בבתי המשפט המחוזיים הוצעו שלוש תשובות לשאלה מתי יש לחייב ספקית אינטרנט לחשוף את זהותם של גולשים לצורך הגשת תביעת לשון הרע. שלוש הגישות נסקרו בקצרה בפסק דינו של סגן הנשיא אברהם בעניין מושקוביץ: "בקצירת האומר אציין, כי הגישה האחת (גישתה של כב' השופטת ד"ר ד' פלפל...) גורסת, כי... יש לחשוף את זהותו, אם עולה בידי התובע לשכנע בקיומה לכאורה של עוולה נזיקית העולה מן הפרסום. בקוטב הנגדי עומדת הגישה (בה אוחזת כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן...), לפיה משום מאפייניה הייחודיים של הרשת - רק אם מגיע הפרסום כדי מעשה פלילי - יש מקום לחשיפת זהותו של המפרסם. גישת הביניים (המיוצגת מפיו של כב' השופט י' עמית...) גורסת, כי בשל מאפייניה של הרשת, וחשיבותה של האנונימיות שבגלישה, יש להוסיף על המבחן עליו הצביעה כב' השופטת אגמון-גונן 'דבר מה נוסף'". דעתי בשאלה לא פשוטה זו קרובה לעמדתה של סגנית הנשיא פלפל בתוספת מסוימת כפי שיפורט, אך על מנת לנמק קביעה זו יש להידרש, בקצרה, לניתוח האינטרסים הנוגדים הפועלים בענייננו. נוסחת האיזון: האם מעוול אנונימי ראוי להגנה רחבה יותר ממעוול שזהותו ידועה? האיזון העקרוני בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, או בין חופש הביטוי לבין ביטויים "מזיקים" אחרים (דוגמת אלה הפוגעים בקניין רוחני, או המגבשים עוולות נזיקיות אחרות) נדון עד היום רבות במשפט הישראלי, במסגרת הליכים שנוהלו בין נפגעים למפרסמים שזהותם ידועה ללא המורכבות הנובעת מביטוי אנונימי או מרשת האינטרנט. המשפט הישראלי ידע, ויודע, להגן על חופש הביטוי "בהיותו חלק מכבוד האדם המעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" (בג"צ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד נ(5) 661, 675 - הנשיא ברק; עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136; בג"צ 2481/93 דיין נ' ניצב יהודה וילק, פ"ד מח(2) 456). לאורך עשרות בשנים קבע בית משפט זה הלכות רבות ומפורטות המסדירות את האיזון בין הבטחת חופש הביטוי, לבין זכויות אחרות דוגמת הזכות לשם טוב, זכות הקניין ואינטרסים פרטיים וציבוריים אחרים (בהקשר הפרטי ראו לדוגמה רע"א 2687/92 גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251; ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314; בהקשר הציבורי ראו בג"צ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז(2) 871). חשוב להטעים, כי פסק דין זה בו אנו עוסקים עתה אינו משנה במאומה מההלכות הקיימות ומהאיזונים שנקבעו - ככל שתיחשף זהותו של הגולש המפרסם, יעמדו לו במשפטו כל ההגנות הקיימות לחופש הביטוי. יתר על כן, ככל שהדין המהותי מגן על הפרסום, לא יוכל התובע הפוטנציאלי להראות כי בידו עילת תביעה טובה - ובית המשפט לא יורה על חשיפת פרטי המפרסם, שיוותר אנונימי. לשון אחר, זכותו של הגולש שנחשף לחופש ביטוי שמורה לו ומוגנת בהגנות ובעקרונות שנקבעו בפסיקה - כמותו ככל אדם המפרסם דבר מה בשמו המלא. ניתן לראות בהלכות הקיימות, ובאיזונים שנקבעו עד היום, את "הגרעין הקשה" של הזכות לחופש הביטוי ומערכת האיזונים בינה לבין זכויות אחרות. פסק הדין דנא אינו עוסק בגרעין קשה זה. בניגוד להלכות, שנקבעו בהליכים בהם זהות הצדדים היתה ידועה - בענייננו מדובר במעין הליך מקדמי, במעגלות שמסביב לגרעין הקשה, שעניינו הפגיעה באנונימיות (לא בחופש הביטוי במובנו המצומצם) במקרה של פרסום עוולתי. על מנת ליישם את קורפוס ההלכות הקיים בעניין ההגנה על חופש הביטוי, יש צורך בהליך - ולשם כך יש לעמוד על זהות המפרסם ולנקוב בשמו כנתבע במשפט. כאשר המפרסם אינו מזדהה (או מזדהה בשם בדוי), חוצץ מסך האנונימיות בינו לבין האפשרות לבחון את דבריו בפרספקטיבה הרגילה של חופש הביטוי, ולהחיל עליהם את מערכת האיזונים שנקבעה בפסיקה ארוכת שנים.מחשבים ואינטרנטשאלות משפטיותלשון הרע / הוצאת דיבהדיני אינטרנט