קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסדר טיעון בעבירת הריגה לאחר הודאה בעבירת הריגה: 1. הנאשם הורשע על סמך הודאתו בכתב אישום מתוקן, שבאה במסגרת הסדר טיעון, שנכרת בין הצדדים במהלך שמיעת הראיות ומתייחס גם לענין העונש, בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. 2. עפ"י עובדות כתב האישום המתוקן, במועד הרלוונטי היה רועי ברינג ז"ל (להלן: "רועי" או "המנוח") אחד הבעלים של אולם האירועים "דל וינו" בפתח תקווה (להלן: "האולם") והנאשם היה בן זוגה של אחות חברתו של קובי ממן (להלן: "קובי"), שהוא בן דודו של איציק ממן (להלן: "איציק"). בליל ה- 27.1.10 נערכה חתונה באולם בה נכחו, בין היתר, רועי, איציק, קובי, יובל חסון והנאשם. סמוך לשעה 00:30, במהלך הריקודים באולם, דרך אדם שזהותו לא ידועה למאשימה (להלן: "האחר") על רגליו של קובי. קובי העיר לו ובעקבות זאת דחף אותו האחר וחנק אותו. השניים יצאו יחד עם אחרים מחוץ לאולם, וגם הנאשם יצא בסמוך לאחר מכן מהאולם. רועי, שביקש להרגיע את הניצים, יצא מהאולם, ניגש לכיוונו של האחר והחל לשוחח איתו. בסמוך לאחר מכן יצא איציק בריצה מהאולם לכיוונו של האחר בכוונה להתעמת עמו, אך רועי עצר בעדו, אחז בו בתנועת חביקה באמצעות זרועו, הלך עמו לצידה המרוחק של רחבת החניה, מרחק של כ- 50 מטרים, וגער בו בצעקות. במקביל, הנאשם שב לאולם, ניגש למטבח והצטייד בסכין מטבח חדה שאורך להבה 25.8 ס"מ (להלן: "הסכין") , החביא אותה מתחת לבגדיו ויצא מהאולם. בשלב זה התלקח עימות פיזי בין רועי לאיציק. איציק הכה בזעם באגרופיו ברכב חונה ורועי דחף אותו בכוח על מנת להרגיעו. בסמוך לאחר מכן התקרב הנאשם בריצה לכיוונו של רועי, ובעצמו, או ביחד עם אחרים שזהותם לא ידועה למאשימה, שלף את הסכין שהחביא ודקר את רועי דקירה עמוקה בצד ימין של בטנו, שגרמה לו נזקים חמורים לאיברים פנימיים ולאבדן דם מאסיבי. בסמוך להתרחשות שתוארה לעיל, בנסיבות שאינן ידועות למאשימה, נדקר רועי ע"י דוקר שזהותו אינה ידועה למאשימה, דקירה נוספת, שחדרה את הדופן השמאלי של בטנו ופצעה אותו פציעה נוספת. רועי נעמד מול הנאשם, הצביע עליו, ואמר לו: "אתה הקטנצ'יק עם הלבן, ראיתי אותך", התמוטט ונשכב על גבו על הארץ. הנאשם נמלט בריצה מהמקום, תוך שהוא משליך את הסכין במנוסתו. בשל המתואר איבד רועי את הכרתו, פונה לבית החולים, שם נפטר כעבור כמה שעות עקב הנזקים החמורים שנגרמו לו ואיבוד דם. 3. ביום 12.5.11 הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו יתוקן כתב האישום כך שהנאשם יואשם בהריגת המנוח. עפ"י הסדר הטיעון הנאשם יודה ויורשע בעבירה זו, ועניינו יופנה לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר מבחן. כמו כן יוגש תסקיר קורבן לגבי משפחת המנוח. עפ"י הסדר הטיעון, התביעה תעתור להטיל על הנאשם עונש של 15 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ותשלום פיצוי למשפחת המנוח, וההגנה תטען ללא הגבלה. תסקיר שירות המבחן 4. תסקיר שירות המבחן מיום 20.6.11 מבוסס על פגישה שהתקיימה עם הנאשם בבית המעצר ועל שיחה עם הוריו של הנאשם. מהתסקיר עולה כי הנאשם הוא רווק, כבן 21 וחצי, ללא הרשעות קודמות וללא תיקים תלויים ועומדים. הנאשם סיים 10 שנות לימוד, תיאר קשיים לימודיים עמם התמודד אך לא עבר אבחון. לאחר שנפלט מהמערכת החינוכית הוא החל לעבוד בעבודות מזדמנות וסייע בכלכלת המשפחה לאחר שהוריו התקשו בתשלום המשכנתא ונאלצו למכור את ביתם. בהמשך, השתלב הנאשם בפרוייקט "הילה" אך הוא התקשה לעבור את בחינות הבגרות. הנאשם התגייס לצה"ל ושירת כלוחם אך הועבר כעבור חצי שנה לאחר שעלה קושי בקבלת החלטות של גורמי צבא ולאחר שביצע נפקדות, ובהמשך שוחרר מצה"ל על רקע אי התאמה. מאז שחרורו מצה"ל ועד מעצרו עבד הנאשם כמתקין בחברת "יס". 5. באשר להתייחסותו לעבירה בה הודה והורשע התרשמה קצינת המבחן כי הנאשם מתאר את האירוע כשהוא מנותק רגשית מהאירוע ומתוצאותיו, אך בהמשך ניכר כי הוא מכיר בהשלכות החמורות של התנהגותו על משפחת הקורבן ובעובדה כי נטל חיים. הנאשם תיאר ברקע להתנהגותו בילוי משותף עם חברתו ובני משפחתה באולם האירועים. לדבריו, חברתו ואמה נקלעו לסערת רגשות על רקע החשש שלהן כי אחיה של החברה מעורב בקטטה שהתפתחה בין חלק מאורחי האירוע. הנאשם תיאר אוירה אלימה שהייתה במקום ותחושת איום ממשי שחווה בטרם יצא החוצה. לדבריו, הוא נטל את הסכין מתוך תחושת פגיעות, פחד וצורך בהגנה. למרות הסלמת התגרה והחשש שחש, הוא בחר להתקרב למנוח בשיא האירועים, מבלי שהצליח להסביר בחירה זו. הנאשם מסר כי הוא התקשה לחשוב על אלטרנטיבות אחרות כדי להתמודד עם הלחץ שבו היה נתון, וגם העובדה שהיה נתון תחת השפעת אלכוהול פגמה בשיקול דעתו. הנאשם תיאר, בשונה מהודאתו בכתב האישום המתוקן, את נעיצת הסכין כתגובה לפנייה של המנוח אליו ותיאר תגובה אימפולסיבית שלו כלפי המנוח מתוך חשש שהמנוח יפגע בו. הנאשם הדגיש כי לא נטל את הסכין בכוונה לפגוע במנוח; ביטא חרטה על התוצאה הטרגית; והדגיש את חריגות האירוע בחייו ואת הפער בין האירוע ותוצאותיו לבין אורח החיים הנורמטיבי שניהל עד האירוע. 6. בפגישה שקיימה קצינת המבחן עם הורי הנאשם הוא תואר על ידם כנער חברותי וחיובי, הם שללו בעיות התנהגות או התנהגות מצידו אלימה, אך יחד עם זאת, עלה החסר במענה לצרכיו הרגשיים מצד הוריו, על רקע העיסוק במצבו הבריאותי של האב ולאור הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה המשפחה. כן תוארו ההשלכות ההרסניות של מעשי הנאשם על בני משפחתו. 7. קצינת המבחן התרשמה מהורים הדואגים לבנם, מתארים תמונה מאוזנת ואינם מטשטשים חומרת ההתנהגות ותוצאותיה, מכירים בכך שעליו לשאת בתוצאות מעשיו. כן התרשמה שהנאשם מתקשה בדחיית סיפוקים, גם אם אין המדובר בבחור אלים או במי שניהל אורח חיים עברייני. הנאשם הצהיר על רצונו להשתלב בטיפול במהלך המאסר ולערוך שינוי באופן בו הוא מתמודד עם מצבי משבר. קצינת המבחן העריכה כי הנאשם פעל מתוך לחץ שהוביל לשרשרת תגובות אימפולסיביות וקיצוניות, בסיטואציה בה חווה , באופן סובייקטיבי, סיכון, ומבלי שהיו לו כלים להתמודדות שקולה עם התחושות. גם העובדה שהנאשם היה נתון תחת השפעת אלכוהול ונסיבות האירוע שהביאו אותו לתחושה של דריכות הובילו לפגיעה בשיקול דעתו ולאירוע הדקירה. תסקיר קורבן 8. תסקיר קורבן של משפחת המנוח מיום 20.6.11 מעלה כי המנוח היה כבן 35 במותו, נשוי ואב לשני ילדיו. הוא מתואר כבחור נמרץ, שמילא תפקיד דומיננטי במשפחת מוצאו ותפקיד משמעותי ותומך עבור אמו ואחותו, לאחר שהוריו נקלעו למשבר בחיי הנישואים. מאז מותו של המנוח שקועה אלמנתו בעצבות רבה ואינה מצליחה לפנות אנרגיה לעצמה ולרווחתה. עיקר דאגותיה ועיסוקה ממוקדים בדאגה לילדים ובהתמודדות עם גידולם כהורה יחיד. כמו כן היא מתמודדת עם קשיים כלכליים בעקבות פגיעה במקור ההכנסה של בעלה, שהיה שכיר במקום עבודתו וללא זכויות מיוחדות, קשריה החברתיים הצטמצמו וכמעט שאינם קיימים. אלמנתו של המנוח פנתה לטיפול פסיכולוגי לצורך קבלת הדרכה הורית אך בינתיים היא לא מקבלת עזרה אפקטיבית. 9. מאז מותו של המנוח חלה רגרסיה התנהגותית אצל הבן הבכור, כבן 3 וחצי, שמבטא חוסר שקט, פחדים, הפרעות בשינה וביטויי תוקפנות. בשונה מהתקופה שקדמה למות אביו הוא מבטא חרדות פרידה והיצמדות לאמו, חוסר בטחון, חרדה וגעגועים לאביו. 10. אמו של המנוח מתארת זעזוע קשה ומשבר אליו היא נקלעה בעקבות אבדן בנה. היא סובלת מתגובות פוסט טראומטיות, הבאות לידי ביטוי בנדודי שינה, מחשבות טורדניות, חוסר שקט, עוררות יתר ודכדוך עמוק, לדבריה היא איבדה מהחיוניות שאפיינה אותה ומתארת ריקנות ועצב. אחות המנוח תיארה אף היא כאב רב וגעגועים עזים שאינם מרפים ממנה. היא סובלת מסימפטומים פוסט-טראומטיים הבאים לידי ביטוי בהתפרצויות בכי וזעם בלתי נשלטים ותנודות במצבי רוחה, הוא מרבה להסתגר בביתה וחשה פגיעות וחוסר בטחון. 11. התמונה העולה מתסקירי הקורבן היא של משפחה הנתונה במצב משברי קשה, שכל אחד מהפרטים שלה מתקשה להתמודד עם האובדן, הכאב והגעגועים. הערכת כותבת התסקיר היא שכל אחד מבני המשפחה זקוק לסיוע של גורם טיפולי מקצועי וללא סיוע מקצועי קיים חשש להתדרדרות במצבם בתחומי החיים השונים. בני המשפחה מכירים בכך שהעונש לא יכול לפצות על אובדן המנוח, אולם הם רואים בענישה מחמירה צעד שיכול לתת הכרה מסוימת לחומרת התנהגותו של הנאשם ובקשתם היא שהנאשם יישא במלוא חומרת הדין. כמו כן קיימת חשיבות בהטלת פיצויים על הנאשם כאמצעי שיכול לסייע לאלמנת הנאשם ולילדיו בהליך שיקומם. 12. בטרם הטיעונים לעונש נשמעו דבריה של אם המנוח, אשר ביקשה להדגיש, מעבר לאמור בתסקיר הקורבן, את היות חייה מחולקים לתקופה שלפני מותו של בנה ולתקופה שלאחר מכן. לדבריה, המנוח היווה עמוד התווך בבית, וכעת לאחר שאיבדה את בנה, הקושי הוא רב ועצום. טיעונים לעונש 13. ב"כ המאשימה הדגיש כי הסדר הטיעון מקורו בקשיים ראייתיים. קושי שנובע מקיומו של דוקר נוסף וקושי שנובע משינוי חווה"ד הפתולוגית באשר למשמעות הדקירה שדקר הנאשם. באשר לטענת הנאשם, כי הוא פעל תחת השפעת אלכוהול וכי הדבר גרם לשיבוש בשיקול דעתו, טוען ב"כ המאשימה כי הדבר לא עולה מהראיות, שכן שוטר שפגש בו וראה את התנהגותו העיד שהתנהגותו אינה עולה בקנה אחד עם הטענה בדבר היותו שיכור. גם דברי הנאשם בפני שירות המבחן, כאילו המנוח פנה אליו ובשל חשש מפניו הוא דקר אותו, עומדים בסתירה לאמור בכתב האישום המתוקן. דברים אלה מלמדים על נטילת אחריות מסוימת בלבד, וכן על מזעור. לפיכך, הכוונה של הנאשם, המובעת בתסקיר, לערוך שינוי עומדת בסימן שאלה. במהלך תקופת המעצר, שהיא תקופה לא קצרה, לא עבר הנאשם הליך טיפולי כלשהו והקשר שלו עם העו"ס הוא קונקרטי בלבד. ב"כ המאשימה מבקש מביהמ"ש לקחת בחשבון לצורך גזר הדין את העובדה כי לנאשם האחריות הבלעדית והישירה למותו של המנוח, את העובדה שהוא חזר למטבח במיוחד על מנת להצטייד בסכין, רץ לעברו של המנוח, ללא התגרות מצידו של המנוח, ודקר אותו דקירה קטלנית שהביאה למותו. לדברי ב"כ המאשימה מדובר במעשה מתוכנן ומחושב ולא בסערת רגשות או כתגובה במסגרת מאבק. הנאשם לא היה צד לסכסוך ולא היתה לו יריבות עם המנוח. עובדה זו מחייבת החמרה בענישה שכן היא מלמדת על הקלות הבלתי נסבלת בה ניטלים חיי אדם. הדרך היחידה להרתיע ולהילחם בתופעה של המתה ללא סיבה, שהופכת לתופעה חברתית מדאיגה, היא באמצעות ענישה מרתיעה. ב"כ המאשימה הפנה לפסיקה, שבה נאמר לא אחת על תת תרבות הסכין כתופעה שיש למגר, ואשר קבעה רמת ענישה של מעל ל- 15 שנות מאסר, בנסיבות בהן היו הנאשמים צעירים או קטינים וחלקם בנסיבות דומות למקרה ולנסיבות שבפנינו. 14. ב"כ המאשימה עותר לחייב את הנאשם לפצות את משפחת המנוח, שהותיר אחריו אלמנה ושני ילדים קטנים, הצעיר היה בן כמה ימים ביום האירוע, וכן הורים ואחות. תסקיר הקורבן מלמד על הסבל הנורא שנגרם למשפחת המנוח ועל הקושי שעמו הם מתמודדים. בין היתר נקבע כי על בני המשפחה לעבור טיפול ע"י אנשי מקצוע. הפיצוי המבוקש הוא בגובה התקרה בסכום של 258,000 ₪, כאשר מודגש, עפ"י הפסיקה, שאין חשיבות ליכולתו הכלכלית של הנאשם בקביעת גובה הפיצוי. הפיצוי ניתן הן על כאב וסבל והן על נזק ממוני כאשר תסקיר הקורבן הוא הבסיס לקביעת גובה הפיצוי. לא נעלמה מעיני המאשימה העובדה כי מדובר בנאשם צעיר וללא עבר פלילי וכי הדרישה למאסר היא בעלת השלכה על המשך מהלך חייו באופן מהותי. עם זאת, השלכה זאת מתגמדת נוכח האובדן של משפחת המנוח ואין דרך אחרת אלא להטיל על הנאשם עונש של 15 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו, 28.1.10, מאסר על תנאי, והפיצוי המקסימאלי הקבוע בחוק לכל אחד מבני משפחת הקורבן. 15. ב"כ הנאשם הדגיש בטיעוניו לעונש כי הנאשם אכן חש מאוים באופן סובייקטיבי, כפי שגם עולה מעדויות שנשמעו בדבר היותם של משתתפי האירוע שתויים. אין ספק כי מדובר בשיבוש בשיקול הדעת של הנאשם, על רקע שתיית אלכוהול, גם אם אין מדובר בסייג של הגנה עצמית או שכרות. אין מחלוקת בדבר קיומה של דקירה נוספת, היא הדקירה שגרמה למותו של המנוח, כפי שעולה מחווה"ד הפתולוגית ת/9. לפיכך, כאשר בוחנים את תרומתו האמיתית של הנאשם לתוצאה הסופית יש לקחת בחשבון תרומה של אירוע נוסף, כפי שמפורט בכתב האישום, שתרם תרומה בעלת משמעות למותו של המנוח. על רקע האמור יש לבחון את הודאת הנאשם ולקיחת האחריות מצדו. ההודאה בעבירת ההמתה צריכה להוות שיקול משמעותי בבוא בית המשפט לגזור את הדין, שכן קיומה של דקירה נוספת מובילה למסקנה כי מדובר מבחינתו של הנאשם באירוע ברף הנמוך של עבירת ההריגה. באשר לנסיבותיו האישיות של הנאשם הפנה ב"כ הנאשם לתסקיר שירות המבחן, וכן הפנה לפסיקה בהתייחס לענישה בנסיבות דומות או בנסיבות חמורות יותר שבה הוטלו על הנאשמים עונשי מאסר לתקופות קצרות. על רקע עברו הנקי של הנאשם, האחריות שנטל על מעשיו, קיומה של דקירה נוספת ומכלול נסיבות האירוע - מבקש הסניגור להשית על הנאשם עונש שלא יעלה על 10 שנות מאסר. הנאשם, בדבריו לעניין העונש, אמר כי מידי יום הוא חושב על משפחתו של המנוח והוא לא מבין כיצד קרה הדבר שהוא נהרג וביקש להביע צער על שארע. דיון והכרעה חומרת העבירה 1. בתי המשפט, לערכותיהם השונות, בדונם במעשים בהם קופחו חיי אדם עמדו על הערך העליון של "קדושת החיים", שההגנה עליו מחייבת ענישה מחמירה שתבטא את האינטרס הציבורי בהגנה על אזרחים, וכן את הצורך בהרתעה, הגמול והמניעה, שיביאו, במידת האפשר, לשמירה על ערך "קדושת החיים". בע"פ 4419/95, שחר חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 752 נקבע כי "קדושת החיים, היא שהניעה את המחוקק לקבוע עונש מאסר עולם לצידה של עבירת הרצח, והיא העומדת בבסיס קביעת עונש של עשרים שנים מאסר- שהיא התקופה הקצובה בחוק למאסר עולם שאינו עונש חובה- לצידה של עבירת ההריגה. השמירה על קדושת החיים - לרבות קביעתה של קדושה זו בהכרת הכול - היא העומדת בראש תכליות הענישה במקום שמדובר בנטילת חיי אדם, ועל בית המשפט לשוות זאת לנגד עיניו בגוזרו את הדין בעבירות רצח והריגה. לא בכדי הוצב הדיבור "לא תרצח" בראש הדיברות המבטאים את הכללים הבסיסיים של חיים בחברה מתוקנת, שאין לך מעשה נורא הימנו". בע"פ 8314/03 שיהד נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 7.6.05, קבע כב' המשנה לנשיא, כתוארו אז, מ. חשין כי "בית-המשפט חייב להעלות את תרומתו הצנועה במלחמה הקשה שיש לחברה בישראל באלימות הגוברת והולכת ברחובות ובבתים, ותרומה זו תמצא את ביטויה בעונשים החמורים ששומה עליהם על בתי-המשפט לגזור על מעשי אלימות שפשו במקומנו כמגיפה. עלינו למוד את הרחמים שבליבנו כמידה הראויה להם, והרי ידענו כי כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן. יצא הקול מבית-המשפט ויילך מקצה הארץ ועד קצה. יצא הקול ויידעו הכל כי מי שיורשע בעבירת אלימות יישא בעונש חמור על מעשהו והעונש יהיה על דרך הכלל כליאה מאחורי סורג ובריח. וככל שייעצם מעשה האלימות כן תארך תקופת המאסר. ב" 2090/06 פלוני נ' מ"י (לא פורסם) ניתן ביום 10.1.2007, קבע ביהמ"ש העליון כי: "התרענו בעבר כנגד תופעת האלימות שפשתה כנגע בחברה הישראלית, והוספנו ואמרנו כי נגע זה שוב אינו מאפיין עבריינים ותיקים ומבוגרים בלבד, אלא גם רבים מבני הנוער. עד כמה תופעה זו נפוצה, ילמדו כלי המשחית שנמצאים, חדשות לבקרים, בכליהם של קטינים, והשימוש הגובר בהם עליו אנו מתבשרים כעניין שבכל יום, בעיקר בעקבות בילוי במועדונים. אכן, כדי להדביר נגע זה יש להשתמש, בראש ובראשונה, בדרכי הסברה ואמצעים חינוכיים, אולם גם בתי המשפט אינם יכולים לעמוד מנגד, והם מצווים לתרום את תרומתם למאבק הכולל על ידי הכבדת ידם על עבריינים בתחום זה...". בע"פ 9369/07, מיקל אנסטסיה נ' מדינת ישראל, , מיום 4.6.09 נקבע כי "קדושת חיי אדם היא ערך עליון. היא נובעת מערכי יסוד אנושיים, היא נובעת מן הערכים שבבסיסה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; היא עוגנה בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, הקובע (סעיף 1) כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו..." והאוסר (סעיף 2) על פגיעה "בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". על הסדרי טיעון 2. אין חולק כי הסדרי הטיעון מהווים כלי מרכזי במלאכת אכיפת החוק, וכי יש בעריכתם יתרונות ניכרים. "... השימוש בכלי זה הינו בעל יתרונות ניכרים ועל כך שככלל יש בעריכתם של הסדרי טיעון כדי לקדם את האינטרס הציבורי, כמו גם על כך שממילא, במציאות שעמה מתמודדת מערכת המשפט בישראל ובהתחשב בעומס הרב המוטל הן על בתי המשפט, הן על יתר הנוגעים בדבר, הסדרי טיעון מהווים כלי מרכזי במלאכת אכיפת החוק - כלי הכרחי על מנת שהמערכת כולה תוכל לשאת במשימות המוטלות על כתפיה". (" 1281/06 בורשטיין נ' מדינת ישראל, , מיום 16.4.08) בין היתרונות ניתן למנות, בין היתר, את קידום האינטרס הציבורי באכיפת החוק, חיסכון בזמנם של עדים, פרקליטים ובית המשפט, וניסיון להתמודד עם העומס הרב המוטל על מערכת המשפט. הצדקה מרכזית באימוץ הסדרי טיעון עולה מכך שהם מביאים להרשעת נאשמים, שייתכן והיה קושי לבסס את הרשעתם על סמך הראיות הקיימות, ובכך הם מביאים להרתעה אפקטיבית יותר ולסיכול ביצוע עבירות נוספות. גם העובדה שהתוצאה העונשית בהסדרי טיעון עשויה להיות מיידית ומהירה מהווה יתרון, בהיותה חוסכת עינוי דין לנאשם מחד, ומביאה לסיום ההליך תוך התחשבות בנפגע העבירה ובני משפחתו, שהליך שיקומם יכול להיות מושפע מההליך המשפטי. 3. על מלאכתו של הפרקליט בטרם הגיעו להסדר טיעון אמרה כב' הנשיאה ביניש ב" 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , מיום 26.2.08, פסקה 7 כי "מדובר במלאכת שקלול מורכבת ועדינה, המערבת שאלות של הערכה עובדתית ומשפטית. מטבע הדברים, לא ניתן להגדיר מלאכה זו באופן ממצה. ככלל, ניתן לומר כי על כף אחת של המאזניים, ישקול התובע את היתרונות הגלומים בהסדר הטיעון הן בעניינו של הנאשם הקונקרטי והן בנוגע לאכיפת החוק בכלל... על הכף השנייה של המאזניים ישקול התובע את החסרונות האפשריים של עריכת הסדר טיעון בנסיבות המקרה שבפניו. לעיתים, חשיבות העניין ומיצוי הדין עם הנאשם גוברים על שיקולים אחרים. במקרים מסוימים, הסדר טיעון המקל יתר על המידה עם הנאשם עלול לערער את האמון במערכת אכיפת החוק, לפגוע בשוויון בפני החוק ואף לעורר חשד של העדפת נאשמים שיש בידם להשיג ייצוג בעל כישורים וקשרים המועילים להם (ראו: דבריי ב" 1958/98 פלוני הנ"ל, עמ' 608)". 4. תפקיד גזירת הדין מוטל על שכמו של בית המשפט, שעליו האחריות לאזן בין זכויות הנאשם ובין אינטרס הציבור. "גישת האיזון", על פיה בוחן בית המשפט אם נתקיים האיזון בין טובת ההנאה שמעניק הסדר הטיעון לנאשם, לבין התועלת שיש בעונש המוצע במסגרת ההסדר לאינטרס הציבור, היא הדרך הרצויה לבחינת שאלת אישורו של הסדר טיעון. בית המשפט יראה עצמו כמי שעורך את הסדר הטיעון וישקול אם נשמר האיזון הראוי בין האינטרסים השונים של הצדדים (ר' למשל: ע"פ 3193/07, פארס טבאגה נ' מדינת ישראל, , מיום 2.4.09). על התערבות בית המשפט בהסדרי טיעון אמרה כב' השופטת ביניש, כתוארה אז, בע"פ 1958/98, פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577, בעמ' 608: "משאמרנו כל שניתן לומר בשבחו של הסדר הטיעון שהוא שיקול מרכזי בגזירת הדין, נוסיף ונאמר כי כל יתרונותיו אינם חזות הכול, ומצויים הם על כף אחת של המאזניים. על הכף האחרת מצויים המקרים אשר בהם האינטרס הציבורי יחייב עמידה איתנה של התביעה ללא קיצורי דרך וללא הקלות. אם באלה תערוך התביעה הסדר טיעון, תעמוד היא לביקורתו של בית-המשפט, ויהיה בכך נימוק לדחיית הסדר הטיעון לעונש. אין להתעלם גם מכך שהסדר טיעון המקל במידה מופרזת בעונש מערער את האמון במערכת האכיפה, פוגע בשוויון בפני החוק ומעורר חשד של העדפת נאשמים שיש בידם להשיג ייצוג בעל כישורים וקשרים המועילים להם" . מן הכלל אל הפרט 5. כשכל אלה לנגד עינינו, נבחן את הסדר הטיעון שהובא לפנינו. לאחר ששמענו את מרבית ראיות המאשימה, עיינו בכתב האישום המתוקן, בתסקיר הקורבן, בתסקיר שירות המבחן לגבי הנאשם ובטיעוני ב"כ הצדדים, אנו מוצאים לנכון לקבל את עתירת המאשימה לפי הסדר הטיעון בהיותה ראויה ועולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי מחד ועם ציפיות הנאשם מאידך. במהלך מספר ישיבות, שבהן שמענו את מרבית ראיות המאשימה, נוכחנו לדעת כי המאשימה עמדה בפני קשיים ראייתיים משמעותיים. הן מאחר ועפ"י הראיות עלתה אפשרות לקיומו של דוקר נוסף, אשר זהותו אינה ידועה למאשימה, והן מאחר ובפלג גופו העליון של המנוח נמצאה דקירה נוספת על זו שדקר הנאשם. יחד עם זאת, נבהיר, כי איננו מקבלים טענת ב"כ הנאשם, שמסתמכת על חווה"ד הפתולוגית ת/9, לפיה דקירת הנאשם לא היתה קטלנית, שכן בסופו של דבר הודה הנאשם בגרימת מותו של המנוח, כאמור בכתב האישום המתוקן. 6. מעשיו של הנאשם, אשר חילל את ערך קדושת החיים, שהוא ערך עליון בשיטת המשפט הישראלי, הם חמורים ביותר ואל מול אלימות קטלנית שכזו, המכרסמת ביסודות החברה בה אנו חיים, יש לנקוט בענישה מרתיעה (ראו: ע"פ 10358/08, איסמעיל אזברגה נ' מדינת ישראל, , מיום 16.3.10 וכן- " 4688/09 ראב נ' מדינת ישראל (, מיום 29.12.09); " 865/09 חמאד נ' מדינת ישראל (, 10.12.09) . 7. במקרה שבפנינו הנאשם הוא אדם צעיר, ללא הרשעות קודמות, שהודה בעבירה המיוחסת לו בשלב מאוחר יחסית של ההליך, לאחר ששמיעת ראיות התביעה הגיעה כמעט לסיומה, אך בכך סייע למאשימה להתגבר על קשיים ראייתיים שעלו מראיות המאשימה, כפי שציינו לעיל. ואולם, יש לתת משקל ראוי להתנהגותו של הנאשם, אשר בעטיה קופחו חייו של אדם צעיר, יליד 1974, שהותיר אחריו משפחה כואבת ללא תמיכה כלכלית ונפשית, שכן מחירם של חיים שאבדו כבד לאין שיעור מנסיבותיו האישיות של הנאשם, מהודאתו ומשאר הנסיבות המקלות. 8. מעשיו של הנאשם מצויים ברף קרוב לעליון של עבירת ההריגה שכן על פי כתב האישום המתוקן, הנאשם תקף את המנוח ללא כל התגרות מצידו ומבלי שהיה ביניהם סכסוך קודם, התקיפה נעשתה לאחר שהנאשם חזר למטבח אולם האירועים והצטייד בסכין בה דקר את המנוח. גם אם הנאשם שתה משקאות משכרים במהלך האירוע באולם האירועים אין בכך כדי להקל עימו שכן הוא היה במלוא חושיו וכאמור חזר לאולם, נכנס למטבח והצטייד בסכין שבה דקר את המנוח. 9. לאחר ששקלנו את כל השיקולים הראויים לעונש, דהיינו, את חומרת התנהגותו של הנאשם, את הצורך בהרתעה, ואת הנזקים הנפשיים והכלכליים שגרם למשפחת המנוח, כפי שבאו לביטוי בתסקיר הקורבן ואת נסיבותיו האישיות והודאתו של הנאשם, שסייעה למאשימה להתגבר על קשיים ראייתיים משמעותיים, הגענו למסקנה כי יש להטיל על הנאשם 15 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו. 10. עפ"י הכתוב בסיפא תסקיר הקורבן נתונה משפחתו של המנוח במשבר נפשי וכלכלי וכל אחד מבני המשפחה מתקשה להתמודד עם אובדנו של המנוח, ששימש משענת נפשית וכלכלית למשפחתו. משכך מקובלת עלינו הערכת עורכת התסקיר לפיה כל בן משפחה זקוק לסיוע של גורם מקצועי, אחרת קיים חשש להידרדרות במצבו, והטלת פיצויים על הנאשם תסייע למשפחת המנוח להשתקם ככל האפשר. לאור האמור לעיל אנו מקבלים בקשת ב"כ המאשימה לחייב את הנאשם לפצות את משפחת המנוח, גם אם הוא עתיד לרצות מאסר לתקופה לא קצרה ומבלי להתחשב במצבו הכלכלי, כפי שנקבע בפסיקה (ע"פ 5761/05 מגדלאוי נ' מדינת ישראל ; תפ"ח 1049/05 (מחוזי ת"א) מדינת ישראל נ' ברקאי ; תפ"ח 1151/04 (מחוזי ת"א) מדינת ישראל נ' נדב ועוד). עם זאת, יש מקום להתחשב בכך שהנאשם הורשע בהריגה ולא ברצח כפי שהורשעו הנאשמים והמערערים, אשר חויבו בתשלום הסכום המירבי שבסעיף 77 לחוק העונשין תשל"ז-1977. ההכרעה (א) אנו מטילים על הנאשם 15 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו. (ב) אנו גוזרים על הנאשם שנת מאסר ע"ת שלא ירצה אלא אם יעבור תוך 3 שנים משחרורו ממאסר עבירת אלימות כלפי גוף מכל סוג. (ג) אנו מחייבים את הנאשם לשלם פיצויים למשפחת המנוח בסכום כולל של 200,000 ₪, מהם 50,000 ₪ לאלמנת המנוח, 50,000 ₪ לכל אחד מילדיו, ו- 50,000 ₪ לאם המנוח, סדר הקדימות של כל הכספים שיתקבלו יהיה לפי הסדר דלעיל. הנאשם יפקיד את הפיצויים בקופת ביהמ"ש תוך 6 חודשים מהיום, ואם לא יפקיד ישאו ריבית והפרשי הצמדה מאותו מועד ויועברו לגבייה על ידי המרכז לגביית קנסות. המזכירות תעביר את כל הכספים שיופקדו עד לסך 150,000 ₪ לאלמנה, עבורה ועבור הילדים, וכל הכספים מעבר לכך לאם המנוח, לפי סדר קדימויות זה. הכספים שיתקבלו בידי האלמנה עבור הילדים הקטינים יופקדו על-ידה בחשבונות בנק ע"ש הילדים, ויוחזקו בפקדונות צמודי מדד או באג"ח ממשלתי צמודי מדד או בתוכניות חסכון חד-שנתיות או דו-שנתיות צמודות מדד, לפי שיקול דעתה. הכספים לא ישוחררו אלא לידי הילדים, לאחר הגיעם לגיל 18, למעט כספים שיוצאו ע"י אלמנת המנוח עבור טיפול נפשי למי מהילדים לפי שיקול דעתה. הודעה לנאשם זכותו לערער לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום. משפט פליליהריגההסדר טיעון (עסקת טיעון)