קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול חלקי של הסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה: מהות ההליך בפניי תובענת התובעים להורות על ביטולו החלקי של הסדר דיוני, לו ניתן תוקף של החלטת בית משפט במסגרת ת"א (מחוזי-מרכז) 5468-07-08. הביטול המבוקש מתייחס לויתור התובעים על זכות התביעה שלהם כלפי הנתבעת 11. עילת התביעה הינה הטעייתם של התובעים בידי הנתבעים, או מי מהם, וכן הפעלת לחץ כלכלי לא הוגן מצד הנתבעת 11, במהלך המשא ומתן שקדם לכריתת ההסדר הדיוני. הנתבעים כופרים בתובענה. לטענתם, התובעים קשורים בהסדר הדיוני שלגביו הסכימו ואינם יכולים לחזור בהם ממנו. לדברי הנתבעים, דין התובענה להידחות מן הטעמים העיקריים הבאים: ראשית, התובענה הוגשה בחוסר תום לב מובהק. שנית, לא קמה לתובעים עילה המצדיקה את ביטול ההסדר הדיוני או חלק ממנו. שלישית, ניתן לומר, כי לכל היותר טעו התובעים בהערכת כדאיות ההתקשרות בהסדר הדיוני, וכידוע, טעות שכזו אינה מהווה עילה לביטול הסכם, קל וחומר הסכם שקיבל תוקף של החלטה. עם מי הדין? זו השאלה הניצבת בפניי. למען הסדר הטוב וכדי למנוע הכברת מלל מיותר אציין, כי כל ההדגשות שתובאנה בציטוטים השונים בפסק דין זה, הן שלי, אלא אם כן ייאמר במפורש אחרת. העובדות הצריכות לעניין הבקשה למתן סעדים זמניים ותגובת הנתבעת 11 לה ביום 13.7.08 הגישו התובעים בקשה למתן סעדים זמניים במסגרת ת"א (מחוזי-מרכז) 5468-07-08 (להלן, בהתאמה: "ההליך הראשון"; "הבקשה לסעדים זמניים"). בקשה זו הוגשה לפני הגשת תובענה. הסעדים הזמניים שהתבקשו כוונו כלפי הנתבעים 1 עד 9 (להלן: "יורשי שצר") וכלפי הנתבעת 11 (להלן: "קידר"). נושא הבקשה לסעדים זמניים הוא סכסוך באשר לבעלות במקרקעין הידועים כחלקה 167 בגוש 6429, הנמצאים ברחוב טשרניחובסקי 43 כפר סבא (להלן: "החלקה"). התובעים טענו כי סמוך לפני הגשת הבקשה, נודע להם כי נכרת חוזה מכר בין יורשי מר יואל שצר ז"ל (אותם כיניתי לעיל יורשי שצר) לבין קידר, לפיו מכרו יורשי שצר את החלקה לקידר (להלן: "חוזה המכר"). יצוין כי לצורך חוזה המכר ייצג הנתבע 10 (להלן: "עו"ד וגנר") הן את קידר (הקונה) והן את יורשי שצר (המוכרים). טענתם המרכזית של התובעים היא כי הם בעליה האמיתיים של החלקה, שכן זו נמכרה בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת ע"י מר יואל שצר ז"ל, שהיה בעליה, למר צוויגנבאום ז"ל (ומסמכים בעניין זה לא היו בידי התובעים בסמוך ליום 15.7.08), והאחרון מכרהּ בשלהי שנות החמישים של המאה שעברה, למורישם של התובעים, מחפוד לוי ז"ל (ומסמכים בנושא זה היו בידי התובעים בסמוך להגשת הבקשה). מכאן, שליורשי שצר אין כל חלק ונחלה בחלקה, לפי שמורישם מכר את זכויותיו בה. יוטעם כי מצבה הרישומי של החלקה בלשכת רישום המקרקעין, הוא כדלקמן: (א) עד לשנת 2007 מר יואל שצר היה רשום כבעל החלקה. (ב) מר מחפוד לוי לא היה רשום מעולם כבעל הזכויות בחלקה וכמותו - מר צוויגנבאום. לא נרשמה כל הערת אזהרה לטובת מי מהם. יורשי שצר נרשמו בשלהי שנת 2007, לפני כריתת חוזה המכר בינם לבין קידר, כבעלים של החלקה. לטובת קידר נרשמה הערת אזהרה ביום 11.11.07. קידר נרשמה כבעלת הזכויות בחלקה במועד כלשהו בשנת 2008, שהינו לאחר 15.7.08. קרי: לאחר כריתת ההסדר הדיוני. אין חולק כי רישום זה נעשה לפני הגשת התובענה שלפניי (24.3.09). הואיל ולטובת קידר נרשמה, כאמור, הערת אזהרה, עתרו התובעים, בין היתר, למניעת השלמת עסקת המכר שבין יורשי שצר לבין קידר ולמניעת רישום העברת הבעלות בחלקה מיורשי שצר לקידר, עד להכרעה בתובענה לפסק דין הצהרתי שיגישו בהמשך, בה יבקשו להכריז עליהם כבעלי הזכויות בחלקה. התובעים טענו, בין היתר, כי הגם שאין בידיהם הוכחה חד משמעית לכך שיורשי שצר או קידר ערכו את העסקה במרמה או בחוסר תום לב, הרי שלאור עובדת רישומם של התובעים כבעלי החלקה ברישומי מס רכוש, קיים חשד לכאורה שיתגלה בהמשך ההליכים כי מי מן הצדדים לעסקת המכר פעל תוך ידיעה על כך שהחלקה נרכשה בעבר על ידי מורישם של התובעים. מפאת חשיבות הנטען אביא את דברי התובעים בעניין זה, כלשונם: "בידי המבקשים אין בשלב זה הוכחה מוצקה לכך כי מי מהמשיבים ערך את העסקה במרמה או בחוסר תום לב, אולם - לאור הנסיבות, ולאור העובדה כי המבקשים רשומים בשלטונות מיסוי מקרקעין כבעלים של המגרש, קיים חשד לכאורה כי בהמשך ההליכים יתברר ויתגלה כי מי מהמשיבים פעל מתוך ידיעה כי הקרקע נמכרה לפני שנים רבות למר לוי ז"ל ומשכך, פעל, לכל הפחות, תוך עצימת עיניים ומשכך - בחוסר תום לב". עם הגשת הבקשה לסעדים זמניים, קבעתיהַּ לדיון במעמד הצדדים, ליום 15.7.08. עובר לדיון, הגישה קידר תגובה לבקשה. עיקר טענת קידר בתגובתה היה כי ביום 9.11.07, רכשה היא, בתום לב ובתמורה מלאה, את זכויות יורשי שצר בחלקה, תוך הסתמכות הן על ספרי רישום המקרקעין והן על דברי ב"כ יורשי שצר (עו"ד וגנר), שלפיהם יורשי שצר הם אכן בעלי הזכויות. על כן, טענה קידר כי היא זכאית להירשם כבעלת הזכויות בחלקה. הדיון בבקשה לסעדים זמניים וכריתת ההסדר הדיוני במהלך הדיון במעמד הצדדים, הגיעו הם (קרי: התובעים, קידר ויורשי שצר) להסדר דיוני, לו ניתן תוקף של החלטה. וזו לשון ההסדר: "ב"כ הצדדים: לא תעלה כל טענה ולא תוגש כל תביעה כלפי משיבה 1 (קידר - מ' י') ומי מטעמה הן ע"י המבקשים והן ע"י משיבים 2-8 (יורשי שצר - מ' י'). כמו-כן, משיבה 1 נמחקת מצו המניעה. לגבי משיבים 2-8 והמבקשים - יעוכבו כספים המופקדים בנאמנות עו"ד וגנר (העומדים כיום על כ - 883,000 ₪), על פירותיהם, למעט תשלום של היטל השבחה על פי ההסכם שבין משיבה 1 לבין המשיבים 2-8 בהתאם לשומת היטל השבחה מיום 26.6.08, בתוספת של היטל השבחה עבור היחידה השמינית, מהכספים שבידי ב"כ המשיבים 2-8 ולמעט שכ"ט עו"ד שייצג את משיבים 2-8 בהליכים שיינקטו נגדם. סכומי שכר הטרחה יגובו בחשבוניות והסכם שכ"ט". הסדר דיוני זה מורכב משני רכיבים: האחד - רכיב שניתן לכנותו מהותי, אשר כולל ויתור מצד התובעים וכן מצד יורשי שצר, על זכות תביעתם כלפי קידר בכל הנוגע לבעלות בחלקה. מהותיות הרכיב דנן בהקשר הנוכחי נובעת מכך, שלמעשה, מביא ההסדר לידי סיום את מערך יחסיהם של התובעים וקידר (להלן: "הרכיב המהותי"). משמעות הויתור על זכות התביעה כלפי קידר היא שלילת האפשרות לתבוע בעתיד את הבעלות בחלקה; השני - רכיב שניתן לראותו כדיוני. רכיב זה מקים הסכם נאמנות לטובת התובעים ויורשי שצר גם יחד. בעיקרו, כולל הוא "הקפאת" כספים המגיעים ליורשי שצר (בכפוף לניכויים מסוימים), כבטוחה לתביעתם הכספית הצפויה של התובעים (שעניינה, בין השאר, השבת התמורה שקיבלו יורשי שצר בגין מכירת החלקה לקידר). מהותו ומטרותיו של רכיב זה (להלן: "הרכיב הדיוני") התבארו בהחלטתי מיום 1.6.09 ואין הם צריכים פירוט נוסף בגדרי פסק דין זה. כאן המקום להדגיש כי בכל נוגע ליחסי התובעים וקידר, מהווה הרכיב המהותי פסק דין לכל דבר ועניין, ואילו בכל הנוגע ליחסי התובעים ויורשי שצר מהווה הרכיב הדיוני החלטה אחרת, אשר אינה מביאה את ההתדיינות ביניהם לידי גמר. מטעם זה, ניתן להסדר הדיוני תוקף של החלטה. החלטה, על-פי תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן:"תקנות סד"א"), כוללת הן "פסק דין" והן "החלטה אחרת". עובר לכריתת ההסדר הדיוני הנזכר, נוהל משא ומתן מחוץ לאולם הדיונים בין שני באי כוח התובעים (עוה"ד פולטין וגב' פורת) לבין עו"ד וגנר. משא ומתן זה נוהל בלא השתתפות התובעים עצמם. עו"ד שמואל ברטלר ואנשי קידר (ה"ה אלון אביב, רוני קידר ובנו טל קידר) נטלו חלק מינורי במשא ומתן. בעניין זה העיד עו"ד וגנר (עמ' 38, שורות 5 -7) לאמור: "ש. זה נכון שמירב המו"מ מחוץ לכותלי בית המשפט התכוון (צריך להיות התנהל - מ' י') בינך לבין עו"ד פולטין ועו"ד פורת שיושבת לידו עכשיו? ת. כן". וזו עדות התובע מס' 1, מר הלל שמשון (להלן: "מר הלל") בעמ' 4, שורות 2 -5: "ש. זאת אומרת שכל מה שאתה אומר, הגשת מספר תצהירים בבקשה זו, 2 תצהירים, כל מה שאתה אומר כאן לעניין המו"מ זה אתה לא יודע מידיעה אישית כלומר לא נכחת במקום ליד האנשים כשהם דיברו. ת. נכון. הייתי נוכח במקום, הייתי באזור". ולמטה מזה העיד מר הלל, במענה לשאלת עו"ד פולטין בחקירה החוזרת (עמ' 15, שורות 27 - 28), כדלהלן: "ש. במהלך המו"מ מחוץ לאולם, איך זה הלך, מה היה שם? ת. אתה דיווחת לי מה שהתייעצת עם עורך הדין". בסיומו של משא ומתן זה, הודיעו הצדדים על השגת הסדר דיוני וניסחוהו בלשונו שהובאה לעיל. גילוי ראיות חדשות על ידי התובעים והגשת התביעה הכספית בהליך הראשון ביום 12.10.08 הודיעו התובעים לבית המשפט כי גילו ראיות חדשות אשר לא היו בנמצא בעת הדיון בבקשה לסעדים זמניים. ראיות אלה תומכות, לפי הטענה, בגרסת התובעים. על כן, על-פי הנטען, החל להתנהל משא ומתן לפשרה בין הצדדים. לנוכח האמור, התבקשה, בהסכמה, הארכת תוקפו של הרכיב הדיוני, במובן זה שעו"ד וגנר יחזיק את כספי הנאמנות עד ליום 1.1.09 (במקום עד ליום 31.10.08, כפי שנקבע בהסדר הדיוני). המשא ומתן לפשרה העלה חרס. ביום 7.1.09 הגישו התובעים במסגרת ההליך הראשון תביעה לתשלום סך של 3,722,500 ₪ נגד יורשי שצר ונגד עו"ד וגנר. התביעה נגד יורשי שצר מבוססת על עילה בעשיית עושר ולא במשפט. לפי הטענה, על יורשי שצר להשיב לתובעים את התמורה שקיבלו בגין מכירת החלקה לקידר. התביעה נגד עו"ד וגנר נסמכת על עילה נזיקית (רשלנות מקצועית). לפי הטענה, עו"ד וגנר התרשל בטיפול בעסקת מכר החלקה. במקביל להגשת התביעה, עתרו התובעים לאישור המשך תקפותו של ההסדר הדיוני ולחלופין למתן סעדים זמניים באשר לכספי הנאמנות המוחזקים בידי עו"ד וגנר (להלן: "הבקשה לאישור תוקף ההסדר הדיוני"). בסעיף 40 לכתב התביעה בהליך הראשון (ובשינויים המחויבים - אף בסעיף 42 לתצהיר מר הלל התומך בבקשה לאישור תוקף ההסדר הדיוני) נאמרו דברים אלו: "כאן המקום לציין כי, מבחינת התובעים, ההסדר הדיוני הנ"ל, ניתן תחת לחץ, כורח ואילוץ. התובעים, אשר הינם אנשים פשוטים, חששו כי אם יינתן צו מניעה כנגד הנתבעת 11 כמבוקש, לא יהיה בידם להפקיד את כספי הערובה גבוהים (כך במקור- מ' י'), אשר היה צפוי שייפסק כי עליהם להפקיד לשם מתן הצו הזמני, עקב מצבם הכלכלי. לפיכך, נאלצו התובעים לוותר בצער רב בעל כורחם, על האפשרות לקבל בחזרה את המגרש, אשר נגזל מהם, ולהתפשר למען הסיכוי שנותר - לקבל סכום שווה כסף למגרש, אשר שייך להם מכוח ירושה על פי דין. לו היו התובעים אנשים אמידים, הייתה התוצאה שונה, ומכאן זעמם הרב של התובעים על הנתבעים". ביום 15.1.09 הגיב עו"ד וגנר לבקשה לאישור תוקף ההסדר הדיוני. מתגובתו עלה כי שני נאמנים מנהלים את חשבון הנאמנות. היינו, הוא עצמו ובנוסף - עו"ד מאיר ברטלר, ב"כ קידר. על-כן סבר עו"ד וגנר כי ראוי לקבל אף את עמדת קידר לבקשה הנזכרת. קידר הגיבה לבקשה ועיקר תגובתה הוא כי צירופו של עו"ד מאיר ברטלר לחשבון הנאמנות הינו פורמאלי גרידא. צירוף עו"ד מאיר ברטלר כנאמן נוסף נועד למקרה בו עו"ד וגנר לא יוכל ליתן הוראות בחשבון הנאמנות. קידר הוסיפה והבהירה כי עו"ד מאיר ברטלר לא מסר דוגמת חתימה לבנק ולמעשה נמחק מן החשבון לאחר המצאת המסמכים שנדרשו לרישום הזכויות בחלקה על שם קידר. בתשובת התובעים לבקשה לאישור תוקף ההסדר הדיוני (מיום 22.1.09) ביקשו הם לקשור בין קיומם של שני נאמנים בחשבון (עובדה שלא הייתה ידועה לתובעים עד אותו מועד) לבין ידיעתה של קידר (הן בעת כריתת חוזה המכר והן בעת הדיון בבקשה לסעדים זמניים) על כך שהתובעים היו רשומים בספרי מס רכוש כבעלי הזכויות בחלקה. בעניין זה צוין בסעיפים 3 - 5 לתשובה כדלקמן: "הבסיס להסכמת המבקשים לויתור על המגרש, בהסדר הדיוני הנ"ל, היה הצהרותיהם החוזרות ונשנות, של עורך הדין ברטלר ושל חברת קידר אביב בניה ופיתוח בע"מ (להלן: 'קידר' או 'חברת קידר'), כי אין ולא הייתה להם כל ידיעה או חשד, לגבי קיומם של המבקשים כבעלים פוטנציאליים למגרש, ולא הייתה להם כל ידיעה לגבי היות המבקשים בעלים רשומים בשלטונות מס רכוש ובעיריית כפר-סבא, אשר שילמו מיסים כל השנים. הצהרות אלו ניתנו הן בתגובת חברת קידר לבקשה לצו מגיעה זמני, הן במסגרת התצהיר שצורף לתגובה, הן במהלך הדיון עצמו, והן במסגרת המו"מ שהתנהל מחוץ לאולם ביהמ"ש הנכבד ואשר נמשך מספר שעות. אחד הדברים, אשר בדקו המבקשים בהקשר זה, היה באם נעשה בהסכם מכר המגרש שבין המשיבים 1-9 לבין חברת קידר, הסדר נאמנות מיוחד לשמירת כספים עד למועד המצאת אישורי מיסים, כמקובל, או שמא - באופן מחשיד - עד לסיום העברת המגרש בטאבו לשם קידר. לפי כל הסימנים בתגובת חברת קידר, מנוסח ההסכם שצירפה ומהצהרותיה בדיון ובמו"מ, לא נמצאו כל ראיות לכך. כעת, לפי תשובת המשיב 10, אשר קיבלה אישור מתגובת חברת קידר, עולה כי בניגוד גמור להצהרות המשיבים, להצהרות חברת קידר ולהצהרות עו"ד ברטלר, ואף בניגוד מוחלט להסכם שבין המשיבים 1-9 לחברת קידר, כפי שעולה מסעיף 5.א.(8) להסכם הנ"ל, אשר צורף בנספח ב' לתגובת חברת קידר לבקשה הקודמת לצווים זמניים, היה הסכם נוסף בין הצדדים, אשר כלל גם את צירופו של עורך הדין ברטלר כנאמן נוסף בחשבון הנאמנות הסכם אשר הוסתר מעיני המבקשים וביהמ"ש הנכבד. עובדה זו, אשר הוסתרה מעיני המבקשים ומעיני ביהמ"ש הנכבד, ולא בכדי, מצביעה על כך כי טענת המבקשים, בדבר ידיעתה של קידר, לגבי קיום זכויות המבקשים, הייתה נכונה, שכן - היא מוכיחה שחברת קידר חששה שהעברת הזכויות לשמה בלשכת רישום המקרקעין תשתבש ומשכך דאגה כי לא יועברו כל כספי התמורה לידי המשיבים 1-9 , עד לגמר העברת הזכויות בנכס על שמה. דאגה זו לא נעשתה בהסכם עצמו, על מנת שלא להסגיר את החשש ואת הידיעה בדבר זכויות המבקשים, אלא בהסכם 'סודי' מקביל אחר". ביום 15.2.09 ניתנה החלטתי בבקשה לאישור תוקף ההסדר הדיוני, במסגרתה קבעתי, בין השאר, כי: "המבקשים (התובעים - מ' י') שוקלים בדעתם להגיש בקשה לביטולו של ההסדר הדיוני, שכן נפלו לטענתם פגמים בכריתתו ובמו"מ שקדם לו. אולם, המבקשים טרם גמרו אומר אם לעשות כן אם לאו, מחמת חוסר במידע (ראו תגובתם מיום 22.1.09) ... השלמת החסר היא שתקבע את המשך דרכם של המבקשים ואני סבור כי השלמה זו היא חיונית ומחויבת המציאות בנסיבות העניין". לפיכך הוריתי לעו"ד וגנר ולעו"ד ברטלר (בא-כוח קידר) להעמיד לעיון התובעים תכתובת שהוחלפה ביניהם לפני כריתת חוזה המכר, כמפורט בסעיפים 8 עד 10 לתשובת התובעים מיום 22.1.09. התובענה לביטול הרכיב המהותי של ההסדר הדיוני בישיבת 8.3.09 הודיע ב"כ התובעים, עו"ד פולטין, כי בכוונת התובעים לעתור לביטול הרכיב המהותי של ההסדר הדיוני. ואלה דבריו כפי שנכתבו בפרוטוקול: "אנחנו נבקש לבטל את ההסדר הדיוני, לפחות את אותו החלק שמונע מאיתנו לתבוע את חברת קידר. לטעמנו ההסדר הדיוני הושג תחת עובדות שגויות. הוטענו לחשוב שחברת קידר לא ידעה שהמבקשים רשומים כבעלים במס רכוש ושילמו מס רכוש כל השנים. הוטענו לחשוב שבחשבון הנאמנות קיים נאמן אחד ומסתבר שקיימים שני נאמנים אחד מטעם חברת קידר. הוטענו לחשוב שחברת קידר נמצאת נכון למועד הדיון ההוא, חודש יולי 2008 ימים ספורים טרם הוצאת היתר בנייה. נאמר שזה עניין של ימים ספורים בלבד, עד שיינתן היתר. הכנו רשימה של טיעונים להסביר את כל אחד מהנקודות". מלכתחילה, הוגשה התובענה דנן כבקשת ביניים בגדרי ההליך הראשון (ביום 24.3.09). מהלך זה זכה לחיצי ביקורת מצד הנתבעים ופִרנס את טענתם כי יש לסלק ההליך על הסף. ואכן, היה ממש בטענת הנתבעים ולולא האמור להלן בפסקה 22, היה מקום לקבלת הטענה. התובעים ביקשו להצדיק את הדרך הדיונית אותה נקטו (הווי אומר: הגשת בקשה בכתב במסגרת ההליך הראשון), וטענו כי אין כל חשיבות לדרך הפרוצדורלית הטכנית בה תוגש העתירה לביטול פסק הדין. התובעים ביקשו להסתמך על דברים שכביכול נאמרו בע"א 143/51 ראש העיר חברי המועצה ותושבי רמת גן נ' חברת פרדס ינאי בע"מ, פ"ד י 1804, 1817 (1956) לעניין דרך הביטול, כאילו "ההליך הנכון לביטול פסק דין שהושג בתרמית הינו באמצעות 'תקיפה ישירה' של פסק הדין על ידי הגשת תביעה או בקשה לביטולו לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין ..." (ראו סעיף 11 לכתב התשובה). דא עקא, יגעתי ולא מצאתי בפרשת פרדס ינאי הנ"ל כל מובאה מעין זו. הלכה פסוקה ומושרשת היא עימנו כי הדרך הדיונית הנכונה לביטולו של פסק דין שאישר הסכם פשרה (וכפי שיוסבר להלן, הרכיב המהותי בהסדר הדיוני מהווה, למעשה, הסכם פשרה), ככל שהביטול נסב על הפן ההסכמי של ההסכם (להבדיל מן הפן השיפוטי), היא הגשת תובענה חדשה ונפרדת לביטולו, לבית המשפט שנתן את פסק הדין, ולא בדרך של הגשת בקשה במסגרת ההליך המקורי. לעניין זה ראו, מכלל רבים אחרים, ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא (1) 577 (1997), להלן: "פרשת בן לולו"; רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג (3) 337 (1999); ע"א 5914/03 שוחט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 1.5.05, פורסם במאגר נבו. רע"א 3960/05 נשר נ' שיבלי, ניתן ביום 26.12.05, פורסם במאגר נבו; רע"א 9614/05 רז גל בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, ניתן ביום 16.3.06, פורסם במאגר נבו. להלן: "פרשת רז גל"; רע"א 9456/06 מירון - מפעלים שיתופיים מ.מ.ת בע"מ נ' מירון מושב עובדים של הפועל המזרחי, ניתן ביום 15.1.07, פורסם במאגר נבו; רע"א 522/09 אלמלח נ' עזבון המנוח ירוחם קרלינסקי, ניתן ביום 22.4.09, פורסם במאגר נבו; ע"א 8129/06 פרץ נ' עיריית ירושלים - הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ניתן ביום 27.10.09, פורסם במאגר נבו; להלן "פרשת פרץ"; רע"א (מחוזי חי') 7747-04-09 קסטלר נ' פרמינגר, ניתן ביום 27.5.09, פורסם במאגר נבו. לפנים מן הנדרש אציין כי ביטולו של פסק דין בשל פגם הנעוץ בפן השיפוטי, מחייב הגשת ערעור על פסק הדין. ראו לאחרונה ע"א 9678/05 בתימו בע"מ נ' Arrabon-HK-Ltd., ניתן ביום 3.8.08, פורסם במאגר נבו. בפתח ישיבת 7.6.09, על מנת למנוע את סילוק הבקשה לביטול הרכיב המהותי על הסף ומתוך מטרה להכריע בלב ההליך ולא בפניו הדיוניים, למען יידע כל אחד מבעלי הדין את מצבו המשפטי אל-נכון מוקדם ככל האפשר, הוסכם בין הצדדים כי "למרות שהוגשה בקשה בכתב לביטול ברכיב המהותי של ההסדר הדיוני מיום 15.7.08, היא תידון כאילו הייתה תביעה אזרחית לביטול הרכיב המהותי של ההסדר הדיוני, על כל המשתמע מכך לרבות זכות ערעור בתום ההליך. כל טענות הצדדים שמורות להם בכל עניין שהוא הקשור לניהול התובענה (למעט דרך הגשתה) וכן לגופה. בתום ישיבת היום ייפתח תיק אזרחי שעניינו תביעה לביטול פסק דין והמבקשים ישלמו את האגרה הנגזרת מכך ..." (עמ' 1 שורות 12 - 16). בכך הוסרה אבן נגף דיונית ונתאפשרה הכניסה מן הפרוזדור אל הטרקלין. אכן, לאחר ישיבת 7.6.09, פתחו התובעים את התיק הנוכחי וריפאו את הפגם. הבקשה, התגובות והתשובה שהוגשו, נחשבים אפוא כתב תביעה, כתבי הגנה וכתב תשובה, בהתאם. התצהירים שתמכו בכתבים אלו, הינם תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובעים הוגש תצהירו של מר הלל. באי כוחו, שניהלו בפועל את ההתדיינות מחוץ לכתלי בית המשפט ביום 15.7.08, לא הגישו תצהיר, אף כי הציעו לעשות כן אם קידר תדרוש זאת (סעיף 57 לתשובה). יורשי שצר לא הגישו תצהיר ועל כן לא הובאו ראיות מטעמם. עו"ד וגנר הגיש תצהיר וכמותו מר טל קידר מטעם קידר. באי כוחה של קידר לא הגישו תצהיר. מצהירי הצדדים נחקרו בישיבת יום 7.6.09 ובישיבת יום 5.7.09. לאחר מכן הגישו באי כוח הצדדים את סיכומיהם. ביום 29.9.09 נעתרתי לבקשת ב"כ התובעים והתרתי הגשת סיכומי תשובה מטעם התובעים, חרף התנגדות הנתבעים ומתוך מטרה שהתמונה המשפטית והעובדתית המלאה תיפרש לפניי. סיכומי תשובה אלו אכן הוגשו. הגיעה אם כן העת להידרש לגוף המחלוקות ולהכריע בהן. אדגיש כי אם תתקבל התובענה שלפניי ייפתח בפני התובעים השער לדיון בבקשה לסעדים זמניים מיום 13.7.08, ככל שהיא נוגעת לקידר. כן יתאפשר לתובעים להגיש נגד קידר תביעה בעילה קניינית. יובהר כי איש מן הצדדים לא סבר ולא טען כי התוצאה המתחייבת מביטולו החלקי של הרכיב המהותי, היא ביטול ההסדר הדיוני בשלמותו ועל כל רכיביו. לפנים מן הנחוץ, ולשם שלמות התיאור, אציין כי במקביל להגשת התובענה דנן עתרו התובעים להורות ליורשי שצר ולעו"ד וגנר להשיב כספים שנמשכו שלא כדין מחשבון הנאמנות. בקשה זו התייחסה לרכיב הדיוני של ההסדר הדיוני, שאינו מענייננו כאן. בהחלטתי מיום 1.6.09 קבעתי כי עו"ד וגנר (הנאמן) פעל שלא כדין בעשותו שימוש בכספי הנאמנות למטרות השונות מאלה שהנאמנות נועדה להם. על כן, הצטווה עו"ד וגנר להשיב לחשבון הנאמנות סכומי כסף מסוימים, כמפורט בפסקה 24(א) להחלטה. גדר המחלוקת ותמצית טענות הצדדים עתירתם הנוכחית של התובעים היא, כאמור, לבטל חלקית את הרכיב המהותי הכלול בהסדר ככל שהוא נוגע להם. היינו: לאפשר להם לנקוט הליכים משפטיים אף נגד קידר. התובעים סבורים כי ראוי לבטל את הרכיב המהותי מחמת פגמים שנפלו בכריתתו. פגמים אלו הם משני סוגים: האחד - פגמים הנובעים מהטעייה בעל-פה (במיוחד בעת ניהול המשא ומתן בין פרקליטי הצדדים ביום 15.7.08) ובכתב (הכלולים בתגובת קידר לבקשה); האחר - פגם שעניינו הפעלת לחץ כלכלי בלתי הוגן מצד קידר בדבר גרימת נזקים כספיים אדירים, שלטענת התובעים לא היו ולא נבראו. בית קיבולו של הפגם הראשון נמצא בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים") (עילת ההטעיה). הפגם השני מבוסס על סעיף 17 לחוק החוזים (עילת הכפייה). וביתר פירוט. התובעים טוענים כי הרכיב המהותי שבהסדר הדיוני הושתת על הצהרות ומצגים אחדים, שהסתברו בדיעבד כחסרי אחיזה במציאות, המשכללים את עילת ההטעיה. ואלו ההצהרות והמצגים: האחד, מצג מצידה של קידר בנוגע לתום ליבה בעת ההתקשרות בחוזה המכר. התובעים סבורים שטענת קידר (בתגובתה לבקשה לסעדים זמניים), כאילו לא ידעה בעת הרלוונטית על אודות רישומם של התובעים כבעלי החלקה בספרי מס רכוש, הסתברה כבלתי נכונה; השני, מצג מצידה של קידר כאילו היא מצוייה ערב קבלת היתר בנייה ונתונה במשאים ומתנים למכירת דירות לקונים פוטנציאליים ועל כן ייגרם לה נזק רב ביותר אם יינתן צו המניעה הזמני. דא עקא, נסתבר כי אף כיום, טרם ניתן לקידר היתר בנייה. מכאן שטענתה בדבר נזקים העלולים להיגרם לה מחמת מתן צו מניעה זמני, היא טענה לא נכונה. אף הטענה כאילו ניהלה משא ומתן למכירת דירות בבניין שהתעתדה לבנות, נעדרת אחיזה במציאות; השלישי, מצג כאילו עו"ד וגנר שימש נאמן יחיד בחשבון נאמנות שבו הופקד חלק מכספי התמורה ששילמה קידר ליורשי שצר. בפועל, התברר לתובעים כי עו"ד מאיר ברטלר, בא כוחה של קידר, שימש (למצער בעת ההיא) נאמן בצוותא חדא עם עו"ד וגנר; הרביעי, מצג כאילו עו"ד וגנר ייצג, בכריתת חוזה המכר, את יורשי שצר, שעה שבפועל ייצג הוא אף את קידר והוא מוסיף ומייצג את קידר עד עצם היום הזה בכל הנוגע להליכים להשבחת החלקה ופיתוחה. התובעים טוענים כי מצגים אלו, העולים כדי הטעיה, היו מכוונים ומתואמים מראש בין הנתבעים "והכניסו את התובעים ללחץ אדיר ולא הוגן, בדבר הנזקים האדירים שהם עלולים לגרום ל[קידר] תמת הלב וללא ידיעה בדבר זכויותיהם ב[חלקה], לחץ אשר הביאם להסכים להסדר הדיוני ולויתור על זכות התביעה ... שכן במידה רבה החלטת ה[תובעים] התבססה על כך שלא נמצאו סימנים המעידים על ידיעת [קידר] בדבר זכויותיהם" (סעיף 9 לתובענה ולתצהיר מר הלל, הנספח לה). זוהי התשתית העובדתית המבססת, לפי הנטען, את עילת הכפייה הנזכרת לעיל. התובעים מוסיפים וטוענים כי העובדות הנכונות לא נתגלו להם בעת הדיון או סמוך לאחריו, כי אם רק כמחצית השנה לאחר מכן, בעקבות החלטתי מיום 15.2.09 בהליך הראשון, בה הוריתי על העמדת תכתובת שהוחלפה בין עו"ד וגנר לבין בא כוחה של קידר, לעיון התובעים. על כן, טוענים התובעים כי יש לבטל את ויתורם כלפי קידר, לפי שהושג בהטעיה ובכפייה. הנתבעים טוענים כי דין התובענה להידחות. תגובתם של יורשי שצר (אשר מהווה למעשה כתב הגנה) מעלה כי היה על התובעים להציג טעמים מבוררים ובעלי משקל מכריע, על מנת לזכות בביטול המיוחל, אלא שהתובעים לא עשו כן. יורשי שצר מוסיפים כי נוכח תכונת הסופיות הגלומה בהסכם פשרה מן הסוג הנדון, ניתן ככלל להצדיק את ביטולו רק שעה שאכיפתו טומנת בחובה אי צדק מובהק. ברם, דווקא הצדק מחייב אכיפת ההסכם, במיוחד לאור סתמיות טענותיהם של התובעים על אודות הפגמים הנטענים בכריתתו. עו"ד וגנר טוען כי אין ממש בסברת התובעים כאילו קידר לא ידעה שיורשי שצר לא היו רשומים בספרי מס רכוש כבעלי הזכויות בחלקה. היפוכו של דבר. עו"ד וגנר טוען כי בעת המשא ומתן מחוץ לכותלי בית המשפט, אמר הוא מפורשות לבאי-כוח התובעים כי קידר ידעה שבספרי מס רכוש רשומים אחרים כבעלי החלקה וכי רק עקב פעולתו - תוקן הרישום כך שיורשי שצר נרשמו כבעלי הזכויות. עובדה זו עלתה מפורשות אף בעת הדיון. עו"ד וגנר מוסיף כי, לטעמו, אין כל רלוונטיות לידיעתה או העדר ידיעתה של קידר באשר לרישומים במס רכוש, שכן הוא - עו"ד וגנר - שימש בא כוחה בעת כריתת חוזה המכר וידע על אודות הרישום האמור ומכאן שידיעתו היא ידיעתה של קידר. יתר על כן, עו"ד וגנר טוען כי ב"כ התובעים ידע שחשבון הנאמנות מנוהל על ידיו ועל ידי עו"ד מאיר ברטלר (ב"כ קידר), שכן במהלך הדיון, הוצג לעיון ב"כ התובעים דף מחשבון הנאמנות הנושא אף את שמו של ב"כ קידר. לא זו אף זו, עו"ד וגנר טוען שלמיטב ידיעתו, לא הוטעו התובעים לגבי מצבה התכנוני של החלקה. קידר אכן נמצאה בשלב מתקדם ביותר של התכנון ואלמלא התביעה דנן - הייתה מתחילה ככל הנראה במכירת הדירות. על כן, לגישתו, לא הניחו התובעים מסד עובדתי הולם לתמיכה בטענותיהם ודין בקשתם להידחות. קידר טוענת כי סוגיית רישום יורשי שצר כבעלי החלקה בספרי מס רכוש הינה סוגייה משנית וחסרת חשיבות. מכל מקום, כבר בעת הדיון, ידעו התובעים ובאי כוחם כי רישומי מס רכוש בנוגע לזהות בעל הזכויות בחלקה, תוקנו באופן שיורשי שצר נרשמו כבעלי החלקה . לא זו אף זו, התובעים ידעו כי קידר ידעה על הרישום האמור ועל תיקונו, שכן עו"ד וגנר מסר להם על כך כבר בעת הדיון ביום 15.7.08. מכל מקום, קידר רכשה את החלקה בהסתמך על רישום יורשי שצר כבעלי החלקה בספרי רישום המקרקעין, מחד גיסא והעדר רישום התובעים (או מורישם) מאידך גיסא. קידר מוסיפה וטוענת כי בעת הדיון הייתה תלוייה ועומדת בקשתה של קידר לשינוי תוכנית המתאר באופן שיתיר לה בניית 14 יחידות דיור על החלקה. בקשתה נדחתה ביום 30.7.08, ועקב כך שינתה היא את בקשתה ועתרה להיתר לבניית 8 דירות. קידר לא הציגה אפוא, לגישתה, כל מצג שווא בעניין היתר הבנייה, מה גם שאין כל קשר בין קבלת היתר בנייה לבין ניהול משא ומתן למכר דירות בחלקה. כבר בחודש מאי 2008 ניהלה קידר משא ומתן עם גורמים אחדים שהתעניינו בהצטרפות לקבוצת רכישה לרכישת החלקה ואף לאחרונה נערכה טיוטת חוזה למכר דירת 4 חדרים בבניין המתוכנן. אשר לחשבון הנאמנות, זה נוהל בידי עו"ד וגנר לבדו. אכן, כוונת קידר הייתה לצרף אף את עו"ד מאיר ברטלר לחשבון הנאמנות, אלא שכוונה זו לא יצאה לפועל הלכה למעשה, שכן עו"ד מאיר ברטלר לא מסר דוגמת חתימה ואף נמחק מן החשבון. מטרת הוספתו הייתה אחת ויחידה: למנוע מצב שבו לא יהיה מי שינהל את הכספים המופקדים בו אם חלילה ייבצר הדבר מעו"ד וגנר. אשר לייצוג קידר, אין לנושא זה כל השפעה על הסכם הפשרה. למעשה, אין לתובעים כל טענה של ממש בעניין זה, שכן כבר בעת הדיון ביום 15.7.08, הצהיר עו"ד וגנר כי ייצג הן את יורשי שצר והן את קידר בכריתת חוזה המכר. התובענה מבוססת, לטענת קידר, על מסקנות חסרות אחיזה במציאות. קידר מוסיפה וטוענת כי הסתמכה על ההסכם נושא התובענה והוציאה כספים רבים להשבחת החלקה והתובעים ידעו על כך. היא לא הפעילה על מי מהתובעים לחץ כלשהו. אכן, אילו נדונה הבקשה לסעדים זמניים לגופה ואילו הייתה היא מתקבלת (בניגוד לעמדת קידר) - היה מקום להתנותה בהפקדת בטוחות מוצקות לנזקיה, ואין בכך משום הפעלת לחץ כלשהו על בעל דין, קל וחומר בעל דין המיוצג בידי שני פרקליטים. השאלות העולות לדיון ארבע שאלות צריכות הכרעה בפסק דין זה. האחת, מעמדו של הרכיב המהותי של ההסדר הדיוני; השנית, האם הרכיב המהותי של ההסדר הדיוני נגוע בפגם של הטעיה; השלישית, האם הרכיב המהותי של ההסדר הדיוני נגוע בפגם של כפייה. הרביעית, ככל שאקבע כי נפל פגם ברצונם של התובעים (מסוג של הטעיה או כפייה) - תידרש הכרעה בשאלה אם די בפגם זה לשם ביטולו החלקי של רכיב המהותי שבהסדר הדיוני, או שמא נדרש "דבר מה נוסף", אם לאו. אדון בשאלות אלו, כפי סדרן. אקדים מסקנה לניתוח ואומר כבר כאן כי דין התובענה להידחות. על פי התרשמותי מן הראיות שבאו לפניי, התובעים לא הוכיחו כי הסכמתם לוותר על עילת תביעתם נגד קידר, נגועה בפגמים של הטעיה או כפייה. מעמדו של הרכיב המהותי של ההסדר הדיוני נשאלת השאלה האם יש לראות בהסדר הדיוני נשוא דיוננו משום הסכם פשרה שנכרת בין הצדדים. על שאלה זו אני משיב בחיוב, וזאת בשל כוחם המשולב של הטעמים הבאים. הטעם הראשון הוא כי ההסדר הדיוני כולל ויתורים הדדיים מצד בעלי הדין. במערך יחסי התובעים וקידר ויתרו התובעים על זכות התביעה כלפי קידר ובתמורה לכך קיבלו שניים אלה. האחד, זכות תביעה נגד יורשי שצר להשבת התמורה שקיבלו בגין מכירת החלקה. אף אם אין זכות תביעה זו זהה לתביעה בעילה קניינית, עדיין יכולים התובעים לתבוע ולקבל מיורשי שצר את התמורה ששולמה להם עבור החלקה. השני, בטוחה בדמות כספים ששילמה קידר ליורשי שצר על חשבון התמורה (בסכום של כ- 880,000 ₪) אשר הופקדו בנאמנות אצל עו"ד וגנר. בטוחה זו הושגה בגדרי הבקשה לסעדים זמניים מבלי שהתובעים נדרשו להעמיד בטחונות מתאימים להבטחת נזקי יורשי שצר (לעניין חובת הפקדתן של בטוחות עת ניתן סעד זמני, ראו האמור בתקנה 364 לתקנות סד"א וכן רע"א 9308/08 אלול נ' רביב, ניתן ביום 21.4.09, פורסם במאגר נבו; רע"א 9111/07 די.בי קיו נתונים איכותיים בע"מ נ' די.סי אל ישראל (1983) בע"מ, ניתן ביום 15.7.09, פורסם במאגר נבו). הטעם השני הוא כי הרכיב המהותי של ההסדר הדיוני מגלם תכונה של סופיות ביחסיהם של התובעים וקידר. הלכה היא כי הסכמי פשרה שכורתים בעלי דין במהלך ניהול ההליך המשפטי, זוכים לא אחת לאישורו של בית המשפט. אישור זה יכול שייתן להסכם הפשרה תוקף של החלטה אחרת (וכך הוא על פי רוב עת ההסכמות אינן מביאות לסיום ההליך) או של פסק דין (עת נושא ההסכם בכנפיו את סיום ההתדיינות לפני בית המשפט). אישור זה של בית המשפט, מאופיין בשלושה: ראשית, הוא מיוסד על חוזה; שנית, החוזה הוא פרי פשרה בין בעלי דין בהליך שיפוטי; שלישית, ההסכם זוכה לאישור בית המשפט, אם מוצא בית המשפט כי ההסכם ראוי והוא אכן מאשר אותו (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו (1) 577, 585 (2001); להלן: "פרשת בית הפסנתר"). פסק דין המאשר הסכם פשרה נושא אפוא עימו תכונות של הסכם ותכונות של פסק דין (ראו למשל ע"א 682/07 לבייב נ' גילר, ניתן ביום 20.6.07, פורסם במאגר נבו; פרשת פרץ). פסק דין כזה הוא "בבחינת יצור כלאיים: ראשו של היצור הוא פסק הדין וגופו הוא ההסכם" (בג"צ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח (4) 591, 605 (1994)). אכן, בדרך כלל: "עצם השגת הפשרה, כמו גם קיומו של ההליך השיפוטי כמסגרת לניהול משא ומתן, מבטיחים את החוזה שנכרת מפני טענות העשויות לשלול את קיומה של ההתקשרות מעיקרה - כגון היעדר גמירת-דעת - או מפני טענות המקימות עילה לביטול החוזה, כגון טעות, הטעיה, כפייה ועושק". (פרשת בית הפסנתר הנ"ל, בעמ' 585). הסכם פשרה שנתאשר בידי בית המשפט נהנה מחסינות יחסית מפני ביטול. אכן, ככל הסכם, יכול אף הסכם הפשרה להיות נושא לביטול, בין אם מחמת פגמים בכריתתו (לאמור: אותם פגמים המנויים בפרק ב' לחוק החוזים) ובין אם מחמת הפרתו היסודית (סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970). עם זאת, תנאי מצטבר נוסף לביטולו של הסכם פשרה הוא קיומם של נימוקים כבדי משקל המצדיקים את הביטול (פרשת רז גל; ולאחרונה: רע"א 3861/09 דהאן נ' עמידר חברה לשיכון עולים בע"מ, ניתן ביום 7.5.09, פורסם במאגר נבו). כפי שעולה מן הפסיקה הנזכרת, טעמיה של גישה קפדנית זו, נעוצים כמדומה בחשיבותו של מוסד הפשרה ובמשקל הניכר המוענק לסופיותו של הסכם הפשרה כמסיים את המחלוקות שבין הצדדים. גישה גמישה יותר "חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים" (ע"א 11750/05 שמר נ' בנק הפועלים, ניתן ביום 15.11.07, פורסם במאגר נבו). זאת ועוד, פשרה היא "הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם" (פרשת בן לולו). פשרה כורכת עימה, מעצם טיבה וטבעה, "קניית סיכון" או "קניית דין". סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד (ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך ב', 1992), 736 להלן: "פרידמן וכהן"). ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עיזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל (ניתן ביום 27.2.06; פורסם במאגר נבו), לימדנו המשנה לנשיא (בדימוס) מ' חשין כי: "...פשרה משמיעה אותנו ויתורים הדדיים מצידם של שני בעלי הפשרה על סיכוי לזכות ביותר ממה שמעניקה להם הפשרה, או כפי שנוהגים לכנות ויתור זה "קניית סיכון" (ואנו נוסיף-"מכירת סיכוי") או "קניית הדין" ... השאלה אינה אלא על איזה סיכוי ויתרו בעלי הפשרה, איזה סיכון נטלו על עצמם, איזה דין קנו? ... השאלה בפשרה היא, אפוא, איזו עובדה, הלכה משפטית או התפתחות אפשרית בעתיד היו שנויות במחלוקת בין בעלי הפשרה... "   (ההדגשות במקור- מ' י'). נמצא לנו, כי בהסכם פשרה, שהינו למעשה הסכם ל"קניית סיכון" (ראו ד' פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות" עיוני משפט יד 459, 466 (1989); להלן: "פרידמן"), יהא ככלל תוקף לויתור על תביעות, לגבי עובדות או אירועים שקדמו להסכם הפשרה, במיוחד עת אלו היו ידועים בעת כריתתו. השאלה אותה יש לשאול בכל מקרה ומקרה היא מהו הסיכון שנקנה ומהן הנחות היסוד ששימשו לצורך אותה הפשרה (פרידמן וכהן, בעמ' 737). אשר לאותו סיכון שצד נטל על עצמו, אומר פרידמן (בעמ' 466) כי: "... אין הכוונה בהכרח שהצד נטל על עצמו סיכון זה מרצונו וביודעין. פעמים אכן כך הדבר, אולם במקרים אחרים מייחס לו הדין את נטילת הסיכון שמדובר בו. במילים אחרות, נוכח התפיסה שיש לנו ביחס לאופי החוזה ולאור הבנתנו בדבר הסיכונים הרגילים הכרוכים בו, אנו מניחים (אם לא נקבע אחרת) שסיכון מסוים מוטל על צד פלוני, אף אם לא היה אותו צד ער לכך ממש".   המלומדים פרידמן וכהן מוסיפים ומדגישים (בעמ' 741 לספרם) בזו הלשון:   "מקום שצד ער לכך שאין לו ידיעה לגבי נתון מסוים בעל חשיבות או שידיעתו היא בלתי מושלמת, והוא מחליט למרות זאת לכרות את החוזה, אין הוא זכאי להעלות טענת טעות בקשר לנתון זה, שכן הוא נטל על עצמו את הסיכון לגביו". לסיכום, יש להשקיף על ההסדר הדיוני כעל הסכם פשרה לכל דבר. האם הרכיב המהותי של ההסדר הדיוני נגוע בפגם של הטעיה? משטר ההטעיה החוזי מוסדר בסעיף 15 לחוק החוזים, הקובע בזו הלשון: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, 'הטעיה' - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". כאמור בע"א 10745/06 אזולאי נ' המכללה האקדמית אורט ע"ש סינגאלובסקי - פולק ת"א, ניתן ביום 13.7.09, פורסם במאגר נבו, יסודותיה של ההטעיה הם ארבעה: "קיומו של חוזה; קיומה של טעות; קיומה של הטעיה מטעם צד לחוזה או אחר מטעמו; קיומו של קשר סיבתי כפול - בין ההטעיה לטעות ובין הטעות להתקשרות בחוזה (גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי - לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 313 (2005); ע"א 9447/06 פוקס נ' אלבס (לא פורסם, , 25.3.08))". היסודות שיכולה להיות להם נפקות בענייננו, הם יסוד הטעות, יסוד ההטעיה ויסוד הקשר הסיבתי, על שני ראשיו. יסוד הטעות שבעילת ההטעיה דומה ליסוד הטעות שבסעיף 14 לחוק החוזים, אולם, אין היא חייבת להיות יסודית (ג' שלו דיני חוזים (מהדורה 2, 1995) 217, להלן: "שלו"). כהן ופרידמן סבורים (בעמ' 668 לספרם) כי טעות היא "פער בין דימויה של המציאות לבין המציאות כפי שהיא. מכיוון שהחלטתו ... של אדם בדבר נקיטת פעולות מתגבשת על יסוד נתונים שהוא מאמין בקיומם, הרי שטעות לגבי נתונים אלה פוגעת ברצון שגרם לפעולה (בענייננו - קשירת חוזה)". בע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז (4) 817, 840 (2003) מצינו כי הכללים שנתגבשו סביב סוגיית הטעות הם "פרי איזון בין הצורך בקיום ביטחון וודאות משפטית ביחסים חוזיים בין צדדים לבין כיבוד הרצון החופשי של המתקשר העשוי להיפגם בשל טעות". מרכז הכובד בעילה הנדונה, נסב על יסוד ההטעיה. הטעיה זו יכול שתלבש צורה אקטיבית של מצג שווא, לאמור: מסירת דברים שאינם נכונים, בין במפורש ובין מכללא, או צורה פסיבית של הימנעות מגילוי עת קמה חובת גילוי. מצג השווא אינו אלא תיאור המציאות (העובדתית או המשפטית) באופן שאינו נכון, באזני הצד השני לחוזה. מצב הדברים דנן הוא זה של ידיעה אודות חשיבותו של נושא מסויים למתקשר השני וחרף זאת - מסירת מידע שאינו תואם את המציאות כהווייתה אשר ידועה למוסר. אשר לאי הגילוי - הדין אינו מטיל חובה כללית של גילוי, ובלשון השופטת חיות בע"א 2469/06 רונן נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, ניתן ביום 14.8.08, פורסם במאגר נבו: "דיני החוזים אינם קובעים חובת גילוי כללית ואינם מטילים על צד למשא ומתן נטל אלטרואיסטי גורף לגלות לצד שכנגד כל נתון אף אם בכך הוא פועל כנגד האינטרסים שלו עצמו". הגילוי בו מדבר סעיף 15 הוא ביחס לעובדות שהיו בידיעת מי שחב בחובת הגילוי. פשיטא שמי שאינו יודע עובדות מסויימות, אינו יכול לגלותן למתקשר השני, אך אם יש בידיו מידע רלוונטי ומוטלת עליו חובת גילוי, אין הוא יכול להחשות. שאלה היא אימתי קיימת חובת גילוי. סעיף 15 לחוק החוזים מורה כי חובה כאמור קמה "לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות". חובת הגילוי היא אחת החובות הנגזרות מעקרון תום הלב. היא משקפת מגמה של סוציאליזציה וקביעת נורמות של התנהגות מוסרית במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה (שלו, בעמ' 317 - 318). ניתן לומר כי חובת הגילוי בענייננו היא חובה מכוח הנסיבות, היינו: ניהולו של משא ומתן לפשרה בין בעלי דין. אשר לקשר הסיבתי, הריהו קשר כפול: "ההטעיה צריכה לגרום לטעות והטעות צריכה להניע את הקשר החוזי" (שלו, בעמ' 217). אין צריך לומר שהנטל להוכיח כי קמה עילת ביטול, רובץ לפתח התובעים. לעניין זה ראו, למשל, ע"א 116/82 לבנת נ' טולדאנו, פ"ד לט (2) 729 (1985). האם הוכיחו התובעים כי קידר ידעה על רישום התובעים כבעלי החלקה בספרי מס רכוש והסתירה מהם מידע זה? תנאי יסודי להטעיה בידי מאן דהוא, הוא ידיעתו (של המטעה) את מצב הדברים לאשורו, לאמור: את המידע שמדובר בו. אין מקום לספק כי רישומי הבעלות בחלקה במשרדי מס רכוש היו נהירים הן לקידר והן לעו"ד וגנר עובר ליום 15.7.08. קביעתי מבוססת על שניים אלו: ראשית, על הודיית מר טל קידר בחקירתו הנגדית (עמ' 17 שורות 6 - 16; 20 - 22); שנית, על האמור בסעיף 5 לנספח א' לתובענה (הוא כתב תשובה שהגיש עו"ד וגנר ביום 25.2.09 לבקשה לאישור תוקף ההסדר הדיוני), שם טען עו"ד וגנר שיידע הן את קידר והן את עו"ד ברטלר "כי בספרי מס רכוש היו רשומים בעלים אחרים למגרש אשר זהותם לא נמסרה ל[עו"ד וגנר] ולא הייתה ידועה לו. [עו"ד וגנר] פנה אל פקידת מס רכוש בגבייה, למר שלמה כחלון ולמר רוני לוי על מנת לברר את זהות הבעלים האחרים במגרש, אולם נענה בסירוב מטעמי חיסיון". עו"ד וגנר אף יידע את קידר ועו"ד ברטלר בהתכתבויותיו עם שלטונות מס רכוש בסוגיית זהות בעלי הזכויות בחלקה, לפי רישומי מס רכוש (ובמיוחד באי-רישום יורשי שצר כבעלי הזכויות) כמו גם בתיקון הרישום בהתאם לפנייתו. עו"ד וגנר הודה בסעיף 4 לתצהירו באמור לעיל. משנוכחתי לדעת כי קידר ידעה על מצב הרישומים במשרדי מס רכוש, ובהנחה שהייתה מוטלת עליה חובת גילויו של מידע זה לתובעים במהלך ניהול המשא והמתן, שאלה היא אם אכן כמסה והכמינה את המידע מפניהם. אני קובע כי המצב העובדתי הוא שקידר לא הסתירה מן התובעים את ידיעתה, גם אם לא מסרה לתובעים פירוט מלא אודותיו. הראיות שבאו לפניי מובילות למסקנה כי התובעים ידעו, בעת הרלוונטית, על אודות השינויים ברישומי הבעלות בחלקה במשרדי מס רכוש. בכתב התביעה שהוגש ביום 7.1.09 במסגרת ההליך הראשון, טענו התובעים כי "עו"ד וגנר... הצהיר בפני ביה"מ הנכבד, בעת הדיון בצו המניעה הזמני, כי הוא זה אשר דאג 'להעיף' (כלשונו) את התובעים מהרישום על הנכס בשלטונות מס רכוש" (ראו סעיף 37 שבעמוד 12 לכתב התביעה הנ"ל). אני קובע כי במובאה האמורה יש ראייה נחרצת לכך שכבר בעת הדיון ביום 15.7.08, ועוד לפני השגת ההסדר, הסתבר לתובעים כי עו"ד וגנר (ובאמצעותו: קידר) ידע על אודות רישומם במס רכוש והוא שהביא להחלפת רישומם ברישום יורשי שצר. ואם אמנם ידעו זאת התובעים, לא ייתכן שנפלה אצלם טעות ולבטח אין לקבל את הטענה כי הם הוטעו בעניין זה. אני מתחזק בדעתי למקרא סעיף 21 לתצהיר מר הלל (מיום 27.5.09), התומך בתשובה לתגובה, בו נאמר כי התובעים חשדו בכך שעו"ד וגנר ידע לאשורו את מערך רישומי הבעלויות בחלקה במשרדי מס רכוש, אך לא היו להם ראיות להוכחת חשד זה. אולם אני קובע כי חשד זה של התובעים קיבל גושפנקה עת עוה"ד פולטין ופורת שמעו מפי עו"ד וגנר, ביום 15.7.08, עובר להסדר הדיוני, "כי הוא זה אשר דאג 'להעיף' (כלשונו) את התובעים מהרישום על הנכס בשלטונות מס רכוש" כאמור בסעיף 37 לכתב התביעה בהליך הראשון. בהינתן האמור, אני סבור שאין לשעות לטענת התובעים כי הועלם מהם דבר ידיעת קידר (באמצעות עו"ד וגנר) על הרישומים במס רכוש וכי הוצג לפניהם מצג שווא. לשון אחר: ההטעיה אינה גורמת לטעות אם יודע הצד השני את האמת. לא ניתן להעלים מן התובעים עובדה המצוייה בידיעתם ולא ניתן להטעותם ביחס למצב עובדתי הנהיר להם (גם אם בכלליות). הפסיקה קבעה כי ככלל, מצב של עצימת עיניים שווה ערך הוא לידיעה. ראו למשל ע"א 4609/99 בעלי מקצוע נכסים (1997) בע"מ נ' סונדרס, פ"ד נו (6) 832, 851 (2002). בענייננו, התובעים חשדו, עוד לפני הדיון, בכך שעו"ד וגנר (הפועל בשם קידר) ידע על רישומי הבעלות בחלקה במשרדי מס רכוש וחשדם זה התעצם במהלך הדיון, נוכח דברי עו"ד וגנר. אם חרף זאת ראו הם לנכון להימנע מבדיקת מצב הדברים לעומקו - יש לראותם כמי שנטלו את מלוא הסיכון לגביו ואין הם יכולים עוד להישמע בטענה כי הוטעו ובשל כך טעו. חובת תום הלב משתיקה את התובעים מהעלאת טענת ההטעיה בנסיבות אלה. הלכה היא מלפנינו כי: "הטעיה תתכן רק מקום שצד לחוזה עשה את המוטל עליו, בין אם מדובר בקריאת החוזה ובין אם מדובר בחובה אחרת, והטעות נגרמה עקב מחדלו או מעשהו של הצד השני לחוזה" (פסק דינה של כב' השופטת ארבל בע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צוניאשוילי, ניתן ביום 24.6.07, פורסם במאגר נבו). אפילו הסתירה קידר את המידע מעיני התובעים, ואפילו לא היה לתובעים כל שביב של חשד בדבר ידיעת קידר, וגם אילו הנחתי כי אכן נפלה אצל התובעים טעות שהיא פרי הטעיה, גם אז הייתי קובע כי לא קיים קשר סיבתי בין הטעות לבין התקשרות התובעים בהסדר הדיוני. חקירתו הנגדית של מר הלל מצביעה על כך שהטעמים שהניעוהו לבטל את הרכיב המהותי שבהסדר הדיוני, אינם קשורים כלל ועיקר להטעיה (הנטענת) לגבי ידיעת קידר באשר לרישומי הבעלות בחלקה במשרדי מס רכוש. עדות מר הלל הצטיינה בריבוי גרסאות וניואנסים לגבי טעמי הביטול, עובדה המשליכה על אמינותו ועל האפשרות להשתית עליה ממצא עובדתי התומך בטענת התובעים כאילו הציגה להם קידר מצגים בדבר אי-ידיעתה על רישום החלקה על שם התובעים במשרדי מס רכוש. כך, למשל, משנשאל מר הלל " ... מה הצהירה קידר, שאמרת: 'עד כאן, אני נכנע, עזבו אותנו מהמגרש, בוא נתבע את משפחת שצר'. תגיד לי מה היה בהצהרות האלה" (עמ' 10 שורות 26 - 28. הפיסוק - שלי. מ' י'), השיב מר הלל: "הם (קידר. מ' י') עומדים לפני היתר בנייה. לקחו הלוואה מהבנק" (שם, בשורה 29). בהמשך חזר העד ונשאל "מה בהצהרות של קידר גרם לך לוותר על המגרש", והשיב: "שהוא עומד בפני היתר בנייה" (עמ' 11 שורות 3 - 4). גרסה נוספת שהשמיע מר הלל הייתה כי "הלחיצו אותנו ואמרו שיתבעו אותנו כספית. רוני (קידר. מ' י') אמר שנפסיד הרבה כספים. אז בלית ברירה ויתרנו" (עמ' 13 שורות 3 - 4). להלן, נשאל מר הלל "שאלו אותך איזה לחץ שלל ממך את הרצון החופשי ... מה גרם לך לומר בוא נוציא את קידר מהתמונה ונמשיך רק נגד שצר ווגנר. מה היה עיקר הלחץ [שמנע] החלטה בצורה מושכלת, נבונה ...". תשובתו הייתה "לא היו לי את כל המסמכים ולא ידעתי איך יילך המשפט הזה" (עמ' 13 שורות 19 - 22). בתשובה לשאלה "... מה גרם לך לשנות ולרדת מכל תביעתך", אמר מר הלל: "הערבות שהשופט יחליט ואנחנו לא נעמוד בזה. זה בגדול" (עמ' 11 שורות 5 - 6). לכך מתווספים דברי מר הלל בתצהירו מיום 27.5.09, לפיהם: "בדיון עצמו, טרם יצאנו לדון מחוץ לאולם, נוכחנו לדעת שחסרות לנו ראיות להוכיח שמר שצר מכר את המגרש למר צוויגנבאום והבנו שכל עוד לא נוכל להוכיח את מלוא האמת, לא נוכל לקבל סעד של צדק. זה מאוד ייאש אותנו כי לא חשבנו שנוכל להשיג ראיות חד משמעיות למכירת המגרש שנעשתה בין מר שצר למר צוויגנבאום" (סעיף 14 לתצהיר). יודגש כי העד מר הלל השׂיח לפי תומו כי אחד מן השיקולים שהניע את התובעים לעתור לביטול הרכיב המהותי שבהסדר הדיוני הוא האפשרות לקבל עבור החלקה תמורה גבוהה יותר מזו שקיבלו יורשי שצר (עמ' 11 שורות 17 - 18; 27 - 28). קרי: המניע לביטול הרכיב המהותי שבהסדר הדיוני הוא מניע כלכלי גרידא. ואם בכל אלה לא די - אחזור ואביא את דברי התובעים בסעיף 40 לכתב התביעה בהליך הראשון, בזו הלשון: "כאן המקום לציין כי, מבחינת התובעים, ההסדר הדיוני הנ"ל, ניתן תחת לחץ, כורח ואילוץ. התובעים, אשר הינם אנשים פשוטים, חששו כי אם יינתן צו מניעה כנגד הנתבעת 11 כמבוקש, לא יהיה בידם להפקיד את כספי הערובה גבוהים (כך במקור. מ'י'), אשר היה צפוי שייפסק כי עליהם להפקיד לשם מתן הצו הזמני, עקב מצבם הכלכלי. לפיכך, נאלצו התובעים לוותר בצער רב בעל כורחם, על האפשרות לקבל בחזרה את המגרש, אשר נגזל מהם, ולהתפשר למען הסיכוי שנותר - לקבל סכום שווה כסף למגרש, אשר שייך להם מכוח ירושה על פי דין. לו היו התובעים אנשים אמידים, הייתה התוצאה שונה, ומכאן זעמם הרב של התובעים על הנתבעים". עמדתם זו של התובעים נתמכה אף בסעיף 42 לתצהיר שהגיש מר הלל בתמיכה לבקשה לאישור תוקף ההסדר הדיוני . דברים אלו משקפים את הלוך רוחם של התובעים בזמן אמת. אמור מעתה: העתירה להצהיר על ביטול הרכיב המהותי שבהסדר הדיוני אינה יכולה להיסמך על טענה בדבר הטעיה מצד קידר, או מי מטעמה, בדבר אי ידיעתה על אודות רישומם של התובעים כבעלי החלקה במשרדי מס רכוש, שכן לא הונחו אדנים עובדתיים הולמים לטענה זו. האם הוכיחו התובעים כי קידר הציגה לפניהם מצג כאילו מצוייה היא ערב קבלת היתר בנייה ובעיצומם של משאים ומתנים עם קונים בכוח של דירות ועל כן ייגרם לה נזק רב ביותר אם יינתן צו המניעה הזמני? טענה זו של התובעים נסמכת על מצגים שהוצגו לפני באי כוחם בעל פה, ואין להם זכר במסמכים בכתב. בתגובתה של קידר לבקשה לסעדים הזמניים, טענה היא כי החלה בפעולות להוצאת היתר בנייה ואף הגישה תכניות בנייה לעיריית כפר סבא (סעיף 13 בעמ' 3 לתגובה) והוסיפה כי נשאה בהוצאות רבות לשם קבלת היתרי בנייה (סעיף 16.4 בעמ' 6 לתגובה). אולם, לא מצאתי בתגובתה כל טענה המשמיעה כאילו תוך ימים ספורים לאחר 15.7.08, צפוייה קידר לקבל היתר בנייה. התובעים לא הוכיחו כדבעי שקידר טענה כי כפסע בינה לבין קבלת היתר בנייה. מר הלל אישר בחקירתו הנגדית כי תצהיריו, בהם מסר על שהתרחש במשא ומתן בין עורכי הדין מחוץ לאולם בית המשפט, אינם מבוססים על ידיעה אישית, שכן הוא לא שהה ליד באי כוחו אותה שעה (עמ' 4 שורות 2 - 5) ולא שמע מה נאמר מטעם קידר במהלך המשא והמתן (עמ' 5 שורות 25 - 26). יתר על כן, מר הלל אישר כי כל המידע בעניין זה, נמסר לו מפי בא כוחו (עמ' 8 שורות 23 - 30). ב"כ הנתבעים התנגדו לעדויות מפי השמועה. על כן, אתקשה להכשיר את עדותו של מר הלל בעניין זה. ראוי היה כי טענתם של התובעים בעניין הנדון, תיתמך בתצהיר מפי באי כוח התובעים, ולא מפי מר הלל, שלא היה מעורה בכל פרטי המשא והמתן. ניתן היה אפוא לקבוע כי מטעם זה בלבד לא הרימו התובעים את נטל השכנוע הרובץ על כתפיהם בעניין הנדון. אני נכון לקבוע כי עניין לנו בשאלת משקלה של העדות (מפי השמועה) ולא בשאלת קבילותה. קביעתי זו אינה מסייעת לתובעים, שכן הללו לא הרימו את נטל ההוכחה בדבר מצג מצד קידר בנושא קבלת היתר הבנייה. עדות מר טל קידר בעניין זה, מלמדת כי קידר ציינה כי קרב ובא המועד שבו הוועדה המקומית תמסור את החלטתה בבקשת קידר לשינוי תכנית המתאר על מנת לאפשר לה לבנות על החלקה מספר רב יותר של דירות (עמ' 18 שורות 15 - 24). החלטתה הקרבה ובאה של הוועדה המקומית בנושא היתר הבנייה, לא שימשה אפוא בסיס להסכמת התובעים לוותר על זכות התביעה כלפי קידר. יתר על כן, אפילו קבעתי כממצא עובדתי כי קידר הציגה מצג שהיא אמורה לקבל היתר בנייה עד מהרה, לא הייתי סבור כי היה קשר סיבתי בין המצג לבין החלטת התובעים שלא להמשיך בהליכים נגד קידר. אחרי ככלות הכל, עמדת קידר כי היא אמורה לקבל היתר בנייה, הייתה מבוססת על השְׁערה גרידא. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר סבא טרם הודיעה לקידר בעת ההיא כי החליטה להיעתר לבקשתה להיתר ואין טענה כאילו הציגה קידר מצג שהוועדה המקומית אישרה את הבקשה להיתר. מכל מקום, כפי שראינו לעיל בפסקה 46, לא מיקד מר הלל את טעמי הביטול כדבעי. גרסתו הייתה רווית סתירות בעניינים מהותיים, שאינן מתיישבות זו עם זו. על כן אני קובע כי התובעים לא הרימו את נטל השכנוע לגבי הטענה הנוכחית. האם הוכיחו התובעים כי הוצג להם מצג כאילו עו"ד וגנר משמש נאמן יחיד בחשבון הנאמנות שבו הופקד חלק מכספי התמורה ששילמה קידר ליורשי שצר (הוא חשבון הנאמנות אשר נדון בחלקו הדיוני של ההסדר)? תשובתי לכך היא בשלילה. אולם, אפילו הוסתרה מן התובעים העובדה שעו"ד מאיר ברטלר שימש נאמן נוסף בחשבון הנאמנות, יחדיו עם עו"ד וגנר (ואני נוטה לדיעה שאכן כך אירע), אני סבור כי התובעים לא הניחו בסיס כלשהו לקיומו של קשר סיבתי בין טעותם זו (שנגרמה מחמת ההטעייה שבאי הגילוי), לבין הסכמתם לוותר על נקיטת הליכים משפטיים כלפי קידר. התובעים לא הבהירו כיצד יכולה הייתה הידיעה על קיומו של נאמן נוסף בחשבון הנאמנות להשפיע על שיקול דעתם שלא לוותר על תביעתם כלפי קידר. הלא עניין הנאמנות כלל לא היה קשור בכל דרך שהיא לוויתור האמור. זהות הנאמנים נוגעת לחלקו האחר של ההסדר הדיוני. יתר על כן, המצהיר מטעם התובעים, מר הלל, נשאל "מה זה משנה לכם לצורך ביטול ההסדר הדיוני שברטלר נוסף כנאמן" והשיב: "זה לא משנה לי, זה נדבך נוסף, זה מעלה חשד שהעסקה לא כשרה" (עמ' 13 שורות 9 - 10). כפי שקבעתי לעיל, מן הראיות עולה כי התובעים ידעו על ידיעת קידר אודות רישומי הבעלות בחלקה בספרי מס רכוש. חרף ידיעתם, הסכימו הם לוותר על עילתם כלפי קידר. אם בענין כה מהותי נטלו התובעים סיכון מחושב והתקשרו בהסדר הדיוני, יש להניח בסבירות גבוהה כי אפילו ידעו על קיומם של שני נאמנים, לא היה בכך כדי למנוע אותם מלהתקשר בהסדר הדיוני שהיטיב עימם (ולו בכך שקיבלו בטוחה כספית בלא ליתן בטחונות כלשהם, למרות חולשת ראיותיהם באשר לבעלותם בחלקה, למצער בעת ההיא). מר הלל העיד כי התשתית העובדתית המלאה להוכחת בעלותם בחלקה, לא הייתה בידי התובעים אותה עת והוא לא ידע "איך יילך המשפט הזה" (עמ' 13 שורות 19 - 22). דעת לנבון נקל שהטעות הנטענת לגבי הנאמנות המשותפת לא הייתה בולמת את ההתקשרות בהסדר הדיוני. האם השכילו התובעים להוכיח כי הוצג להם מצג כאילו עו"ד וגנר ייצג, בכריתת חוזה המכר, רק את יורשי שצר, שעה שבפועל ייצג הוא אף את קידר והוא מוסיף ומייצג את קידר עד עצם היום הזה בכל הנוגע להליכים להשבחת החלקה ופיתוחה. מן הראיות עולה כי לטענה זו אין בסיס עובדתי, וכך אני קובע. העיון בפרוטוקול ישיבת 15.7.08 מלמד כי עו"ד וגנר ציין מפורשות את עובדת הייצוג הכפול (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון בבקשה לסעדים הזמניים). דבריו אלו היו עוד לפני כריתת ההסדר הדיוני. מכל מקום, אפילו הנחתי קיומה של הטעיה בנוגע לייצוגה המשפטי של קידר, התובעים לא הוכיחו כי הטעיה זו גרמה להם לטעות וכי הטעות הובילה אותם להתקשר בהסדר הדיוני. הנה כי כן, לא שוכנעתי כי הרכיב המהותי של ההסדר הדיוני נגוע בפגם של הטעיה, כמשמעותו בסעיף 15 לחוק החוזים. התרשמתי ממכלול הראיות שהוצגו כי התקשרות התובעים בהסדר הדיוני הייתה נעוצה בטעמים אחרים, שאינם הטעמים שהועלו על ידיהם כבסיס לעילת ההטעיה (למשל: קבלת זכות תביעה כספית כלפי יורשי שצר והבטחתה בבטוחה בסכום של כ-880,000 ₪, בלא הפקדת בטחונות כלשהם מצידם). האם הרכיב המהותי של ההסדר הדיוני נגוע בפגם של כפייה? סעיף 17 (א) לחוק החוזים, הדן בביטול חוזה מחמת כפייה, מורה כהאי לישנא: "מי שהתקשר בחוזה עקב כפייה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה". הכפייה עליה השתיתו התובעים את טיעוניהם, כפייה כלכלית היא. שלושה יסודות מצינו בעילת הכפייה: התקשרות חוזית; כפייה; קשר סיבתי בין ההתקשרות לבין הכפייה ((ע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט (4) 149, 153 (1985). להלן: פרשת שפיר); שלו, בעמ' 232; פרידמן וכהן בעמ' 888 ואילך). רכיב הכפייה דלעיל, בהגדרתו הקלאסית, משמעותו היא הפעלתו של לחץ חיצוני אשר שולל את יכולתו של המתקשר לגבש רצון חופשי או שהוא גורע מיכולת זו (פרידמן וכהן, עמ' 889). על האמצעי הכופה להיות בלתי חוקי (ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח (5) 193, 198 (2004). להלן: פרשת ארביב). מכל מקום, הכפייה משפיעה "על רצונו של המתקשר בהטילה בו חששות או פחד" פרשת שפיר, בעמ' 153. כך הוא לגבי הפעלת איומים לאלימות פיזית (וממילא הוצאתם אל הפועל) ואף איומים בפרסום עלילת שווא במשמע (ראו ע"א 352/61 זופוביץ נ' רייזל, פ"ד טז 1833 (1962)). הכרתו של המשפט בכפייה הכלכלית כטעם המצדיק ביטולה של התקשרות חוזית, חדשה היא (יחסית). בע"א 8/88 שאול רחמים נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג (4) 95, 99 (1989) נקבע כי הכפייה הכלכלית משמעה שימוש באיום מפתיע, שהנזק הצפון במימושו הינו חמור ביותר ובלתי הפיך, אשר עיתויו הוא דווקא זה בו יהיה הצד השני חשוף ופגיע ביותר עד כדי כניעה לו. כפייה זו מביאה לעיתים אדם להתקשר בחוזה על מנת להשתחרר מלחץ עיסקי-מסחרי המופעל עליו. ניצול קשיים פיננסיים לשם שינוי תנאי חוזה על ידי הקטנת חיובו הכספי של הכופה, אף הוא בגדר כפייה כלכלית. הכפייה הכלכלית נבחנת בשני מבחני משנה: איכות הלחץ ועוצמת הלחץ. איכות הלחץ נמדדת ברמת הפסול המוסרי-חברתי-כלכלי אשר חיי עסקים הוגנים לא יסכינו לשאת; עוצמת הלחץ תובעת כי יהא מדובר בלחץ כבד אשר חותר תחת רצון מינימלי ופוגע באופן חריף בחופש הרצון (דעת השופט מ' חשין בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד בע"מ, פ"ד מח (5) 705, 719 - 721 (1994); רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט בע"מ, פ"ד נג (1) 721, 726 (1999); ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז (6) 769, 787 (2003)) . במסגרת זו, נודעת חשיבות יתירה לשאלת הברירה שנותרה בידי הנכפה: האם הייתה לו יכולת מעשית לפנות לערכאות על מנת למנוע את מימוש האיום המופעל כלפיו ואם הייתה לו אפשרות לקבל ייעוץ משפטי. ככל שהמענה למבחני עזר אלה הוא בחיוב, כך תקטן הנטייה להכיר בקיומה של כפייה. לא זו אף זו. פרשת ש.א.פ. משמיעתנו (בעמ' 787 - 788) כי: "אמות המידה המכבידות שנקבעו בפסיקה להכרה בקיומה של כפייה כלכלית, מתיישבות עם ההבנה שהתגבשה בעידן המודרני, כי דיני החוזים שוב אינם מגבילים את עצמם להסדרת התקשרויות רצוניות בין יחידים, אלא עוסקים הם במערכות יחסים נרחבות ומורכבות הרבה יותר של אינטראקציות כלכליות, חברתיות וציבוריות, שקיום רבות מהן אינו מבוסס כלל על חופש הבחירה החוזי במשמעותו הקלאסית. כאלה, בין היתר, הן מערכות היחסים החוזיות שמקיימים גופים כלכליים עתירי כוח - כמו בנקים, חברות ביטוח ותאגידי ענק למיניהם - עם המוני הנזקקים לשירותיהם ... הבנה זו היא העומדת גם ביסוד המגמה הגורסת כי במקרים המתאימים לכך ראוי לבחון את תוקפו המחייב של החוזה לא רק בעזרת המבחן הסובייקטיבי (רצונו החופשי של המתקשר) אלא גם - ולעתים בעיקר - בעזרת מבחן אובייקטיבי, היינו סבירות והוגנות תנאיו של החוזה". לשון אחר: "אחת האינדיקציות האובייקטיביות המרכזיות לקיומה של כפייה כלכלית בת-פועל משפטי היא מידת סבירותם והגינותם של תנאי החוזה … ככלל, חוזה שבאופן אובייקטיבי הינו הוגן וסביר איננו ניתן לביטול מחמת כפייה כלכלית" (פרשת ש.א.פ. שם). חרף כל האמור לעיל, השאלה אם עניין לנו בלחץ פסול, אשר מצדיק ביטולו של חוזה מחמת כפייה, היא שאלה התלוייה במכלול נסיבותיו של כל מקרה (פרשת ארביב, בעמ' 198). ומן הדין אל המחלוקת: בענייננו לא הוכיחו התובעים כי הרכיב המהותי של ההסדר הדיוני נגוע בפגם של כפייה כלכלית, ואנמק. ראשית, המצהיר מר הלל לא שמע במישרין דבר וחצי דבר על אודות טוענות קידר בדבר נזקיה הצפויים או שיעורם (ראו עמ' 5 שורות 25 - 26). שנית, אפילו היה מר הלל שומע במו אזניו את דברי קידר, לא הוכח כי היה בכך משום לחץ עסקי - מסחרי בלתי חוקי כלשהו. אין זה מופרך לסבור כי קידר, שהייתה נתונה לסיכון שיינתן נגדה צו מניעה זמני, שיאסור עליה בין היתר ניצול החלקה אותה רכשה, תשטח לפני התובעים את הנזקים העלולים להיגרם לה, לשיטתה, עקב מתן הצו. הצגת הנזקים הנטענים על ידי קידר, לא חרגה ממתחם הסבירות, בשים לב למהות צו המניעה שנתבקש ולאיכות הראיות שהביאו התובעים לאישוש בקשתם למתן סעד זמני. לשון אחר: במאבק שבין בעל זכות נטענת שאין לה זכר במרשם המקרקעין או בראיות ממשיות אחרות לבין בעל זכות רשומה, יהא זה סביר ביותר כי האחרון עלול לספוג נזקים כבדים מחמת מתן צו מניעה זמני כלפיו. יוטעם כי רק מספר חודשים לאחר הדיון בבקשה לסעדים זמניים, נתגלו לתובעים ראיות חדשות על אודות החוליה החסרה בשרשרת העסקות, קרי: ההתקשרות הנטענת בין מר צוויגנבאום לבין מורישם של התובעים, מר מחפוד לוי, אלא שעליי לדון בשאלה הטעונה הכרעה על פי המידע אשר היה ביום 15.7.08, הוא מועד הדיון בבקשה ומועד כריתת ההסדר הדיוני. שלישית, התובעים זכו לייצוג משפטי הולם עובר להגשת הבקשה ובמהלך הדיון בה. התובעים זכאים היו שלא לקבל החלטה בעת הדיון אלא לעתור לדחייתו על מנת לשקול ביישוב הדעת ובשום שכל את האפשרות להתקשר בהסדר הדיוני, הכרוך בין השאר בשינוי מתכונת התביעה מקניינית לכספית ובשינוי הצדדים לה. כזאת לא נעשה (ראו למשל דברי מר הלל בעמ' 14 שורות 14 - 15). רביעית, מבט כולל על ההסדר הדיוני ותניותיו מלמד כי אין הוא לוקה בחוסר סבירות כלשהי. ההסדר מאזן באורח הולם בין הסיכויים והסיכונים שרבצו לפתח כל אחד מבעלי הדין ובין השיקולים המתחרים אשר עמדו אותה עת על הפרק. מעדותו של מר הלל עולה כי התובעים לא אבו להפקיד בטחונות נגד מתן סעד זמני (פרט להתחייבות עצמית). לעניין זה, ראו עמ' 4 שורות 25 - 26; עמ' 11 שורות 5 - 6. יחד עם זאת, רצו התובעים להבטיח את תביעתם הכספית הצפויה לקבלת התמורה ששולמה ליורשי שצר בגין החלקה. במצב דברים זה, ביכרו התובעים באותה עת "להחזיק ציפור אחת ביד, מאשר לרדוף אחר שתיים על העץ", במובן זה שיקבלו את המירב בהתחשב בדלות הראיות שהיו בידיהם. מה להם אפוא כי ילינו עתה, לאחר השגת ראיות חדשות המשנות את המאזן הראייתי, שרצונם נפגם מחמת לחץ כלכלי בלתי הוגן, כביכול? לתובעים הפתרונים. כללו של דבר, אני קובע כי התובעים לא הוכיחו את עילת הכפייה הכלכלית כמשמעותה בסעיף 17 לחוק החוזים ובפסיקה הרלוונטית. סיכום ביניים משהגעתי לתוצאה לפיה ההסדר הדיוני לא נגוע בפגם של הטעיה או כפייה, מתייתר הצורך לדון בשאלה הרביעית שהצגתי (ראו פסקה 32 לעיל). סוף דבר אני דוחה אפוא את התובענה. אשר להוצאות - בשים לב לנסיבות העניין, לא ראיתי לחייב התובעים בהוצאות מי מן הנתבעים. הגם שלא הוכח שההסדר הדיוני ניגע בפגמים ברצונם של התובעים, מלמדות הראיות על התנהלות בעייתית של הצדדים האחרים להסדר הדיוני, לפני כריתתו ואחריה. בפרשה זו יש ככל הנראה "תורת הנסתר" שנותרה בה מעבר לגלוי לעיניי והלא לשם פסיקת הדין, אין לי אלא מה שעיניי רואות ומה שמציגות הראיות. על כן, החלטתי ליתן ביטוי לתחושתי ביחס להתנהלות הצדדים האחרים להסדר הדיוני כאמור לעיל, באופן שלא אזכה אותם בהוצאות כלשהן. אשר לתיק 5468-07-08: התביעה בתיק זה תוסיף להתברר במתכונת בה הוגשה ומן השלב בו הופסק הדיון בה (קרי: דיון בבקשותיהם של יורשי שצר לסילוק התביעה על הסף, הן בקשות מס' 6 ו-8), על ידי מותב שייקבע על ידי כבוד הנשיאה גרסטל. המזכירות תעביר התיק וכן את פסק דיני לעיון כבוד הנשיאה. הסדר דיוני