מתקבלת לו היו הדברים נשקלים כראוי מלכתחילה" (עמוד 471; לביקורת דומה על השימוש בסעיף בנוסחו היום ראו: בע"ם 5024/10, פסקה י"א). אוסיף מניסיוני שלי, כשופטת בית המשפט המחוזי. לפני הקמתם של בתי המשפט לענייני משפחה היו ענייני האימוץ נידונים בבית המשפט המחוזי. הליך האימוץ הראשון בו דנתי, שלעולם לא ישכח ממני, הגיע אלי לאחר שהילדה כבר הועברה להורים המיועדים לאימוץ, מכוח סעיף 12(ג) לחוק אימוץ ילדים (בנוסחו הקודם). העברת הילדה להורים המאמצים הביאה, כבענייננו, למצב בלתי הפיך. כלקח מאותו עניין, נמנעתי בתיקים מאוחרים יותר מלאשר העברת ילדים לפי סעיף 12(ג), בתיקים בהם הייתה מחלוקת בשאלה אם להכריז על קטין פלוני כבר-אימוץ. בסמכות הקנויה לבית המשפט בסעיף 12(ג) ראוי לעשות שימוש במשורה, ובמקרים חריגים ביותר. עדיף – כשיש מחלוקת על גורלו של הקטין – למסור אותו לאומנה זמנית, ולהאיץ, ככל הניתן, את ההליך המשפטי. אני ערה לכך שהאצת ההליך אינה פשוטה, בין היתר בהתחשב בצורך לקבל חוות דעת מומחה. אכן, במקרה אחד נפסק כי בנסיבות, שלא פורטו, היה מקום להפעלת הסמכות (ראו: בע"ם 1549/07 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (החלטה מיום 29.3.2007)). לדעתי מקרים אלה צריכים להיות מקרים חריגים ביותר, אם בכלל. כשבוחנים בדיעבד את המקרה שלפנינו, דומה שאין חולק, ואיש לא חלק על כך בזמן אמת, כי לא ניתן היה עוד להשאיר את הקטין בבית התינוקות. המלצת הגורמים המטפלים מחודש אוגוסט 2011 הייתה כי יש להוציא את הקטין מבית התינוקות ללא דיחוי. חוות דעתו של מכון שלם (מיום 1.1.2012) בנושא זה, הייתה כי "יש לנקוט ללא דיחוי בצעדים למציאת מסגרת משפחתית עבורו. מציאת פתרון קבע הינה הכרחית עבור [הקטין – מ"נ] ומבחינת התפתחותו הוא נמצא בנקודת זמן קריטית לשם כך" (עמוד 23; ההדגשה הוספה – מ"נ). על אף הדחיפות שהייתה בהוצאת הקטין מבית התינוקות, לוח הזמנים שתואר מעורר במבט לאחור תחושה של החמצה. שכן, בזמן שהצעתה של הדודה עמדה לבחינתו של בית המשפט לענייני משפחה, כבר נקבעו, למעשה, עובדות בשטח. דברים אלה באו לידי ביטוי גם בחוות הדעת המשלימה של מכון שלם, בה צוין כי לוּ ניתן היה להתעלם מחלוף הזמן, ההמלצה הייתה נוטה לכיוון אימוצו של הקטין בידי הדודה. ייתכן כי חלף העברת הקטין למשפחה עם כוונת אימוץ, ניתן היה, לפחות במבט לאחור, לבחור בחלופות אחרות, אשר הסיכון כי יביאו לשינוי עובדתי בלתי הפיך, קטן יותר. כך, למשל, ניתן היה להעביר את הקטין למשפחת אומנה ללא כוונת אימוץ, ובד בבד להורות על בדיקה מהירה ומיידית של מסוגלות הדודה על-ידי מומחה מטעם בית המשפט. עם זאת, בחוכמה שבדיעבד עסקינן. בזמן אמת התרשם בית המשפט לענייני משפחה כי הצעת הדודה לאימוץ הקטין התגבשה מתוך הבנה ברורה שאמו אינה יכולה לגדלו לכדי הצעה ממשית רק בחודש אוקטובר 2012, מספר חודשים לאחר שהקטין כבר הועבר למשפחה המאמצת (פסקאות 374-371). כן יצוין כי בחקירתו, ציין ד"ר שרי כי אם הדודה הייתה נבדקת במועד, ייתכן שההמלצה הייתה לאימוץ על-ידה, אולם, באותה מידה, אם באותה עת "היינו רואים אשה עם כל המעלות, אבל איננה מוכנה, איננה באה עם אותה מחוייבות שהגיעה היום אני מניח שהשיקול היה אחרת" (עמוד 11 לפרוטוקול מיום 11.2.2013). 39. חברי השופט עמית בפסק הדין בדיון הנוסף קבע כי קיימת "מקבילית כוחות" בין המשקל שיש ליתן לחלוף הזמן ולסיכון שעלול להיגרם לקטין אם יוחזר למשפחת המקור, לבין עוצמת "נכונות" המצב שהיה ראוי להתקיים מלכתחילה. לגישתו של חברי השופט עמית, "נכונות" המצב בענייננו, הייתה כי הקטין יאומץ בידי דודתו. על כן, כפי שלא נהסס להשיב ילדים חטופים לזרועות הוריהם (בג"ץ 243/88 קונסולוס נ' תורג'מן, פ"ד מה(2) 626 (1991)), כך אין מקום להימנע מבחינה משפטית וערכית מהחזרת הקטין לחיק משפחתו המורחבת. לדעתי, מורכבות העובדות עליהן עמדתי לעיל, מקשה לקבוע מסמרות לגבי "נכונות" המצב מלכתחילה במקרה דנן. ענייננו אינו בא בגדר מקרים קיצוניים ומובהקים כמקרים בהם הוחלפו ילדים בלידתם או נחטפו חלילה מזרועות הוריהם. כמפורט לעיל, גם בתחילת שנת 2012, אז הועלתה בפני בית המשפט האפשרות כי הקטין יאומץ על-ידי הדודה, המשיכה הדודה עדיין לצדד בפני בית המשפט בכשירותה של המשיבה לגדל את הקטין, ורק בהמשך (בחודש אוקטובר 2012), הצהירה במפורש כי לדעתה המשיבה אינה מסוגלת לכך. כך או כך, ובמנותק מהשאלה אם אפשר היה לנהוג אחרת, לדעתי צריכה לגבור הוודאות שייגרם נזק לקטין אם ינותק מהוריו המגדלים, על השיקולים האחרים. החלופות שהזכרתי לעיל לשימוש בסעיף 12(ג)(1) לחוק אימוץ ילדים, כמו גם האפשרות להעביר את הקטין לדודתו, הפכו כיום לדעתי לתיאורטיות (ראו והשוו: עניין פלונים, עמודים 475, 478). בינתיים כבר עברו כשנתיים מעת שהקטין נמצא במשפחה המבקשת לאמצו, ולקטין ימלאו בקרוב שלוש. גם בהנחה כי ניתן היה לפעול אחרת, אין בידנו כלים להשיב את שעון הזמן לאחור (פרשת תינוק המריבה, עמודים 158-157). לא ניתן להתעלם ממה שהתרחש מאז העברת הקטין למשפחה המועמדת לאמצו (ראו והשוו: פרשת פלונית, עמוד 74). בנקודה זו מתעורר במלוא עוזו כוחו של מימד הזמן בתיקי אימוץ: כאמור לעיל, חלוף הזמן עבור קטין אינו זהה לחלוף הזמן עבור מבוגר. מנקודת מבטו של ילד בגילו של הקטין, מדובר בתקופה ארוכה וממושכת. על חשיבותו הרבה של הזמן לגבי ילדים בגיל דומה לגילו של הקטין עמד בית משפט זה בפרשת תינוק המריבה. "עיקרון 'טובת המאומץ' מחייב התחשבות במימד הזמן מבחינתו של הקטין. 'לוח הזמנים' שבו יש להתחשב הוא לוח הזמנים מנקודת מבטו של הקטין ולא מנקודת מבטו של מבוגר. עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני כי '...תחושת הזמן אצל קטין שונה מתחושת הזמן אצל מבוגר, ומה שנראה תקופה קצרה אצל מבוגר, עשוי להתקבל כנצח אצל הקטין'..." (עמודים 159-158). גורם הזמן בענייננו יש בו כדי להכריע את הכף. לא ניתן למחוק את התקופה הממושכת בה שהה הקטין במשפחה המועמדת לאמצו, וודאי שלא ניתן להתעלם מהמשבר הנפשי הקשה שייגרם לקטין עקב ניתוקו ממנה. מבחינה משפטית העברתו של הקטין לביתם של בני הזוג המועמדים להיות מאמציו, לא הייתה אמורה להכריע את גורל ההליך. אולם, הזמן אינו עוצר מלכת. הקטין רואה כיום בבני הזוג המועמדים להיות מאמציו את הוריו. עבורו, הם משפחה בכל מובן. חשוב מכל שלא לזעזע את ביטחונו של הקטין במשפחה זו, ואת היציבות לה זכה. כבר נזדמן לי לקבוע דברים דומים בפרשה אחרת "אכן, בפן המשפטי נמצאת הקטינה אצל ההורים המיועדים לאימוץ מכח סעיף 12(ג) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, ואולם החיים עושים את שלהם; הילדה רואה בהורים המיועדים לאימוץ את הוריה ובילדים האחרים שנולדו להם את אחיה. חשוב מכל שלא לזעזע את בטחונה במשפחה זו. זוהי טובת הילדה ולה יש ליתן משקל מכריע" (בע"ם 366/06 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 2 לפסק דיני (14.2.2007) (להלן – בע"ם 366/06); ראו והשוו גם לעמדתי בשאלת ניתוק קטין לאחר שנקשר להוריו המאמצים ב-דנ"א 1892/11 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית (22.5.2011). באותה פרשה נותרתי אמנם במיעוט, אך לא בסוגיה זו). המסקנה כי אין לטלטל עוד את הקטין, העולה מחוות דעתם של מומחי מכון שלם ומעמדת גורמי הרווחה, מתיישבת גם עם סעיף 1ב לחוק אימוץ ילדים, שעניינו טובת המאומץ, הקובע כי בעת בחינת טובת המאומץ בהחלטות בהליכי אימוץ, יובאו בחשבון, בין היתר, זכותו של המאומץ ליציבות ובכלל זה צמצום העברתו ככל הניתן בין מסגרות או בין משפחות. לסיכום הדברים, יפים דבריו של המישנה לנשיא מ' חשין, בפרשת תינוק המריבה: "ואולם עיקר הוא באינטרס הילד. זמן שעובר על יונק, על ילד, אינו כזמן שעובר על אדם מבוגר. חברי הנשיא [הנשיא א' ברק – מ"נ] הצביע על התופעה ולא אוסיף על דבריו. בפרשת פלונית הכריע הזמן בדין. ילד בגיל הזה [בגיל שנה ועשרה חודשים – מ"נ], כולנו ידענו, הוא אדם, הוא איש ... והמומחים מסבירים לנו מה נזק לא-יתוקן ייגרם לו אם נעבירנו מיד-אל-יד, מהחזקת ההורים המיועדים לאמצו להחזקת אביו. ומיהו שליבו פועם בחזהו יתיר לעצמו לעקור ילד מביתו על-מנת לשותלו במקום אחר, מקום לא ידוע לו, זר לו, מנוכר לו? מנין נאסוף כוחות-נפש כך לשבור את ליבו של הילד? והוא – זה הקטן, הוא ודאי לא עָוַול לאיש." (עמוד 179). 40. בנסיבות העניין, עמדתי היא כי לא ניתן לזעזע את עולמו של הקטין, על-מנת לכפר על "חטאי" העבר, ככל שהיו כאלה. דומה, כי גם בני משפחתו של הקטין, ובכללם דודתו ואימו, מכירים בכך שהקטין קשור לבני הזוג המועמדים לאמצו, אך לגישתם בטווח הזמן הארוך ניתן יהיה להתמודד עם כך. נטען, כי בכוחה של הדודה, באמצעות כישוריה ויכולותיה, לספק לקטין הורות מיטיבה ובונה שתסייע לקטין להתגבר על נזקי הניתוק. זו מבוססת על עמדתם של חבריי השופטים עמית וארבל בפסק הדין בדיון נוסף. לגישתם של השופטים עמית וארבל, הנזקים שצופים מומחי מכון שלם לקטין הינם נזקים לטווח הזמן הקצר והבינוני. לדעתם, בטווח הזמן הארוך, הורותה המיוחדת של הדודה עשויה למנוע או לרפא את המשברים הנפשיים של הקטין שייגרמו כתוצאה מניתוקו מהוריו המגדלים. בהיבט זה, הסתמכו חבריי על שנאמר בפרשת תינוק המריבה בנוגע ליכולת של הורות "מעל הממוצע" לתקן את נזקי הניתוק מהורים פסיכולוגיים. בדומה לשופטי המיעוט בפרשת תינוק המריבה, דוחים חבריי השופטים עמית וארבל את חוות דעתם של מומחי מכון שלם, משום שחשיבות הקשר הביולוגי תופסת מקום משני במסקנתם. שיקול נוסף בעמדתם של חבריי אף הוא שיקול לטווח הארוך, ועניינו ביתרונות שיצמחו לקטין מכך שייקלט במשפחה המורחבת וישמור על זהותו התרבותית והעדתית. כך גם יימנעו מהקטין, לשיטת חברתי השופטת ארבל, הקשיים הצפויים לילדים מאומצים בכלל, ולילדים מאומצים שצבע עורם שונה מצבע עורם של הוריהם המאמצים בפרט. 41. במסגרת בחינת טובתו של הילד, ניתן, ואף ראוי, לדעתי להתחשב גם בשיקולים של טווח הזמן הארוך. "החלטת האימוץ קובעת את גורלו של הקטין לכל ימי חייו, ועל-כן יש לבחון את השפעתה על התפתחותו של הקטין בכל ימי חייו. עם זאת, מטבע הדברים הוא, שככל שהעבר הוא קצר יותר – בשל גילו הצעיר של הקטין – והעתיד הוא רחוק יותר, המשקל, שניתן לייחס לגורמים עתידיים, הוא קטן יותר. עם זאת, אין להתעלם מהם" (ע"א 577/83, עמוד 474). בפרשת תינוק המריבה, עליה מסתמכים חבריי, נידונה השאלה אם יש מקום לבטל את הכרזת הקטין כבר-אימוץ כלפי אביו הביולוגי; לנתק את בנו, שהיה אז כבן שנתיים, מהמשפחה המאמצת; ולהשיבו להוריו הביולוגיים. המומחים שנדרשו לשאלה אם ניתן לנתק את הקטין שם מהוריו המאמצים, מצאו כי הניתוק יגרום לקטין לנזק נפשי חמור; כי עצם הניתוק מהדמויות המגדלות יהפוך את הקטין לקטין בסיכון; וכי למען התמודדות עם ילד בסיכון יש צורך בהורות מיטיבה שהיא מעל לממוצע (לתיאור חוות דעתם של המומחים בפרשת תינוק המריבה ראו פסקה 57 לפסק דינו של הנשיא א' ברק). באותה פרשה, פסק בית משפט זה, בדעת רוב, כי נוכח הנזק הצפוי לקטין אם ינותק מהוריו המאמצים, אין לאפשר את ביטול הכרזת הקטין כבר-אימוץ כלפי אביו. פרט לנזק העתיד להיגרם לקטין, אחד השיקולים עליהם נסמכה הכרעת הרוב היה העובדה כי נוכח מאפייניהם ואישיותם של הוריו הביולוגיים של הקטין, הם לא יוכלו לספק לקטין הורות מעל הממוצע, אשר עשויה הייתה לסייע לו להתגבר על קשיי הפרידה מהוריו המגדלים. לגישתם של חבריי בפסק הדין בדיון נוסף, נוכח אישיותה יוצאת הדופן של הדודה, ההורות של הדודה תהיה הורות מעל הממוצע, שביכולתה להיטיב עם הקטין ולרפא את נזקי הניתוק מהוריו המגדלים. אינני שותפה לדעתם זו של חבריי. לגישתי, בתחומים שבמומחיות כבריאות הנפש של ילד מאומץ, יש לנקוט ביתר זהירות בהיקש ממקרה אחד למשנהו. במיוחד כך הוא כאשר לא הובאה תשתית מחקרית מספקת, העשויה להעיד על כך שתזה כללית שהינה ישימה במקרה אחד, עשויה להיות רלוונטית גם במקרה אחר (ראו והשוו: עניין פלוני ופלונית). חבריי סומכים ידיהם על ההנחה כי הורות מיטיבה תמנע או תרפא את הנזק הצפוי לקטין, אולם, לא נפרשה בענייננו תשתית עובדתית או מחקרית התומכת בהנחה זו. מי לידינו יתקע כי הורותה של הדודה, טובה ככל שתהיה, תצליח לרפא את נזקיו של הפעוט, על נסיבותיו הייחודיות? אחזור ואזכיר (פסקה 32 לעיל) כי ד"ר שרי הדגיש שהנזקים הצפויים לקטין לא יהיו ניתנים לתיקון, גם לא באמצעות הורות חיובית כהורות הצפויה של הדודה ובן זוגה. במקרה הקונקרטי, אין אפוא אחיזה עובדתית להשערה בדבר כוחה המרפא של הורות מיוחדת. 42. ועוד: אינני שותפה לעמדתו של חברי השופט עמית לפיה "מן המפורסמות" הוא כי בכוחם של ילדים להסתגל למצבים משתנים. אתלה בעניין זה באילן גדול. הנשיא מ' שמגר ציין באחת הפרשות כי "אינה מקובלת עלי גישת הפסיכולוגית הנכבדה מטעם המשיבה, ולפיה הילד תמיד מסתדר ומתגבר. יש לשקול את נושא ההחזרה מבחינת טובתו של הקטין, לא במובן התנאים הפיזיים והרווחה הכלכלית, אלא במובן זה שבודקים את התוצאות הנפשיות של ניתוקו, עתה, מן הסביבה המאמצת" (פרשת פלונית, עמוד 80). גם אם תימצא תיאוריה כללית התומכת בגישה זו לפיה מן המפורסמות הוא שילדים מסתגלים, עדיין יש צורך לבחנה באספקלריה של ילד מסוים, על כוחותיו ותעצומות הנפש שלו, וגם המטען הגנטי שהוא נושא, כפי שמדגישים המומחים (לעמדה כי יש להיזהר מפני יישום תיאוריות פסיכולוגיות בלא לתת משקל לנסיבות של הקטין שבנדון ראו רונה שוז "זכות הילד לגדול אצל הוריו הביולוגיים: לקחים מפרשת 'תינוק המריבה'" משפחה ומשפט א 163, 183-182 (תשס"ז) (להלן – שוז)). הנשיא שמגר ציין בעניין אחר כי על אף שידוע כי ישנם ילדים שנרפאו מטראומות קשות ביותר, ישנם ילדים רבים שנושאים עימם פצעים בגוף ובנפש עד עצם היום הזה: "בית המשפט [שעל פסק דינו הוגש הערעור – מ"נ], אומנם הביע ספק אם ניתוק הקשר [בין הקטין מושא הדיון לבין בני הזוג אצלם גדל – מ"נ] הוא טראומטי ונטול מרפא במידה בה תיאר זאת המומחה. לעניין זה הפנה, לשם השוואה והדגמה, לנסיבות שנוצרו, לא אחת, בתקופת השואה, כאשר נגדע הקשר בין הורים לילדים... זאת ועוד, לפי סברת בית המשפט המחוזי יתכן ויש יתרון לטווח הארוך בעצם הקליטה בתוך מסגרת משפחתית של קרובים בקירבה ביולוגית, דבר היכול ליצור לאורך זמן תחושה של שיוך משפחתי אמיתי... בהציגו היסוסיו, הזכיר בית משפט קמא שילדים לא מעטים עמדו במצבים קשים עוד יותר כאשר כל קשר ביניהם לבין הוריהם נקטע לנצח ... חוששני שמסקנה זו משקפת נקודת ראות רטרוספקטיבית שהיא במידה רבה סלקטיבית, מאחר שהיא מופנית רק לאלה מבין הרבים שאכן הצליחו לשקם עצמם, אחרי הטראומה הנוראה שעברה עליהם. יש יסוד לסברה ואף לידיעה, שהיו לעומת זאת גם לא מעט משברים שלא נרפאו ופצעים שלא הגלידו ... ומי שחוקר את תולדות השואה שאותה הביא בית משפט קמא כדוגמא, יתקל, בהכרח, במקרים הרבים שבהם הקרבנות נשאו ונושאים עימם את פצעיהם, שלא הגלידו, עד סוף ימיהם (ע"א 4533/91, פסקאות 7-6; ההדגשה הוספה – מ"נ). 43. הדברים נכונים גם לענייננו. כמפורט לעיל, מחוות דעתו המשלימה של מכון שלם ומחקירתו של ד"ר שרי, עולה בבירור כי ניתוק הקטין שבמוקד דיוננו מבני הזוג המגדלים יגרום לו לנזק רב, שלמצער בחלקו אינו בר תיקון. הסיכון לנזק מתעצם נוכח נסיבותיו הייחודיות של הקטין שהן מטענו הגנטי ושהותו הארוכה בבית התינוקות. אדגיש: כל אחד מאיתנו, השופטים, מביא עימו לתיקי האימוץ המורכבים את המטען שצבר בחייו. את הדברים שחווה או ראה בבית המשפט או מחוצה לו. מה ששופט אחד סבור כי "מן המפורסמות" הוא, לא בהכרח ייראה כך גם בעיני חברו. מכאן נודעת לדעתי החשיבות הרבה לחוות דעת של מומחים דוגמת מומחי מכון שלם. אין אנו כבולים להמלצות המומחים, אך יש להן משקל. על כן, לא ניתן לדעתי לקבוע כי בטווח הארוך קיים סיכוי ממשי לריפוי הנזק, במיוחד בהינתן שלא הוצגה בפנינו לעניין זה חוות דעת נוגדת לחוות דעתם של מומחי מכון שלם. 44. עוד צוין בדעת הרוב בפסק הדין בדיון נוסף, כי בטווח הארוך, אם ייקלט הקטין בהצלחה בביתה של דודתו, ייחסכו ממנו הקשיים מהם סובלים ילדים מאומצים. שיקול זה של הטווח הארוך נוגע למוסד האימוץ בכללותו. אולם, בעניין זה לא הוגשו לבית המשפט ראיות, ולכן, לדעתי לא היה מקום לייחס לשיקול זה משקל רב (ראו והשוו: פרשת תינוק המריבה, עמוד 162; השוו: שוז, עמודים 183-182). גם לגבי קשיים מיוחדים שחווים ילדים מאומצים בעלי צבע עור שונה מהוריהם, לא הונחה לפנינו תשתית מספקת. גורמי שירותי הרווחה עמדו על כך שמניסיונם, הסתגלותו של הילד לעובדת היותו מאומץ, תלויה בהורות של מאמציו ובהצלחתם ליצור עבור הקטין סביבה בטוחה ומחזקת. אשר ל כי הקטין יגלה בעל כורחו את עובדת היותו מאומץ, ייתכן שדווקא גילוי זה, אם ייעשה בצורה מבוקרת ונכונה, עשוי להיטיב עם הקטין, ולסייע לו להתמודד עם העובדה כי הוא הובא ממקום אחר ולא נולד להוריו. בהקשר זה מעניין להזכיר את שנכתב בספר ילדי אימוצים ביחס לסוגיה זו: "מספרים על ילד אחד כזה, שחברו ביקש להעליבו וקרא לו 'בן מאומץ'. לא נתפעל הקטן כלל, והשיב בחשיבות רבה: 'זה כבוד גדול לי. אל תשכח שאבא ואמא שלך היו מ ו כ ר ח י ם לקבל אותך, מפני שבין כך וכך נולדת להם; אבל אבא ואמא שלי ב ח ר ו אותי מתוך הרבה ילדים, ולא קיבלו אותי בעל כרחם..." (עמוד 102). אין לנו גם תשתית לקבוע כי לילדים שצבע עורם זהה לצבע העור של מאמציהם אין מגלים את עובדת האימוץ, וכי ככלל ילדים בעלי גוון עור זהה לזה של מאמציהם גדלים כיום במחשבה שהם ילדים ביולוגיים של הוריהם. 45. הועלה בענייננו השיקול שרצוי שלא לנתק את הקטין מן העדה האתיופית: אכן, אין להקל ראש בשימור הזהות הייחודית ושורשיהם של ילדים מאומצים. שימור זהותו המשפחתית של ילד, כרוך לעיתים בשמירה על זהותו התרבותית והעדתית. אולם, גם שיקול זה אינו חזות הכל, עם כל חשיבותו. כשם שבאיזון הכולל יש להתחשב בקשר הדם או בקשר המשפחתי, כך יש, לדעתי, לתת משקל גם לזהותו התרבותית של הקטין. ואולם, המשקל שיש לייחס לשיקול זה ישתנה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בענייננו, לדעתי, באיזון שבין שימור מורשתו של הקטין לבין המשבר הנפשי הקשה שייגרם לו – גובר האחרון. הערתי בפתח הדברים על כך שלטענות שנשמעו בפנינו התווספה לעיתים לצערי נימה עדתית. דומה היה כי יש מי שמנסים להפוך את הקטין, שלא בטובתו, לסמל למאבק. אולם, הרצון לשמר מורשת תרבותית אינו מצדיק פגיעה כה קשה בקטין שבמרכז דיוננו. אזכיר כי בני הזוג המועמדים להיות המאמצים נמצאים בקשר הדוק עם משפחות נוספות שאימצו ילדים ממוצא אתיופי, ומשתתפים בימי עיון שונים בהם עולות סוגיות הקשורות לטיפוח התרבות והמורשת של המוצא האתיופי (ראו: עמוד 3 לתסקיר מיום 3.7.2013). כך גם מועם החשש מפני ניתוק הקטין מהתרבות ממנה בא. סוף דבר 46. כמיהתה של הדודה לגדל את הקטין בביתה, בחיק המשפחה המורחבת ותוך שמירת קשר עם המשיבה היא אך טבעית. על כך אין צורך להכביר מילים. בפתח הדברים עמדתי על כך שהמקום הטבעי בו צריך הקטין להיקלט במקרה של אסון, הוא המשפחה המורחבת. מלכתחילה – יש למצות את המאמצים בבחינתן של אפשרויות מעין אלה. אולם, במקום בו הוכח כי השיקול של קול הדם והמשפחה סותר את טובתו של הקטין, נסוג השיקול בדבר הזיקה הביולוגית. כאשר מביאים בחשבון את הנזק שבחלקו הוא בלתי הפיך העתיד להיגרם לקטין, לפי המומחים, עקב הניתוק מהוריו המגדלים, נדחקים יתר השיקולים הצריכים לעניין ותופסים מקום משני. העברתו של הקטין לדודתו עם כל כישוריה תהפוך את הקטין לקטין בסיכון. מנגד, לא הובאו בפנינו ראיות לכך שקיים סיכון דומה בהשארת הקטין במשפחה המיועדת לאמצו. אף לא הועלו סיכונים בטווח הקצר, הבינוני והארוך הקשורים בבני הזוג המועמדים להיות המאמצים של הקטין (השוו לעובדות פרשת תינוק המריבה, שם היה קיים חשש למות האב המאמץ טרם זמנו עקב מחלה; עמוד 165). בנסיבות אלה, נסוג שיקול "קול הדם" מפני שיקולי טובת הקטין. טובתו של הקטין היא שלא לעבור טלטלה נוספת, וכך עלינו, לדעתי, להכריע. אחר הדברים האלה: 47. לאחר הדיון בפנינו אירעו מספר התפתחויות. 48. ראשית, הפרקליטות הגישה תיק מוצגים, לו צורף מסמך שכותרתו "מפתח מוצגים", ועניינו כביכול בתיאור של המוצגים שהוגשו. למעשה, מדובר בתיאור השתלשלות האירועים בתיק מנקודת מבטה של הפרקליטות. המשיבה, בתגובתה, התנגדה להגשתם של תיק המוצגים ו"מפתח המוצגים". לתגובתה של המשיבה צורף תצהיר של הדודה ומכתב מהאחות ל'. בתצהירה, הציגה הדודה את השתלשלות האירועים מנקודת מבטה. בין היתר, שבה הדודה על טענותיה כי בסמוך לאחר לידתו של הקטין היא פנתה לשירותי הרווחה בבקשה לגדלו; כי מספר חודשים לאחר לידתו עמדה בתוקף בפני רשויות הרווחה על רצונה לגדל את הקטין ועל כך כי עקב שיפור במצבה הכלכלי מסיבות הקשורות בעיסוקה יתאפשר לה מבחינה כלכלית לעשות כן; עוד ציינה כי הביעה גם בפני בית המשפט לענייני משפחה את רצונה לאמץ את הקטין. לבסוף, הלינה הדודה על כך שבהליך בבית המשפט לענייני משפחה, לא אפשר לה בית המשפט לענייני משפחה להיות מיוצגת על ידי עורך דין. 49. תיק המוצגים הגיע לשולחני לאחר שכבר עיינתי בתיק בית המשפט לענייני משפחה, אשר הועבר לבקשת בית משפט זה ערב הדיון. המסמכים הכלולים בתיק המוצגים נמצאים ממילא בתיק בית המשפט לענייני משפחה, למעט שני מוצגים: מוצג מס' 18 (מכתב מבני הזוג המועמדים להיות המאמצים לנשיא בית המשפט העליון) ומוצג מס' 25 (סיכום אשפוז של המשיבה מס' 04079/12). משני מוצגים אלה, צריך לדעתי להתעלם. הוא הדין לגבי "מפתח המוצגים". זאת, משום שמדובר למעשה בטיעון עובדתי נוסף שיש בו כדי "לצבוע" את המוצגים הערומים בצבע. לא היה מקום להגיש מפתח מוצגים כזה לאחר הדיון. כשם שאתעלם משני המוצגים וממפתח המוצגים, אתעלם גם מתצהירה של הדודה וממכתבה של האחות ל' בתגובה. אזכיר כי כאמור לעיל, אף אם הייתי מניחה כי בזמן אמת היה מקום לפעול אחרת, נוכח המציאות העובדתית כיום אין בכך כדי לשנות ממסקנתי.כמו כן, לאחר הדיון הגישו בני הזוג המועמדים להיות מאמציו של הקטין בקשה להוספת ראיות מטעמם. בהתחשב במסקנה אליה הגעתי, לא מצאתי צורך לקבל את הבקשה. 50. שנית, לאחר הדיון בפנינו, הוגשה כאמור הודעתם של בני הזוג המועמדים להיות המאמצים של הקטין, בתשובה לשאלה שהוצגה בדיון, לפיה הם נכונים לאימוץ פתוח, שמתכונתו תהיה "בהתאם לצרכי הקטין המשתנים, תומלץ ותפוקח על ידי 'השירות למען הילד', כמקובל במקרים מסוג זה". משמעות הדבר כי קיימת נכונות מצדם לכך שהקשר בין הקטין למשיבה יימשך בעתיד, במתכונת ובפיקוח שייקבעו. ביום 19.11.2013 הוגשו תגובותיהם של המשיבה ושל היועץ המשפטי לממשלה להודעה האמורה. המשיבה הודיעה כי היא מתנגדת לאפשרות של אימוץ פתוח אצל בני הזוג המועמדים להיות המאמצים. לטענתה, אימוץ פתוח יגרום לכך שהקטין יטולטל בין משפחת בני הזוג המועמדים להיות המאמצים לבין המשפחה הביולוגית כל חייו. תוצאה זו, המשיבה, לא תיטיב עם הקטין. האפשרות העדיפה, כך המשיבה, היא כי הקטין יוחזר לחיק המשפחה הביולוגית, תוך ניתוקו ההדרגתי מבני הזוג המועמדים להיות המאמצים. נוכח התנגדות המשיבה לאפשרות של אימוץ פתוח אצל בני הזוג המועמדים להיות המאמצים וחוות דעתם של מומחי מכון שלם עליה אעמוד מייד, עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה היא כי אין מקום לצמצום תוצאות האימוץ. יצוין, כי לאחר הגשת תגובותיהם של המשיבה ושל היועץ המשפטי לממשלה, הגישו בני הזוג המועמדים להיות המאמצים ביום 20.11.2013 תגובה נוספת, בה שבו וציינו כי "האפשרות של אימוץ פתוח כלפי האמא הביולוגית [המשיבה – מ"נ] במינון שיקבע ע"פ המלצות השירות למען הילד, הינה סבירה..." (ההדגשה הוספה – מ"נ). 51. לדידי, בסירובה של משפחת הקטין לאפשרות של אימוץ פתוח אצל בני הזוג המועמדים להיות המאמצים (תגובה מיום 19.11.2013) יש לכאורה משום סוף פסוק. זאת, בהתחשב בכך שככלל, על מנת להורות על אימוץ פתוח, נדרשת התחשבות בעמדתם של ההורים הביולוגיים ביחס לאימוץ, כמו גם ברצונם של ההורים המאמצים. כבר הוזכר בפסיקה כי הצלחתו של אימוץ פתוח תלויה במידה רבה בטיב הקשר בין ההורים הביולוגיים לבין ההורים המאמצים (בע"ם 366/06, פסקה 31 לפסק דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן). אזכיר גם כי בהיבט זה, חוות דעתם של מומחי מכון שלם הייתה כי אין כל אינדיקציה המדברת בעד צמצום תוצאות האימוץ. ברקע מסקנה זו, עמדה התרשמות המומחים כי נוכח חוסר היציבות בתפקודה של המשיבה, הסיכוי שהמשיבה תיקח חלק משמעותי בחיי בנה הינו נמוך ביותר. כן צוין כי התנגדותה של המשיבה לעצם אימוצו של הקטין בידי משפחה זרה עלולה לחבל באימוץ. המלצת המומחים הייתה אפוא שלא לצמצם את תוצאות האימוץ (חוות דעת מכון שלם מיום 1.1.2012, עמוד 23). יצוין גם, כי מתסקיר השירות למען הילד מיום 16.9.2013, עולה כי המפגשים בין הקטין לאימו המשיבה גורמים לקטין לבלבול ולעצב. יחד עם זאת, נוכח ההתפתחות החדשה בהליך, הודעתם של בני הזוג כי הם מסכימים לצמצום תוצאות האימוץ, ומבלי לקבוע מסמרות, איני רואה מניעה כי תיעשה פנייה בעניין זה לבית המשפט לענייני משפחה (לחשיבותה של הסכמת ההורים המועמדים להיות המאמצים לאימוץ פתוח במכלול שיקולי צמצום תוצאות האימוץ ראו: פסק דיני ב-בע"ם 366/06, וכן פסקאות 32-31 לפסק דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן; לסוגית האימוץ הפתוח ראו גם: רע"א 9192/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (17.2.2013)). ממילא, מסקנתי כי יש לבטל את תוצאת פסק הדין שבערעור לפיה הקטין יאומץ על ידי דודתו מחייבת להגיש כעת בקשה לבית המשפט לענייני משפחה שההורים המועמדים להיות המאמצים יאמצו את הקטין (סעיפים 6, 8, 16, 17 לחוק אימוץ ילדים; תקנות 270(ב), 283 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אמנם, תקנה 294(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי יש להכריע בשאלת צמצום תוצאות האימוץ בצו להכרזת הקטין כבר אימוץ, ואילו במקרה שלפנינו אין עוד חולק על ההכרזה על הקטין כבר אימוץ. אולם, נוכח הסכמתם של בני הזוג המועמדים להיות המאמצים לצמצום תוצאות האימוץ שהובעה רק במסגרת ההליך שלפנינו, ניתן לדעתי לסטות מכך (ראו גם: תקנה 258ב(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי). 52. אם תישמע דעתי נבטל את צו האימוץ שניתן לדודתו של הקטין בערעור. יש להגיש עתה בקשה למתן צו אימוץ לבית המשפט לענייני משפחה. במהלך בירור הבקשה ניתן יהיה, אם ימצא מי שיסבור שהדבר ראוי, ונוכח שינוי עמדת בני הזוג המועמדים להיות המאמצים, לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בשאלת צמצום תוצאות האימוץ. 53. לא נותר אלא לחזור ולומר: ההכרעה קשה וקורעת לב, אך לדעתי אין מנוס ממנה. היא משתלבת היטב בפסיקה קודמת של בית משפט זה שנתנה משקל מכריע למימד הזמן. תקוותנו כי הכרעתנו תביא את הקטין לחוף מבטחים. תפילתנו היא כי לא נפלה שגגה בהחלטתנו בדבר טובתו.המשנָה לנשיא I. איחוי הנזק 34. כפי שמציינת חברתי בפסק דינה, בחוות הדעת המשלימה מטעם מכון שלם (30.1.13) צוין הרושם של המומחים כי הקטין נמצא במסלול התפתחות תקין וחיובי מאוד וכי בינו לבין ההורים המיועדים לאמץ נוצר קשר עמוק והם "...המהווים לו משפחה חמה ומעניקים לו הזדמנות אמיתית להתפתחות מיטיבה" (בעמ' 26 לחוות הדעת). ד"ר שרי סבר כי הקשר עם ההורים המיועדים לאמץ מהווה עוגן הכרחי להמשך התפתחותו התקינה של הקטין, כפי שמביאה זאת חברתי בחוות דעתה. כאמור, חוות דעתו מאירת העיניים, המאופקת והמאוזנת של ד"ר שרי מסתיימת בקביעה כי לו ניתן היה להחזיר את גלגלי הזמן שנה אחורה, אזי אין ספק כי מקומו של הקטין היה אצל דודתו, אך לנגד עיניו, כמו-גם לנגד עיני המומחים האחרים, עמד הנזק העלול להיגרם לו כתוצאה מניתוק הקטין מן ההורים המיועדים לאמץ, הם ההורים שהוא מכיר כיום ובהם למד ליתן אמונו. בחוות דעתו המסכמת עמד ד"ר שרי על כך שלניתוק הקטין ממשפחת האומנה עלולות להיות השלכות קשות על התפתחותו, בפרט נוכח המטען הגנטי של הקטין (עמ' 35 לחוות דעתו המסכמת). בחקירתו הוסיף ד"ר שרי כי הנזק לקטין יכול להתבטא בפגיעה ביכולת ההתקשרות שלו וביכולתו לתת אמון. לנוכח האמור מצא ד"ר שרי כי בנסיבות הקיימות יש להותיר את הקטין אצל ההורים המיועדים לאמץ. 35. חוות דעת מומחים הינן כלי עזר חשוב ביותר הנתון לבית המשפט כדי להגיע להכרעה נכונה בתיקים שעניינם יחסי הורים וילדיהם, ובתיקי אימוץ בפרט. משום חשיבותן של חוות הדעת המקצועיות, ומאחר שהן תוצר הערכתו של גורם מקצועי ואובייקטיבי, פעמים רבות מאמצים בתי המשפט את ממצאי המומחים ומסקנותיהם. יחד עם זאת, אין צורך לפרש כי בית המשפט אינו חותמת גומי. חוות דעת המומחים הן בגדר אמצעי משמעותי וחשוב – בקבלת ההכרעה. הן בגדר המלצה ואין בהן כדי לחייב את בית המשפט או להוציא מידיו את ההכרעה, והדברים מקובלים אף על חברתי. בית המשפט הוא הגורם המוסמך לקבל ההחלטה, והוא הנושא באחריות לה. בית המשפט אמון על בחינת שיקולים במעגלים רחבים יותר מאשר הגורם המקצועי, בין היתר שיקולי חוק, משפט, מוסר וערכים ובענייננו בזיקה ומתוך בחינה מתמדת של טובת הילד. במילים אחרות, ההכרעה השיפוטית הינה פרי הפעלת שיקול דעת עצמאי, שבמסגרתו יינתן ככלל משקל נכבד לעמדת המומחים המקצועיים, אך לתוכה ישוקללו גם שיקולים נוספים הרלוונטיים לעניין, והכל במסגרת שמתווה החוק ובהתאם לעקרונות שנקבעו בפסיקת בית משפט זה (וראו בהקשר זה: בע"מ 10060/07 פלונית נ' פלוני (2.10.08) פסקה 33 לחוות דעתו של השופט דנציגר; ע"א 3798/94 הנ"ל, בעמ' 157; בע"מ 778/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני פסקה 32 לפסק דיני (29.11.09)). 36. בתיק זה נערכו בדיקות רבות ומקיפות, חלקן על-ידי אנשי משרד הרווחה, חלקן על-ידי מומחים, אשר עשו עבודה מרשימה אשר עומדת בבסיס ההכרעה. אלה פרשו בפנינו תמונה רחבה ונחוצה. בשלב הדיון הנוסף שבתי אל חוות הדעת של המומחים, שעמדו בפניי לצד טיעוני הצדדים שנשמעו בפנינו, לרבות בני המשפחה הביולוגית מזה וההורים המיועדים לאמץ מזה, שבתי ועיינתי גם בפסקי הדין של הערכאות דלמטה ובפסק הדין בערעור, וכמובן קראתי בעיון את פסק דינה של חברתי, המישנה לנשיא. חוות הדעת השונות מתארות את הקשר האמיץ שנרקם בין הקטין לבין ההורים המיועדים לאמץ, את האמון והקרבה שנבנו ביניהם ואת החיזוקים והכוחות שקיבל בביתם. אכן, ההורים המיועדים לאמץ לקחו את הקטין אל ביתם לגדלו כבנם לאחר למעלה משנה בה נמצא במסגרות חיצוניות ללא דמות הורית קבועה. את ההשקעה הרבה שהשקיעו בו, את תרומתם לקטין, להתפתחותו, לביטחונו ולאושרו – אין איש שייקח מהם. מבחינתו של