בניית חניה מקורה בשטח ציבורי ללא היתר

קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בניית חניה מקורה בשטח ציבורי ללא היתר: בפתח הכרעת הדין, אני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשם מס' 1 מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. כתב האישום ומהות ההליך 1. נגד הנאשמים, בעל ואישה, הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, לפי סעיפים 204(א) ו- 208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן "החוק"). בסעיף 1.1 לכתב האישום נטען כי במועדים 21.1.2009 ו- 8.2.2009 ו/או בסמוך לכך, נמצא כי הנאשמים ו/או מי מטעמם עושים שימוש, ללא היתר כדין, ב"עבודות בניה" בחלקה 148, גוש 11145, סמוך לרחוב הרקפות 1/15 רכסים, הנמצאת בתחום שיפוטה של הועדה המקומית לתכנון ובניה מורדות הכרמל. בסעיף 1.2 לכתב האישום תואר "השימוש המבוצע מבלי שניתן היתר כדין לבנייה", בזו הלשון: "חניה מקורה בנויה מקונסטרוקציית מתכת וקירות פח מקורה בגג אזבסט במידות של 5 מ' * 3 מ' סה"כ 15 מ"ר, בשטח ציבורי המיועד לשמש כדרך". הקונסטרוקציה, הקירות והקירוי ייקראו להלן ולשם קיצור "המבנה". בכתב האישום נטען כי הנאשמים לא הרסו את הבניה ולא דאגו להוצאת היתר בניה כחוק, חרף התראה שנשלחה אליהם בנושא. הנאשמים כפרו כפירה כללית בכתב האישום והתיק נקבע להוכחות. 2. מטעם המאשימה העיד מפקח הבנייה, מר תמיר סלע (להלן "המפקח") ומטעם הנאשמים העידה הנאשמת מס' 2 (להלן "הנאשמת") כאשר בעלה, הנאשם מס' 1 (להלן "הנאשם"), לא העיד ולא נחקר. ראיות המאשימה 3. המפקח העיד כי ביקר במבנה בשני מועדים (ביום 21.1.2009 וביום 8.2.2009) וערך דו"ח פיקוח ביחס לכל ביקור. הוא העיד כי ביום 21.1.2009, הגיע למקום בעקבות פנייה שקיבל מטעם המועצה המקומית  ומצא שתי חניות צמודות אחת לשנייה. חנייה אחת של הנאשמים ושנייה של משפחה אחרת. כן העיד כי מדובר בחניות ישנות הממוקמות בצידי הכביש הראשי, סמוך למקום מגוריהם של הנאשמים, שטחה של כל אחת מהחניות הוא 15 מ"ר והן עשויות מפח וקונסטרוקציית מתכת. המפקח הגיש שלוש תמונות, שצילם במהלך הביקור (התמונות סומנו ת/1). בתמונות נראים שני מבנים מקורים, צמודים אחד לשני, עשויים מקונסטרוקציית מתכת. המבנה הימני הוא מבנה פתוח (סגור משלושה צדדים) בו נראה רכב חונה, המבנה השני סגור מכל צדדיו, כשעל הצד הסמוך לכביש (החזית) מופיע כיתוב בכתב יד גדול "חניית נכה". עוד העיד המפקח כי, ביום 8.2.09 הגיע לדירת הנאשמים, הציג את עצמו והסביר שהגיע בעניין החנייה. בשיחתו עם הנאשמת, כך העיד, הודתה האחרונה כי החנייה היא שלה ואמרה שהיא במשא ומתן מול המועצה כדי שיינתן לה מקום חניה חלופי. במעמד הביקור הסבירה הנאשמת שמדובר בחנייה מאוד ישנה ולא ברור לה מדוע עלה הנושא פתאום. עפ"י עדותו של המפקח, הוא אימת בתום הביקור את נתוני הנאשמים והבהיר להם כי יש לפנות את המבנה הלא חוקי. המפקח אישר, בחקירתו הנגדית, כי הוא לא ראה רכב של הנאשמים חונה במבנה. המפקח העיד כי לא נמצא היתר למבנה במשרדי המאשימה. 4. בתום עדות המפקח טען ב"כ הנאשמים שאין מקום להשיב לאשמה, מאחר ולשיטתו לא הובאה ראיה כלשהי לכך שהנאשמים עושים שימוש במבנה כחנייה, כפי שנטען בסעיפים 1.1 ו- 1.2 לכתב האישום. באותו מעמד נדחתה טענתם של הנאשמים, מהנימוקים שהובאו בהחלטה שניתנה, ובהמשך נשמעה עדותה של הנאשמת. 5. עדות הנאשמת 5.1. הנאשמת הודתה, בחקירתה הנגדית, כי היא הבעלים של המבנה (ראה שורות 6 ו- 7, עמ' 13 לפרוט') ולשאלה אם יש בידה היתר בניה השיבה כי היתר הבניה ניתן לה בע"פ לפני 4 או 5 קדנציות של ראשות העיר. 5.2 הנאשמת זיהתה את המפקח והעידה כי היה בביתה פעם אחת בלבד, ככל הנראה,  ביום 11.6.2009, אולם לטענתה הוא היה כדי למסור לה זימון לבית המשפט. היא העידה כי בעלה (נאשם מס' 1) פתח את הדלת וחתם על הזימון, אולם עת ביקש לברר במה מדובר  סירב המפקח להשיב ומכאן היא כעסה, סירבה לחתום וקרעה את המעטפה לשני חלקים. 5.3  הנאשמת נשאלה אם היה ביקור קודם, ביום 8.2.2009 ו/או אם היה ביקור נוסף מעבר לאותו ביקור הנוגע למסירת הזימון לביהמ"ש, והיא השיבה כי אינה זוכרת.  (שורה 28, עמ' 12 לפרוט'). 5.4 הנאשמת הכחישה כי עשתה שימוש, בתחילת שנת 2009, במבנה לצורכי חנייה והכחישה כי הוא עושה שימוש כזה היום, והעידה כי היא מחנה את רכבה בחניה הנמצאת בכניסה לביתה. כן העידה כי למיטב זכרונה, המבנה מתחילת שנת 2009 סגור וריק. היא הוסיפה כי היא נכה (הוצגה תעודת נכה) וכי אינה יכולה לעבור לצד השני של הכביש (למבנה). 5.5 הנאשמת העידה (בחקירה הראשית) כי היא עושה שימושים שונים במבנה (שו' 15, עמ' 11 לפרוט') ובחקירתה הנגדית נשאלה על איזה שימושים מדובר והשיבה כי היא מאחסנת בו אופניים וטרקטורון של הנכדים (שו' 3, עמ' 13 לפרוט'). נכון להיום - כך העידה - אין כלל מעבר או גישה למבנה הקיים, בשל חפירות שהמועצה ביצעה והיא (הנאשמת) דאגה לסגור את המבנה מטעמי בטיחות. 5.6 הנאשמת אישרה כי "הם" כתבו "חנית נכה" בחזית של המבנה וזאת לאחר הבעיה שלהם עם המאשימה וסירבה להשיב מדוע בוצע הכיתוב הנ"ל וכך העידה "מאז שהתחילה הבעיה עם מורדות הכרמל אז כתבנו "חניית נכה"" ובהמשך עת נשאלה למה לכתוב זאת, השיבה "אני לא עונה" (שו' 19-22 לעמ' 13 לפרוט').  6. טענות המאשימה 6.1 לטענת המאשימה, הוכחו שני ביקורים של המפקח במקום, כשבביקור השני, הודתה הנאשמת בשימוש שהיא עושה במבנה כחנייה. הודאה זו מתחזקת בראיות סיוע שהינן מעבר לדבר מה ובכללן : קיומו של המבנה, בבעלות הנאשמת בו, בכיתוב על המבנה "חנית נכה" ובסירובה של הנאשמת להשיב לשאלה מדוע רשמה במקום "חנייה נכה". 6.2  הנאשמת לא הציגה היתר בניה, ועדותו של המפקח יש בה די כדי להוכיח העדר היתר בניה למבנה דנן ומכאן די בראיות אלה כדי לקבוע כי הנאשמים השתמשו במבנה כמחסן, מבלי שיהא לו היתר כדין. 6.3 לחילופין, ביקשה המאשימה להרשיע את הנאשמים, מכוח הסמכות המוקנית לביהמ"ש בסע' 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (להלן "החסד"פ"), בעבירה של שימוש במבנה לצורך אחר מזה המתואר בכתב האישום, זאת לאור הודאתה של הנאשמת בשימוש במבנה ומאחר ולא נפגעה זכותם של הנאשמים להתגונן. 6.4 אשר לנאשם נטען כי הוא נמנע מלהעיד, דבר המשמש סיוע לראיות המאשימה, כאשר הנאשמת העידה, בלשון רבים, כי הם עושים שימוש במבנה וכאשר מדובר בשימוש משפחתי. 7. טענות הנאשמים 7.1 לטענת ב"כ הנאשמים לא הצליחה המאשימה להוכיח את עובדות כתב האישום,  במסגרתו יוחסה לנאשמים עבירה של שימוש במבנה למטרה מוגדרת של חניה, בתאריכים מסוימים הנקובים בכתב האישום. ב"כ הנאשמים הדגיש כי המפקח לא ראה רכב חונה במבנה (ועל כך אין חולק) וכי הוא אישר בחקירתו כי הוא לא שאל את הנאשמים אם יש להם רכב. כן נטען כי הכיתוב "חניית נכה" לא מעיד על שימוש במבנה בפועל, והדבר נעשה בכדי למנוע את הריסת המבנה, לאחר שהתחיל הויכוח עם מורדות הכרמל. 7.2 ב"כ המאשימה טען כי אין מקום להעדיף את עדותו של המפקח בדבר הודאת הנאשמת בביקורו בביתה על פני עדותה שלה, לפיה לא זכור לה ביקור כזה. 7.3 אף אם עובדות כתב האישום היו מוכחות, אין מקום לגישתו להרשיע את הנאשמים בעבירה לפי סעיף 204 (א) לחוק התכנון והבניה. עצם העובדה שהמבנה נבנה ללא היתר, אין פירושו שכל שימוש שנעשה בו הוא שימוש ללא היתר, שכן סעיף 204 (א) מתייחס לעבירת שימוש במקרקעין המנוגד להיתר שניתן. 7.4 באשר לביצוע עבירה של שימוש למטרה שאינה חניה, טען ב"כ הנאשמים כי המאשימה לא בקשה לתקן את כתב האישום וכי לא ניתנה לנאשמים הזדמנות להתגונן בעבירה זו ואף אם נעשה שימוש במבנה לאחסון אופניים של הנכדים, מדובר לטענתו בזוטי דברים לעומת העבירה המיוחסת לנאשמים. 7.5 אשר לנאשם מס' 1, נטען כי לגביו לא הוכח כלום ולמעשה הוא לא קשור לאישום כלל. דיון ומסקנות הנאשם מס' 1 8. אקדים ואומר כי לאחר שבחנתי היטב את ראיות הצדדים בתיק, מצאתי כי המאשימה לא עמדה בנטל המוטל על שכמה להוכחת האשמה, ככל שהדבר מתייחס לנאשם מס' 1. בקצירת האומר אציין כי המאשימה לא הציגה ראיות כלשהן בעניינו של נאשם זה ולא הוכיחה את זיקתו למבנה, כאשר אחרון זה לא העיד ולא נשמעה גרסתו בפני כלל. גם המפקח אישר, בחקירתו הנגדית, כי לא זכור לו כי הוא פגש את הנאשם ולא העיד מאום בעניינו. העובדה כי הנאשמת השתמשה, לא אחת, בשפת רבים במהלך העדות עדיין אינה יכולה לקשור את הנאשם דווקא לעבירה, לא כל שכן קשר המצדיק הרשעתו בפלילים. ברי כי הימנעות הנאשם ממתן עדות, כשאין ראיות כלשהן הקושרות אותו לעבירה, אינה יכולה לכשעצמה להביא להרשעתו בעבירה שיוחסה לו ומכאן אני מורה על זיכויו של הנאשם מס' 1 מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום; הדיון להלן יסוב על האשמה המיוחסת לנאשמת. הנאשמת מס' 2 9. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי עצם הימצאותו של המבנה ומיקומו. אין גם מחלוקת כי מדובר במבנה ישן הנמצא במקום מזה שנים רבות. הנאשמת הודתה בחקירתה הנגדית, ב'רחל בתך הקטנה', כי היא הבעלים של המבנה ומעדותה עולה גם זיקתה ההדוקה אליו ואחריותה עליו, שכן בין היתר, העידה כי היא מאחסנת בו את האופניים והטרקטורון של הנכדים, כי 'הם' כתבו על החזית שלו 'חניית נכה' וכי היא דוגאת לנעול אותו, בכדי ש"אף אחד חלילה לא יסתתר שם" (שו' 12 לפרוט'). האם קיים היתר כדין  למבנה 10. השאלה הראשונה שיש לבחון, ועל השלכותיה של שאלה זו נעמוד בהמשך, היא אם המאשימה הוכיחה כי למבנה נשוא ענייננו אין היתר כדין, כאשר כבר כאן יצוין כי העדרו של היתר הינו יסוד שלילי בעבירה של הקמת/בניית מבנה ללא היתר ובעבירה בה עסקינן ודי במידה זעירה של הוכחה כדי לבסס עמידה בנטל השכנוע לגבי אותו יסוד. (ראה י. קדמי, "על הראיות" (חלק רביעי)  1706-1709, מהדורה מעודכנת, תש"ע - 2009). המפקח העיד כי בבדיקה בתיקי הוועדה המקומית, לא נמצא היתר בניה למבנה דנן. הנאשמת לא הכחישה את האמור וכל אשר טענה בכגון דא הוא כי ניתן לה היתר בעל פה לפני לא מעט שנים, זאת אף מבלי לפרט את זהותו של נותן ההיתר הנ"ל. לטעמי, די בעדותו הנ"ל של המפקח בצד העובדה כי הנאשמת לא הציגה היתר כדין ולא ביקשה להביא כל ראיה לסתור טענה זו, כדי לקבוע כי עסקינן במבנה שהוקם ללא היתר. בעניין זה אפנה לפסק הדין שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בת"א 71821/02 יוסף ארביב נ' מדינת ישראל, , שם נקבע מפורשות כי די בנסיבות אלה בעדותו של המפקח מטעם הועדה בדבר אי איתור היתר, כדי להוכיח יסוד זה בעבירה. מנגד, אדגיש כי טענת הנאשמת בדבר קבלת היתר בעל פה נטענה בעלמא מבלי שנעשה נסיון אמיתי להוכיחה ומכל מקום אין בטענה זו כדי להועיל, שכן היתר בנייה ניתן בכתב בהתאם לחוק וכפי שנפסק לא אחת "היתר בנייה פירושו מסמך בכתב, שהוצא על-ידי ועדה מקומית, המתיר את הבנייה, וכל עוד מסמך כזה לא נמסר לידי מבקש ההיתר, הרי אין בידו היתר בנייה".(בג"צ 529/80 ברוריה גרצברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה 'המרכז' 'השרון הדרומי' פ"ד לה (2) 491, עמ' 498. ראו גם עת"מ (מחוזי ת"א -יפו) 1713/08 מימון אריק ונטלי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה 'נתניה' ).   לאור המקובץ אני קובעת כי המאשימה עמדה בנטל המוטל על שכמה להוכחת הקמתו של המבנה ללא היתר. עם זאת, בין אם עבירת בנייה זו בוצעה ע"י הנאשמים דכאן ובין אם ע"י אחרים הרי שהיא התיישנה ומכאן, יש להניח, לא ייחסה המאשימה לנאשמים (וכנראה גם לא לאחרים, שאולי היו אחראים לבנייתו) עבירה של בנייה, אם כי של שימוש במקרקעין ללא היתר כאמור; להלן אבחן אם היא הוכיחה יסודותיה של עבירה זו. 11. כאמור, ב"כ הנאשמים טען כי המאשימה לא עמדה בנטל הוכחת העובדות העומדות בבסיס כתב האישום, כך לדידו היא לא הוכיחה כי הנאשמת השתמשה במבנה כחניה, ודאי לא במועדים הנקובים בכתב האישום. הוא גם טען כי לא ניתן להרשיעה בשימוש אחר שהיא עושה במקום, הואיל והעובדות בעניינו של שימוש זה לא נטענו בכתב האישום. אף אם עובדות כתב האישום היו מוכחות, אין מקום לגישתו להרשיע את הנאשמת בעבירה לפי סעיף 204 (א) לחוק. לדידו, עצם העובדה שהמבנה נבנה ללא היתר, אין פירושו שכל שימוש שנעשה בו הוא שימוש ללא היתר, שכן סעיף 204 (א) מתייחס לעבירת שימוש במקרקעין המנוגד לשימוש בהתאם להיתר שניתן. 12. למעשה שלוש שאלות עיקריות עומדות בבסיס המחלוקת בין הצדדים; האחת, אם הוכיחה המאשימה את השימוש במבנה כחנייה כמתואר בכתב האישום, השנייה, אם ניתן להרשיע בשימוש, לאו דווקא לצורכי חנייה, במבנה והשלישית, האם שימוש במבנה שהוקם ללא היתר, מהווה כשלעצמו עבירה פלילית ? אדון בשאלות אלה בסדר הפוך ואחל בשאלה השנייה.        שימוש במבנה שהוקם ללא היתר - המסגרת הנורמטיבית 13. סעיף 204 (א) לחוק התכנון והבניה קובע כי "המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, דינו -  קנס, מאסר שנתיים, ובעבירה נמשכת - קנס נוסף, מאסר נוסף שבעה ימים לכל יום שבו נמשכת העבירה לאחר שקיבל הנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו" (הדגשה שלי ל.ש.ח.). 14. סעיף 145 (א) לחוק התכנון והבניה קובע כי: "לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר: התווייתה של דרך, סלילתה וסגירתה; הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה; כל עבודה אחרת בקרקע ובבנין וכל שימוש בהם שנקבעו בתקנות כעבודה או כשימוש הטעונים היתר כדי להבטיח ביצוע כל תכנית. (הדגשה שלי ל.ש.ח.) סעיף זה קובע, למעשה, שלוש פעולות אשר אין לעשותן ללא היתר בניה, כאשר השלישית בהן היא הרלוונטית לענייננו. תקנה 1 לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר) התשכ"ז - 1967 קובעת את העבודות והשימושים הטעונים היתר, לפי פרק ה' לחוק, כדי להבטיח ביצועה של תכנית והם: א. שימוש חורג, ב. כל חציבה, חפירה, כרייה ..., ג. סגירת מרפסת ו- ד. הריסתו של בניין. מהוראות אלה עולה כי השימוש הטעון היתר, הוא "שימוש חורג". 15. לפי סעיף 1 לחוק התכנון והבניה, "שימוש חורג" בקרקע או בבנין הוא "השימוש בהם למטרה שלא הותר להשתמש בהם, הן במיוחד והן מהיותם באזור או בשטח מיוחד, לפי כל תכנית או תקנה אחרת שלפי חוק זה החלות על הקרקע או הבנין או לפי היתר על- פי כל חוק הדן בתכנון ובניה" (הדגשה שלי ל.ש.ח.). 16. על רקע הוראות חוק אלה, אבחן את השאלה שמעורר ב"כ הנאשמים, לאמור האם שימוש חורג הוא רק שימוש החורג מתכנית או מהיתר קיים, או שמא גם שימוש בבניה שהוקמה ללא היתר, ואזכיר כי ב"כ הנאשמים טען כי גם אם הוכח שהנאשמת עושה שימוש במבנה לצורכי חנייה ו/או כל שימוש אחר, הרי שאין להרשיעה בעבירה שיוחסה לו, שכן השימוש 'האסור' בגינו ניתן להרשיע צריך להיות שימוש שלא בהתאם להיתר שניתן ולייעוד של המבנה. 17. ובכן, השאלה שמעורר ב"כ הנאשמים התעוררה לא אחת בפסיקה ונשפך בעניינה דיו רב. פסה"ד העיקרי (ואולי אחד הבודדים) שניתן למצוא בו תימוכין, לכאורה, לטענת ב"כ הנאשמים, הינו פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א-יפו בע"פ 70716/03 מדינת ישראל נ' תעשיות אבן וסיד בע"מ (ניתן ביום 12.1.2005). באותו מקרה הקימה חברת אבן סיד מבנים במיקום שונה מהמיקום בו הותרה הקמתם לפי היתר הבניה שבידה ובית משפט השלום זיכה אותה מעבירה של שימוש ללא היתר, הואיל והשימושים נשוא כתב האישום כן הותרו בהיתר בניה. בהחלטתו בערעור, התייחס ביהמ"ש המחוזי להוראת סעיף 145 (א) וציין כי הסעיף מבדיל בין היתרים הניתנים ל"הקמת בניין" לבין "שימוש אחר בקרקע ובבניין" הטעונים היתר, כאשר השימושים הטעונים היתר מפורטים בהוראות תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר).  כתב האישום נגד חברת אבן סיד לא התייחס לאיזה מהשימושים הוא מכוון, לא נטען כי החברה עושה שימוש חורג במבנים ויסודותיה של העבירה של שימוש חורג לא התקיימו.  ביהמ"ש ציין כי לא קיימת בחוק עבירה של "שימוש במקרקעין או במבנים, שימושים הטעונים היתר בניה, בלא היתר בניה כדין", כפי שיוחס לחברה, קבע כי מדובר בביצוע עבודה תוך סטיה מהיתר על פי סעיף 204 (ב) לחוק שאיננו שימוש חורג, וזיכה את החברה מהעבירה שיוחסה לה. יצוין כי כב' השופט המר, שישב בהרכב שדן בערעור, לא שלל אפשרות כי ההגדרה של "שימוש חורג" תכלול  כל שימוש במבנה שנבנה ללא היתר בניה אולם השאיר שאלה זו בצריך עיון. ובלשונו: "ספק אם ניתן להסיק מההגדרה של שימוש חורג כי כל שימוש במבנה שנבנה ללא היתר בניה, מהווה שימוש חורג (בהנחה שהשימוש תואם לתוכנית המיתאר). אבל גם אם הפרשנות של לשון ההגדרה מאפשרת זאת - ואני משאיר שאלה זו בצריך עיון - הרי שהמבנים נשוא האישום לא נבנו ללא היתר בניה, אלא בסטייה מהיתר הבניה". ב"כ הנאשמים לא הפנה לפס"ד זה, עם זאת מצאתי להתייחס אליו מפני שהמצדדים בגישתו מרבים להפנות אליו, אלא שלטעמי יש להתייחס לפסה"ד, בזיקה לעובדות שעמדו בבסיסו, לפיהן לחברה הנאשמת ניתן היתר כדין והבנייה שבוצעה היתה בסטייה מאותו היתר, הואיל והמבנים נשוא ההיתר נבנו במקום שונה מזה שהותר. בהקשר זה חשוב לטעמי לציין כי אותו הרכב (כב' השופטים שיצר, ברלינר והמר) הרשיע בע"פ 71821/02 יוסף ארביב נ' מדינת ישראל  (ניתן ביום 12.5.04 - כמה חודשים לפני מתן פסה"ד בעניין אבן וסיד) נאשם בעבירה של שימוש ללא היתר, תוך שנקבע כי "כבר בתחילה יאמר כי אין ממש בנימוקי הערעור. שימוש במבנה שהוקם בלא היתר הוא לעולם שימוש ללא היתר" ובהמשך "בכל מקרה, אין מקום להתערב במסקנה של בית משפט קמא כי למבנה אין היתר בניה, ומשכך נעשה בו שימוש ללא היתר. אין כלל הכרח או דרישה כי השימוש יהיה גם בחריגה מתכנית המיתאר כדי להרשיע בשימוש ללא היתר". 18. מכל מקום, וגם אם נראה בפס"ד אבן וסיד כפס"ד הקובע קביעה עקרונית לפיה לא ניתן להרשיע בעבירה של שימוש חורג בכל מקרה בו נעשה שימוש ללא היתר בנייה, הרי מנגד קיימת פסיקה סותרת של בתי המשפט המחוזיים ולאחרונה גם של ביהמ"ש העליון (בדעת יחיד של כב' השופטים א. לוי ושל כב' השופט ג'ובראן). פסיקה זו קבעה כי כל שימוש במבנה שהוקם ללא היתר הוא שימוש ללא היתר המהווה עבירה. ראה למשל פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים מיום 30.5.1991 בע"פ 41/91 מדינת ישראל נ' אמויאלס, , בו קיבל ביהמ"ש ערעור על הכרעת הדין אשר בגדרה זוכה הנאשם מעבירה של שימוש ללא היתר, והרשיעו בעבירה זו, תוך שקבע "בנין שנבנה ללא היתר ובניגוד לחוק, אין השימוש בו יכול, מן הסתם לעלות בקנה אחד עם השימוש המותר בחוק ואדם שיעשה שימוש כלשהו במבנה שכזה יימצא עובר עבירה על סעיף 204 (א) לחוק". באותו פס"ד נקבע כי "כל שימוש במבנה שהוקם בלא היתר הוא שימוש חורג וכבר נפסק שהגדרת "שימוש חורג" בחוק התכנון והבניה כוללת מבנה שנבנה בלי היתר". זוהי גם עמדת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (כב' השופט שפירא). השאלה נידונה, בין היתר, בע"פ 1223/06  מוראני זיאד נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה מעלה נפתלי (פס"ד מיום 6.2.07), שם לא הייתה מחלוקת כי מדובר במבנה שהוקם ללא היתר ואולם הנאשם טען כי לא קיימת עבירה של "שימוש ללא היתר" המיוחסת לו בכתב האישום, אלא רק עבירה של שימוש חורג. ביהמ"ש התייחס להוראות תקנה 1 לתקנות התכנון ובניה לעיל ולהגדרת "שימוש חורג" לפי החוק וקבע כי "כל שימוש שהינו ללא היתר, גם אם הוא שימוש מותר לפי תוכנית החלה על המקרקעין או הבניין, הוא שימוש חורג". באותה רוח נקבע בע"פ 2507/07 עיסאוי מוחמד ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה (שניתן ביום 22.11.2007), כי מקום שלא ניתן כלל היתר בניה לעבודות הבניה, אין מקום לפרשנות לפיה שימוש במקרה כזה ללא היתר איננו מהווה עבירה על החוק. פרשנות כזו נוגדת את מטרות חוק התכנון והבניה ומנציחה עבירות פליליות. בפס"ד זה התייחס כב' השופט שפירא לפסה"ד בעניין אבן וסיד והדגיש כי לחברת אבן סיד כן ניתן היתר בניה אך הבניה לא תאמה את ההיתר שניתן מאחר ושונה מיקום המבנים מהמיקום עפ"י ההיתר, דבר השונה ממקרה בו לא ניתן היתר בנייה כלל. 19. ביהמ"ש העליון התייחס לשאלה זו, בפסה"ד שניתן ברע"פ 10782/07 אדיב אסמאעיל עיאס נ' מדינת ישראל (מיום 1.2.2008) וקבע כי כל שימוש במבנה שנבנה ללא היתר, הינו שימוש חורג ובלשונו של כב' השופט א. לוי, בסע' 5 לפסה"ד "כאמור, לפרשנות המוצעת על ידי המבקש התייחס בית משפט זה בעבר, והיא נדחתה. נקבע, כי "אף אם השימוש מותר על-פי תוכנית בניין עיר, אין בכך די ועליו להתאים גם להיתר הבניה של הבית הנידון" (בג"צ 609/75 ישראלי נ' ראש עירית תל אביב - יפו, פ"ד לו (2) 304, 308 (1976); וכן ראו ע"פ 95/57 מארש נ' היועץ המשפטי, פ"ד יא (3) 1314, 1316 (1957); ר"ע 170/83 אורנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (1) (1) 276, 279 (1983)). לפיכך, מקום שלא ניתן כלל היתר לבניין, כל שימוש בו, ואפילו הוא תואם את יעוד הקרקע, הנו שימוש חורג. הפרשנות לה טוען המבקש חותרת תחת תכליתו של היתר הבניה, והופכת הן את הבניה והן את השימוש לכשרים אף בלא היתר, ובלבד שהם עולים בקנה אחד עם התוכנית החלה על המקרקעין. עם כך אין להשלים". 20. התייחסות נרחבת לסוגייה היתה בפסה"ד שניתן ע"י כב' השופט גו'בראן ברע"פ 924/08 איל  גוטליב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 30.3.08) שם נטען ע"י ב"כ הנאשמים כי לא תיתכן קיומה של עבירה כתוצאה מ"שימוש" במבנה שנבנה ללא היתר, כל אימת שהשימוש המבוצע בו לא נאסר על פי תכנית או היתר ו/או שאינו חורג מתכנית עיר או תקנה. פרשנות זו נדחתה תוך שנקבע כי: "השימוש במבנה ייחשב כמותר אך ורק כאשר הוא מתבצע בתוך המסגרת החוקית. אם נעשה שימוש במבנה, על המבנה להיות חוקי ועל השימוש הנעשה בו להיות תואם את השימוש המותר שנקבע לאותו מבנה בהיתר הבנייה. שימוש המתבצע במבנה שאינו חוקי, אשר לא נקבע לו ייעוד בהיתר, מהווה עבירה פלילית" (הדגשות שלי ל.ש.ח.). פרשנות אחרת, מביאה לדעת בית המשפט העליון למצב אבסורדי "לפיו אדם הפועל על פי חוק, פנה וקיבל היתר בניה, יהיה מוגבל לשימוש מסוים אשר הותר בהיתר הבנייה ואם יחרוג מהשימוש, יהיה צפוי לעמוד בשל כך לדין. לעומתו אדם המשתמש במבנה שנבנה ללא היתר כלל, יהא רשאי לעשות במבנה כל שימוש מותר אפשרי לפי התכנית החלה, ככל העולה על רוחו, ללא כל חשש מהעמדה לדין". 21. הינה כי כן, בית המשפט העליון קבע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי שימוש במבנה שהוקם ללא היתר הוא לעולם שימוש ללא היתר המהווה עבירה פלילית. לפני סיומו של פרק זה אציין כי יש אף הסבורים כי עצם קיומו של מבנה שנבנה ללא היתר יכול להביא להרשעת הבעלים שלו ו/או של המקרקעין עליהם בנוי, אף לא נעשה בו שימוש כלל, כשהנימוק לכך שהוא שהשימוש הטעון היתר הוא השימוש במקרקעין ולא במבנה. בעניין זה אפנה לעמ"ק 21729/06 מדינת ישראל נ' מוחסן סאלח מיום 3.7.2007 (להלן "עניין מוחסן סאלח"). באותו פס"ד קבע כב' השופט צמח (שלום עכו) כי: "שימוש במקרקעין ללא היתר הוא כל מעשה ו/או שימוש שמשנה את פני המקרקעין ללא היתר כדין. פרשנות זו מונעת תוצאה שהינה הנצחה של עבירה פלילית קיימת המתמשכת יום יום, מאפשרת התערבות חוקית על מנת למנוע שחוטא יצא נשכר על חשבון הציבור, מונעת קיומו של מבנה שביום יום מהווה התרסה כלפי שלטון החוק ויש בה גם משום הרתעה". ובהמשך "... אפילו לא נעשה שימוש ממשי במבנה זה, עצם הימצאותו במקרקעין, היא זו שמגבשת ויוצרת את עבירת השימוש כאמור בסעיף 204 לחוק התכנון והבניה" ועוד "עולה מכל האמור כי עצם המצאות המבנה במקרקעין האמורים, מהווה כשלעצמו "שימוש במקרקעין", מה עוד, שהמחוקק לא דרש שייעשה "שימוש במבנה", דווקא". 22. בעמדה זו צידד בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט קוטון) בתיק תו"ב 9391-12-08 ועדה מחוזית לתו"ב נ' אג'נדה בר קפה ואח', , שם אימץ ביהמ"ש את קביעת כב' השופט צמח והוסיף כי "נראה שלא השימוש בפועל אמור לשמש אבן הבוחן לביצוע העבירה, אלא אפשרות השימוש. קשה לייחס למחוקק רצון להעמיד מבנה לבדיקה ובחינה מידי יום ביומו ומידי שעה בשעתה. משכך עבירת השימוש האסור מתייחסת למקרקעין ולא למבנה. כל עוד המבנה שנבנה על מקרקעין ללא היתר מאפשר את השימוש בו אזי בשימוש ללא היתר עסקינן, גם אם המבנה עומד ריק מפעילות במשך פרק זמן כזה או אחר" (ההדגשות במקור).  23. בנסיבות העניין, איני נדרשת להכריע בעניין זה, שכן הנאשמת עצמה הודתה שהיא עושה שימוש במבנה, אולם מצאתי להביא את הדברים משום זיקתם לשאלה המשפטית המתעוררת. 24. לסיכום פרק זה אומר כי עצם השימוש הנעשה במבנה שהוקם ללא היתר, אפילו אם הוא תואם את יעוד הקרקע, מהווה שימוש חורג המהווה עבירה פלילית ומכאן אני דוחה את טענתו של ב"כ הנאשמים בכגון דא. האם הוכחו עובדות כתב האישום 25. השאלה שיש לבחון, עתה, הינה אם המאשימה הוכיחה את עובדות כתב האישום, קרי כי הנאשמת עשתה שימוש במבנה שהוקם ללא היתר, כאשר השימוש שנעשה בו הוא שימוש לצורכי חנייה. 26.לטעמי, התשובה לכך היא חיובית. 27. ראש וראשון אומר כי ספק אם יש הכרח לכך שהמאשימה תוכיח כי השימוש במבנה כחנייה נעשה דווקא בימים שננקבו בכתב האישום, שכן עבירת השימוש היא עבירה מתחדשת מדי יום ואיננה נפסקת עד אשר מתקבל היתר לשימוש הנעשה במקרקעין או עד אשר השימוש מופסק. בעניין זה אני מפנה להחלטתו של ביהמ"ש העליון ברע"פ 8986/06 אפרים סוזה נ' מדינת ישראל שם נקבע: "קביעת הערכאות הקודמות - לפיה הלכה היא, שעבירת השימוש הינה עבירה נמשכת, אשר ניתן להגיש בגינה בכל עת כתב אישום כל עוד השימוש לא הופסק או ניתן היתר כדין לאותו שימוש חורג - בדין יסודה (ראה ע"א 7210/01 עיריית נתניה נ' עזבון המנוחה רחל גלמובצקי, פ"ד נח(5) 34). בעבירה נמשכת מתאפיין הרכיב ההתנהגותי בהתמשכותו מבחינת הזמן וכל עוד העבירה לא הופסקה, מהות העבירה הנמשכת אינה מאפשרת התיישנותה" (עמ' 3 לפסה"ד). 28. מכל מקום, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה את ביצוע העבירה בהתייחס ליום 8.2.09, אותו יום בו העיד המפקח כי הנאשמת הודתה בפניו בשימוש הנעשה במבנה כחנייה, כפי שיפורט להלן. 29. כאמור, המפקח העיד כי הוא ביקר בביתה של הנאשמת, בין היתר, ביום 8.2.09 ושוחח עמה וכי היא הודיעה בפניו שהחנייה שלה וטענה כי היא נמצאת בהליכי מו"מ מול המועצה לקבלת מקום חנייה חלופי. המפקח תיעד את הביקור ומהלכו בדו"ח פיקוח (שהוצג לעיונו בסוף עדותו אולם לא הוגש לביהמ"ש).  מנגד, הנאשמת העידה כי לא זכור לה ביקור זה. 30. עדותו של המפקח היתה עדות סדורה, אחידה ועקבית ואני מוצאת ליתן בה אימון ולהעדיפה על עדותה של הנאשמת, אשר ניכר היה כי היא לא מעוניינת להרחיב אודות ביקור זה וטענה כי היא לא זוכרת אותו. הנאשמת זכרה, וזכרה היטב, את פרטי הביקור של המפקח בביתה בחודש 6.09 (ביקור מאוחר לביקור בחודש 2.09) ובאופן תמוה היא טענה כי אין היא זוכרת את הביקור הראשון. יש להניח כי אילו ביקר המפקח בביתה פעם אחת בלבד, היא היתה שוללת נחרצות ביקור נוסף שלו (בין אם זה היה מוקדם ובין אם מאחור לביקור מחודש 6.09), בעוד שעדותה כי הדבר אינו זכור לי מעוררת ספק אמיתי בדבר גרסה זו. יודגש כי לא התרשמתי כי מדובר באישה שמתייחסת למבנה נשוא כתב האישום בביטול ו/או כי היא לא מייחסת חשיבות למתרחש סביבו, נהפוך הוא התרשמתי כי המבנה והמשך קיומו חשובים לנאשמת וכי היא עוקבת ומתעניינת בכל המתרחש בעניינו. דומה כי כעסה של הנאשמת בביקור מחודש 6.09 וקריעת המעטפה, היה קשור דווקא בביקור הראשון ובזיקה של המפקח למבנה החנייה ולא רק מפני שבעלה חתם על מה מעטפה שלא הוסבר לו תוכנה. זכרונה הסלקטיבי של הנאשמת, כמו גם הימנעותה מלהשיב על השאלה מדוע היא כתבה על חזית המבנה "חניית נכה" (כזכור לשאלה זו היא השיבה "אני לא עונה"), בנוסף להתרשמותי הכללית והבלתי אמצעית מעדותה, מביאים אותי להעדיף, באופן ברור, את גרסתו של המפקח בעניין זה על פני גרסתה של הנאשמת ומכאן מקבלת אני את גרסתו של הראשון בדבר הביקור ונסיבותיו ובדבר העובדה כי היא הודתה בפניו כי מדובר בחנייה שלה. 31. דברים אלה שנאמרו ע"י הנאשמת בפניו של המפקח הינם בבחינת אימרת חוץ של נאשם, והם קבילים כשהם מובאים מפיו של המפקח ששמע את הדברים, בהתאם לסע' 11 לפקודת הראיות, תשל"א - 1971. סע' זה מורה כי "אמרתו של נאשם מותר להוכיח בעדותו של אדם ששמע אותה; נרשמה האמרה בכתב והנאשם חתם עליה או קיים אותה באופן אחר, מותר להוכיחה בעדות על כך ממי שהיה נוכח באותו מעמד...". למעשה מכוחה של הוראה זו, ניתן להגיש אימרה של נאשם מחוץ לכותלי ביהמ"ש, כאשר מי ששמע אותה מעיד עליה בביהמ"ש, וזאת בין האימרה היתה כתובה ובין אם לאו ובין אם שומע האימרה הינו איש מרות ובין אם לאו, כאשר משקלה הראייתי של הודעת חוץ ומהימנותה נתונים לשיקול דעתו של בית המשפט. 32. בנסיבות העניין, לאחר שבחנתי את כלל הראיות בתיק, לאחר שהתרשמתי מהעדים באופן בלתי אמצעי ולאחר שהזהרתי את עצמי כי עדותו של המפקח הינה עדות יחידה, מצאתי את עדותו של המפקח, על כל פרטיה, הינה עדות אמינה עליה ניתן לבסס ממצאים לחובת הנאשמת מעל לכל ספק סביר. 33. תחילה אומר כי טוב היה עושה המפקח אילו היה מתעד את דברי הנאשמת בביקור מיום 8.2.09 בכתב, יחד עם זאת אין באי רישום הדברים כדי לשלול את אמינותם, כאשר עדותו בפני היתה עדות אמינה, כאמור. 34. עדותו זו של המפקח אינה עומדת לבדה במערך הראיות, שכן קיים מיקבץ של ראיות המחזק אותה ומביאים יחדיו להרשעתה של הנאשמת. 35. ראשית אומר כי הנאשמת הודתה בביהמ"ש כי היא הבעלים של המבנה ואף בהמשך לא שללה שימושה בפועל בו. עובדות אלה חשובות למדי לעניינו ומלמדות על זיקתה הממשית של הנאשמת למבנה, כאשר עובדה נוספת חשובה מצטרפת אליהן, היא העובדה כי הנאשמת כתבה על חזית המבנה 'חניית נכה'. יש להניח כי אדם לא כותב סתם על מבנה, אשר בהחלט יכול להתאים לאור שטחו, מהותו ומיקומו הסמוך לכביש (כפי שניתן לראות בתמונות), "חניית נכה" וכי הכיתוב משקף את מהות האמיתית של המבנה.       כמובן שהנחה זו, המבוססת על הגיונם הפשוט של הדברים ועל נסיון החיים, אינה בהכרח נכונה והיא ניתנת לסתירה, אולם עת נשאלה הנאשמת מדוע היא ביצעה כיתוב זה לא ניאותה ליתן הסבר כלשהו ולא 'ניצלה' את האפשרות להסביר כי חרף הכיתוב לא נעשה במקום כל שימוש לחנייה ומכאן שאין לה להלין אלא על עצמה. למעלה מן הנדרש אציין כי נסיון ב"כ הנאשמת להסביר בסיכומיו את הסיבה לביצוע הכיתוב, באומרו כי הדבר היה עקב סכסוכה של הנאשמת עם "מורדות הכרמל" אינו אלא 'מתן עדות' במקומה של הנאשמת וברי כי ביהמ"ש לא יתירנה, שכן מעבר לעובדה כי מהותו של הסכסוך לא הובהרה בפני ביהמ"ש עד תום, לא ברור מה הקשר בין הסכסוך לבין הכיתוב "חניית נכה" להבדיל מכל כיתוב אחר היכול להצביע על זיקתה של הנאשמת למבנה. בשולי הדברים יצוין כי גם התמונות שהוגשו, בהן נראה המבנה הסמוך הדומה בשטחו ומבנהו כשרכב חונה זו, עולות בקנה אחד עם עדותו של המפקח בדבר השימוש שהנאשמת הודתה בו.  36. לאור כל האמור, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה את דבר השימוש בפועל, ע"י הנאשמת, ביום 8.2.09, במבנה שהוקם ללא היתר, כחנייה. הרשעה בעבירה של שימוש ללא היתר 37. גם אם המאשימה לא היתה עומדת בנטל הוכחת השימוש במבנה כחנייה, התוצאה לא היתה משתנה, שכן די לטעמי בכך שהוכחו בפני שימושים אחרים במבנה, שהוקם ללא היתר, כדי להרשיע את הנאשמת בעבירה נשוא כתב האישום. 38. כפי שנקבע דלעיל, עצם השימוש במבנה שהוקם ללא היתר, מהווה עבירה פלילית ומכאן שאין זה משנה כלל אם השימוש שנעשה במבנה הינו למטרת חנייה, מחסן ו/או כל מטרה אחרת. מקביעה (משפטית) זו, הדרך אל הרשעת הנאשמת אינה ארוכה, זאת נוכח קביעתי דלעיל כי למבנה דנא לא ניתן היתר כדין וכאשר הנאשמת עצמה הודתה בשימושים שונים שהיא עושה במבנה (בין היתר לצורך אחסנה של אופניים וטרקטורון של הנכדים). 39. ב"כ המאשימה טען בסיכומיו, כטענה חלופית, כי ניתן להרשיע את הנאשמת בשימושים האחרים בהם היא הודתה, בהתאם לסע' 184 לחוק סדר הדין הפלילי, לאחר שניתנה לה הזדמנות סבירה להתגונן. מנגד, טען ב"כ הנאשמת כי אין מקום לעשות כן, שכן לא ניתנה לנאשמת הזדמנות כאמור. 40. סע' 184 קובע כי "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום". הוראה זו משקפת, למעשה, את שתי המטרות של סדרי הדין - גילוי האמת והבטחת זכות הנאשם למשפט הוגן, כאשר "התנאי בדבר מתן "הזדמנות סבירה להתגונן" מיועד למלא את חסרונו של טיעון עובדתי בכתב האישום, שמטרתו, כידוע, היא להעמיד את הנאשם - בבירור, מראש ובמפורש - על גירסתה הנטענת של התביעה, למען יידע מה מבקשים להוכיח כנגדו, במה יבקשו להרשיעו ומפני מה הינו מצופה להתגונן" (ע"פ 545/88 שלמה בן עזרא נ' מדינת ישראל) . 41. ספק, לטעמי, אם על המקרה דנא חל סע' 184 לחוק, שכן בכל מקרה עסקינן בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, כאשר הרשעתה של הנאשמת בעבירה זו (העבירה בה הואשמה מלכתחילה), גם אם לא הוכח השימוש במבנה כחנייה, נעשית בהתבסס על חלק מעובדות כתב האישום ולא על בסיס עובדות שונות, כאשר הוכח בפני כי המבנה הוקם ללא היתר ולא הוכחש ע"י הנאשמת כי היא עושה שימוש במבנה (גם אם לא כחנייה). 42. השאלה אם נעברה עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, הינה שאלה עובדתית משפטית, אשר לצורך הכרעה בה בנסיבות דכאן, אין צורך להכריע בשאלה אם הנאשמת עשתה שימוש במקום כחנייה או כמחסן דווקא. מאחר ואלו הם פני הדברים, לצורך הרשעת הנאשמת די בהוכחת העובדה שנטענה בכתב האישום לפיה נעשה ע"י הנאשמת שימוש מבלי שניתן היתר כדין לבנייה (סע' 1.2. לכתב האישום) ומכאן שניתן לומר כי הרשעת הנאשמת נעשית על בסיס חלק מעובדות כתב האישום ולא על בסיס עובדות אחרות, כאשר עצם עשיית שימוש כלשהו במבנה לא הוכחש ע"י הנאשמת.   43. אלא שגם אם מדובר בהרשעה על בסיס סע' 184, הרי שלא מצאתי ממש בטענתו של ב"כ הנאשמת כי לא ניתנה לה הזדמנות סבירה להתגונן. 44. ראשית אומר כי אין די בלטעון טענה ערטילאית לפיה לנאשמת לא ניתנה זכות סבירה להתגונן והיה על בא כוחה להתכבד ולפרט באיזה אופן נשללה זכותה זו, במה קופחה הגנתה ומה קוו ההגנה בו היה נוקטת הנאשמת אילו ידעה את העובדות על בסיסן תורשע בסופו של יום (ראה לעניין זה ע"פ 3929/97 מ"י נ' גרידי) . דברים אלה נכונים ביתר שאת לאור העובדה כי קיים קשר ענייני ממשי והדוק בין העובדות בהן הואשמה הנאשמת לבין העובדות על בסיסן היא מורשעת. 45. שנית, הרשעת הנאשמת בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום באה על רקע הקביעה המשפטית לפיה די בשימוש במבנה שהוקם ללא היתר, כדי להקים את יסודות העבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר ולצורך זה אין נפקות למהות השימוש וטיבו, כאשר הנאשמת לא הכחישה כי היא עושה שימוש במבנה (גם אם זה לא שימוש לצורכי חנייה); הנאשמת היא אשר הודתה בשימוש שהיא עושה במקום ובנסיבות אלה קשה לומר כי לא ניתנה לו זכות סבירה להתגונן; התכלית העומדת בבסיס דרישת ההזדמנות הסבירה להתגונן, הינה הבטחת יכולתו של הנאשם להתמודד עם הקושי להתגונן נגד עובדות חסרות בכתב האישום ומכאן שקשה לומר שכאשר הנאשמת לא הכחישה עובדות שיכולות להביא להרשעתה (הכוונה לעצם השימוש) והוסיפה עובדות אחרות תחת עובדות נטענות בכתב האישום (שימוש לצורכי אחסנה ולא כחנייה), היא הופתעה ולא היה סיפק בידיה להיערך לקראת העובדה החדשה. 46. הקביעה כי אין חשיבות לסיווג השימוש, האם זה הנטען בכתב האישום, לאמור שימוש לצורכי חנייה, או שמא השימוש הנטען ע"י הנאשמת הינה קביעה משפטית המביאה, בעיקרו של דבר להרשעתה של הנאשמת. ב"כ הנאשמת נדרש בסיכומיו, הגם כי מהיבט אחר, לעניין זה וטען כי ניתן להרשיע בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר רק במקרה שהשימוש מנוגד לייעוד של המבנה. טיעון זה והיזקקות לשאלה זו בסיכומים אף הוא מביאה אותי לקביעה כי לא קופחה זכותה של הנאשמת להתגונן, שכן לא ברור - נוכח העלאת הטענה ע"י הסניגור - איזה קו הגנה היתה נוקטת הנאשמת אילו ידעה את העובדות על בסיסן תורשע. 47. סופם של דברים - גם אם סע' 184 רלוונטי לענייננו, לא שוכנעתי כי זכותה של הנאשמת להתגונן נפגעה. 48. משהגעתי כאן אומר כי לא מצאתי ממש בטענתו הנוספת של ב"כ הנאשמת כי מדובר בשימוש שהוא בגדר זוטא דברים, שכן כאמור עצם השימוש במבנה שהוקם ללא היתר הוא הוא האסור על פי חוק וגם אם הנאשמת מאחסנת שם רק את האופניים והטרקטורון, אין לומר כי מדובר בזוטי דברים. עבירת השימוש במקרקעין שנבנו ללא היתר, באה כדי למנוע הנצחה של עבירה פלילית קיימת ומתמשכת יום יום ומאפשרת התערבות חוקית על מנת למנוע שחוטא יצא נשכר. אין מדובר בעבירה קלה והאינטרס הציבורי אינו יכול להשלים עם קיומה של בניה כזאת ללא היתר. 49. לאור כל המקובץ, אני מרשיעה את הנאשמת בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום. בניהקירוישטח ציבוריחניה