קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגנת זוטי דברים בעבירת אלימות: בפתח הכרעת הדין אני מודיעה, כמצוות סיפת סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 על זיכויו של הנאשם מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. להלן נימוקיי: המתלונן, שי צוקרמן, עורך דין במקצועו (להלן: "המתלונן"), ייצג, במועד הרלוונטי לכתב האישום, את שותפתו לעסקים של הנאשם, עמו היה לה סכסוך עסקי. כתב האישום מנוסח בלאקוניות ועל פיו בתאריך 28.12.06, סמוך לשעה 12:30, ברח' ה' באייר 44 בתל-אביב, תקף הנאשם את המתלונן, בכך שסטר לו, ואיים עליו, בכך שאמר לו "יא שמן מגודל, אני אזיין אותך". כתב האישום אינו מפרט את נסיבות האירוע, אשר לטענת המאשימה הביאו את הנאשם לביצוע העבירות ואלו נפרסו בהרחבה במהלך המשפט, ולמעשה אין עליהן מחלוקת בין הצדדים. מהראיות שהוצגו, ושעליהן אין מחלוקת בין הצדדים, עולה כי במועד הנטען בכתב האישום, הגיע המתלונן יחד עם עובדת משרדו, עו"ד שרי אטיאס (להלן: "עו"ד אטיאס") והמנעולן, ברוך בביליאן (להלן: "המנעולן"), במטרה לפרוץ למחסן, הנמצא בכתובת המצוינת בכתב האישום, ואשר היה, במועד הרלוונטי, בבעלות משותפת של הנאשם ולקוחתו של המתלונן, אך הוחזק בפועל על ידי הנאשם בלבד, בעקבות הסכסוך העסקי שפרץ בין השותפים. המחלוקת, ככל שהיא שולית, סבה סביב מטרת הפריצה למחסן, האם, כטענת המתלונן ועו"ד אטיאס, המטרה הייתה החלפת המנעול, ומסירת עותק מפתח המנעול החדש לכל אחד מהשותפים, על מנת לאפשר גם לשותפה לעשות בו שימוש, ובכך לממש את זכויותיה הקנייניות במחסן, או שמא, כטענת ההגנה, לשם צילום הרכוש שנמצא אותה עת במחסן, כדי להשיג ראיות נגד הנאשם על הברחת נכסים, כביכול, מהחברה המשותפת לו ולמרשתו של המתלונן. לא שנויה במחלוקת העובדה שהמתלונן צילם במצלמת וידיאו את מהלך הפריצה למחסן ואת תכולתו, אך לטענתו עשה זאת על מנת לקדם פני טענה שעלולה הייתה להישמע ולפיה נלקח דבר מה מהמחסן במהלך הפריצה. בהעדר חשיבות ממשית, לשאלת מטרת צילום המחסן ותכולתו, בעת פריצתו, לצורך הבנת האירוע ומניעי הנאשם במעשיו, לא אקבע ממצאים לגביו, ולו מהטעם שהגעתי למסקנה לפיה חוקיות הפריצה למחסן אינה רלוונטית לעניינינו, כפי שיובהר בהמשך. עוד אין חולק, כי במהלך הפריצה הגיעה למקום עובדת החברה, הגב' מלכה (מלי) פישר, אשר הועסקה על ידי הנאשם, ולאחר שהבחינה בפריצת המחסן הזעיקה את הנאשם, אשר הגיעה מיד למקום. אין גם מחלוקת כי שעה שהגיע הנאשם לבניין, שהה המתלונן מחוצה לו, וביקש לשוב ולהיכנס לבניין על מנת להגיע למחסן, להשלמת התקנת המנעולים החדשים, לאחר שהמחסן כבר נפרץ, אך הנאשם מנע זאת ממנו. מוסכם גם שנוכח סירובו של הנאשם לאפשר למתלונן לשוב ולהיכנס לבניין החל האחרון לצלם אותו, באמצעות מצלמת הוידיאו שהביא עמו, וכי קרב את המצלמה לפניו של הנאשם עד למרחק נגיעה, למורת רוחו של הנאשם. המחלוקת העובדתית מצומצמת מאד והיא נוגעת לאופי התגובה של הנאשם ל"צילומי התקריב" שעשה לו המתלונן, האם סטר על לחיו של המתלונן ואיים עליו, כטענת המאשימה, או שמא דחף אותו, כדי להרחיק את המצלמה מפניו, כטענת ההגנה. ראיות התביעה, באשר לשאלה השנויה במחלוקת, מבוססות על עדויותיהם של המתלונן, עו"ד אטיאס והמנעולן. ראיות ההגנה נסמכות רק על עדותו של הנאשם ועל האמור והנצפה בקלטת הוידיאו שצילם המתלונן, זאת לאחר שעדותה של עדת ההגנה מלכה פישר לא תרמה מאומה להבהרת אופי התקיפה, שעל עצם קיומה אין מחלוקת, כששללה גם אפשרות שהנאשם דחף את המתלונן, בניגוד לעמדת ההגנה. צפייה בקלטת הוידיאו מלמדת כי אקט התקיפה, כמו גם בקשת הנאשם מהמתלונן להרחיק ממנו את המצלמה, לא הונצחו בו, משההקלטה נקטעה לפני כן, אך מיד לאחריו נשמעת עו"ד אטיאס מזדעקת "הוא הכה אותו, הוא נתן לו סטירה בנוכחותי" - כשלא הנאשם אף לא ביתו, שנכחה במקום, מכחישים מעשה זה. עם זאת, בהמשך ההקלטה, לאחר שהשוטרים הגיעו למקום, נשמע המתלונן מציין בפניהם "רציתי להיכנס פנימה והוא דחף אותי". בעדותו בבית המשפט תיאר המתלונן את אשר ארע באופן הבא "כשעמדתי, החזקתי את המצלמה בצד ימין מעל כתף ימין. בשלב זה חשתי מכה בצד שמאל של ראשי...אני אפילו לא יודע אם זה היה אגרוף או סטירה. הייתה איזו מכה בצד שמאל מהנאשם. נהדפתי אחורה", כשבחקירתו הנגדית אישר כי הוא יודע להבחין בין סטירה לדחיפה. באופן מפתיע גם עו"ד אטיאס תיארה בעדותה בבית המשפט את אופי התקיפה כ"סטירה או אגרוף". המנעולן, שלא יכולה להיות מחלוקת שעדותו נטולת פניות ואובייקטיבית, תיאר בחקירתו הראשית את הסיטואציה באופן הבא: "עורך הדין המשיך לצלם. הנאשם אמר לו להפסיק לצלם ועורך הדין המשיך. היה ויכוח. אז הנאשם נתן לעורך הדין סטירה. הוא נתן לו סטירה ביד ימין לצד שמאל של עורך הדין, בלחי". בחקירה הנגדית אישר העד כי המתלונן עמד עם המצלמה קרוב לפניו של הנאשם והבהיר כי הנאשם עמד ופניו מולו והמתלונן עמד עם גבו אליו, כשראה את הנפת היד של הנאשם לעבר המתלונן. בלחץ החקירה הנגדית אישר המנעולן שאינו זוכר את המהלך של הנפת היד ואם זה היה בכוונה לתת סטירה, אך עמד על כך שהנאשם הרים את ידו, "והיד התלבשה על הפנים של עורך הדין". הנאשם היה עקבי בגרסתו, החל בחקירתו במשטרה וכלה בעדותו בבית המשפט ולפיה המתלונן עמד מולו עם מצלמה, קרב אותה לפניו, צילם אותו והקניט אותו והוא הגיב בדחיפת המתלונן. גם דברי האיום אותם מייחס המתלונן לנאשם לא הונצחו בהקלטה, כשעל פי גרסת המתלונן החל לצלם את המפגש עם המתלונן, לאחר שהאחרון השמיע את דברי האיום. עדי התביעה הנוספים, עו"ד אטיאס והמנעולן אף הם לא העידו ששמעו את הנאשם מאיים על המתלונן. המתלונן עצמו לא התכחש לטענת ההגנה, לפיה בעררים שהגיש על החלטת המשטרה, שלא להמשיך לחקור, ועל החלטת התביעות, לסגור את התיק, בהעדר עניין לציבור, לא טען שהנאשם איים עליו, זאת לדבריו משום שראה בתקיפה את הנושא המהותי. הנאשם הכחיש שאיים על המתלונן וכי הטיח לעברו את האמירה המיוחסת לו ובא כוחו אף הוסיף בסיכומים, שגם אם ייקבע שהדברים נאמרו, חרף הכחשת הנאשם, אזי המילים "אני אזיין אותך" "יכולות לסבול פרוש שאינו נכנס לד' אמות של פגיעה פיזית, להבדיל, למשל, מנקיטת אמצעים חוקיים הנדרשים למי שפורץ לרכושו של אחר...", בהתחשב "בקונטקסט ובנסיבות בהן נאמרו, אליבא דגרסת המתלונן..." לצד הטענות העובדתיות העלה ב"כ הנאשם שתי טענות משפטיות. אל האחת התייחס בהרחבה, הן במהלך חקירתו של המתלונן והן בסיכומיו והיא נוגעת לשאלת חוקיות הפריצה למחסן, לאור הוראת סעיף 189 לחוק העונשין הקובעת איסור כניסה בכוח למקרקעין, אף לא על ידי בעל זכות במקרקעין, אם אלה מוחזקים על ידי אחר, כפוף לסייגים המנויים בסעיף ושאינם חלים בעניינינו. לטענתו - המשתמעת מהתייחסותו לזכותו של מחזיק במקרקעין להשתמש בכוח, במידה סבירה, כדי למנוע הסגת גבול או שליטה במקרקעין, שלא כדין - עומדת לנאשם ההגנה הקבועה בסעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, שכן "מטרת חזרתו של המתלונן לכניסת הבניין נועדה לאפשר לו לשוב ולהיכנס למחסן הפרוץ על מנת להחליף את המנעולים ובכך לשלול את 'החזקתו' של הנאשם בנכס". אל השנייה, הגנת "זוטי דברים", מכוח הסייג לאחריות פלילית הקבוע בסעיף 34יז' לחוק העונשין, התייחס במפורש רק בסיכומיו, אף שרמז עליה במהלך הדיון. לטענתו, בקצירת האומר, הקווים המנחים ליישום הסייג לאחריות פלילית בשל הגנת "זוטי דברים", שפורטו על ידי כב' השופט א.א. לוי בע"פ 7829/03, מ"י נ' אריאל ואח', פד"י ס(2), 120 ישימים במקרה זה, זאת בהתחשב ב"טיבו של המעשה (דחיפה או סטירה), נסיבותיו (פריצה לרכושו של הנאשם, ללא צו וללא הצדק, ע"י המתלונן תוך הפרה בוטה וגסה של הוראת סעיף 189 לחוק העונשין וחוק המקרקעין הנ"ל ובמיוחד הצמדת המצלמה לפניו של הנאשם שגרמה למעשה), תוצאותיו (לא נגרם כל נזק למתלונן) והאינטרס הציבורי (משקלו קל כנוצה לאור מכלול הנסיבות ונסיבותיו האישיות המיוחדות של הנאשם לרבות הזמן שחלף מעת המעשה הנטען)". ב"כ המאשימה התייחס בסיכומיו, כבדרך אגב, לטענה בעניין חוקיות הפריצה וכלל לא התייחס לטענה של "זוטי דברים", משלא הועלתה במפורש, עד לשלב הגשת סיכומי ההגנה. המחלוקת העובדתית תוכרע על פי מכלול העדויות והראיות שהוצגו. לעניין עבירת האיומים, ניצבת לפניי גרסה מול גרסה, כשאיש מעדי התביעה, למעט המתלונן, לא העיד ששמע את דברי האיום, הדברים לא נקלטו בהקלטה, כשלטענת המתלונן החל לצלם את האירוע לאחר השמעתן, המתלונן לא התלונן על כך בפני השוטרים, שנזעקו לזירת האירוע, והן לא הוזכרו על ידו בשני עררים שהגיש, על החלטות לסגירת התיק. יתרה מכך, עדותו של המתלונן, על פיה הנאשם השמיע את דברי האיום נגדו לאחר שהשיב בשלילה לשאלתו אם יש לו צו המאפשר לו להיכנס לנכס, מעוררת תמיהה בגרסתו, מדוע הדברים לא נקלטו בהקלטה, נוכח מה שנצפה בקלטת. צפייה בקלטת ובתמליל מלמדים כי הן השאלה והן התשובה נקלטו בהקלטה. מכאן נובע לכאורה כי הוא החל לצלם לפני השמעת דברי האיום ולא אחריהן, כטענתו, ומשכך, הדעת נותנת שאם הנאשם איים על המתלונן, בשלב זה, היו דברי האיום צריכים להיקלט בהקלטה. הנאשם עצמו היה עקבי בהכחשתו את אמירת הדברים. בחקירתו במשטרה הוא נחקר, תחת אזהרה, רק בגין עבירת התקיפה, כשבמהלך החקירה נשאל על ידי החוקר אם אמר המיוחס לו למתלונן והשיב "זה לא המילים שלי. לא אמרתי מילה כזו וזה מבזה את אומרה" והתמיד בכפירתו גם בעדותו בבית המשפט. ב"כ המאשימה אף הוא היה ער לחולשה בראיות, ככל שהן נוגעות להוכחת עבירה זו, ובהתייחסו אליה בסיכומיו ציין כי הן המתלונן והן המאשימה לא רואים בעבירה זו את החומרה שבתיק, "אלא יש לבחון את התקיפה וחומרתה". לאור זאת, קם לפחות הספק הסביר, הן לעצם אמירת הדברים על ידי הנאשם, כפי שתוארו על ידי המתלונן בעדותו, והן לעניין הכוונה של הנאשם לאיים בפגיעה במתלונן, על פי כל אחת מהחלופות המנויות בסעיף 192 לחוק העונשין. לעניין עבירת התקיפה, אין מחלוקת לגבי עצם התקיפה ולמעשה די היה לי בהודאת הנאשם בדחיפת המתלונן כדי לקבוע כי עבר את העבירה ולהרשיעו בה על פי הודאתו. אולם בכך אעשה מלאכתי קלה, שכן לאופי התקיפה יכול ותהא משמעות כשאבוא להתייחס לטענת ב"כ הנאשם לפיה יש לקבוע כי בזוטי דברים עסקינן ולהחיל על המקרה את הסייג לאחריות פלילית הקבוע בסעיף 34יז' לחוק העונשין. כאמור, גם מעשה זה לא נקלט בעדשת מצלמת הוידיאו. הקושי לקבוע כי מדובר בסטירה ולא בדחיפה נובע מהתייחסותו המיידית של המתלונן ולפרשנותו את מעשהו של הנאשם, כפי שהיא משתקפת מאמרתו לשוטרים, שהונצחה במצלמת הוידיאו. גם בעדותו בבית המשפט לא היה המתלונן בטוח לגבי אופי התקיפה - סטירה או אגרוף - והחרתה החזיקה אחריו גם עו"ד אטיאס, שדווקא התייחסותה הראשונה למעשה הייתה כאל סטירה. המנעולן, שלא מצאתי דופי בעדותו, העיד אמנם כי הנאשם תקף את המתלונן בסטירה בפניו, וכי ראה את הנפת היד של הנאשם לעבר המתלונן באופן שידו "התלבשה" על פניו, אך לא ניתן לשלול, מתיאורו את אופי האירוע ומהעובדה שראה את המעשה כשגבו של המתלונן אליו, כי הנאשם הניף ידו על מנת להדוף את המתלונן, שקירב עד מאד את המצלמה לפניו, וכי ידו "התלבשה" על פניו של המתלונן, לא על מנת לסטור לו אלא תוך כדי פעולה לדחיפתו, כטענת הנאשם, וכפי שהבין זאת המתלונן עצמו, בזמן אמת, קרי: בעת התרחשות האירוע. משכך, אני קובעת כי, בהיעדר גרסה עקבית של המתלונן ושל עו"ד אטיאס לעניין אופי התקיפה ומשניתן לפרש את מעשיו של הנאשם, גם על פי עדותו של המנעולן, כדחיפה תוך הושטת יד לעבר פניו של המתלונן ולאור גרסתו, העקבית וההגיונית של הנאשם, לפיה דחף את המתלונן, כדי להדוף אותו מפניו לאחר שקרב את המצלמה לפניו, קם ספק סביר בגרסת התביעה ואני מאמצת את גרסת ההגנה. אתייחס עתה לכל אחת מהשאלות המשפטיות שהועלו על פי סדר הופעתן.   שאלת חוקיות הפריצה למחסן ושאלת זכותו של המחזיק בנכס להשתמש בכוח סביר על מנת למנוע הסגת גבול לנכס שבשליטתו שאלות נכבדות הן והחוק והפסיקה אמרו את דברם בכגון דא. דא עקא מהראיות שהוצגו לפניי הגעתי למסקנה שדחיפת המתלונן על ידי הנאשם, לא באה במסגרת ניסיונו למנוע את הסגת גבול הנכס שבהחזקתו, משנפרץ המחסן טרם הגעתו למקום, אלא על רקע התגרותו של המתלונן בו, כשקרב את מצלמת הוידיאו לפניו ועל מנת להרחיקה, זאת על פי גרסת הנאשם עצמו, הן באמרתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט. בשלב בו דחף הנאשם את המתלונן, לא עשה המתלונן, על פי הראיות, כל פעולה אקטיבית על מנת להיכנס, חרף רצונו להשלים את החלפת המנעול, אלא ניהל דין ודברים בעניין עם הנאשם, כשבמהלכו החל לצלמו ולקרב המצלמה לפניו. לא מדובר כאן בשימוש בכוח סביר על מנת למנוע מהמתלונן את הכניסה לבניין ומשם למחסן, כמשמעה בסעיף 18 לחוק המקרקעין, אלא במעשה תקיפה, על רקע התגרות המתלונן בנאשם וכדבריו "מטרת הדחיפה הייתה להרחיק את המצלמה ממני, כי הרגשתי שהיא מאיימת עליי במרחק של 20 ס"מ". לכאורה, בשלב זה ניתן היה לסיים את הכרעת הדין, לקבוע כי אשמתו של הנאשם, בתקיפת המתלונן, הוכחה, מעבר לכל ספק סביר, ולהרשיעו בעבירה של תקיפה סתם, על פי הודאתו, כשטענה של הגנה עצמית, שיכולה הייתה לפטור אותו מאחריות פלילית, לא עומדת לו, משלא הוכח לפניי שנשקפה לו, אותה עת, סכנה מוחשית של פגיעה "בחייו, בחירותו, בגופו, או ברכושו" מפני המתלונן, בכך שצילם אותו ואף קרב את מצלמת הוידיאו סמוך לפניו, אך עדיין נותר לדון בטענת ההגנה הנוספת, אותה העלה, כאמור, ב"כ הנאשם בסיכומיו. זה המקום, אם כן, לדון בטענת ההגנה לפיה יש להחיל, במקרה זה, את הסייג לאחריות פלילית, מהטעם שמדובר ב"זוטי דברים". כפי שציינתי לעיל, לצורך דיון בטענה זו ניתחתי את עדויות התביעה וההגנה, לגבי אופי התקיפה שתקף הנאשם את המתלונן, והגעתי למסקנה, שיש להעדיף את גרסת ההגנה, לפיה דחף הנאשם את המתלונן, כשהאחרון קרב את המצלמה לפניו, לאור הספק שהתעורר בגרסת התביעה, לפיה הנאשם סטר בפניו של המתלונן. קווים מנחים לתחולתו של הסייג, במקרה נתון, על ידי בחינת נסיבות המעשה ונסיבות העושה שורטטו בפסה"ד המקיף של כב' השופט א.א.לוי בע"פ 7829/03 מ"י נ' אריאל ואח', , ואביא דברים בשם אומרם: "הנה כי כן, על אף שהסייג בדבר "זוטי דברים" אינו מונה רשימה של מקרים הבאים בגדרו, הרי שהמגמה העולה מן הפסיקה היא שיש להחילו בזהירות תוך בחינת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בבואו לבחון מעשה שנתמלאו בו כל יסודות העבירה ישאל בית המשפט את עצמו, אם מעשה העבירה הצמיח מידה מינימאלית של סכנה לציבור. תשובה שלילית תחייב את המסקנה שהשפעתו של המעשה על החברה היא כה מזערית, עד שאין זה ראוי להכתים את מבצעו בהרשעה בפלילים. לשיטתי, מגמה זו ראויה היא. אל לנו לשכוח כי הכלל בדבר זוטי דברים מהווה אך סייג לאחריות הפלילית, ומשכך, אין הוא בבחינת הכלל, אלא החריג. ובלשונו של סעיף 34ה לחוק העונשין - "מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית". יתרה מזאת, מידת הזהירות בהחלתו של הסייג נדרשת גם מן הטעם שמא ירוקנו מתוכן עבירות הנתפסות כ"קלות" יותר מאחרות. יחד עם זאת, נקיטת זהירות בהחלתו של הסייג אינה מונעת, לגישתי, פרשנות שתבחן בין מכלול השיקולים גם את נסיבותיו האישיות של המבצע. שכן, יש והשפעתן של נסיבות אלו תשנה את התמונה מן הקצה אל הקצה, והרשעתו לאורן לא תשרת כל מטרה ראויה." (ראה פד"י ס(2), ,120 פסקה 26) בחינת המקרה שלפניי אל מול התנאים שנקבעו, כמסגרת ליישומו של הסייג, בפסק הדין האמור, מוביל אותי למסקנה כי זה המקרה להחלת הסייג לאחריות פלילית בגין טענה של "זוטי דברים". מדובר אמנם בעבירת אלימות, המוגדרת בחוק כ"תקיפה סתם", אך אופי המעשה ונסיבותיו מצביעים על כך שמדובר במעשה שהוא ברף התחתון, הנמוך ביותר, של עבירות התקיפה. האלימות בה השתמש הנאשם - לאמור: דחיפתו של המתלונן מעליו - באה על רקע ובתגובה להתגרותו של המתלונן בו, בכך שצילמו במצלמת וידיאו, תוך קירוב המצלמה לפניו, חרף בקשותיו שיפסיק לצלמו. עובדה זו, שנטענה על ידי הנאשם לכל אורך הדרך, נתמכה גם בעדותו של המנעולן, כפי שפורט לעיל. המתלונן עצמו לא הכחיש ולא סתר את טענת הנאשם, בנקודה זו. אישר כי בעת שצילם את הנאשם המרחק ביניהם היה קרוב מאד, ואף שטען שאינו זוכר שהנאשם ביקש ממנו להפסיק לצלמו ולהרחיק את המצלמה ממנו, לא שלל את האפשרות ואישר כי ייתכן וכך היה, כשהוא אף הוסיף והדגיש כי גם "אם הוא היה מבקש, זה לא היה גורם לי להזיז את המצלמה". על כך יש להוסיף, כי מעשה הדחיפה לא נגרם למתלונן נזק גופני או אחר כתוצאה מהמעשה. בבואי אם כן לבחון, לאור הכללים שנקבעו בפס"ד אריאל, אם מעשה העבירה שביצע הנאשם "הצמיח מידה מינימאלית של סכנה לציבור", תהא תשובתי לכך שלילית ומכאן המסקנה המתבקשת כי "השפעתו של המעשה על החברה היא כה מזערית, עד שאין זה ראוי להכתים את מבצעו בהרשעה בפלילים". מסקנה זו מתבקשת על אחת כמה וכמה כשלנסיבות המעשה מצטרפות גם נסיבות העושה. מדובר בנאשם, שביום ביצוע העבירה היה כבן 67, אדם מהיישוב, המנהל אורח חיים נורמטיבי, שמעולם לא הסתבך בפלילים, אשר לא יזם את האירוע, לא חפץ בו ונגרר אליו שלא בטובתו. התוצאה היא שאני מזכה את הנאשם מעבירת האיומים, מחמת הספק, בהעדר ראיות מספיקות, ומעבירת התקיפה, מזכה אותו מכוחו של הסייג לפליליות המעשה של זוטי דברים, משמצאתי כי לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו, והאינטרס הציבורי המעשה הוא קל ערך. בשולי הדברים הערה - הטרידה אותי השאלה האם מעשה שנעשה, והוכח שנתמלאו בו כל יסודות העבירה, אך נקבע כי מתקיים לגביו הסייג לאחריות פלילית, מכוח אחת הטענות המנויות בפרק ה/1 לחוק העונשין, ובמיוחד הסייג של זוטי דברם, דינו צריך להיות זיכוי או ביטול כתב האישום, כפי שנקבע בסעיף 150 לחסד"פ לגבי קבלת טענות מקדמיות. המחוקק שתק בעניין זה ומכאן ההנחה שהתוצאה היא זיכוי, שהינה ברירת המחדל, בהעדר הוראה מפורשת אחרת. אולם, עיון בניתוח המקיף שעשה כב' השופט א.א.לוי בפס"ד אריאל והסיבות שהביאו את המחוקק להוספת הסייג של זוטי דברים מלמד כי הכוונה הייתה לתת בידי בית המשפט שיקול דעת, לבטל כתב אישום, בשל חוסר עניין לציבור, בדומה לשיקול הדעת הנתון בידי רשויות החקירה והתביעה לסגירת תיק בהעדר עניין לציבור. זיכוי משמעו כי לא הוכחו יסודות העבירה ומדובר באדם שחפותו הוכחה או למצער שאשמתו לא הוכחה. לא כך הם פני הדברים, כשבית המשפט עושה שימוש בהפעלת הסייג לאחריות פלילית, מכוח הטענה של זוטי דברים, לאחר שאשמתו של הנאשם בביצוע העבירה הוכחה, בהתקיים היסוד הפיסי והנפשי של מעשה העבירה. תחושת אי נוחות מובילה למסקנה של זיכוי מקום שיסודות ביצוע העבירה הוכחו ודומני שזיכוי אינו התוצאה הנכונה והראויה במקרה זה, אלא החלטה שבדיעבד ולפיה בנסיבות המקרה, בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 34יז' לחוק העונשין לא היה כלל מקום להגשת כתב האישום ומכאן שיש לבטלו. הגנות משפטיותהגנת זוטי דבריםאלימות