קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איומים של בעל על אשתו: רקע כללי הנאשם עומד לדין על פי כתב האישום בעבירה של איומים, בכך שביום 11/11/10, בסמוך לשעה 18:30, איים על המתלוננת, אשתו, בכוונה להפחידה בכך שאמר לה: "איפה השרמוטה הזו, אני אגמור את הסיפור. אני אגמור אחד אחד". החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק. פרט לעדותה של המתלוננת, הוגשו כל הראיות בהסכמה. המתלוננת העידה בבית המשפט כעדה יחידה מטעם המאשימה והנאשם כעד יחיד מטעם ההגנה. יצויין כבר עתה, כי העדפתי את אמרתה של המתלוננת במשטרה על פני עדותה, והתרשמתי כי אכן הנאשם אמר את הדברים המיוחסים לו בכתב האישום. ואולם, לנוכח העדר הסבר מצד המתלוננת, והעובדה שהבת שנכחה במקום לא הובאה למתן עדות, נותר ספק אם הדברים שאמר הנאשם כוונו לאיים על המתלוננת או על ילדיה או שהדברים כוונו לעצמו, כפי שיפורט בהמשך. בעניין זה בלבד - כוונת הנאשם, נותר ספק, ומכאן הזיכוי. עדות המתלוננת - המתלוננת הייתה עדה עוינת לתביעה, היא סתרה את האמור בהודעתה ואמרתה הוגשה וסומנה ת/1. באמרתה במשטרה של המתלוננת ת/1, היא מוסרת את העדות כדלקמן: "אתמול הוא איים להתאבד. אמר שהוא לוקח כדורים. זה היה בשעה 20:00 בערב ... ... פניתי למרפאה כללית בנטעים דיברתי עם הרופא התורן ואמרתי לו שבעלי שתה הרבה כדורים, אז הוא אמר לי אז צריך להזמין אמבולנס ... ... והיום הוא השתחרר ונבדק על ידי שני פסיכיאטרים בבית החולים. חזר הביתה בשעה 18:30. הוא פתח את השער ואז צעק: "איפה השרמוטה הזו. אני אגמור את הסיפור. אני אגמור אחד אחד". ואז אני ברחתי עם הילדים לכיוון החצר האחורית והוא רדף אחרינו והתקדמתי והבת שלי אביבית שהיא בת 14 חייגה למשטרה. אני הבנתי שהאיום מכוון אלי ולילדים" (יצויין כי המשפט האחרון הוסף בהודעה ת/1 בכתב יד). בעדותה בבית המשפט טענה המתלוננת כי ביום האירוע, היא הרגישה לא טוב, קיבלה התקף חרדה, וכאשר הגיע הנאשם הביתה היא יצאה החוצה. לטענתה, היא מצאה את עצמה בתחנת המשטרה בלא הסבר, היא היתה בהלם והתחילה לדבר שטויות. לדבריה לא היו כל איומים מצד הנאשם כלפיה ביום האירוע. לאחר שהעדה הוכרזה כעדה עוינת, היא אישרה בחקירה הנגדית כי יום קודם לאירוע, אושפז הנאשם בבית החולים כתוצאה מבליעת כדורים. היא הכחישה כי הזמינה לו אמבולנס. העדה הודתה כי ביום האירוע 11/11/10 בסביבות השעה 18:30, הגיע הנאשם הביתה, כאשר היא נכחה בבית עם כל הילדים פרט לבת הגדולה. כאשר הטיח התובע במתלוננת כי הבת התקשרה והזעיקה את המשטרה, טענה העדה כי "הם הלחיצו את הילדה להתקשר". כאשר נשאלה "מי זה: הם" השיבה שאיננה יודעת. בחקירה הנגדית לסניגור חזרה המתלוננת על כך שלא היו איומים, כי הנאשם הוא אדם טוב, וכי היא רוצה שהוא יחזור הביתה. עדות הנאשם - מטעם ההגנה העיד הנאשם לבדו. לפי עדותו ביום האירוע הוא חזר מבית החולים, הייתה בידו מעטפה ובה מכתב השחרור, הוא נכנס לכיוון החדר שלו, ו"לפתע" אשתו יצאה מהבית ונעלמה ואיננו יודע מדוע. לדבריו, לאחר כשתי דקות הוא יצא לכיוון בית אחותו ובדרך נעצר על ידי המשטרה. הנאשם הודה כי יום קודם לאירוע הוא איים כי ישים קץ לחייו ובלע כדורים. לדבריו, כאשר הגיע הביתה לא ראה בבית את הילדים, לא את אביבית ולא את אמיר אלא רק את רחל שישבה ליד המחשב. לדבריו לא הייתה כל שיחה וכל קשר מילולי בינו לבין המתלוננת קודם שיצאה מן הבית, מייד עם הגעתו, ללא סיבה. בהודעתו של הנאשם במשטרה ת/2, הוא מציין כי נכנס הביתה, שם את המסמכים מבית החולים והמתלוננת יצאה מהדלת האחורית בריצה. הוא טוען כי הוא יצא מהדלת האחורית אחריה, אולם לא רדף אחריה אלא הלך הליכה רגילה כי רצה ללכת לאכול (ת/2 שורה 11). בבית המשפט לעומת זאת, טען הנאשם כי יצא מהדלת הקדמית (עמוד 12 שורות 12-15 לפרוטוקול). עוד הוגש בהסכמה ת/4, דו"ח קצין ממונה. דו"ח זה שנערך על ידי פקד ג'יאר דוידוב, החשוד אמר לחוקר "אני לא איימתי ואם הייתי מאיים עליה אז הייתי מרביץ לה". לאחר מכן סירב הנאשם לחתום על הדו"ח. הנאשם הכחיש כי נתבקש לחתום וכי סירב לעשות כן (עמוד 12 שורה 20 לפרוטוקול). הבת המודיעה - המאשימה הגישה בהסכמה גם את ת/3 דו"ח פעולה של השוטר יונה ירון, בו נאמר כי המודיעה דיווחה על אבא שהשתחרר מבית החולים, חזר הביתה ואיים לרצוח את בני המשפחה. הסניגור הסכים להגשת הדו"ח, אולם טען כי הוא מתנגד לעדות שמיעה. כאשר נשאל התובע מדוע אותה בת שהזמינה את המשטרה, שלפי אימרת המתלוננת ת/1 מדובר באביבית בת ה- 14, לא נחקרה, הוא טען כי האם, המתלוננת, סירבה לאפשר את חקירתה. הכרעה בסוגיית העדפת האמרה או העדות - סעיף 10 א' לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971, קובע כי אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט, תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם מתן האמרה הוכח במשפט, ניתנה לצדדים לחקור את נותן האמרה והעדות שונה בפרט מהותי מן האמרה. בעניינו אין מחלוקת כי התקיימו כל דרישות סעיף 10 א' הנ"ל. כיוון שהעדה היחידה מטעם המאשימה היתה עדה עויינת, אשר לא חזרה על אמרתה המפלילה, והודעתה הוגשה בהתאם לסעיף 10א' לפקודת הראיות. על בית המשפט להכריע אם להעדיף את העדות או את האימרה. אמרתה של העדה המתלוננת במשטרה היא שלמה וקוהרנטית. האמרה תואמת ראיות עליהן אין מחלוקת, כמו למשל ניסיון ההתאבדות שנעשה יום קודם לכן. ניכר באימרה ת/1 כי העדה לא מנסה באמרה להשחיר את הנאשם אלא מפרטת את אשר אירע, דבר דבור על אופניו. גם נוסח האיום איננו נוסח סטנדרטי, אלא אמירה גבולית המעידה כי מדובר בדברים שאמרה המתלוננת מזכרונה, ולא בהמצאה מן הדמיון. התוספת בכתב יד בשורה 9 לאימרה, מלמדת כי העדות הוקראה למתלוננת לאחר שהודפסה ואז התווספה שורה זו. מנגד לכך, עדותה של המתלוננת בבית המשפט הייתה מתחמקת ומתפתלת. העדה לא הביאה הסבר מדוע אמרה במשטרה את הדברים שאמרה, למעט טענתה הכללית והבלתי בהירה כי מדובר ב"שטויות" כיוון שהייתה ב"הלם". לא הובא כל הסבר מדוע לפתע, כאשר הנאשם נכנס הביתה, נמלטה המתלוננת עם ילדיה מן הדלת האחורית. ניכר היה כי המתלוננת מנסה לסייע לנאשם והיא אף התחננה בסוף עדותה כי בית המשפט יאפשר לנאשם לחזור הביתה. נוכח כל האמור לעיל, אני מעדיף את האימרה ת/1 על פני העדות שנמסרה בבית המשפט. דבר לחיזוק - סעיף 10א' (ד) לפקודת הראיות הנ"ל, קבוע כי לא יורשע אדם על סמך אימרה שנתקבלה לפי סעיף זה, אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה. ההגנה טענה, כי גם אם יעדיף בית המשפט את האימרה, הרי שאין בחומר הראיות כל ראיה נוספת לחיזוק אימרת המתלוננת. המאשימה הפנתה לפרטים בהודעתה של המתלוננת שאינם במחלוקת, להודעת הבת למשטרה כמפורט בדוח ת/3 ולשקריו של הנאשם. ההלכה הפסוקה קבעה כי דרישת התוספת הראייתית לאימרת חוץ של עד, משמעה כי על ראיית החיזוק לתמוך במהימנות האימרה ולשמש לה תוספת מחזקת. משקלה של ראיית החיזוק משתנה בהתאם למידת האמון שנותן בית המשפט באימרת החוץ. להבדיל מראיית "סיוע", אין מדובר בהכרח בראיה חיצונית המסבכת את הנאשם, אלא רק בתוספת מאמתת לשם חיזוק האימרה. אפשר שראיית החיזוק תבוא מתוך האימרה עצמה, ואין הכרח גם שהחיזוק יתייחס לעניינים השנויים במחלוקת דווקא (י. קדמי, על הראיות, מהד' תש"ע 2009, חלק ראשון ע' 404 ואילך, והפסיקה הרבה המאוזכרת שם). בענייננו, ניתן למצוא חיזוק לאימרת המתלוננת בין היתר בפרטים הבאים: חלקים שלמים באימרת המתלוננת אושרו ע"י הנאשם - כמו למשל נסיון ההתאבדות יום קודם לכן. רצונה של העדה באימרה שלא לערב את הבת, ודבריה כי הנאשם איננו אלים, מחזקים את אמינות האימרה. הנאשם בהודעתו ת/2 מאשר כי המתלוננת רצה מהדלת האחורית מייד כאשר נכנס הביתה (ת/2 ש' 10-11). לא הובא כל הסבר אחר לבריחה זו. המתלוננת אישרה בעדותה בבית המשפט, כי הבת אביבית היתה במקום וחייגה למשטרה (אם כי לטענתה עשתה זאת כיוון ש"הם" הלחיצו אותה). דו"ח המודיעה מחזק עובדה זו. הנאשם הכחיש זאת וטען כי לא ראה את הבת אביבית אלא רק את הבת רחל. הסתירות בדבריו של הנאשם, הן לגבי נוכחותה של אביבית, הן לגבי יציאתו אחרי המתלוננת בדלת האחורית או מן הדלת הקדמית והן לגבי הסירוב לחתום על דו"ח הקצין הממונה. מכל האמור לעיל, אני קובע כי קיימת תוספת ראייתית של חיזוק לאמרתה של המתלוננת. מחדל חקירתי - חקירת הבת - ההגנה טענה, כי קיים מחדל חקירתי רב משמעות, בעובדה שהבת אביבית לא נחקרה. אין לי אלא להסכים עם ההגנה בעניין זה. כאשר קטינה בת 14 היתה נוכחת באירוע, והיא זו שהזעיקה כנראה את המשטרה, יש הכרח לחקרה (במידת הצורך ע"י חוקר ילדים בהתאם לגילה). אין די בהתנגדות האֵם כדי למנוע חקירת עדה חיונית. בעניין "מחדלי חקירה" קבע בית המשפט העליון, כי מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו. עם זאת, עובדת קיומם של מחדלי חקירה אין בה, כשלעצמה, להביא לזיכויו של נאשם. נפסק כי בית המשפט ייתן דעתו לשאלה האם חרף קיומם של מחדלי החקירה, הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו (ע"פ 102/09 פלוני נ' מדינת ישראל, (2011) והפסיקה שאוזכרה שם). בדומה לענייננו, גם בעניין פלוני הנ"ל נטענה טענה לגבי עד חשוב שלא נחקר ולא הובא לעדות. כב' השופט ג'ובראן קבע כי היו חיזוקים אחרים לעדות המתלוננת וכי גם ההגנה יכולה היתה לזמנו לעדות מטעמה. על בית המשפט מוטל איפוא לבחון, אם המחדל שבאי-חקירת הבת, הוא בעל משקל שיש בו כדי לעורר ספק סביר. מצד אחד, העדה הקטינה יכולה היתה לשפוך אור על הפרשה. מצד שני, קיימות נסיבות מקלות בכך שמדובר בקטינה שאמה התנגדה לחקירתה ובכך שההגנה לא מצאה לנכון לזמנה לעדות מטעמה. בהמשך אבחן עד כמה חיונית היתה עדותה של הבת. במאמר מוסגר אציין - כעולה מהמסמך ת/3 המודיעה היתה בתו של הנאשם המכנה אותו "אבא" (כנראה אביבית), והשוטר יונה רשם בדו"ח: "המודיעה מדווחת על אבא שהשתחרר מבית החולים, חזר הביתה, מאיים לרצוח את בני המשפחה...". הסניגור הסכים להגשת הדו"ח בכפוף להתנגדות לעדות שמיעה. התלבטתי אם אין מדובר בחריג לעדות שמיעה, המאפשר הגשת אימרה גם אם האדם שאמר אותה לא היה עד במשפט, בין כ"רס גסטה" ובין לפי סעיפים 9 או 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971. המאשימה לא ביקשה להתייחס לאימרת הבת בדרך זו. ההגנה לא התייחסה לכך, ולא הביעה את עמדתה לעניין זה, אלא הביעה התנגדות להתייחס לתוכן המזכר בלא שהעדה מובאת למתן עדות. לפיכך אתעלם מאימרת הבת בדוח ת/3 ואשאיר זאת בצריך עיון. עבירת האיומים - הסניגור טען בסיכומים, כי גם אם יעדיף בית המשפט את אימרת המתלוננת, ואף אם ימצא לה חיזוקים, הרי שאין בדברים שנאמרו: "איפה השרמוטה הזו. אני אגמור את הסיפור. אני אגמור אחד אחד", משום עבירה של איום. נטען כי לכל הפחות נותר ספק אם מדובר באיום. עבירת האיומים היא בעלת ניסוח רחב: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר...". וכך נוסחו יסודות העבירה לאחרונה ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים: "... הקביעה אם אמירה מסוימת עולה כדי איום נעשית על-פי אמת מידה אובייקטיבית. הבחינה נעשית מנקודת מבטו של האדם מן הישוב, המצוי בנסיבותיו של המאוים, ולא על-פי אמת מידה סובייקטיבית ומנקודת מבטו של המאוים בלבד. לפיכך כדי לקבוע אם תוכן ביטוי עולה כדי איום, על בית המשפט לבחון אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום... ...דרישת היסוד הנפשי מתמלאת כאשר המאיים פועל במטרה להפחיד או להקניט. נקבע כי היסוד הנפשי מתקיים גם אם למאיים הייתה מודעות ברמה גבוהה של הסתברות, עד כדי קרוב לוודאי, כי יש בהתנהגותו כדי להפחיד או להקניט..." (ע"פ (מחוזי מר') 1249-11-07 אליהו יעקובי נ' מדינת ישראל, (2009)).  דהיינו קיים בעבירת האיום יסוד סובייקטיבי שבכוונת המאיים להטיל אימה על המאויים. יסוד זה ניתן להלמד בין היתר על פי אמת מידה אובייקטיבית - האם אדם מן היישוב בנסיבותיו של המאויים היה חש הטלת אימה, פחד או הקנטה, כתוצאה מהאמירה או ההתנהגות המאיימת. רמה גבוהה של הסתברות כי הדבר יטיל אימה, די בה כדי לספק את דרישת היסוד הנפשי. בית המשפט העליון עמד על הקושי לקבוע אם אמירה מסויימת מהווה איום, ועל הצורך לאזן בין היקפה של עבירת האיומים לבין חירות הביטוי. בנסיבות אלה, נקבע כי במקרים גבוליים יש להעזר בהקשר בו נאמרה אמירת האיום: "יודגש, כי בחינת תוכנו של הביטוי אינה מתבצעת באופן המנותק מן הנסיבות אלא בתוך ההקשר בו ניתן הביטוי. בית המשפט יבחן את הנסיבות שאפפו את מסירת הביטוי ואת הנסיבות בהן הוא נקלט. כמו כן יבחן בית המשפט את המסר שהיה גלום בביטוי..." (רע"פ 2038/04 שמואל לם נ' מדינת ישראל, (2006)). בענייננו, קבעתי כאמור לעיל, כי הנאשם ניסה להתאבד יום קודם לכן, ולאחר ששב מאשפוזו אמר את הדברים המצויינים באימרת המתלוננת. מבחינת ההקשר, לא ניתן להתעלם מכך שהמתלוננת נמלטה מיד עם השמע הדברים מהדלת האחורית. אפילו הנאשם בהודעתו במשטרה ת/2, אומר כי המתלוננת "רצה" החוצה וכי הוא יצא אחריה מאותה דלת אחורית. המתלוננת הוסיפה וציינה באמרתה כי הבינה שהאיום מכוון אליה ולילדים. אין לי ספק איפוא, כי מבחינה סובייקטיבית ראתה המתלוננת בדברי הנאשם משום איום של ממש עליה ועל הילדים. יחד עם זאת, אין די בתחושה הסובייקטיבית של המאויים. יש להוכיח יסוד נפשי הניתן להלמד מבחינה אובייקטיבית של הבנת הדברים ע"י האדם הסביר, מתוך הקשר הדברים. הנאשם ניסה להתאבד בבליעת כדורים יום קודם לכן. המתלוננת פנתה לעזרה שהביאה להזמנת אמבולנס ולהצלתו. הנאשם שב מבית החולים הביתה ואמר את הדברים. בנסיבות אלה, בהחלט אפשר, כי הנאשם כעס על אשתו שהצילה אותו אמש, ובמילים: "אני אגמור את הסיפור, אני אגמור אחד אחד", מתייחס להתאבדות ולכדורים. אכן, הנאשם לא טען להסבר כזה לדבריו. המתלוננת עצמה הבינה את הדברים כאיום עליה ועל הילדים. בדרך כלל אין בית המשפט רשאי לפתח גרסה היפותטית לנאשם שאין לה ביסוס בראיות. אלא שבענייננו, יש בסיס לדברים בהקשר הכללי העולה מאמרתה של המתלוננת, הנסובה סביב נסיון ההתאבדות קודם לכן. בעניין זה עולה ביתר שאת החיוניות שבהבאת הבת אביבית. המחדל שבאי חקירתה והבאתה לעדות, מדגיש את החלל שנותר בהבנת דבריו של הנאשם, כאיום כלפי המתלוננת וילדיה או כאיום כלפי עצמו. אשר על כן אני קובע כי נותר ספק אם הדברים שאמר הנאשם למתלוננת מהווים איום, ואני מזכה את הנאשם מחמת הספק. איומים