קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איסור מנהלי על שימוש ברכב: 1. בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב אשר הוגשה בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה. 2. הצדדים אינם חלוקים על כך כי ביום 02.02.11, בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המשטרה על השבתה מנהלית של רכב המבקשת - מאפיית האחים סמארה, למשך 30 יום בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה ביודעין ע"י מר סמארה רדיעה מעובדי החברה. 3. עיינתי בחומר החקירה ומצאתי ראיות לכאורה לכך שהנהג נהג ברכב בהיותו בפסילה, ומכיוון שגם ב"כ המבקשת הודה בפני כי הנהג נהג בפסילה, הריני קובע כי ישנם לראיות לכאורה. 4. עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה: "(ב) הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו. מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה." עפ"י ס' 57ב(ג): "בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב." לעניין החריג ב-ב(2) אציין כי בפ"מ (חי) 6063-08-08 וליר גרייב בע"מ נ' מ"י, נקבע: "המחוקק ביקש לקבוע חובת זהירות מוגברת בה נוטל חלק כלל הציבור, דהיינו, על כל בעלים של רכב לדעת כי בעת שהוא מוסר את מפתחות הרכב לאחר, צפון סיכון של שלילת הרכב למקרה בו תתבצע עבירה ברכב. לכן בשים לב לחובת זהירות מוגברת זו קבע המחוקק נטל כבד על בעל הרכב להראות כי עשה ככל שביכולתו למנוע את ביצוע העבירה". וכן ב"ש 919/08 (תע-ים) הוט טלקום נ' מ"י, שם נקבע: "כל מעביד צריך לדעת את הסיכונים בפניהם הוא עומד אם נותן הוא את הרכב לעובדו, ואם יש לו ספקות, יכבד ולא ייתן את הרכב. אין מדובר פה ב"עונש קולקטיבי". עונש קולקטיבי מדובר על מקרה שבו נענש אדם ללא כל קשר לעבירה. במקרה שלפנינו הקשר הוא ברור. השליטה על הרכב שייכת למעביד. ברגע בו הוא בחור לתת אותה לעובד, צריך להיות לו ברור כי הוא האחראי. אם העובד יחטא, העונש יוטל גם עליו". 5. אין ספק שמאחורי איסור מנהלי על השימוש ברכב עומד הרציונל של נטילת "כלי העבירה" מידי בעליו, בין היתר על מנת למנוע הישנותם של מקרים דומים ועל מנת להדק את פיקוחו של בעל הרכב על הנהג הנוהג ברכב ולוודא באופן מוחלט, שהנהג יהיה מורשה וכשיר לנהוג ברכב. 6. שקלתי היטב את טיעוניו של ב"כ המבקש, ברור שהרכב נמסר לידי הנהג ע" המבקשת, אולם ב"כ המבקשת טען ונסמך בטיעוניו אלו גם על תצהירו של מר רבחי סמארה, שהרכב נמסר לידי מר רדיע סמארה, כיוון שהוא עובד בחברה מספר שנים, הוא מסר רישיון נהיגה למבקשת בתחילת עבודתו ורישיונו נבדק לעיתים קרובות, אולם התרשמתי, כי האמירה בתצהיר מטעם המבקשת, הינה כללית וסתמית. 7. אציין כי לא צוין בתצהיר ולא הופיע בפני קצין רכב או כל אדם מוסמך אחר לעניין נסיבות בדיקות הרישיונות, מהן תכיפותן של הבדיקות, האם הם מתבצעות בבדיקה פיזית או בשאלה כללית?, האם הנהג הוחתם על דרישת דיווח לכל שינוי במצבו? האם יש הקפדה על הצגת רישיונות טרם קבלת הרכב, האם ישנם סנקציות בנושא, האם הוטלו סנקציות על הנהג ? ועוד, התצהיר שותק, כך שבפועל לא הונחה דעתי כי המבקשת עשתה כל שניתן למניעת העבירה. 8. אין ספק שהרף של "כל שביכולתו" הנו גבוה ביותר, וכי ככל עניין עובדתי הוא דורש הוכחה, דבר שאינו מתקיים בענייננו, שכן חסרה התשתית הראייתית הבסיסית כאמור, שעל פיה יוכל בית משפט זה להשתכנע ולקבל את טענת העורר. 9. סבורני, כי למען מתן משקל משמעותי לטענה, היה מקום, לכל הפחות, לנקוט בפעולות אפקטיביות מוכחות לעניין הביקורת על הנהגים כמצויין מעל, וגם מעבר לכך כגון, החתמת הנהג על מסמך המורה לו כי עליו למנע מנהיגה ללא רישיון נהיגה תקף או פסול, ועבירות חמורות אחרות בפרט, ציון סנקציה על חריגה מההוראות ועוד. ללא נקיטת פעולה אפקטיבית מוכחת, טרם ביצוע העבירה המיוחסת לנהג, הרי שלא הצליחה המבקשת להרים נטל ההוכחה הגבוה המוטל עליה ולהוכיח, כי עשתה כל שביכולתה למנוע מהנהג לעבור העבירה. 10. יתרה מכך, אין ספק שבין נהג הרכב שנהג בו בפסילה לבין מר רבחי סמארה נציגה, קיימים קשרי משפחה קרובים וכי הדבר מחזק את טענת המשיבה כי יתכן והיה עליו לדעת על פסילת רישיון הנהיגה של מר רדיע סמארה, בן משפחתו ועובד חברה ותיק. 11. שקלתי גם את הטענות הנוגעות לצורך החברה ברכב לצורכי חלוקת הלחם. אולם אין ספק שישנם למבקשת רכבים נוספים. לעניין זה, הבאתי בחשבון גם את העובדה כי השבת הרכב לידי המבקשת, פרושה השבת הרכב לידיו קרבתו של מבצע העבירה ומצב זה אינו רצוי, לבטח לא בסמיכות למועד ביצוע העבירה לכאורה. 12. עוד אציין, כי בדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להילחם בעבירות התנועה וכדי לוודא שבעל הרכב יעשה ככל שביכולתו כדי למנוע עבירות בעת השימוש ברכבו. 13. בית המשפט סבור כי הפגיעה בהקשר זה, מוגבלת ל- 30 יום, הינה מידתית וסבירה ביחס לחומרת העבירה ונסיבותיה כפי שעולות מחומר החקירה. לאור האמור מצאתי את החלטת הקצין סבירה. אשר על כן, הבקשה לביטול איסור שימוש - נדחית. זכות ערר כחוק. שימוש ברכברכב