##(1) לשון הרע בכוונה לפגוע - הקדמה:## סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה–1965 מקנה לבית המשפט את הסמכות לפסוק פיצוי שהוא כפל הפיצוי הנקוב בסעיף 7א(ב) לחוק ללא הוכחת נזק במקרה – " שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע". לצורך קביעה כי הייתה "כוונה לפגוע" בפרסום לשון הרע, וזאת במסגרת סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע המתיר לבית המשפט לפסוק כפל פיצוי אם הייתה כוונה כאמור, קבעה הפסיקה, כי יש להחיל את אמות המידה הנבחנות בהליך הפלילי, הבוחן את היסוד הנפשי של מפרסם פרסום לשון הרע. לצורך כך, על בית המשפט לבחון האם מי שפרסם את לשון הרע התכוון לפגוע באופן ממשי באמצעות הפרסום. נדרש קיומו של יסוד נוסף של התנהגות זדונית, של כוונה " של ממש" לפגוע. כן יש לבחון בהקשר זה האם האמירה הפוגעת כוונה לגופם של דברים או לגופו של אדם (ראו לעניין זה הקביעות בת"א (מחוזי ת"א) 2560-07 ששי גולן יהונתן נ' עזרא חממי (25.08.2013), בעמודים 25-26). ##(2) מה המשמעות של לשון הרע "בכוונה לפגוע" ?## אל משמעות הוראה זו והביטוי – " פורסמה בכוונה לפגוע" התייחס בית המשפט העליון, בין היתר ברע"א 5022/13 אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ (8.9.2013), וכך קבע – "יש היגיון רב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; שכן אם די יהיה בקיומה של צפיות שהפרסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע כי מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, נמצא שכל פרסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה " של ממש" לפגוע, שקיומו לא הוכח במקרה דנא. לפיכך ניתן, לכאורה, להתבסס על ההלכות שנקבעו לגבי העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע (ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3) 205 (1985); רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554 (2005); רע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל (13.8.2008))." (פסקה 8 לפסק הדין) ##(3) פיצוי על לשון הרע בכוונה לפגוע:## על מנת להקים את הזכות לפיצוי על פי סעיף 7א(ג) יש לפנות אל הדרישות הקבועות ביחס לעבירה הפלילית של פרסום לשון הרע לענין כוונת הפגיעה, ורק אם מתגלה העמידה במבחנים אלה יש מקום לפיצוי כאמור. בע"א (ת"א) 9712-12-13‏ " קר" שרותי רפואה בע"מ נ' א.מ.ל. אמריקן לייזר בע"מ, נקבעו הדברים הבאים, שמהם ניתן ללמד מה הן אמות המידה כדי להכריע אם פרסום פלוני נעשה " בכוונה לפגוע" אם לאו: "אפנה, אפוא, ונבחן את טענותיהם של הצדדים לגופן ותחילה, האם הוכח כי הפרסומים נעשו על ידי המשיבה ב"כוונה לפגוע", כמשמעותה בסעיף 7א(ג) לחוק. יחס נפשי של " כוונה לפגוע" אינו נמנה על יסודותיה של עוולת פרסום לשון הרע כמשמעה בסעיף 7 לחוק ואולם, הוא הכרחי לצורך התקיימותה של אחריות פלילית בהתאם לסעיף 6 לחוק, הקובע כי " המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע, דינו מאסר שנה אחת". שאלת מהותה של " כוונה לפגוע" לצורך גיבושה של אחריות פלילית נדונה בע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת [1985], שבו נקבע, מפי כב' הנשיא ברק (בפסקה 6): "...כיצד ניתן אפוא לגבש אמת מידה ראויה לאינטרס ציבורי, אשר, מחד גיסא, תיתן הגנה מספקת לחופש הביטוי ולחופש האישי, ומאידך גיסא, תיתן הכרה ראויה לשמו הטוב של אדם ולשלום הציבור? נראה לי, כי אמת מידה זו היא, אם הפרסום נועד לפגוע בשמו הטוב של אדם אם לאו. כך, למשל, כאשר המפרסם פועל מתוך " כוונות רעות ומזימות ארסיות" - כלשונו של השופט אגרנט... - או כאשר מהפרסום עולים " הזדון והרשעות" - כלשונו של השופט עציוני... - מתגבש אותו אינטרס ציבורי, המצדיק לא רק אחריות אזרחית אלא גם אחריות פלילית.... החופש האישי וחופש הביטוי נסוגים, כאשר קיים רצון לפגוע באחר. אותו רצון לפגוע מצדיק התערבות ציבורית בהגנה על היחיד, שכן שלום הציבור נפגע, מקום שאדם מפרסם לשון הרע מתוך רצון או מתוך מטרה או מניע לפגוע". ##(4) הוכחת כוונה לפגוע:## בהתאם לכך נקבע, כי אין די בהוכחת צפיות ברמה קרובה לוודאות לאפשרות התרחשות הפגיעה, לשם הוכחת " כוונה לפגוע", אלא על המאשימה להוכיח כי מי שפרסם את לשון הרע, התכוון לפגוע באופן ממשי באמצעות הפרסום. הלכה זו נתאשרה ברע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן [2005] וברע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל [2008]. נוכח מהותם של הערכים המתנגשים שיש לאזנם נקבע בפסיקה, כי הדברים שנאמרו ביחס לדרישת ה"כוונה לפגוע" בהקשר לאחריות פלילית, המוטלת בהתאם לסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, ישימים גם בהקשר לסמכותו של בית המשפט לחייב בכפל פיצוי סטטוטורי בהתאם לסעיף 7א(ג) לאותו חוק. ראו: פסק דינה של כב' השופטת אבניאלי בת.א (ת"א) 68804/04 עו"ד ישראלה שמעוני קנר נ' שכטר [2006]; פסק דינו של כב' השופט שיינמן בע"א (מרכז) 32031-10-12 דנון תקשורת תדמיתית בע"מ נ' הרב אמנון יצחק [2013]. ברע"א 5022/15 [2013] דחה כב' השופט זילברטל בקשת רשות ערעור על פסק הדין האחרון, בציינו: "...מעל לדרוש אציין, מבלי להכריע, כי יש היגיון רב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; שכן אם די יהיה בקיומה של צפיות שהפרסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע כי מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, נמצא שכל פרסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה ' של ממש' לפגוע, שקיומו לא הוכח במקרה דנא. לפיכך ניתן, לכאורה, להתבסס על ההלכות שנקבעו לגבי העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע..." ##(5) לשון הרע בכוונה לפגוע - פסיקה:## הפסיקה התייחסה רבות לשאלה מהי אותה "כוונה לפגוע", בעטיה רשאי בית המשפט לפסוק את כפל הפיצוי. בע"א (מחוזי ת"א) 9712-12-13 "קר" שרותי רפואה בע"מ נ' א.מ.ל. אמריקן לייזר בע"מ (13.04.2015), התייחס בית המשפט המחוזי למבחנים שעל בית המשפט להפעיל, לצורך הקביעה האם הייתה " כוונה לפגוע", וכך נקבע בסעיפים 29-30 לפסק הדין: "אפנה, אפוא, ונבחן את טענותיהם של הצדדים לגופן ותחילה, האם הוכח כי הפרסומים נעשו על ידי המשיבה ב"כוונה לפגוע", כמשמעותה בסעיף 7 א(ג) לחוק. יחס נפשי של " כוונה לפגוע" אינו נמנה על יסודותיה של עוולת פרסום לשון הרע כמשמעה בסעיף 7 לחוק ואולם, הוא הכרחי לצורך התקיימותה של אחריות פלילית בהתאם לסעיף 6 לחוק, הקובע כי " המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע, דינו מאסר שנה אחת". ##(6) כוונה לפגוע - אחריות פלילית:## שאלת מהותה של "כוונה לפגוע" לצורך גיבושה של אחריות פלילית נדונה בע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת [1985], שבו נקבע, מפי כב' הנשיא ברק (בפסקה 6): "...כיצד ניתן אפוא לגבש אמת מידה ראויה לאינטרס ציבורי, אשר, מחד גיסא, תיתן הגנה מספקת לחופש הביטוי ולחופש האישי, ומאידך גיסא, תיתן הכרה ראויה לשמו הטוב של אדם ולשלום הציבור? נראה לי, כי אמת מידה זו היא, אם הפרסום נועד לפגוע בשמו הטוב של אדם אם לאו. כך, למשל, כאשר המפרסם פועל מתוך " כוונות רעות ומזימות ארסיות" - כלשונו של השופט אגרנט... - או כאשר מהפרסום עולים " הזדון והרשעות" - כלשונו של השופט עציוני... - מתגבש אותו אינטרס ציבורי, המצדיק לא רק אחריות אזרחית אלא גם אחריות פלילית.... החופש האישי וחופש הביטוי נסוגים, כאשר קיים רצון לפגוע באחר. אותו רצון לפגוע מצדיק התערבות ציבורית בהגנה על היחיד, שכן שלום הציבור נפגע, מקום שאדם מפרסם לשון הרע מתוך רצון או מתוך מטרה או מניע לפגוע". בהתאם לכך נקבע, כי אין די בהוכחת צפיות ברמה קרובה לוודאות לאפשרות התרחשות הפגיעה, לשם הוכחת " כוונה לפגוע", אלא על המאשימה להוכיח כי מי שפרסם את לשון הרע, התכוון לפגוע באופן ממשי באמצעות הפרסום. הלכה זו נתאשרה ברע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן [2005] וברע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל [2008]. נוכח מהותם של הערכים המתנגשים שיש לאזנם נקבע בפסיקה, כי הדברים שנאמרו ביחס לדרישת ה"כוונה לפגוע" בהקשר לאחריות פלילית, המוטלת בהתאם לסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, ישימים גם בהקשר לסמכותו של בית המשפט לחייב בכפל פיצוי סטטוטורי בהתאם לסעיף 7 א(ג) לאותו חוק. ראו: פסק דינה של כב' השופטת אבניאלי בת.א (ת"א) 68804/04 עו"ד ישראלה שמעוני קנר נ' שכטר [2006]; פסק דינו של כב' השופט שיינמן בע"א (מרכז) 32031-10-12 דנון תקשורת תדמיתית בע"מ נ' הרב אמנון יצחק [2013]..." ברע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ (מיום 8.9.13), נקבע לעניין זה בעמוד 8 כך: "מעל לדרוש אציין, מבלי להכריע, כי יש היגיון רב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; שכן אם די יהיה בקיומה של צפיות שהפרסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע כי מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, נמצא שכל פרסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה " של ממש" לפגוע, שקיומו לא הוכח במקרה דנא." ##(7) לשון הרע בכוונה לפגוע - סיכום:## על כוונתו זו של המפרסם לפגוע פגיעה "של ממש" במושא הפרסום התובע, ניתן ללמוד מתוכן הפרסום, אופיו, לשונו וכן מנסיבות חיצוניות לפרסום כמו התנהגותו של הנתבע לפני הפרסום, במהלכו ולאחריו, לרבות במסגרת ההליך המשפטי. הנזק נשקל לא רק בהקשר לפרסום עצמו, אלא גם בהתחשב בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, התנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי הענין. אף באשר למטרה העונשית, החינוכית וההרתעתית, יש לשקול את התנהגות המפרסם, ואת כוונותיו כפי שהן עולות מהתנהגותו כגון, האם היה בהן רישול או קלות דעת, או זדון וכוונה ישירה לפגוע. על מנת להיכנס לגדרו של סעיף קטן (ג), על התובע להוכיח כי לנתבעים היתה " כוונה לפגוע" בו. על פי השופטת פרוקצ'יה בעניין רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, האמירה הפוגעת תבחן בין היתר לאור השאלה: האם כוונה לגופם של דברים או לגופו של אדם, האם היתה התגרות מכיוונו של הנפגע וכן לאור האירועים שלאחר מעמד הפגיעה". ואדגיש בהקשר זה, כי ניתן ללמוד מנתונים חיצוניים לגבי סבירות הפרסום, המשליך על שאלת כוונתו של הנתבע לפגוע בביצוע הפרסום. יפים לכך הדברים בע"א 4607/92 קליין נ' רונן (מיום 13.6.94): "להתנהגות המפרסם טרם הפרסום, בעת הפרסום, ולאחריו, ישנה השלכה בבחינת סבירות הפרסום. טיב הפרסום ותוכנו משפיעים על מידת סבירותו." כן, ניתן ללמוד מהדברים בע"א (מחוזי ת"א) 16523-05-13 מאיר פלבסקי נ' חברת מקור הפורמיקה בע"מ (19.02.2015), בעמוד 26-27: "עוד ניתן ללמוד על כוונה מתוך כך שפלבסקי ביסס את מכתביו על מידע שנמסר לו משני עובדים, שאת שמם לא זכר, ואף לא ידע לומר כיצד נוצר עמם הקשר ומתי, וכן על מידע שנמסר לו מאדם שלישי, דוד כץ, מתחרה של המשיבה. שני העובדים, כמו גם מר כץ, לא הגיעו למתן עדות בבית המשפט. כפי שציינו לעיל, אנו מצטרפים להערת בית משפט קמא (סעיף 57 לפסק הדין), שכן אף אנו סבורים שפעולותיו של פלבסקי אינן מונעות ממניעים טהורים. לכך יש להוסיף את העובדה פלבסקי לא טרח לערוך ולו בירור ראשוני לאימות העובדות (מול המשיבה למשל) טרם הפצת המכתבים, ובחר להפיצם לתפוצה רחבה, הכוללת גורמים שונים, ציבוריים ופרטיים......סיכומו של דבר, לאור האמור לעיל, היה מקום לקבוע כי הפרסום נעשה מתוך כוונה לפגוע במשיבה ובעסקיה."לשון הרע / הוצאת דיבה