קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגנה מן הצדק בתעבורה אכיפה בררנית: 1. נגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה מספר עבירות, בעקבות תאונת דרכים קטלנית בה היתה מעורבת: עבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; עבירה של נהיגה בלא רישיון לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (עבירות רבות); עבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה; עבירה של נהיגה בלא ביטוח לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (עבירות רבות); ועבירה של גרימת נזק לאדם ולרכוש לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה. 2. על פי הנטען בכתב האישום (המתוקן), ביום 27.10.09, נהגה הנאשמת, אף שמעולם לא הורשתה לנהוג, ברכבו של הנאשם, וכל זאת באישורו ובידיעתו של הנאשם, שישב במושב לצידה. הערב החל בנסיעה מהעיר בית שמש לירושלים, כשבמושב האחורי ישבו יאנה סוקץ דוידקוביץ ז"ל (להלן - המנוחה) ובחורה נוספת בשם מסאלמה גאדה. במהלך הנסיעה, הניח הנאשם את ידו על ההגה והסיטו כדי ליישר את הרכב בכיוון הנסיעה. כן העיר לנאשמת על אופן נהיגתה והורה לה להאט. בהגיעם לירושלים, אספו חבר נוסף משכונת ג'בל מוכבר, אשר ישב במושב האחורי, לצידה של המנוחה. הם נסעו לתחנת דלק, שם קנו אלכוהול, והמשיכו בנסיעה לפארק שכונת גילה. לאחר שהגיעו לפארק, התנפץ בטעות בקבוק האלכוהול שרכשו, ומשכך, שבו לתחנת הדלק ורכשו בקבוק חדש. לאחר מכן נסעו בחזרה לפארק. בכל הנסיעות הללו, הנאשמת היא שנהגה ברכב. לאחר ששתו בפארק משקאות חריפים (למעט הנאשם), נסעה החבורה לשכונת בקעה בירושלים, כאשר הנאשמת נוהגת ברכב כשהיא תחת השפעת אלכוהול. בתחנת דלק ברחוב דרך בית לחם, ביקשה הנאשמת מהנאשם את הרכב, על מנת לנסוע לשכונת ארמון הנציב לפגוש ידיד שלה. הנאשם הסכים, חרף העובדה שידע שהנאשמת תחת השפעת אלכוהול ומעולם לא הורשתה לנהיגה. הנאשמת יצאה לכיוון ארמון הנציב, כשהיא, כאמור, נוהגת ברכב, ולצידה, במושב שליד הנהג, ישבה המנוחה. במהלך הנסיעה, ברחוב דרך חברון, הבחינה הנאשמת בניידת משטרה שערכה סיור שגרתי. מהחשש פן תיעצר לבדיקה ובמטרה לחמוק מהשוטרים, סטתה הנאשמת מהכביש לכביש צדדי. ברם, הנאשמת איבדה שליטה על הרכב והוא נפל לתהום ב"יער השלום", התהפך ולבסוף נעצר על גגו. כתוצאה, נהרגה המנוחה במקום ואילו הנאשמת נפצעה באורח קל. 3. הנאשם הואשם גם הוא בגין מעורבותו באירוע, בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, וכן בעבירה של התרה לנהוג לפי סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה (עבירות רבות); עבירה של התרה לנהיגה בלא ביטוח לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (עבירות רבות); ועבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין. במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, הודה הנאשם ברוב העובדות הנטענות בכתב האישום, ואילו המאשימה הודיעה, כי תסתפק בהרשעתו בעבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין (במקום עבירת ההריגה), התרה לנהוג ונהיגה ללא ביטוח. כן הסכימו הצדדים, כי עונשו של הנאשם יעמוד על 22 חודשי מאסר בפועל, ואילו המאסר על תנאי ותקופת הפסילה ייקבעו בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט. בנוסף, הוסכם, כי הנאשם יצרף לתיק זה שני כתבי אישום שעומדים נגדו בבית המשפט לתעבורה (פל' 865/09 ופל' 798/09). בהתאם לכך, ביום 7.7.10 הרשעתי את הנאשם בביצוע העבירות הללו, וביום 16.9.10 גזרתי את עונשו ל- 22 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי לתקופה של 24 חודשים (לעניין עבירה של הריגה), פסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים ומאסר על תנאי לתקופה של 9 חודשים (לעניין עבירה של נהיגה תחת פסילה או התרה לנהוג). יריעת המחלוקת 4. בתשובתה לכתב האישום, הודתה הנאשמת בעובדות כתב האישום, ובא כוחה הודיע, כי הנאשמת מבקשת להשיג רק על עצם הוראת החיקוק שבה הואשמה, של עבירת ההריגה. בהמשך לכך, ביקש להסתפק בהגשת הודעותיהם של העדים ולהסתפק בטיעון משפטי לעניין הוראת החיקוק בה היא מואשמת. בהיעדר התנגדות המאשימה, נעתרתי לבקשתו, ובהתאם, הגיש ב"כ הנאשמת את הודעותיהם של גאדה מסאלמה (נ/1) ויוסף מוסא (נ/3), שהיו עם הנאשמת בערב האירוע, ושל חברתה גנדראת הוואשלה (נ/2). 5. ב"כ הנאשמת העלה טענה של הגנה מן הצדק, כי אין מקום להפלות בין הנאשמת לבין הנאשם, שהורשע בהתאם להסדר הטיעון בגרימת מוות ברשלנות ולא בהריגה, אלא יש לגזור גזירה שווה בין השניים לעניין הוראת החיקוק בה הואשמו: "מאחר והתביעה נהגה בעניין הנאשם 1 כפי שנהגה, אין שום סיבה עניינית או משפטית לנהוג שונה לגבי הנאשמת הזו" (ע' 16 ש' 21-22). לטענתו, הנימוק, שהנאשמת היא זו שנהגה בפועל ברכב ולא הנאשם, אינו מצדיק את השוני בין השניים, שכן, נסיבות המקרה - העובדה שהנאשם שתה יחד עם הנאשמת, אישר לה לנהוג אף שלא היה בידה רישיון, וסייע לה בנהיגה באופן שהניח ידו על ההגה והסיטו כדי ליישר אותו בכיוון הנסיעה - מובילות כולן למסקנה שאין מקום להבחין בין הנאשם לנאשמת, ואף למעלה מכך, מצביעות על כך שחלקה של הנאשמת הינו פחות מזה של הנאשם. וזאת במיוחד לנוכח גילו של הנאשם שהינו כפול מגילה של הנאשמת (19 שנים בעת האירוע), ובשים לב להרשעות הרבות שעומדות לחובתו. בהקשר זה הוסיף ב"כ הנאשמת והפנה להודעות העדים שהגיש, מהן עולה, לדידו, כי הנאשמת היתה תחת שליטתו של הנאשם, והופעלה על ידו ועל ידי אחרים. כל אלה, כך טען, מצביעים על אחריותו המלאה של הנאשם לקרות התאונה, ומכאן, שהרשעת הנאשמת בעבירה החמורה יותר של הריגה בזמן שהנאשם הורשע בגרימת מוות ברשלנות, תיצור מצב של "חוסר צדק": "הנאשם 1 אחריותו יותר גדולה ממנה, זו תהיה תוצאה לא צודקת" (ע' 17 ש' 13-15). בתמיכה לטיעוניו, הפנה ב"כ הנאשמת לע"פ 3821/08 שלומוב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 27.11.08) (להלן - ע"פ שלומוב), גם שם דובר במקרה שהנאשם לא נהג ברכב, ובכל זאת הורשע בעבירה של הריגה. לשיטתו של ב"כ הנאשמת, פסק הדין מלמד, כי התביעה "טעתה או לא שקלה כראוי שעשתה הפלייה ביניהם, ופסק הדין שלומוב מסביר מדוע במקרה הנוכחי היה מקום לחייב את הנאשם בעבירת הריגה, ומשלא עשו כך, אין מקום כאמור לסטות ולעשות הפלייה" (ע' 16 ש' 29-31). 6. בתגובה, טען ב"כ המאשימה, כי בע"פ שלומוב אליו הפנה ב"כ הנאשמת הנסיבות היו שונות מבענייננו, שכן שם ישב הנאשם לצידו של המנוח (קטין חסר רישיון נהיגה שנהג באישורו של הנאשם) בעת התאונה, ואילו במקרה דנן, הנאשם לא היה עם הנאשמת בעת קרות התאונה. בהמשך לכך, טען, כי בשל המסכת העובדתית השונה בין הנאשם לנאשמת - הנאשם, כאמור, לא היה ברכב בעת התאונה ואילו הנאשמת בחרה על דעת עצמה לנהוג תחת השפעת אלכוהול ולחמוק מהמשטרה - לא הסכימה המאשימה להגיע עימה להסדר טיעון שיקל בסעיף האישום, כפי שעשתה עם הנאשם. כן ביקש ב"כ המאשימה להפנות לכך שטענת הגנה מן הצדק מתקבלת לעיתים נדירות, ולפסיקה הנוהגת, לפיה אדם שנהג תחת השפעת אלכוהול וללא רישיון נהיגה, אשם, באופן חד משמעי, בהריגה. דיון 7. טענת ההגנה מן הצדק מעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1992, לפיו, נאשם רשאי לטעון כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". ההלכה הנוהגת לעניין טענת הגנה מן הצדק היא, כי זו תתקבל רק במקרים חריגים, כאשר יש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות. לרוב מדובר במקרים בהם התנהגות התביעה מונעת מן הנאשם משפט הוגן, ויש בה משום רדיפה והתעמרות בנאשם. כך נקבע בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, ניתן ביום 31.3.05 (להלן - פרשת בורוביץ), בסעיף 21: "עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. ואולם לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות; ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם, לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק; בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה, כמדומה, המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו". 8. במקרה דנן, השאלה הינה האם העמדת הנאשמת לדין בעבירת ההריגה, כאשר בעניינו של הנאשם הסתפקה לבסוף התביעה בעבירת גרימת מוות ברשלנות, מקימה טענה של הגנה מן הצדק. אני סבור, כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. ב"כ הנאשמת טען, כי אין מקום להבחין בין הנאשם לנאשמת, וכי למעשה חלקה של הנאשמת אף פחות מזה של הנאשם, שכן (לשיטתו) הנאשמת היתה תחת שליטתו של הנאשם והופעלה על ידו. ברם, נסיבות המקרה מלמדות אחרת: הנאשם לא היה עם הנאשמת ברכב בעת שארעה התאונה, אלא היא נסעה בו עם המנוחה בלבד. בנוסף, המנוחה היא שביקשה מהנאשם את רכבו כדי לנסוע, בלעדיו, לפגוש ידיד שלה, וניתן לומר כי אף שכנעה את הנאשם להשאיל לה את הרכב בכך שהבטיחה לו, כי בתמורה, היא תמלא את מיכל הדלק על חשבונה. כך עולה מהודעתה של גאדה מסאלמה (אותה הגיש ב"כ הנאשמת), ובה מסרה, כי הנאשמת ביקשה מהנאשם "את הרכב 5 דקות כי יש לה משהו חשוב לעשות ... והיא שכנעה את וואיל [הנאשם] בכסף על ידי שהיא הבטיחה לו לתדלק לו את הרכב שלו בכסף" (ע' 3 ש' 60-63 לנ/1). נראה, כי כל אלה מחלישים את הטענה, שהנאשמת היתה תחת שליטתו של הנאשם והופעלה על ידו, ודווקא מעידים, כי היא החליטה באופן עצמאי לנסוע תחת השפעת אלכוהול ובלא רישיון נהיגה. כך גם הנאשמת היא שהחליטה על דעת עצמה לחמוק מהמשטרה ולסטות לכביש צדדי, פעולה שהובילה לתאונה הקטלנית. 9. כאמור, מטעמים אלה, לא הסכימה המאשימה להגיע עם הנאשמת להסדר טיעון מקל בסעיף האישום, כפי שעשתה עם הנאשם, אשר לגביו, השיקול שהנחה את המאשימה בהקלה בסעיף העבירה, היה העובדה שהנאשם לא ישב לצידה של הנאשמת בעת קרות התאונה עצמה. בפרשת בורוביץ, נידונה הטענה של הפליה בהעמדה לדין (שם נתבקש ביטול הרשעה מחמת הגנה מן הצדק, בשל הפלייה לרעה לעומת אחרים שכלל לא הועמדו לדין). נקבע, כי המבחן האם מדובר באכיפה חלקית מותרת או באכיפה בררנית פסולה, הוא האם הרשות פעלה "בהפליה מכוונת, מתוך מניע פסול, על בסיס גזעני וכיוצא באלה" (בסעיף 24). כן נקבע, כי "כאשר הסיבה להפליה נעוצה בהתנהגות מכוונת וזדונית של הרשות, דבר קיומה של פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות הוא לכאורה גלוי וברור, בעוד שדבר קיומה של פגיעה כזאת הוא פחות מובן מאליו מקום שהרשות פעלה בתום-לב" (סעיף 26). בענייננו, נחה דעתי, כי המאשימה הבחינה בין המעורבים במקרה - הנאשמת (מי שנהגה ברכב) והנאשם (מי שהתיר לה לנהוג ברכב) - על יסוד שיקולים ענייניים (עצם הנוכחות בתאונה ומרחב שיקול הדעת שעמד בפני הנאשמת), ולא על יסוד שיקול זר או מתוך שרירותיות גרידא. כלומר, ההבחנה האמורה יסודה בעובדות המקרה, ולא בהתנהגות מכוונת וזדונית כנגד הנאשמת. אשר לעצם סבירות ההבחנה, אני קובע, כי בהינתן שהנאשמת היא שנהגה ברכב וגרמה לתאונה, ואילו הנאשם כלל לא היה עימה ברכב באותה עת (ובכך הוא נבדל מהנאשם בע"פ שלומוב, שהואשם והורשע בהריגה), הרי שהחלטת המאשימה שלא להקל עם הנאשמת ולהעמידה לדין בעבירה של הריגה, לעומת הנאשם, שבעניינו הסכימה להעמידו לדין בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, הינה החלטה שאינה חורגת ממתחם הסבירות. היא אינה מבוססת על שיקולים פסולים מובהקים ואינה נובעת מהתנהגות נפסדת מצד המדינה. לפיכך, אני מוצא, כי במקרה שלפנינו אין המדובר באכיפה בררנית ובלתי ראויה אלא בהבחנה לגיטימית. מכאן גם, שאין בידי לקבל את הטענה שהסיטואציה שנוצרה פוגעת באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות, במידה המצדיקה את האשמת הנאשמת בעבירה הקלה יותר של גרימת מוות ברשלנות. 10. על כל פנים, אף אם אולי כן היה מקום להעמיד גם את הנאשם לדין בעבירה של הריגה, הרי שעדיין, לא משתמע מכך שיש לחזור על אותה "טעות" בעניינה של הנאשמת, ולהאשים גם אותה בעבירה קלה יותר מזו שבה ראוי להאשימה. ברי, כי אין בהסדר הטיעון שנחתם עם הנאשם כדי להמעיט מחומרת המעשים שביצעה הנאשמת, ולשנות את העובדה שמעשיה עונים על יסודות עבירת ההריגה ולא רק גרימת מוות ברשלנות. כאמור, עבירת ההריגה הוגדרה בסעיף 298 לחוק העונשין, כדלקמן: "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה". בענייננו, הנאשמת נהגה ללא רישיון נהיגה כשהיא תחת השפעת אלכוהול, וסטתה עם הרכב לכביש צדדי, איבדה שליטה עליו והוא נפל לתהום. כתוצאה, נהרגה המנוחה. מכאן, שמתקיים היסוד העובדתי. אשר ליסוד הנפשי הנדרש, הרי שעבירת ההריגה, להבדיל מעבירת גרימת מוות ברשלנות הקבועה בסעיף 304 לחוק העונשין, הינה עבירה תוצאתית המותנית בקיומה של מחשבה פלילית כהגדרתה בסעיף 20 לחוק. זו דורשת מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאת המעשה, בין אם מתוך כוונה ובין אם מתוך פזיזות (אדישות או קלות דעת). אחת הדרכים להוכחת יסוד נפשי היא ההסתמכות על "חזקת מודעות", שמשמעה, כי אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה. במקרה של תאונת דרכים קטלנית "היווצרותה של החזקה היא פונקציה של מידת הרשלנות שבנהיגתו של הנאשם ... חזקה זו קמה כאשר הוכח כי התאונה נגרמה כתוצאה מנהיגה שיש בה סטייה גסה מרמת ההתנהגות הסבירה" (ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 15.11.00, בפסקאות 19-20). כך בענייננו, משהנאשמת נהגה הן ללא רישיון נהיגה והן תחת השפעת אלכוהול (וכן נהגה במהירות מופרזת גם קודם לתאונה). חזקה, כי בהתנהגותה זו, היתה מודעת הנאשמת לאפשרות שלא יהא בידיה לשלוט ברכב וכי תיגרם תאונה קטלנית. לפיכך, נתקיים בנאשמת היסוד הנפשי של קלות דעת, משנטלה סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התאונה, מתוך תקווה להצליח למנעה. במצב דברים זה, ולנוכח ריבוי המקרים של תאונות דרכים בהם מעורבים נהגים ללא רישיון נהיגה ותחת השפעת אלכוהול, האינטרס הציבורי מחייב את העמדתה של הנאשמת לדין בעבירה של הריגה. גם אם התביעה שגתה בהחלטתה שלא להעמיד את הנאשם לדין על הריגה, הרי שלא די בכך כדי להצדיק את שינוי סעיף האישום המיוחס לנאשמת. 11. על כן, אני דוחה את טענת ההגנה מן הצדק שהועלתה. 12. מאחר שהנאשמת מודה בעובדות כתב האישום, אני מרשיע אותה בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום, דהיינו, הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין; נהיגה בלא רישיון לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; נהיגה תחת השפעת אלכוהול לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה; נהיגה בלא ביטוח לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי; וגרימת נזק לאדם ולרכוש לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה. הגנה מן הצדקמשפט תעבורהאכיפה בררנית