קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזקת נכס חשוד כגנוב: כתב האישום נגד הנאשמים, אם ובנה הבגיר (להלן: "הנאשמת" או "הנאשמת 2" ו- "הנאשם" או "הנאשם 1" בהתאמה), הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של החזקת נכס חשוד כגנוב בצוותא - עבירה על סעיף 413 + 29 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 והחזקת סם שלא לצריכה עצמית בצוותא - עבירה על סעיף 7 (א) + (ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג - 1973 ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. על פי עובדות כתב האישום, ביום 30.6.09 בשעה 7:30 לערך, החזיקו הנאשמים בביתם שברחוב הלפרין בנתניה סם מסוכן מסוג חשיש במשקל של 96.61 גרם נטו וכן מכשיר טלפון מסוג סמסונג שיש חשד סביר שהוא גנוב, ואין בידם להניח את הדעת כי רכשו את ההחזקה בו כדין. בקליפת אגוז אציין כי במועד הנקוב בכתב האישום הגיע לדירה בה שהו הנאשמים צוות המונה ארבעה שוטרים, במטרה לבצע חיפוש על פי צו שיפוטי. במהלך החיפוש נתפס בחדר השינה של הנאשמת 2, בנסיבות שעוד יפורטו, מכשיר הטלפון המוזכר בכתב האישום. כמו כן, נתפסה "סוליית" חשיש, אשר הושלכה, לטענת השוטרים, מחלון המטבח של הדירה, בעת שהנאשמים שהו בה לבדם. אציין כבר עתה כי על אף טענות הסנגורים בדבר קיומם של קשיים ראייתיים אין לי כל ספק כי הסם אכן הושלך מהדירה על ידי אחד הנאשמים. בנסיבות אלה, ברי כי אילו נכח בדירה אדם אחד בלבד, היה מקום להרשיעו בהחזקת הסם. השאלה שניצבת לפתחי הנה, אם כן, האם משתנה התמונה כתוצאה מנוכחותם של שני הנאשמים בדירה ובאיזה אופן. אדון בסוגיות הנדרשות אחת לאחת. החזקת הסם - המישור הראייתי: א. השלכת הסם מהדירה: מטעם התביעה העידו בפני ארבעת השוטרים שהיו מעורבים באירוע. ארבעתם מסרו גרסה דומה, סבירה והגיונית, התואמת את דרכי הפעולה הסטנדרטיות של המשטרה במקרים דומים רבים. עדויותיהם השלימו זו את זו, יצרו תמונה מקיפה וברורה של האירוע ולא מצאתי כל סיבה שלא לתת אמון מלא בדבריהם. על פי המפורט בעדויות השוטרים ובדו"חות הפעולה ת/1 ו- ת/8 שהוגשו לעיוני, השתתפו בפעולה השוטרים ירון ימין, אייל וולדניצקי, שלומי אלון ורוסלן אברמוב. וולדניצקי תפקד כמפקד הפעולה, וביחד עם ימין עלה, כשצו החיפוש ברשותו, לעבר דירת הנאשמים שבקומה השנייה. עובר לעלייתם נשלח אברמוב "לסגור" את החצר האחורית של הבניין ואילו שלומי אלון נותר לצפות בחזית הבית. וולדניצקי וימין דפקו על דלת הדירה, הזדהו כשוטרים וביקשו מיושבי הדירה לפתוח את הדלת. על פי עדותו של ימין, עד שנפתחה הדלת על ידי הנאשמת 2, חלף פרק זמן ארוך, אותו אמד בעדותו ובדו"ח הפעולה ת/1 בשלוש דקות לערך. בעדותו הבהיר ימין כי מדובר בפרק זמן חריג וכי בדרך כלל נפתחת הדלת במקרים דומים בתוך פחות מדקה (עמ' 6 ש' 16-17 לפרוטוקול). לאחר שנפתחה הדלת ביצעו שני השוטרים סריקה מהירה בדירה, במהלכה לא נתפס דבר, ובהמשך בוצע חיפוש מדוקדק יותר, שלממצאיו אתייחס מייד. במקביל, התמקם כזכור השוטר אברמוב בעמדת תצפית בחלקו האחורי של הבית. מעדותו ומדו"ח הפעולה ת/8 שערך עולה כי לאחר שהתמקם דיווח לוולדניצקי על הגעתו למקום. לאחר כמה דקות הודיע לו וולדניצקי כי אף אחד אינו פותח את הדלת והורה לו להמשיך להשגיח על החלונות בצד האחורי של הבניין. עדותו זו מחזקת ממשית את דברי ימין לגבי פרק הזמן הארוך והחריג שחלף עד לפתיחת הדלת, וזאת בניגוד לגרסת הנאשמת 2 שתובא להלן. מכל מקום, בחלוף דקה או שתיים נוספות הבחין אברמוב בכך שחלון הקומה השנייה נפתח במקצת וכי דבר מה הושלך מבעד לחלון. אברמוב לא הצליח לזהות מי זרק את אותו דבר מה, אך שמר על קשר עין רצוף עם החפץ עד שניגש אליו ומצא כי מדובר ב-"פלטה של חשיש". בהעדר מחלוקת בנוגע לשרשרת הסם ולחוות הדעת של המחלקה לזיהוי פלילי, ניתן כבר עתה להבהיר כי אכן מדובר היה בסם מסוג חשיש במשקל של 96.61 גרם נטו, כמפורט בחוות הדעת ת/4. עוד עלה מעדותו של אברמוב כי ננקטו שתי פעולות מצטברות על מנת לוודא כי החלון ממנו הושלך הסם שייך לדירת הנאשמים. תחילה, לאחר שדיווח לוולדניצקי על השלכת ותפיסת הסם, מסר לו וולדניצקי כי הוא וימין נכנסו לדירה. או אז פתח וולדניצקי את החלון ממנו נזרק הסם, בעוד אברמוב עומד עדיין בחצר האחורית ומוודא כי אכן מדובר באותו חלון. בהמשך, עלה אברמוב עצמו לדירת הנאשמים, בדק בעצמו את מיקום החלון ומצא כי מדובר בחלון המטבח של דירת הנאשמים. המסקנה המתחייבת מראיות אלה הנה כי הסם שנתפס הושלך מדירתם של הנאשמים, ולא מדירה אחרת בבנין. על מנת לערער מסקנה ברורה זו, העלו הסנגורים המלומדים שלוש טענות מרכזיות. ראשית, טענו הסנגורים כי מהעובדה שאברמוב לא זיהה את משליך הסם ואף לא הצליח להבחין, על פי עדותו שלו, ביד שאחזה בסם והשליכה אותו, ניתן ללמוד כי בפועל לא ביצע תפקידו כהלכה ולא הבחין בוודאות מאיזה חלון, אם בכלל, הושלך הסם. טענה זו הנה טענה סתמית שאין בה ממש. כאמור, שמעתי את עדות אברמוב ואת עדויות חבריו ועיינתי בדו"חות הפעולה שערכו, ולא מצאתי כל סיבה שלא לתת אמון מלא בעדויות השוטרים. אברמוב עצמו הסביר כי בחלון נפתח פתח צר, שדרכו הושלך הסם. הוא שמר על קשר עין רצוף עם הסם ולא הצליח בנסיבות אלה לזהות את המשליך. מדובר בתיאור הגיוני וסביר שאין למצוא בו כל דופי מקצועי או אחר, ועל כן דינה של הטענה להידחות. טענה שנייה ומשמעותית יותר נגעה לאפשרות כי הסם הושלך לעבר החצר האחורית, רק לאחר שהדלת נפתחה והשוטרים וולדניצקי וימין נכנסו כבר לדירת הנאשמים. פועל יוצא של אימוץ טענה זו הינו כי הסם הושלך בהכרח מדירה אחרת, שכן השוטרים הבהירו באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי לא יתכן שמי מהנאשמים השליך את הסם לאחר כניסת השוטרים לדירה. לאחר שבחנתי בקפידה את נימוקי הסנגורים, אני מוצא לנכון לדחות גם טענה זו. ב"כ הנאשם 2 ביקש להתבסס בהקשר זה על פרשנותו לעדות שמסר השוטר ימין. לטענת הסנגור, העיד ימין כי הסם הושלך רק לאחר שהסתיים שלב הסריקה הראשונית בדירה. אלא שעיון מדוקדק יותר בעדותו של ימין, כמו גם בדו"ח הפעולה שלו ת/1, מגלה כי למעשה העיד כי בתום הסריקה עדכן אותו וולדניצקי על כך שמהדירה הושלך הסם. משמע, העדכון מוולדניצקי היה לאחר הסריקה, אך אין בכך כדי להעיד על מועד השלכת הסם, אשר על פי העדויות האחרות קדם בוודאות לפתיחת הדלת. גם עדות וולדניצקי בעמ' 12 לפרוטוקול אינה מביאה למסקנה אחרת. הסנגור מפנה לשורה 15 בה מסר השוטר כי "לאחר כניסה לבית קיבלתי דיווח.. מרוסלן על זריקה של חומר חשוד כסם...", כך שלכאורה התקבל הדיווח רק לאחר הכניסה. ואולם המשכו של אותו משפט ממש מגלה תמונה אחרת, על פיו לאחר קבלת הדיווח הנ"ל "באמת נכנסנו לדירה ובבית נמצאו האם ובנה", משמע קבלת הדיווח קדמה לכניסה לדירה. מאוחר יותר הבהיר וולדניצקי מפורשות בעדותו בעמ' 16 ש' 6-29 כי השלכת הסם קדמה לכניסתם לדירה. וולדניצקי אמנם אישר את האפשרות כי הדיווח על השלכת הסם התקבל בסמוך לאחר כניסתם לדירה, אך בכך אין כדי לסתור את העמדה לפיה קדמה ההשלכה לכניסה לדירה, שכן אברמוב העיד כי לאחר שראה את החפץ מושלך, הוא ניגש לעברו, הרים ובחן אותו, ורק אז, משחלפו 10-30 שניות מרגע ההשלכה, דיווח על כך לוולדניצקי (עמ' 19 ש' 16-19). על רקע עדויות אלה ולנוכח הפעולות שננקטו לוודא כי הסם הושלך מחלון ביתם של הנאשמים ולא מחלון אחר, אין לי ספק כי אכן כך היה. טענה שלישית ואחרונה, אותה מצאתי מוצדקת, אך נטולת השלכה מעשית, נגעה לסוגיית צילום החלון ממנו הושלך הסם. מעדויותיהם של ימין וולדניצקי ומדו"ח הפעולה ת/8 עלה כי החלון הרלבנטי צולם מבפנים ומבחוץ, וכי תמונות אלה אמורות היו לשמש כחלק מחומר החקירה שבתיק. אלא שבפועל לא נמצאו בתיק החקירה ולא נמסרו לרשות הסנגורים תמונות כלשהן. על מנת להסביר תמיהה זו זומן לעדות השוטר שלומי אלון, אשר לא ערך דו"ח פעולה או מסמך אחר מטעמו כחלק מחומר החקירה. בעדותו סיפר אלון כי לאחר שהתקבל הדיווח על השלכת הסם, עזב את מקומו בחזית הבניין והצטרף לאברמוב שבחצר האחורית. הוא ביקש מאברמוב שיצביע על החלון ממנו נזרק הסם ואז צילם את אותו חלון באמצעות מצלמת הטלפון הנייד שלו. אלא שתמונות אלה לא מצאו את דרכן לתיק החקירה, משום שנכשלו מאמציו של אלון להעביר את קבצי התמונות ממכשיר הטלפון "האזרחי" שלו, למחשב המשטרתי. אלון לא פנה לעזרת איש מקצוע כלשהו ובהמשך עבר מכשיר הטלפון הנ"ל לבני משפחה אחרים, כך שכיום לא ניתן עוד לאתרו. לפיכך אין כיום אפשרות לאתר ולשחזר התמונות שצולמו בזירת האירוע. אין ספק כי מדובר במחדל משמעותי בהתנהלותם של הבלשים, כמו גם של אנשי החקירות והתביעה, אשר לא נתנו דעתם, עובר להגשת כתב האישום, לקיומן של התמונות ולצורך לחלצן ממקום אכסונן ולצרפן לתיק החקירה. יחד עם זאת, את משמעותם של מחדלי החקירה יש לבחון לאורה של התשתית הראייתית הקיימת, ואין פירוש איתורם של מחדלים זיכוים האוטומטי של הנאשמים. כמפורט בהרחבה לעיל, על יסוד עדותו האמינה של אברמוב, נערכו מספר בדיקות על מנת לוודא כי הסם הושלך מחלון ביתם של הנאשמים, ודי בכך על מנת לשכנע כי הסם הושלך מדירתם ולא מדירה אחרת. בנסיבות אלה, אין השלכה מעשית לאובדן התמונות. אם כבר התייחסתי לפועלו של השוטר שלומי אלון, אין מנוס ממתיחת ביקורת נוספת על התנהלותו במקרה שלפני. במהלך שמיעת הראיות התברר כי בינו לבין הנאשמת הייתה היכרות קודמת. אמנם לא פעם קיימת היכרות, לעיתים ענפה, בין השוטרים לבין מושאי פעולתם המקצועית, ואין למצוא בכך כל דופי, אלא שבמקרה זה, ככל שניתן להבין, לא מדובר היה בהיכרות מקצועית נטו, אלא בהיכרות שהיה בה כדי לגרום לשני הצדדים אי נעימות ממשית כתוצאה ממעורבותו של אלון בפעולה. על רקע אותה היכרות, על אף מעמדו הבכיר יותר של אלון, הועבר הפיקוד לידיו של וולדניצקי, ואילו אלון נותר בתחילת הפעולה מחוץ לבית וסייע "בסגירת" החזית. אלון העיד מפורשות כי בשל ההיכרות בינו לבין הנאשמת 2, לא רצה להיכנס לדירה (עמ' 26 ש' 16-17, עמ' 30 ש' 21-23) ואף התמקם לתצפית, בניגוד למקובל, בתוך הרכב ששימש את השוטרים (עמ' 31 ש' 5-6). בהמשך, לאחר שנתפס הסם, עלה אלון לדירה והצטרף לחיפוש. לדבריו, במרבית הזמן ששהה בדירה עמד לצידה של הנאשמת 2 ושוחח איתה. אף על פי כן, לא הותיר אחריו כל תרשומת בדבר הפעולות שביצע ובדבר תוכן השיחות שניהל עם הנאשמת, וכשנחקר בבית המשפט לגבי אותן שיחות השיב: "מה שהיא אמרה היא אמרה. אני לא צריך להגיד. זה דברים אישיים" ובהמשך: "השיחה שלי איתה לא יכולה לעניין אותך. דיברנו על משהו שקשור אליה על דברים אישיים שלה. לא קשור לעבודה ולמה שנתפס" (עמ' 28 ש' 7-8, 19-21). לבסוף נשאל אלון האם מסרה לו הנאשמת כי היא אינה קשורה כלל לנושא הסם וכי אינה מבינה מה קרה, והשיב: "היא אמרה. החיפוש לא מיועד לאמא. החיפוש על שם אסף נעים" (עמ' 28 ש' 25-26). חש אני מחויב להעיר כי התנהלותו של אלון במקרה זה בעייתית וכי על פיקוד המשטרה לוודא כי סיטואציות מעין אלה, בהן נוטל שוטר חלק בפעולה מתוך ידיעה מראש שיהיה בכך להציבו במצב של ניגוד עניינים, לא יישנו. אינני רוצה להטיל את מלוא משקלה של הביקורת על כתפיו של השוטר אלון, שכן אינני יודע האם נקט בפעולה כלשהי בניסיון להימנע מנטילת חלק במבצע, כגון האם ביקש ממפקדיו לשחררו או להחליפו וסורב. אולם אין מנוס מלהבהיר כי ההתנהלות שננקטה בפועל, כשמחד נוטל אלון חלק במבצע ומאידך הוא נוקט בצעדים חריגים כגון המתנה ברכב, הימנעות מתיעוד חלקו באירוע וחוסר נכונות לשתף את הסנגורים בתוכן שיחתו עם הנאשמת, הייתה בעייתית ביותר. חובתו של שוטר כלפי הציבור למלא את המשימות המוטלות עליו במקצועיות מרבית, ואם מלכתחילה ידוע לו כי לא יוכל לעשות כן, אל לו ליטול חלק בפעולה. במקביל, מוטלת חובה על מפקדיו להיות קשובים לקשיים אלה ולמנוע, ככל שניתן, מצבים מעין אלו. בנסיבות שלפני, בהן אין מדובר במרכיב מרכזי של חומר הראיות, אסתפק בהערות אלה, בתקווה שתמצא להן אוזן קשבת. לסיום פרק זה אציין כי בניגוד לטענת הסנגורים, בוצעה בדיקת טביעות אצבע באריזות הניילון בהן נעטף הסם, לאחר שהוחזרו ממז"פ, כמפורט בסוף העמוד הראשון ב-ת/4. אלא שבבדיקות אלה, כאמור בדו"ח חיפוש ט"א - נ/2, לא נמצאו ממצאים כלשהם, כך שאין בתוצאות הבדיקות כדי לסייע להכרעה בפרשה זו. ב. החיפוש וממצאיו: במהלך החיפוש שנערך בבית הנאשמים, נתפס בין היתר אותו מכשיר טלפון מסוג סמסונג, שבעטיו מיוחסת לנאשמים עבירה של החזקת נכס חשוד כגנוב. בהעדר כל ראיה לקשר בין החזקת הסם לבין החזקת הטלפון, יידון נושא זה בהמשך בפרק נפרד, ובשלב זה אתייחס אך לממצאי החיפוש הנוגעים לתפיסת הסם, המתמקדים בסכין היפנית שנתפסה בחדרו של הנאשם 1. מעדותו של ירון ימין ומדו"ח הפעולה ת/1 שערך עולה כי במהלך החיפוש המדוקדק שנערך בדירה, מצא ימין בתוך ארון בחדרו של הנאשם "סכין יפנית כחולה אשר הלהב שלה מושחם עקב חימום". ימין ציין כי מניסיונו המצטבר כבלש ידוע לו כי נהוג לחמם להבן של סכינים שכאלה על מנת לחתוך את החשיש. לפיכך, מייד לאחר מציאת הסכין, שאל את הנאשם למי היא שייכת ומה טיבה, אך לא זכה לתשובה כלשהי (ראו עדותו עמ' 4 ש' 29-31, עמ' 6 ש' 26-27 וכן המפורט בהקשר זה בדו"ח ת/1). מאוחר יותר באותו יום, במסגרת העדות שנגבתה ממנו באזהרה, טען הנאשם כי מדובר בסכין שהוחזקה בקטנוע של אחד מחבריו ושימשה לטיפולים שונים בקטנוע כגון פתיחת ברגים, חיתוך וחיבור כבלים. לדבריו, למעלה משנה קודם למועד החקירה, לקח עמו בתום לב את הסכין, לאחר שטיפל בקטנוע, ומאז הוחזקה הסכין בארונו ללא כל שימוש עד שנשכחה מליבו (ראו ת/2 ש' 17-20). בעדותו בבית המשפט אישר כי הסכין שנתפסה שייכת לו (עמ' 39 ש' 27 - עמ' 40 ש' 1), אך לא נחקר לגבי נסיבות החזקת הסכין. להשלמת התמונה בנוגע לסכין אציין כי אותו "חבר", בעל הקטנוע, לא זומן לעדות מטעם הנאשם. הסכין עצמה נשלחה ביחד עם הסם שנתפס למז"פ, כשבין היתר התבקשה בדיקה לגילוי סם על להב הסכין, כמפורט במסמך ת/6. אף על פי כן, לא נערכה בדיקה מעין זו, מבלי שניתן לכך כל הסבר, כפי שעולה מחוות הדעת ת/4. בטרם אדון במשמעות תפיסת הסכין, אציג את עמדת הנאשמים. ג. גרסת הנאשמים: שני הנאשמים כפרו מכל וכל בהחזקת הסם ובהשלכתו מהחלון וטענו כי מקור הסם אינו בדירתם. כמו כן גיבה כל אחד מהנאשמים את גרסת האחר, ויחדיו ביקשו לטעון כי מדובר בדירת הנאשמת, בעוד הנאשם לא התגורר בה דרך קבע באותה תקופה. כמו כן טענו, לגבי האירוע עצמו, כי כשהחלו השוטרים דופקים על דלת הדירה שהה כל אחד מהם במיטה שבחדרו, ובעקבות הדפיקות קמה הנאשמת מהמיטה, התעכבה זמן קצר על מנת ללבוש חלוק ופתחה את הדלת בפני השוטרים. אבחן הטענות ביתר פירוט. הנאשם 1 העיד להגנתו ומסר כי התעורר אותו בבוקר בבהלה לשמע דפיקות חזקות בדלת. הוא שמע את אמו אומרת שהיא מתעכבת בפתיחה: "עוד שנייה, אני מתלבשת", ולאחר מכן נכנסו הבלשים, בעוד הנאשם עודו במיטתו, ממנה טרם קם באותו בוקר (עמ' 36 ש' 20-22, עמ' 40 ש' 4-6, עמ' 41 ש' 1-4, 10-11). כאן המקום לציין כי בהודעתו במשטרה ת/2 אין זכר לטענה כי שמע את אמו מודיעה כי היא מתעכבת בפתיחת הדלת על מנת להתלבש, ואין לי כל ספק כי מדובר בפרט כבוש שנטען לראשונה על ידי הנאשם בעדותו בבית המשפט על מנת לגבות את גרסת אמו ולספק הסבר מתקבל על הדעת לעיכוב המשמעותי בפתיחת הדלת. ניסיונו של הנאשם לספק גרסה עדכנית ושונה מזו שמסר במשטרה, שתהלום את טענות ההגנה ותחזקן, ניכר גם בטענתו כי כשהתעורר משנתו השוטר שלומי אלון כבר היה בתוך הדירה וקרא לו לקום. כזכור, על פי עדויותיהם האמינות של השוטרים, הצטרף אלון לחיפוש רק בשלב מאוחר יותר, ובתחילה שהו בדירה ימין וולדניצקי בלבד. עוד הגדיל הנאשם לעשות כשטען כי ההודעה על תפיסת הסמים נמסרה לשוטרים לראשונה רק בחלוף לפחות 10 דקות מרגע כניסתם לדירה. הנאשם אף טען כי סיפר בהודעתו במשטרה על כך שהסם נתפס רק בדיעבד, אלא שבהודעה ת/2 אין כל זכר לדברים אלה וברי כי מדובר בניסיון כושל מצידו של הנאשם לתת גיבוי לטענות הסנגורים בנוגע למועד השלכת הסם. חלק ניכר מחקירת הנאשם הוקדש לשאלת מגוריו בדירת אמו במועד הרלבנטי. כבר מהרגע הראשון ניסה הנאשם בכל מאודו להרחיק את עצמו מהדירה וטען כי נוכחותו בה בבוקר הרלוונטי הייתה מקרית ולא אופיינית. בהודעתו במשטרה מיום האירוע טען כי מזה זמן רב הוא מתגורר בירושלים, ומגיע לנתניה לבית אמו רק בסופי שבוע. מדי יום א' הוא חוזר לירושלים "ורק השבוע הזה אני משכתי את הסופשבוע ונשארתי עד היום" (ת/2 ש' 8-11). בבית המשפט חזר על הטענה כי הוא מתגורר בקביעות בבית אביו בירושלים, ורק מגיע לבקר בבית אמו. כשנשאל מדוע נשאר לישון שם טען בתחילה כי החיפוש היה ככל הנראה ביום א', מועד בו אמור היה לחזור לירושלים לאחר שבילה את השבת בבית אמו (עמ' 37 ש' 7-12). או אז עומת הנאשם עם העובדה כי החיפוש והמעצר אירעו בבוקרו של יום ג' בשבוע ומסר גרסה חדשה, אשר אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו הקודמת או עם הגרסה שמסר ב-ת/2, ולפיה הייתה תקופה של חצי שנה לפחות במהלכה לא התגורר עם אביו אלא חזר לישון כל יום בנתניה, ומידי בוקר נסע לעבודתו בירושלים (עמ' 38 ש' 9-14). או אז נשאל כיצד זה שהה במיטתו בשעה 7:20 אם היה עליו לנסוע לעבוד בירושלים, ומסר גרסה נוספת לפיה: "אולי זה יום ספציפי שיצא לי להיות בבית" (עמ' 38 ש' 15-16). גרסאות מבולבלות ומתחמקות אלה של הנאשם, מתבהרות לנוכח הגרסה שמסרה אמו, הנאשמת, כבר ביום האירוע, במסגרת הודעתה במשטרה ת/3. בהודעה הנ"ל אישרה הנאשמת כי עד לאחרונה התגורר ועבד בנה בירושלים, אך כעת הוא מתגורר עמה לאחר ש:"לפני כשבוע עד שבועיים אסף חזר לבית, כי הוא רצה להיות בנתניה בקיץ" (ת/3 ש' 3-7). כשעומת הנאשם עם גרסתה זו של אמו מסר תשובה חדשה, שונה מכל הקודמות ולפיה: "יכול להיות שזה היה תקופה קיצית ובאת (צ"ל "באתי" - ח.ט.) לנקות את הראש". עם זאת טען כי לא יתכן ששהה בבית האם שבועיים ברציפות וכי זכור לו שביום האירוע אמור היה לצאת לירושלים (עמ' 38 ש' 21-27). התמונה הברורה המצטיירת מתשובות אלה הנה של אדם המבקש להרחיק את עצמו מהדירה, על אף עדות אמו המעידה על כך ששב לאחרונה להתגורר במקום. באופן זה מבקש הנאשם אף להרחיק את עצמו מהסם שהוחזק ללא ספק בדירה, והושלך מבעד לחלון עובר לכניסת השוטרים לדירה. הנאשמת 2 מצידה עשתה כל שלאל ידה על מנת לחזק את גרסת בנה ולהסיר מעליו כל חשד. לדבריה, למשמע הדפיקות החזקות בדלת קמה ממיטתה ושאלה מי בפתח. לאחר ששמעה כי מדובר במשטרה אמרה: "עוד שנייה", לבשה חלוק ופתחה את הדלת (עמ' 43 ש' 16-18). אציין כי מדובר בגרסה דומה לזו שמסרה במשטרה ב-ת/3 ש' 8-9, ושונה מזו שמסר הנאשם בה טען כי הסבירה לשוטרים שהיא מתעכבת מאחר ועליה להתלבש. לטענת הנאשמת, חלפו שניות אחדות בלבד מאז שהחלו הדפיקות ועד שפתחה את הדלת. לדבריה, החלוק שלבשה היה תלוי על דלת חדרה, ומאחר ומדובר בדירה קטנה פרק הזמן שנדרש לנטילת החלוק, לבישתו ופתיחת הדלת היה מינימאלי (עמ' 44 ש' 9-13). טענה זו סותרת כמובן את טענות השוטרים בנוגע לפרק הזמן החריג שנדרש לפתיחת הדלת, ונועדה ללא ספק לשכנע כי לא היה בידי הנאשמים די זמן על מנת להשליך את הסם מהחלון. אלא שלנוכח הנימוקים שכבר פורטו לעיל אין לי אלא לדחות את טענת הנאשמת, ואין לי כל ספק כי חלף פרק זמן ניכר עד שפתחה את הדלת וכי במהלך אותו פרק זמן הושלך הסם מחלון הדירה. למשמעות קביעה זו אשוב בהמשך. חלק נכבד מדבריה הקדישה הנאשמת לניסיון לגונן על בנה ולהרחיקו מכל קשר לעבירות המיוחסות לו. כבר בהודעתה ת/3 טרחה לציין, תחילה ביוזמתה שלה ובהמשך גם במענה לתשובה מפורשת של החוקר, כי עמדה בקשר עין רצוף עם הנאשם וכי הוא לא יצא ממיטתו כלל עד שנכנסו השוטרים (ת/3 ש' 10-11, 21-24). בבית המשפט חזרה על גרסה זו בעמ' 45 ש' 23-27. לא זו אף זו, בעדותה בבית המשפט ניסתה הנאשמת "ליישר קו" עם גרסת הנאשם, גם לגבי נוכחותו המעטה בבית, וזאת בניגוד גמור לגרסה שמסרה ב-ת/3 כמפורט לעיל. במשטרה מסרה כזכור כי הנאשם חזר לאחרונה להתגורר בנתניה, בה ביקש לשהות בתקופת הקיץ, אך בעדותה בבית המשפט, עדות שנמסרה מייד בתום עדותו של הנאשם 1, טענה לפתע, כפי שניסה גם הנאשם לפניה לטעון, כי באותה תקופה נסע כל יום לירושלים (עמ' 46 ש' 16-19). כשעומתה הנאשמת עם הפער שבין עדות זו לבין הגרסה שמסרה במשטרה, הסתבכה בשקריה ומסרה קטעי משפטים, אשר אינם מתחברים לכדי תשובה קוהרנטית כלשהי (עמ' 46 ש' 23-27). כמו כן שללה את האפשרות כי אמרה שהוא מתגורר בביתה מזה שבועיים והסבירה כי התכוונה לכך שבא :"לישון. און אנד אוף. הוא היה ישן בבית ונוסע לירושלים" (עמ' 47 ש' 1-4). כפי שניתן לראות, אף אחד מהנאשמים אינו מספק הסבר לכך שמחלון דירתם הושלכה אותה "סוליית" חשיש, וכל אחד מהם אף מגבה את עדות האחר, באופן השולל מעורבותו של מי מהם בהשלכת הסם. מאחר ואין לי כל ספק כי הסם אכן הושלך מהדירה, בדקות בהן התמהמהו הנאשמים מלפתוח את הדלת בפני השוטרים, אין מנוס מהמסקנה כי שניהם לא דיברו אמת במהלך חקירתם במשטרה, כמו גם בעדותם בבית המשפט. במובן זה לא עלה בידי מי מהם להסיר מעל עצמו את החשד המתעורר לנוכח העובדה כי הושלך סם מהדירה בה התגוררו שניהם בעת שרק הם שהו בה. על המשמעות המשפטית של קביעה זו - בפרק הבא. החזקת הסם - המישור המשפטי: הנה כי כן, הושלך הסם מבעד לחלון דירת הנאשמים, בעת שבדירה שהו הנאשמים לבדם, ואיש מהם לא סיפק לכך הסבר משכנע ואמין המעיד על חפותו. האם די בכך כדי להביא להרשעת שני הנאשמים בעבירה המיוחסת להם? על מנת לבחון שאלה זו אעמוד בקצרה על יסודות העבירה המיוחסת לנאשמים ועל הקשיים המתעוררים במקרה בו נתפס סם בחזקתם של מספר חשודים, מבלי שניתן לייחס את ההחזקה באופן ישיר למי מהם. סעיף 7(א) לפקודת הסמים המסוכנים קובע כי: "לא יחזיק אדם סם מסוכן...". בסעיף 34כד לחוק העונשין מוגדרת "החזקה" - "שליטתו של אדם בדבר המצוי בידו, בידו של אחר או בכל מקום שהוא, בין שהמקום שייך לו ובין אם לאו; ודבר המצוי בידם או בהחזקתם של אחד או כמה מבני חבורה בידיעתם ובהסכמתם של השאר יראו כמצוי בידם ובהחזקתם של כל אחד מהם ושל כולם כאחד". בהתאם להגדרות אלה יחשב כמחזיק מי שבידו יכולת שליטה פיסית בסם וכן מי שמשתייך לחבורה, שאחד מבניה מחזיק בסם, והוא יודע על אותה החזקה ומסכים לה. בפועל מתעורר לא פעם קושי בהוכחת יסודות עבירת ההחזקה. כך לדוגמה, במקרה השכיח בו נתפס סם כשהוא חבוי בתוך רכב ובו מספר נוסעים, או בדירת מגורים בה מתגוררים מספר שותפים או בני משפחה, עשוי להתעורר קושי בהוכחת רכיבי העבירה לגבי כל אחד ואחד מהחשודים, על אף הרמה הגבוהה של החשד המתעורר בנסיבות אלה לגבי כל אחד ואחד מהם. על רקע זה פותחו בפסיקה חזקות שבעובדה, אשר נועדו להתמודד עם כשלים אלה. עמד על כך לאחרונה בית המשפט העליון במסגרת ע"פ 1345/08 איסטחרוב נ' מ"י (לא פורסם, , 18.5.09): "מתוך הבנה כי בסיטואציות פליליות קשה לא אחת להוכיח רכיבים אלה, פיתחה הפסיקה חזקה עובדתית באשר למצבים כגון דא. ואכן, בית המשפט מתחבט תדיר, מטבע הדברים, בשאלה כיצד להתייחס למקרה שבו מערכת הנסיבות מחשידה ביותר, שכן בחזקתם ה"כללית" של שניים או יותר נמצאו סמים, אך לא ניתן באופן ראייתי "רגיל" לשייך את הסמים לאחד או יותר מתוכם, בלא להשתמש בחזקה עובדתית." על רקע זה פותחה החזקה הקובעת כי מציאת סם מסוכן ברשותו של אדם מעידה על כך שהחזיק בו וידע על קיומו. כמו כן פותחה "חזקת המקום", לפיה מי שמחזיק במקום בו נמצא סם מסוכן, מחזיק גם בסם עצמו. ומה הדין כשנמצא הסם במקום המוחזק על ידי יותר מאדם אחד כגון בכלי רכב ובו מספר נוסעים או בבית מגורים משותף? על כך השיב כב' השופט (כתוארו אז) שמגר במילים: "אם מקום פלוני הוא בשליטתם ובפיקוחם של שניים או יותר, יראו את כל אחד מאלה, אשר להם הפיקוח או השליטה, כמי שמחזיק בחפץ". (ע"פ 843/78 אבוקסיס נ' מ"י, פ"ד לג (3) 349, 352). מדברי אלה עשוי להשתמע כי בכל מקרה בו ימצא סם, יורשעו כל המחזיקים במקום בהחזקתו, והרי לא כך הוא הדין. אשר על כן יש לסייג עקרונות אלה בכך שנזכיר כי מדובר אך בחזקות שבעובדה, שלהבדיל מחזקות שבדין, שאוב כוחן מניסיון החיים בלבד. אין בכוחן של חזקות שבעובדה להעביר את נטל השכנוע על כתפי הנאשם ודי לו להעמיד בספק את המסקנה המתחייבת לכאורה מאותה חזקה, על מנת להיחלץ מאחיזתה. לא זו אף זו, גם באין הסבר תמים מצידו של הנאשם, אין בית המשפט חייב להרשיעו, אלא אם הוא משוכנע מעל לכל ספק סביר כי על פי ההיגיון וניסיון החיים אשמתו של הנאשם מחויבת המציאות. (ראו לעניינים אלה את ספרו של י. קדמי, על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע - 2009) חלק רביעי, עמ' 1683-1685). אשר על כן נקבעה בפסיקה ההלכה לפיה רשאי אמנם בית המשפט להרשיע כל אחד מהמחזיקים במקום בהחזקת הסם, אך הכול תלוי בנסיבות המיוחדות של המקרה הספציפי ובזיקות שנמצאו בין כל אחד מהנאשמים לבין החזקת הסם. בפסיקה דוגמאות רבות ליישומם של עקרונות אלה. במסגרת ע"פ 881/84 ביטון נ' מ"י, פ"ד לט (2) 436, למשל, הורשע הנאשם בהחזקת סם בדירת מגורים משותפת, בעוד אשתו שהתגוררה עמו זוכתה מהמיוחס לה, וזאת לנוכח קיומן של אינדיקציות ראייתיות הקושרות את הנאשם לסם, בעוד ידיעת האישה על קיומו של הסם הוגדרה "אפשרית אך לא הכרחית". ב-ע"פ 706/79 ג'באלי נ' מ"י, פ"ד לד (3) 175, הובהר מפורשות כי : "חזקה שבעובדה אינה מהווה חזקה של ממש ואינה מכילה בקרבה יותר מאשר אפשרות סבירה, אשר הדעת נותנת שהיא קרובה לאמת. בע"פ 172/68 פד"י כ"ד(2), 8 כינה בית משפט זה את החזקה האמורה כ"הנחת עובדה" או "הנחה טבעית", אשר אינה אלא הסקת מסקנה, אשר בית משפט רשאי, אך לא חייב, להסיקה מניסיון החיים. מתוך כך ברור שנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה הן הקובעות אם על בית המשפט להסיק מהימצאותו של סם מסוכן ברשותו של נאשם את ידיעתו שהוא נמצא בהחזקתו..." באותו פסק דין מזכיר בית המשפט העליון פרשה קודמת בה הואשמו במשותף אב ובן בהחזקת סם שנתפס בצריף ליד בית מגוריהם. בית המשפט מציין כי באותו מקרה על אף שהעובדה היסודית - הימצאותו של הסם בבית המשותף - הצביעה לכאורה על החזקה משותפת לאב ולבנו, הורשע הבן לבדו, לנוכח קיומן של ראיות נוספות נגד הבן. באותו אופן, בחר בית המשפט העליון בפרשת ג'באלי הנ"ל, לזכות את הנאשם מהחזקת הסם שנתפס בארון הלילה בחדר השינה המשותף לו ולחברתו, שהודתה בהחזקת הסם, על אף שלא נתן אמון בפרטי עדותו. על יסוד עקרונות אלה אפנה כעת לבחינת אחריותם של הנאשמים שבפני. כאמור, תיבחן שאלת האחריות על רקע קביעתי כי הסם שנתפס הושלך מדירת המגורים המשותפת לשני הנאשמים, בעת ששהו בה שניהם בלבד ועל רקע כוונת המשטרה לבצע חיפוש במקום. כמו כן, כפי שכבר הובהר, לא עלה בידי מי מהנאשמים לספק הסבר אמין המעיד על חפותו. אף על פי כן, אני סבור כי יש לאבחן בין שני הנאשמים, ובעוד שלגבי הנאשם 1 עומדת החזקה שבעובדה במלוא תוקפה, ומחוזקת בראיות נוספות, הרי שלא די במקרה זה באותה חזקה כדי לשכנע באשמתה של הנאשמת 2 מעל לכל ספק סביר, ואנמק. באשר לנאשם 1, ניתן להצביע על שתי ראיות מרכזיות שיש בהן כדי לחזק את המסקנה הנלמדת מניסיון החיים, ואשר באה לידי ביטוי בחזקה שבעובדה הניצבת לחובתו. ראשית, אזכיר את אותה סכין יפנית שנמצאה בארון חדרו, ואשר הנאשם אישר כי היא שייכת לו. כזכור, נתפסה הסכין על ידי השוטרים לאחר שנמצא כי להבה הושחם בחום, באופן שיש בו כדי לקשור בין הסכין לבין שימוש אפשרי לחיתוך הסם ליחידות קטנות יותר. קיימים אמנם הסברים אלטרנטיביים לסיבת ההשחמה, ומסיבה שלא הובהרה לא בוצעה בדיקה לאיתור שרידי סם על הסכין, אך לחובת הנאשם יש לזקוף את העובדה כי כשנשאל לגבי הסכין מייד לאחר מציאתה, העדיף לשמור על שתיקה ונמנע מלספק כל הסבר להימצאותה במקום. התנהגותו זו, כשהיא מצטרפת לתפיסת הסכין בנסיבות שתוארו ולמצבה של הסכין, יש בה כדי להעיד על זיקתו של הנאשם לסם שהושלך מהדירה. ראיה נוספת לחובת הנאשם נעוצה בניסיונו המובהק להרחיק את עצמו מהעבירה על ידי הכחשת מגוריו במקום וטענותיו כי שהייתו בדירה במועד הרלבנטי הייתה חריגה ומקרית. טענות אלה, אותן ניסתה גם אמו לגבות, יש לדחות בכל תוקף לנוכח גרסתה המקורית של האם ב-ת/3, לפיה חזר הנאשם להתגורר בדירה כשבוע או שבועיים קודם לכן. בנסיבות אלה, ניסיונותיו הכושלים של הנאשם לנתק בינו לבין המגורים בדירה, מעידים דווקא על הבנתו כי נסיבות שהייתו במקום מפלילות אותו, ויש בהם כדי לחזק את המסכת הראייתית נגדו. הראיות הללו לחובת הנאשם אינן אולי כבדות משקל, ואין בהן כדי לבסס באופן עצמאי את אחריותו, אך כשהן נלוות לראיה המרכזית שעניינה עצם שהייתו בדירה בעת שהושלך ממנה הסם, ראיה היוצרת חזקה שבעובדה כי ידע על הימצאות הסם ואף החזיק בו, יש בהן כדי לבסס את אחריותו להחזקה מעל לכל ספק סביר. ככל שמדובר באותה חזקה שבעובדה, ניתן לומר דברים דומים גם לגבי אחריותה של הנאשמת. אלא שבעניינה, לא נמצאו ראיות המעידות על זיקות נוספות לסם, כפי שנמצאו בנוגע לבנה. יתרה מכך, הנאשמת נתפסה אף היא בשקרים בנוגע למגורי בנה במקום, אך להבדיל מהנאשם 1, לא נועדו שקרים אלה על מנת לעמעם את הקשר בינה לבין הדירה, אלא דווקא להגן על בנה, וזאת לכאורה בניגוד לאינטרס האישי שלה להצביע על מועמדים אחרים, חוץ ממנה, להחזקת הסם. השתמשתי במילה "לכאורה", שכן בפועל נדמה דווקא כי עיקר מעייניה של הנאשמת הוקדשו להגנה על בנה ולנטרול האפשרות כי יואשם בהחזקת הסם. על רקע זה טרחה לציין מיוזמתה כבר ב-ת/3, כי לא ייתכן שבנה השליך את הסם וכי עמדה עמו בקשר עין רציף, ועל רקע זה אף ניסתה בעדותה לגבות את טענותיו באשר לנוכחותו המקרית במקום. מדיניות זו בה נקטה מובנת על רקע יחסי הקרבה בינה לבין בנה הנאשם. בכוחם של יחסים אלה אף לספק הסבר אפשרי לשאלה מדוע בחרה לשקר בעדותה במשטרה ובבית המשפט ולטעון כי איש מביניהם לא השליך את הסם ולא היה מודע לקיומו. למען הסר ספק אבהיר כי אין לי כל ספק שבפרק הזמן הקצר עובר להשלכת הסם הייתה הנאשמת מודעת לקיומו ולכוונה להשליכו מהחלון. מסקנה זו מתחייבת מהעובדה כי התמהמהה ממושכות בפתיחת הדלת, עד לאחר שהושלך הסם. אלא שלצורך הרשעתה בהחזקת הסם אין די בכך, לנוכח האפשרות הסבירה כי אותה התמהמהות נועדה לאפשר לבנה להיפטר מן הסמים, אותם החזיק עד אז שלא בידיעתה. עוד אבקש להבהיר כי אין בדברי אלה כדי להצביע בהכרח על חפותה של הנאשמת. ההפך הוא הנכון, שהייתה בדירה בעת שנזרק הסם ומגוריה במקום מקימים בסיס איתן לחשד כי הייתה מעורבת בהחזקת הסם. אלא שבנסיבות העניין אין די לטעמי בחשד הממשי הנ"ל, ונוכח קיומו של תרחיש סביר המעיד על חפותה של הנאשמת אין להרשיעה בעבירה המיוחסת לה, על אף אותו חשד. אשר על כן, ובהתחשב בכמות הסם שנתפסה, אני מרשיע את הנאשם בעבירה על סעיף 7 (א) + (ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים, ומזכה את הנאשמת מחמת הספק מהעבירה הנ"ל. הטלפון החשוד כגנוב: השוטר ירון ימין העיד כי במהלך החיפוש שערך בחדר השינה של הנאשמת, מצא מכשיר טלפון נייד מסוג סמסונג, כשהוא "מוסלק" בתוך מזרון המיטה. ימין לא זכר במהלך העדות באיזה אופן בדיוק בוצעה אותה "הסלקה", אך דו"ח הפעולה ת/1 שערך משלים נקודה זו, וממנו עולה כי מצא את מכשיר הטלפון מונח בתוך חור שנמצא בחלקו הקדמי של המזרון. בעקבות מציאת המכשיר שאל ימין את הנאשמת למי שייך הטלפון ומדוע הוא מוסתר במזרון, והיא השיבה שהוא שייך לה וכי היא מסתירה אותו שם על מנת שבנה לא ישתמש בו. פרטים אלה עוררו את חשדו של ימין ועל כן תפס את המכשיר. במאמר מוסגר אציין כי ימין תפס גם כרטיס סים של חברת סלקום, אך מדו"ח הפעולה לא ניתן ללמוד מדוע נתפס הכרטיס ובאילו נסיבות. בכתב האישום נטען כי הכרטיס נתפס בתוך הטלפון, אך עיון ב-ת/1 מגלה כי אין וודאות שאכן כך היה. מכל מקום, סוגיית החזקת הכרטיס הנ"ל כלל לא התעוררה ולא נדונה במהלך שמיעת הראיות, כך שככל שניתן ללמוד מכתב האישום על כוונה לייחס לנאשמים החזקת כרטיס סים חשוד כגנוב, בנוסף למכשיר הטלפון, לא עלה הדבר בידי התביעה והנאשמים זכאים זיכוי מוחלט ממרכיב זה של כתב האישום. ימין נחקר על ידי ב"כ הנאשמת בנוגע לנסיבות איתור מכשיר הטלפון. העד התקשה לזכור פרטים אשר חרגו מהאמור בדו"ח הפעולה שערך ועל כן לא יכול היה לאשר או לשלול את טענות הסנגור לפיהן הבהירה לו הנאשמת כי יש במקום טלפון וביקשה שיזהר לא לדרוך עליו, כמו גם את הטענה כי הנאשמת כיוונה אותו אל הטלפון. יחד עם זאת, שלל את האפשרות כי בזמן שמצאת את הטלפון בתוך המזרון, היה מכשיר הטלפון מחובר לחשמל לצרכי טעינה (עמ' 8 ש' 32 - 44). כמו כן מסר כי אינו זוכר שהנאשמת הציגה בפניו מספר רב של טלפונים ישנים שהוחזקו במגירה בסלון, ועל רקע זה התרעמה על כך שדווקא את המכשיר שמצא בחדרה החליט לתפוס (עמ' 44 ש' 11-19). גרסה שונה במעט נמסרה על ידי השוטר שלומי אלון בעת שנחקר בחקירה נגדית על ידי ב"כ הנאשמת. בתחילה לא זכר העד כיצד החל החיפוש בחדר השינה של הנאשמת והאם אמרה הנאשמת דבר כלשהו לשוטר ימין שערך את החיפוש. רק כשעומת עם הטענה שהנאשמת התריעה על קיומו של הטלפון, ניגשה והוציאה אותו, אישר אלון כי: "היא אמרה שיש טלפון מתחת לכרית או המזרון והרימה אותו והגישה אותו". לצד דברים אלה נמנע מלאשר כי הטלפון היה מחובר לחשמל או כי הנאשמת הציגה בפני השוטרים שקית מלאה טלפונים ישנים. כמו כן העיד כי הנאשמת "נבהלה" ו-"נכנסה ללחץ" כשנתפס מכשיר הטלפון (עמ' 33 ש' 1-17). כזכור, נמנע אלון מרישום דו"ח כלשהו בנוגע למעורבותו במבצע, ועל כן העיד מזיכרונו בלבד, כשנתיים לאחר האירוע. כמו כן, העיד אלון כי לא ערך בעצמו את החיפוש אלא אך פיקח על ההליכים והתלווה אליהם, כשמרבית הזמן שוחח עם הנאשמת בנושאים אישיים. בנסיבות אלה קשה להסתמך על הגרסה שמסר וככל שמתגלים פערים בין דבריו לבין אלה המתועדים בעדות ירון ימין ובמיוחד בדו"ח הפעולה ת/1 שנערך מייד לאחר האירוע, אני מאמץ ללא היסוס את המפורט ב-ת/1. הנאשמים נחקרו במשטרה לגבי מכשיר הטלפון הנ"ל ומסרו גרסאות סותרות, כאשר כל אחד מהם טען לבעלות במכשיר ומסר תיאור שונה לגבי אופן רכישתו. הנאשם מסר כי קיבל את הטלפון במתנה מחבר. אותו חבר, ששמו לא נמסר, ידע שהנאשם זקוק למכשיר טלפון ועל כן קנה עבורו את המכשיר ב- 600 ₪ וכן שילם סכום נוסף של 70 ₪ עבור פתיחת הקו. עוד סיפר הנאשם כי אינו יודע היכן רכש חברו את המכשיר, אך הוא שמע מחברו שיש בידו קבלה והוסיף: "אני אביא את זה בהזדמנות" (ת/2 ש' 13-16). הנאשמת 2, לעומת זאת, טענה בחקירתה כי מכשיר הטלפון שייך לה וכי יש ברשותה גם את כל הערכה שלו. עוד טענה כי ביקשה משלומי אלון לבוא עמה, ומסרה את מכשיר הטלפון לידיו (ת/3 ש' 11-12). אציין כי טענה אחרונה זו אינה עולה בקנה אחד עם המפורט ב-ת/1, ואף אינה תואמת במלואה את הגרסה המרוככת שמסר שלומי אלון בעדותו. בעדותם בבית המשפט בנוגע לטלפון ניכר פעם נוספת ניסיונם "ליישר קו" ולמסור גרסה אחידה, מתוך ניסיון לגשר על הפערים המהותיים שבגרסאות שמסרו במשטרה. כך למשל, בניסיון לגשר בין גרסת אמו ב-ת/3 לפיה היא רכשה את הטלפון, לבין גרסתו לפיה קיבל אותו במתנה מחבר, מסר הנאשם בעדותו הראשית כי רכש את המכשיר מחבר בכסף שקיבל מאמו (עמ' 37 ש' 5-6). כמו כן טען כי הקבלה על הרכישה המקורית נמצאת בידי אותו חבר, ואף על פי כן לא טרח עד לתום המשפט להציגה (עמ' 39 ש' 19-24). הנאשמת מצידה מסרה תיאור נרחב לגבי האופן שבו אותר לטענתה מכשיר הטלפון. לדבריה, כשקמה בבוקר ממיטתה ניצבו לצידה שני מכשירי טלפון שהיו מחוברים לחשמל לצרכי הטענה. אחד המכשירים נפל ועל כן כשהחל החיפוש בחדרה והיה צורך להזיז את המיטה, הזהירה את הבלש לבל ידרוך על הטלפון שנפל. בשלב זה הורה לה ימין להוציא את הטלפון, והיא נענתה לבקשתו ומסרה את הטלפון לשלומי אלון, תוך שציינה בפניו כי מדובר בטלפון שלה. אלון דפדף בטלפון ונטל אותו עמו. הנאשמת אמרה: "מה אתה עושה צחוק, זה טלפון שנתתי לאסף כסף לשלם עליו". אלון השיב שיבדוק ויודיע לה (עמ' 43 ש' 28 - עמ' 44 ש' 4). לגופו של עניין טענה כי מדובר בטלפון שאותו רכשה מכספה ומסרה לשימושו של הנאשם 1 (עמ' 44 ש' 15, עמ' 47 ש' 25). בהמשך חזרה על הטענה כי ברשותה מלוא הערכה עמה נרכש המכשיר, אך בפועל לא הוצגה ערכה זו או מסמך כלשהו המעיד על הרכישה כגון קבלה או חשבונית (עמ' 49 ש' 6-7). אין מנוס מהמסקנה כי הגרסה שמסרה הנאשמת לגבי נסיבות תפיסת הטלפון הייתה שקרית. מדו"ח הפעולה ת/1 עולה בבירור כי המכשיר נתפס חבוי בתוך חור במזרון, ובוודאי שלא היה מחובר לחשמל. גם אם הנאשמת היא זו שהוציאה אותו ומסרה אותו לשוטרים במהלך החיפוש, ואינני סבור כך, הרי שאין בכך כדי לשלול את החשד הממשי המתעורר לנוכח מיקומו המשונה, כאשר אין לי ספק כי גרסת "הנפילה" אינה אלא גרסה כבושה שנועדה לספק הסבר הגיוני לאופן בו התגלגל המכשיר לאותו חור במזרון. אלא שגרסה זו אינה משכנעת כלל ועיקר וכך גם הטענה כי מסרה מיידית שמדובר בטלפון שרכשה לשימושו של הנאשם, שהרי טענה זו סותרת חזיתית את התשובה שמסרה לימין, כמפורט בעדותו וב-ת/1, לפיה החביאה את המכשיר על מנת שהנאשם לא יעשה בו שימוש. הנאשמת אף טענה במפגיע כי גם בעדותה במשטרה מסרה שהטלפון היה בשימוש בנה (עמ' 48 ש' 2), אלא שעיון ב-ת/3 מגלה כי אין זכר לדברים וכי מסרה רק שהטלפון שלה. סעיף 413 לחוק העונשין קובע כי: "המחזיק דבר, כסף, נייר ערך או כל נכס אחר שיש עליהם חשד סביר שהם גנובים, ואין בידו להניח את דעתו של בית המשפט שרכש את ההחזקה בהם כדין, דינו - מאסר ששה חודשים". בהעדר מחלוקת על כך שהנאשמים החזיקו במכשיר הטלפון, הרי שלצורך ביסוס העבירה על התביעה להביא ראיות המעידות על דבר קיומו של חשד סביר כי המכשיר גנוב. בשלב השני, ככל שהובאו ראיות מעין אלה, יש לבחון האם עלה בידי הנאשמים או מי מהם להוכיח, על פי מאזן ההסתברויות, כי רכשו את החזקה במכשיר כדין. המבחן לקיומו של חשד סביר הנו מבחן אובייקטיבי. החלתו של המבחן על עובדות המקרה שבפני מוביל אל המסקנה כי במקרה זה אכן מתעורר חשד סביר כי מכשיר הטלפון שנתפס בדירת הנאשמים גנוב. חשד זה מתבסס על איתורו של הטלפון במהלך חיפוש מדוקדק שנערך בבית, כשהוא חבוי בתוך חור במזרון מיטתה של הנאשמת. מיקומו של המכשיר, כשהוא סמוי מן העין ומוצנע במקום מחבוא בלתי שגרתי, מעיד לכאורה על כך שהחזקתו אינה כדין. לכך יש לצרף את העובדה כי כשנשאלה הנאשמת מדוע החביאה את המכשיר טענה כי ביקשה להסתירו מעיני בנה, אך כבר בחלוף שעות אחדות, כשנחקרו הנאשמים במשטרה, מסר כל אחד מהם גרסה סותרת, לפיה הוא, ולא האחר, הנו בעלי המכשיר. לפיכך, אני סבור כי התביעה עמדה בנטל המוטל עליה לבסס את אותו חשד סביר, ועל כן עבר הנטל לכתפי הנאשמים לשכנעני כי רכשו החזקה כדין. דא עקא, בנטל זה לא עמדו הנאשמים כלל וכלל. כפי שפורט לעיל בהרחבה, לאחר מסירת הגרסאות הסותרות בחקירה, מסרו הנאשמים גרסאות חדשות וכבושות בבית המשפט. גם גרסאותיהם החדשות לא חפפו במלואן, שכן הנאשם טען כזכור שרכש את המכשיר מחבר בכסף שקיבל מאמו, ואילו הנאשמת טענה כי רכשה בעצמה את המכשיר והיא אף מחזיקה בביתה בערכה המלאה שנלוותה לו. בהתחשב במכלול הגרסאות הסותרות שמסרו הנאשמים לאורך כל הדרך, לא ניתן לתת אמון בהסבריו של מי מהם. יתרה מכך, כל אחד מהם טען כי ביכולתו לספק ראיות של ממש לרכישת המכשיר, אך איש מהם לא טרח לעשות כן. הנאשמת לא הציגה את החשבונית שאמורה הייתה להיות ברשותה או את הערכה שהתלוותה למכשיר ואילו הנאשם לא העיד את החבר ממנו רכש לטענתו את הטלפון ואף לא הציג למצער את הקבלה שבידי אותו חבר. בנסיבות אלה רחוקים הנאשמים מרחק רב מעמידה בנטל השכנוע המוטל עליהם, ולאחר שעמדה התביעה בנטל הראשוני שהוטל עליה, יש להרשיע כל אחד מהנאשמים בעבירה על סעיף 413 לחוק העונשין. ב"כ הנאשמים עתרו לזכות את הנאשמים מעבירה זו בין היתר על יסוד הטענה כי חקירת המשטרה בנוגע למכשיר הטלפון הייתה לקויה. הסנגורים הצביעו על כך שלא נעשה כל ניסיון מצד המשטרה לבדוק את רישומי הבעלות של המכשיר או של כרטיס הסים ולא נערך כלל בירור האם מדובר אכן בנכסים גנובים. כפי שאישר מפורשות החוקר דרור אברהם, "הנושא של הטלפון היה משני" (עמ' 35 ש' 18-19). תמים דעים אני עם הסנגורים כי ראוי היה לבצע ולו את אותן בדיקות מינימאליות אשר יעידו על מקורם של הפריטים שנתפסו. מחומר החקירה אכן מצטיירת התחושה כי המשטרה, אולי אפילו באופן טבעי והגיוני, לא התייחסה במלוא כובד הראש לעבירת הרכוש הקלה שהתלוותה לעבירת הסמים. עוד מתעוררת תחושה כי אלמלא הוגש כתב האישום בעבירת הסם, ספק אם היה מוגש כתב אישום בגין החזקת מכשיר הטלפון כשלעצמה. יחד עם זאת, משהוגש כתב האישום והוכחה אשמתם של הנאשמים, ובהעדר חובה המוטלת על התביעה להוכיח כי הנכס אכן גנוב, אלא אך להצביע על קיומו של חשד סביר, לא מצאתי הצדקה לסטות ממסקנותיי. לאור כל האמור לעיל אני מרשיע את שני הנאשמים בהחזקת מכשיר טלפון נייד חשוד כגנוב. כמו כן אני מרשיע את הנאשם 1 ומזכה מחמת הספק את הנאשמת 2 בכל הנוגע לעבירה של החזקת סם מסוכן מסוג חשיש במשקל של 96.61 גרם נטו, שלא לשימוש עצמי בלבד. חשוד