קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בנייה בסטייה מהיתר: הרקע והאישומים 1. בתיק זה הורשעה נאשמת 1, בהתאם להסדר טיעון, בכך שבנתה בסטייה מהיתר תוספת שטח בקומת המרתף של בית צמוד-קרקע ברחוב פנחס רוזן 40 בתל-אביב-יפו. נאשמים 2 ו-3 הם, בהתאמה, האדריכל עורך הבקשה להיתר, ומהנדס השלד. 2. הבית נבנה מן היסוד במקומו של מבנה ישן. בהיתר המקורי (ת/5) הותר לבנות בקומת המרתף שתי חניות תת קרקעיות, ממ"ד, חדר משחקים, חדר כביסה, חדר מכונות וחדרי שירותים ומקלחת. ענינו של כתב-האישום בשלושה מרכיבים, שהובילו על-פי הנטען להגדלתו האסורה של שטח המרתף מעבר לשטח שהוקצה לשימושים אלה, ב-136.5 מ"ר נוספים: יציקת רצפה של בטון בשטח בן כ-109 מ"ר בצדה המזרחי של קומת המרתף, באזור שיועד על-פי ההיתר להיות תחום בקירות וממולא בעפר, וחלקו הארי מצוי מתחת לבריכת השחייה של הבית; הפיכת שטח שיועד לחצר אנגלית - היינו, פתח לכניסת אור ואוויר שרצפתו גבוהה ממפלס המרתף - לחלק בלתי נפרד מן המרתף, באמצעות יציקת הרצפה עמוק יותר ובמפלס אחד עם קרקע המרתף; פעירתם של חמישה פתחים גדולים לחלונות בקיר המערבי, אשר סומן בתוכניות כאטום, ויציקתה בסמוך לקיר זה של רצפת בטון, במקום קיר נוסף התוחם גם הוא מילוי של עפר. ממצאים אלה התגלו בביקורת שערכו מהנדסי הפיקוח של עיריית תל-אביב-יפו ביום 10.4.08. המהנדס מר דמיטרי שטיינברג העיד בבית-המשפט מטעם המאשימה והציג תמונות שצולמו במועד הביקורת. בתמונות נראים האזור שמתחת לבריכה והאזור הסמוך לו, כשרצפתם בטון יצוק ואין בהם זכר למילוי של אדמה ולקירות תוחמים (ת/5-4). השטח שאמור היה להיות חצר אנגלית הפך לחצר פנימית לכל דבר, המופרדת מן המרתף בשני עבריה באמצעות מה שנראה כקירות-חלון, ובעברה האחר קיר בלוקים שבו פתח לחלון נוסף (ת/4-4). בצדו המערבי של המרתף צולמו, הן מבחוץ והן מבפנים, חמישה פתחים רבועים גדולים, אחידים בצורתם ובמרחקם זה מזה, שנוצרו עקב סגירתן רק עד למחצית של הנישות שבתוכנית המקורית. פתחים אלה מאירים את חלל המרתף, שכן כל קיר אינו חוצץ בינם לבין חלל זה, וגם מילוי עפר לא נראה (ת/1-4; ת/2-4; ת/3-4). 3. עם זיהויה של הסטייה הסבירו המפקחים לבעלי ההיתר כי חרגו מן המותר ובהמשך הוגש כתב-האישום בתיק זה. כשמונה חודשים לאחר הגשתו של כתב-האישום עתרו הבעלים לאישורה של תוכנית שינויים בהיתר המקורי. בעקבות האישור והתנאים שהועמדו בו הוכשרה הרצפה המונמכת בחצר האנגלית (כך על-פי העדויות שנשמעו, וראו פרוטוקול מיום 27.4.11, בעמ' 2, ש' 8-7; ובעמ' 3, ש' 18-17), נאטמו החללים שמתחת לבריכה ובצמוד לה, נהרסו קירות הבלוקים בצד מערב ונאטמו הפתחים שבהם. כך הותאם המבנה להיתר בנייה מתוקן, וניתנה לו תעודת גמר. את הבקשה לשינויים ערך והגיש, בשם בעלי ההיתר, האדריכל שערך גם את הבקשה המקורית, הוא נאשם 2. טענות הנאשמים 4. בפיו של נאשם 2 שתי טענות של עיקר. לפי האחת, כל סטייה מן ההיתר המקורי לא הייתה אלא זמנית בלבד, או פרי צורך שהתעורר במהלך הבנייה. אתרע המזל, והמפקחים ערכו את הביקורת בעיצומן של העבודות ועוד בטרם עמד המבנה במצבו הסופי. כך, החלל שמתחת לבריכה נוצר בשל העבודות וטרם הספיקו לסוגרו - "[המפקח] בא באמצע וראה דבר שלא סגור... לא הייתי חותם על הדוחות אם החלל הזה היה פתוח" (פרוטוקול מיום 24.4.11, בעמ' 6, ש' 27-26; ובעמ' 8, ש' 6). הפתחים בקיר המערבי לא היו אלא פתחי-ארעי, לצורך הכנסתה של אדמת גינון. ככל שדמו הם לפתחי חלונות, הרי שלא זה היה ייעודם אך "אם הבנאי רוצה לבנות כך [פתחי מילוי] זו זכותו" (עמ' 8, ש' 27-24). ואילו הנמכתה של החצר האנגלית נכללה בתוכנית השינויים, שאותה לא ניתן היה להגיש - בשל הבירוקרטיה העירונית והצורך לרכז יחד את כל השינויים המבוקשים - במועד מוקדם יותר (עמ' 6, ש' 5-3; עמ' 7, ש' 12; עמ' 12, ש' 2-1). טענה שנייה בפי האדריכל היא, כי הוא כלל לא ידע על אותן סטיות קודם שהוגש כתב-האישום, שכן המפקחים לא פנו אליו או אל נאשם 3 לאחר הביקורת, לא על-פה ולא בכתב (עמ' 2, ש' 29-25; עמ' 3, ש' 8-1). נאשם 3, מהנדס השלד, טען להגנתו כי הוא היה אחראי אך על תכנון השלד, ובשום שלב לא ליווה את הבנייה כ"מהנדס אחראי" - מושג שאינו קיים כלל בעולם התכנון והבנייה. לגרסתו, כמהנדס השלד הוא לא יזם וממילא אינו נושא באחריות לכל חריגה אסורה. באופן קונקרטי, רצפת הבטון שנוצקה במרתף לא נוצקה אלא כדי לבסס את השלד, ובפרט את עמודי הבטון הנושאים את משקלה הרב של הבריכה. לתמיכה בכך הציג הנאשם חוות-דעת מטעם מהנדס קרקע (נ/2), ולפיה בשל הקרקע החולית במקום לא היה מנוס מיציקתה במרתף של רצפת בטון, אשר תספק תמיכה אופקית לכלונסאות הדיפון שאפשרו חפירה כה עמוקה בסמוך לבתי השכנים. לנאשם נודע, לדבריו, על החריגות "רק לאחר שהמפקח ביקר באתר ורשם את הדו"ח" (עמ' 9, ש' 10). לשיטתו, היה על המפקחים לעצור את הבנייה באורח מיידי, ולמצער לדרוש ממנו להתפטר מתפקידו, "דבר שהיה גורם להפסקת העבודה עד למינוי מחליף" (עמ' 9, ש' 16). משלא עשו כן, הרי שבמו ידיהם הם אפשרו את המשך הסטייה מן ההיתר, ומה להם כי ילינו על הנאשם? דיון והכרעה 5. לאחר שעיינתי בחומר הראיות הגעתי לכלל מסקנה, כי עלה בידי המאשימה להוכיח את כל שנטען נגד הנאשמים בכתב-האישום. את טענות האחרונים, הן במישור העובדתי והן אלו העקרוניות, אינני רואה מקום לקבל. להלן נימוקי, ותחילה לעובדות. מן התמונות שצילמו המפקחים עולה באורח שאין בהיר ממנו, כי הוראות ההיתר לא קוימו. באשר לחצר הפנימית, הרי שנאשם 2 עצמו הודה כי זו נבנתה שלא על-פי המותר במקור. לכך לא נמצא בפיו כל הסבר, זולת העובדה כי הדבר נעשה בכוונת מכוון, והיא הנותנת. אכן, הנמכתה של רצפת הבטון לא התרגשה על הבונים בהפתעה. אין מקורה בכורח ההתמודדות עם קשיים, שהתעוררו במהלך הבנייה וחייבו מענה מיידי. היא נעשתה ביד אמונה ומתוך הפרה מודעת של ההרשאה שניתנה. היא נעשתה בסטייה מהיתר. כך הוא, להשקפתי, גם בכל הנוגע לפתחים שבקיר המערבי. אדריכלות אינה מתחומי התמחותו של בית-המשפט, אך כל אדם שעיניו בראשו יבחין כי אין מדובר בפתחים אקראיים לצורך הכנסתה של אדמה. אלה הם פתחי חלונות מסודרים. גודלם אחיד והם ממוקמים במרחק זהה זה מזה. מאמץ הושקע בהתאמתם זה לזה. הדבר אינו מתיישב עם החלטה אד-הוק של קבלן לבנות כך פתחי-ארעי שסופם להיסגר. ומאחר שלא נבנה בסמוך לפתחים אלה קיר כנדרש, דבר לא חצץ בינם לבין המרתף. מה עולה היה, אפוא, בגורל האדמה שתוכנן לשפוך דרכם? יטען הטוען, כי בעת הביקורת טרם הספיקו לבנות קיר כאמור. זאת, ממש כשם שטרם נבנו קירות בעברו המזרחי של המרתף, לתחימת האדמה שנדרש היה למלא באותו מקום. על כך התשובה היא פשוטה. עיון בתמונות מוביל למסקנה כי במועד בו הן צולמו, הסתיימה זה מכבר יציקת השלד ובניית הקירות בקומת המרתף. בחלל המרתף נראים קירות ועמודים מבטון. בשניים מקירות החצר הפנימית כבר נקבעו מסגרות מתכת. בצדה הנוסף של החצר עמד על תלו קיר מבלוקים. בנייתם של קירות מבלוקים הסתיימה, כאמור, גם מתחת לפתחי החלונות. תקרת המרתף נוצקה אף היא. כיצד זה, אפוא, שדווקא הקירות הסוגרים את חללי המרתף נועדו להיבנות במועד מאוחר יותר? ואפילו כך היה, כיצד זה ניתן היה למלא בעפר את החללים, שנותרו בקומה אשר בנייתה הושלמה? סבורני, כי המשתקף בתמונות מתיישב יותר עם כוונה שלא לאטום את החללים הנדרשים בקומת המרתף. ואם נדרשה לכך ראיה נוספת, הרי היא מצויה בפתח החלון המלבני, שנקבע בקיר המזרחי של החצר הפנימית. על-פי תנאיו של ההיתר, היה אמור החלל שמעבר לחלון זה להיות ממולא עפר. קיומו של חלון מעיד על כוונה שלא למלא חלל זה, אלא להותירו פתוח. יתרת המרתף נועדה, אפוא, לשמש חלל אחד שהמשך חלוקתו ייעשה, לכל היותר, באמצעות הוספתם של קירות פנימיים מחומרים קלים או מזכוכית. כך נוסף למרתף שטח שלא נכלל בהיתר המקורי. אמת, דומה כי באורח מעשי, היקף ההרחבה היה צר מן המתואר בידי המאשימה, שהרי מתחת לבריכה - וזהו חלק משמעותי השטח שהורחב - נוצקו תמיכות בטון מאסיביות שצמצמו במידה ניכרת את האפשרות לעשות שימוש עתידי בחלל זה. אך בכך אין כדי להעלות או להוריד. עובדה היא, כי סטיות ממשיות מהיתר הבנייה בוצעו-גם-בוצעו. באשר לרצפת הבטון, הרי שזו אולי סיפקה תמיכה אופקית - ואינני קובע מסמרות בדבר, שהלא מהנדס הקרקע לא הובא לעדות בידי הנאשמים וממילא לא נחקר על חוות-דעתו - אך בה בעת היא השיתה בסיס לקיומו של חלל אחד, לאורכה ולרוחבה של יתרת המרתף, וזאת שלא על-פי המותר. 6. באשר לאחריותם העקרונית של הנאשמים, ובכך יימצא אף מענה לטענתם כי בזמן אמת הם לא ידעו כלל על השינויים. סעיף 208(א)(8) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 מאפשר להטיל אחריות לסטייה מהיתר לא רק על בעלי המקרקעין, על מחזיקיהם, על המשתמשים בהם, על בעלי ההיתר ועל הקבלן, כי אם גם על "האחראי לעבודה או לשימוש, לרבות האדריכל, המהנדס המתכנן, המהנדס או ההנדסאי האחראים לביצוע" (ההדגשה הוספה). הטעם לכך הוא ברור. לאדריכלי המבנה ולמהנדסים המתכננים את היבטיה השונים של הקמתו אחריות מהותית לקיומה התקין של הבנייה, בהתאם לתוכניות. בידיהם, כמי שאמונים על התוויתן של ההוראות אשר יאפשרו את הפיכתו של רעיון ערטילאי למבנה בר קיימא, מצוי מפתח בהבטחת יישום ההוראות כלשונן. לכך סיבות מגוונות, ואלו חופפות את מטרותיהם השונות של דיני התכנון והבניה. ראשונה בהן היא, להשקפתי, הסיבה הבטיחותית. כשם ששני בעלי התפקידים - אדריכל ומהנדס - נדרשים לתכנן לכתחילה את הבנייה באופן שהמבנה שיוקם יהא בטוח לשימוש למשתמשיו ולסביבתו, כך עליהם לוודא כי אותו תכנון אכן מיושם בפועל. לאיש זולתם של אדריכל ומהנדס אין את הכישורים המקצועיים לשאת באחריות זו. איש מלבדם לא יוכל להבטיח כי בעל ההיתר או הקבלן, לדוגמה, לא יזנחו את התוכנית ויגרמו בכך לסיכול מטרותיהם של דיני התכנון והבנייה. איש אינו בקיא מהם בתוכניות אשר יצאו תחת ידיהם. לכך התייחס בית-המשפט המחוזי באחת הפרשות: "בעל מקרקעין כמעט ואינו יכול לפעול ללא הנחייתו ותוכניותיו של האדריכל או איש המקצוע המופקד על פי דין על התוכניות. האחרון הוא האמון על ההיבטים התכנוניים שהם בגדר מומחיותו המיוחדת, ועליו להאיר עיני בעל הנכס ולהנחותו לבל יפעל שלא כדין" (עפ"א 70847/04 מדינת ישראל נ' ארקד אחזקות בע"מ, בפסקה 22 לפסק-דינה של השופטת י' שיצר (30.12.07)). על אחת כמה וכמה נכונים הדברים במקום שבו יש ממש בטענתו של נאשם 3, ולבנייה אין "מהנדס אחראי" אשר יוכל ליטול את המשימה על כתפיו. אמת, משלא מונה לתפקיד שום אדריכל או מהנדס אחר תחתם, מוסיפים המתכננים לשאת באחריות האישית לפיקוח על ביצוע תוכניותיהם. אין זה מקרה, אפוא, שתקנה 3(1)(ד) לתקנות המהנדסים והאדריכלים (רישוי וייחוד פעולות), התשכ"ז-1967 ייחדה לאדריכל "הכוונה עליונה בביצוע התכניות", ולמהנדס נשמר בתקנה 2(1)(ז) לתקנות "פיקוח עליון על הביצוע, קבלת מבנה ואישורו...". משימותיהם אלו הן שהובילו לכלילתם ברשימת הנושאים באחריות לעבירות בנייה שבוצעו, לפי סעיף 208(א)(8) לחוק. על כך עמד בית-המשפט העליון: "מאחר שסעיף 208(א)(8) רואה את האדריכל כמי שכלול בהגדרת 'האחראי לעבודה' - הרי הוא נתפס ברשתו של סעיף 208(א)(8). אחריותו לעבודה מתבטאה בעריכת התכניות, בהגשתן לרשות ובפיקוח העליון על הביצוע... בידיו השליטה אם תבוצע הבנייה כדין או בעבירה. ... מהנדס אשר חתם על הבקשה להיתר כמהנדס האחראי לביצוע השלד, הרי הוא המהנדס 'האחראי לבצוע השלד', ותפקידיו כוללים, כאמור בתקנה 2(ז), גם 'פיקוח עליון על הביצוע' של השלד. בכל הנוגע לשלד הוא המהנדס ה'אחראי לביצוע' במובן סעיף 208(א)(8)" (ע"פ 4603/90 גבירצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 529, 542-540 (1993). ההדגשות הוספו). 7. לשם מימוש אחריותם זו של האדריכל ושל מהנדס השלד לא די בחתימה על תוכניות בראשית הבנייה ובסיומה. בעלי תפקידים אלה לא יוכלו לפקוד את התהליך פעמיים בלבד. עליהם ללוות את הבנייה לכל אורכה, משולחן השרטוט ועד לקבלת תעודת הגמר. בלא ליווי צמוד לא ניתן יהיה להבטיח כי הכל מתנהל כשורה. במהלך הבנייה או לאחריה, עלולה סטייה מן ההיתר לחולל אסון. בסיומה, אפשר ששוב לא ניתן לאתר, וממילא לא לתקן, ליקויים שנפלו בביצוע. במניעתם של אלה נודע למתכננים תפקיד חשוב. עליהם לשאת באחריות שהטיל עליהם המחוקק. עליהם לטפל בסטייה בעודה באבה. לשאלתו של נאשם 3 את מהנדס הפיקוח - כלום לאחר שהתגלו חריגות "ציפית שהמהנדס האחראי על השלד או האדריכל ייזמו בקשה להפסקת עבודות?" (עמ' 4, ש' 10-9) - תשובתי היא "כן" רבתי. כל התנהגות אחרת משמעה מעילה בתפקידם. 8. ספק אם יש להטעים עוד את זאת: המתכננים, ולא מהנדסי הפיקוח של הרשות, הם הנתבעים על-פי דין להבטיח את מהלכה התקין של הבנייה. בכל מקרה של סטייה מן התוכנית, הם שנדרשים להסב את תשומת לבם של מפקחי הרשות לדבר, ולא להפך. "לא העירייה הקימה את הבניין, ולא עליה היה לפקח על הבנייה" (פרשת גבירצמן לעיל, בעמ' 545). 9. אין להשלים, אפוא, עם טענות הנאשמים כי על הליקויים נודע להם רק בדיעבד, וכי האשמה לכך רובצת - לא פחות - לפתחם של מהנדסי העירייה. אחת משתיים: או שהנאשמים ליוו את הבנייה ונתנו את ידם להפרות שבוצעו, או שהם נמנעו מללוותה ובכך הפרו את חובתם שבדין. כך או כך, ומאחר שלא נטען וממילא לא הוכח כי אדריכל או מהנדס אחר הופקדו כמפקחים על הבנייה על-פי דין - וראיה נוספת לכך בענינו של נאשם 2 היא הפקדתו גם על תוכנית השינויים המאוחרת - יש לראות בנאשמים אחראים, בהתאם להוראותיו של חוק התכנון והבנייה, לסטייה מן ההיתר. להגנתם, לא יוכלו הנאשמים לקרוא להוראה שבסעיף 208(ב) לחוק, הקובעת כי לא תושת אחריות על מי שעבירת הבנייה נעברה שלא בידיעתו והוא נקט את כל האמצעים הנאותים לשם קיומו של החוק. בענין זה כתבה השופטת ד' ביניש דברים אשר יפים גם לענינם של שני הנאשמים דהכא: "על פי סעיף 208(א)(8) לחוק, ישא המהנדס המתכנן באחריות לעבירה שנעברה על סעיף 204 לחוק אלא אם עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 208(ב). בענייננו, לא הצליח המבקש להראות כי נקט באמצעי כלשהו למען שמירת הוראות החוק ועל אחת כמה וכמה שנקט בכל האמצעים הנאותים כנדרש בסעיף 208(ב) לחוק" (רע"פ 6328/04 עוקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 21.9.04). ההדגשה במקור). 10. מטעמים אלה, החלטתי להרשיע את הנאשמים בעבירה המיוחסת להם בכתב-האישום. ניתנה היום, (1 יוני 2011, כ"ח אייר תשע"א), במעמד הצדדים. גיא הימן, שופט החלטה אך מובן הדבר כי הרשעה של שני אנשי מקצוע בעבירה שהיא כל כולה נחלת מקצועם, יש בה פגיעה. בכך אין להקל ראש. ואולם מן הטעמים המפורטים בהכרעת הדין איני רואה מקום לבטל את ההרשעה. אך מובן הדבר כי לנאשמים תעמוד זכותם לאחר שינתן גזר הדין לערער על פסק הדין כולו בפניה של ערכאה גבוהה יותר. הבקשה לביטול ההרשעה נדחית. ניתנה היום, (1 יוני 2011, כ"ח אייר תשע"א), במעמד הצדדים. גיא הימן, שופט גזר-דין הנאשמים 2, 3 הורשעו לאחר דיון הוכחות כמפורט בהכרעת הדין שלעיל. הרשעתם של הנאשמים התבססה על הממצא כי הסטיות המתוארות בכתב האישום מהיתר הבניה שניתן אכן התרחשו, חלקן תוקן בתוכנית שינויים מאוחרת, וחלקן הוכשר בעקבותיה של אותה תוכנית. אך להכרעת הדין יסוד נוסף והוא ההכרה באחריותם של שני הנאשמים כאדריכל הפרויקט וכמהנדס השלט שלו לליווי הפרויקט לכל אורכו לרבות הבניה. אילו מיקדו הנאשמים את טענתם אך ורק בעניין העובדתי, היינו בשאלת החריגה מן ההיתר, היה עיקר הדיון בטיעונים לעונש נסוב על הרציונל של הרתעת היחיד, היינו מניעת מתן היד לעבירות דומות בעתיד מצד הנאשמים. אלא שיסוד מרכזי בטענותיהם של הנאשמים לכל אורכו של ההליך וגם בשלב זה של טיעונים לעונש, הוא כי הם לא ראו עצמם אחראים לסטיות שבוצעו. נאשם 3 אף הדגיש זאת פעם אחר פעם בקובעו כי האחריות למניעת הסטיה מן ההיתר, היתה על המפקחים שזיהו את אותה סטיה ולא עליו כמהנדס השלד של המבנה. בנסיבות אלו לשיקולים בדבר עונש מתווסף העיקרון של הרתעת הרבים. כפי שמפורט בהכרעת הדין המשפט מטיל על אדריכל ועל מהנדס, מתכנניו של בניין, את האחריות ללוות את הפרויקט כולו מתחילתו ועד סופו. דבר זה ראוי שיובהר היטב לכל העוסקים במקצוע כדוגמת הנאשמים. יחד עם זאת איני יכול להתעלם, וזו לשון המעטה, מכך שעם הנהנית העיקרית מן הסטיות שבוצעו, היינו בעלת ההיתר היא נאשמת 1, קשרה מאשימה הסדר טיעון מקל עד מאוד, במסגרתו הושת על נאשמת 1 קנס בסך של 8,000 ₪. הקלה זו ראוי שתבוא לידי ביטוי כשיקול מקל אף בעניינם של הנאשמים. ועם זאת כפי שכבר צויין בעניינם של אלה בולט במיוחד העיקרון של הרתעת הרבים. אשר על כן ולאחר שקילת הנסיבות כולן, אני משית על כל אחד מהנאשמים קנס בסך של 15,000 ₪. הקנס ישולם בתוך 30 יום מהיום. בנוסף אני מחייב כל אחד מהנאשמים לחתום על התחייבות על סך 12,000 ₪ לבל ישובו ויבצעו את העבירה שבה הורשעו. ההתחייבות תחתם בתוך 30 ימים ותעמוד בתוקפה במשך שנתיים מיום החתימה. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מהיום. בניהסטיה מהיתר בניה